דבקות במטרה – פרשת וירא

מאת רוני פיזנטי | י״ג במרחשון ה׳תשע״ח | פרשת השבוע - דברי תורה על הפרשה

הקדוש ברוך הוא נגלה לאברהם אבינו, אך מפתיע לראות שבאותו זמן אברהם מחכה בפתח האוהל לראות אם באים אורחים. לכאורה זה נראה כגסות רוח, שהשם יתברך בא לבקר אותו והוא מצדו מחכה שיבואו אחרים.

תארו לכם שאנו מתארחים אצל מישהו, ובמקום לשהות עמנו בסלון ולהקדיש לנו את מרב תשומת הלב, הוא מחכה בפתח הבית לראות אולי יש מישהו אחר בחוץ שהוא יוכל להזמין אליו. תוך כדי השיחה איתנו הוא משקיף לכל עבר לחפש אורח. איזו השפלה נוראה. כאילו שאנחנו לא מספיק טובים בשבילו.

אם כך צריך לכבד אורח פשוט, אז על אחת כמה וכמה שצריך לכבד הרבה יותר את השכינה הקדושה שבאה להתארח ובוודאי שלא לזלזל בה חס ושלום. לכאורה היינו מצפים שאדם ירא שמיים יעזוב את כל העיסוקים כאשר השכינה הקדושה נמצאת אצלו ולא יתעסק בשום דבר אחר. שיעשה ייחודים, התבודדות, עליית נשמה או שאר עניינים רוחניים, ויתעלם מכל החומריות סביבו. אבל אברהם אבינו יושב בפתח ומחפש אורחים בכל מחיר.

הדבר נראה אפילו עוד יותר מעליב כאשר עוברים שלשה אנשים שנראים לו כערביים, והוא מיד רץ לקראתם בשמחה בלי לחשוב פעמיים. כאילו שעזב ח"ו את השם יתברך בשביל לארח ערבים בביתו. ולא מדובר שהם דפקו על דלתו ומתוך כך הוא ניגש אליהם בלית ברירה, אלא שהם רק עברו שם והוא מיוזמתו רץ אליהם כדי להזמין אותם.

אלא שאברהם אבינו מלמד אותנו בפרשה שיעור חשוב על דבקות במטרה והתעסקות בעיקר. שהרי אותה התעסקות באורחים, מתוך התלהבות מיוחדת לקרב לבבות ולבנות אמונה שאפיינה את אברהם אבינו, היא זו שבנתה אותו והביאה אותו להתגלות האלוקית אצלו באוהל. היא למעשה עצם ההתגלות. וכך יוצא שאם אין את אותה התעסקות, אז ממילא לא יהיה קיום גם לאותה התגלות.

בניית החיבור הרוחני

השם יתברך נתן לנו מצוות כדי שנתחבר אליו דרכן. עצם הקיום של המצוות על ידינו הוא הרצון שלו והוא החיבור אליו. הרבה אנשים רוצים ומשתוקקים להגיע לחיבור להשם יתברך, הם רוצים להרגיש גילוי, להגיע לרוח הקודש, לזכות לעילוי רוחני, ללמוד קבלה, לדעת סודות רוחניים, לראות רוחות ומלאכים וכו’.

אבל הם מזניחים את המצוות שנראות להם כפרט שולי. אין להם כוח ללמוד שולחן ערוך ולדקדק בכל דבר שהם עושים. זה לא מעניין אותם איך מותר לברור בשבת ואיך אסור. לא אכפת להם אם התפילין שלהם מהודרות או ספק פסולות. הם רוצים לזרום ולעשות מה שנוח בלי מאמץ. והם לא מבינים מדוע הם לא מצליחים להתחבר. הם לא מבינים שעצם קיום המצוות יוצר את החיבור.

זה כמו שאדם כלשהו נבחר על ידי הציבור לתפקיד חשוב כלשהו שמייצג את הציבור. ואז מתוך המעמד והחשיבות שקיבל, הוא מתחיל לחשוב שזה לא ראוי לכבודו להתעסק עם אנשים פשוטים. אז הוא מנתק את הקשר מהציבור שאותו הוא מייצג, הוא נקשר למשרד היוקרתי ולרכב הצמוד, מפתח קשרים עם אנשים נכבדים ומשפיעים וכו’.

אותו אדם חושב שהוא בעלייה, הוא נהנה מהיתרונות של התפקיד ומשתמש בתנאים הטובים שהוא מקבל. אבל הוא לא מבין שמרגע לרגע הוא מאבד את המטרה וההתרסקות קרובה לבוא. שהרי כל המעמד שלו הגיע מתוך העשייה הציבורית שלו, וכעת שכבר אותה עשייה לא קיימת, ממילא גם לא נשאר אותו מעמד ומובן שלא ישאירו אותו כך בתפקידו.

אדם צריך לקיים את המטרה, וכל התנאים הטובים שמסביב הם רק תוספת שאפשר ליהנות ממנה תוך כדי הדרך. גם אם אדם ישתוקק בכל לבו להגיע לגילויים רוחניים, להתחבר להשם יתברך ולהיות מופשט מהחומר, זה עדיין לא יועיל לו אם לא יעשה את הפרטים המעשיים הדרושים לצורך החיבור הזה.

אותם מעשים נראים ח"ו כמשעממים, חומריים ומיותרים, אבל הם חלק בלתי נפרד ממה שאנו רוצים להשיג. אנשים רוצים להרגיש רוחניות, להיות מלאים ושלמים, אבל אז מגיעה מצווה לידם והם מזניחים אותה. באה עבירה לידם והם לא מייחסים לה חשיבות. באה תאווה לידם והם רצים אחריה. כי הם לא מצליחים לדבוק במטרה ולהבין שהמצוות הן אבני הבניין של החיבור הרוחני. הם לא רואים את הקשר בין המילוי הרוחני שהם מחפשים לבין המעשים הקטנים והפשוטים של היום יום.

הכלל מורכב מפרטים קטנים

כך בכל פרט בחיים, אדם צריך להביט היטב לכיוון המטרה ולהשתדל לפשט את הדרך, שיידע בדיוק כיצד להגיע לשם. לא להתבלבל מדמיונות, אלא להבין מהן אבני הבניין של אותה מטרה, ממה היא מורכבת וכיצד לשמור עליה. אנשים רוצים להגיע למקומות מסוימים, אבל מנסים להתעסק בדברים מסביב במקום להתמקד באבני הבניין של אותו המקום שאליו הם רוצים להגיע.

אדם רוצה לגדול בתורה וחולם להיות גדול הדור. אבל בפועל הוא לא פותח אפילו ספר. הוא חולם שהשם יתברך ישלח לו ישועות, אבל מתפלל במרוצה בלי להבין אפילו מילה ממה שאומר. הוא שקוע כולו בחומריות וחושב שהוא יגיע למשהו, שכאילו דברים ינחתו עליו מהשמיים.

אנשים אוהבים לחשוב שאם הם יזכו בלוטו הם יתרמו לכוללים, ישיבות ובתי תמחוי, יהיו נדבנים גדולים וכו’. אבל מדוע עכשיו הם לא תורמים כלום? אז אמנם אין להם מליונים כדי לתרום סכומים גדולים, אבל מדוע לא לתרום משהו קטן שיש באפשרותם ברגע זה? כי באמת גם אם היה להם מליונים הם לא היו נותנים כלום, כי הם לא רוצים לתת. אלא שנחמד לדמיין דברים יפים שרחוקים מאיתנו ואין לנו נגיעה בהם. בחלומות ודמיונות אפשר להיות אנשים טובים ומאושרים בלי שום מאמץ מצדנו.

אנשים מדמיינים את החיים שלהם בצורה מסוימת. הם חולמים על דברים מסוימים. אבל בפועל הם לא עושים שום דבר שקשור לאותם חלומות. הם רוצים להגיע לאותם חלומות בלי להתאמץ כלל ובלי מוכנות להקריב שום דבר. הם רוצים לחסוך כדי לחיות טוב יותר, אבל מבזבזים כל פרוטה שמזדמנת לידם. הם רוצים משפחה מאושרת, אבל תמיד כועסים על הילדים שמפריעים להם. הם רוצים להיות רזים, אבל ממשיכים לאכול כרגיל. הם רוצים שלווה, אבל מכניסים עצמם שוב ושוב לצרות, בעיות ודאגות.

כל זה מתרחש כי הם לא מצליחים לראות את הפרטים הקטנים שבונים את אותו עניין גדול שהם רוצים. הם לא מצליחים להחדיר לעצמם שאותו פרט קטן, שנראה חסר ערך ולא משפיע, הוא אבן בניין במטרה הגדולה שאליה הם שואפים. המטרה הגדולה היא חלום שהם אפילו לא מנסים להגשים בפועל ולא עושים שום השתדלות לגביו. אלא שהם שואפים למטרה מסוימת בדמיון אבל בצורה מעשית הם הולכים לכיוון ההפוך.

וכך אנשים עושים את כל הטעויות ולא מבינים מדוע הדברים לא מסתדרים להם. הם לא עוצרים בכלל לחשוב לאיזה כיוון צריך ללכת. הם לא מנסים להבין איך להשיג את המטרה. הם לא מפשטים את הדרך כדי לפרק את הדבר הגדול לפרטים קטנים ומובנים שהם חלק מחיי היום יום.

תארו לכם אדם שמתפלל מעומק הלב על דבר מסוים שנצרך לו, מתוך בכי קורע לב ותחנונים שבוקעים רקיעים, ואז באמצע כוונות התפילה העמוקות עוצר אותו איזה עני ומבקש צדקה. אם אותו אדם יגיב בגסות רוח, יכעס על אותו עני או יעליב אותו, אז מובן הדבר שהוא הפסיד את העיקר. הרי אם אתה לא עושה חסד ונותן לעני את מבוקשו, ועל אחת כמה וכמה אם אתה מעליב אותו, אז איך אתה מצפה מהקדוש ברוך הוא שייתן לך את מבוקשך? הרי אותו עניין הוא חלק ממשי מאותה הישועה שאתה רוצה.

עלינו לעשות את ההשתדלות לפרק את הדבר לגורמים ולהכניס אותם לתוך חיי היום יום שלנו, ואז לאט לאט ולאורך זמן נוכל לזכות לראות שינוי. יש דברים קטנים שדורשים מאיתנו מאמץ ונראים לא כדאים, אבל אם נחדיר לעצמנו שאלו הם אבני הבניין של המטרה הגדולה, אז זה ייתן לנו מרץ להשקיע בזה.

הקרבה קטנה עבור שפע גדול

ולפעמים זה נראה כאילו שאנו מפסידים מזה, כאילו שהולכים אחורה. אבל זו רק ירידה לצורך עליה. כמו בעל עסק, שברור הדבר שהוא צריך להשקיע ולקנות סחורה כדי שיוכל להרוויח לאחר מכן. אם לא ישקיע ויפסיד מעט בקנייה, אז ממילא גם לא יגיע שום רווח לאחר מכן.

כל החיים בנויים על הצורה הזו. של קירוב וריחוק, עליה וירידה, הצלחה וכישלון, רווח והפסד וכו’. אי אפשר לזה בלא זה. אם אין את הדברים שנראים לנו כשליליים, אז ממילא גם לא יוכלו להגיע הדברים החיוביים. אלא שכאשר יש מטרה, אז אפשר לחשב את הדברים בצורה מסודרת. כמו סוחר שמחשב רווח מול הפסד וכך יודע במה להשקיע יותר.

כך גם הקרבה להשם יתברך. חלק בלתי נפרד מאותה קרבה היא גם הריחוק. שלפעמים יש התלהבות גדולה בעבודת השם, אבל אם זה רק כך אז אי אפשר לעבוד אותו בצורה מושלמת. אלא שצריך לפעמים את הריחוק, את אותם זמנים ירודים שבהם אין חשק, אין כוח לקום בבוקר לתפילה, יש תאוות שמושכות לעבירות וכו’.

ואז צריך להתאמץ ולעבוד את השם מתוך המקום המצומצם הזה. ודווקא אותו מקום מביא אותנו לפרוץ גבולות ולהגיע למקומות גבוהים שלא הייתה לנו שום השגה בהם. שדווקא מה שנראה כמו ריחוק הוא זה שבונה אותנו ומקרב אותנו עוד יותר. נסיגה לצורך התקדמות.

באותם זמנים ירודים של ריחוק מרגישים רצון לבטל את כל הפרטים ולהתחבר להשם ללא תנאי. בלי לקיים מצוות ח"ו ובלי לדקדק בכל מעשה. והרבה אנשים נופלים בזה, שאומרים שהם אוהבים את השם בלי לקיים מצוות. הם עושים את כל העבירות שבעולם, אבל בטוחים שהם קרובים להשם יתברך ועושים רצונו.

אבל הדבר הזה עושה נזק עצום. שהרי עצם קיום המצוות הוא הבניין הרוחני. הוא שנותן את הרגש ומביא את הקרבה. יש אנשים שרוצים ללמוד תורה, אבל הלימוד קשה להם ומרדים אותם, ואז הם מתייאשים. אבל הם אלו שמביאים על עצמם את התחושה הזו, שאם הם היו מאמצים את עצמם ולומדים בכוח, נלחמים ביצר ובתאווה, אז לאט לאט הם היו מתרגלים והיה להם קל יותר. הם היו מבינים יותר והיו שמחים בלימוד.

הרגש הוא תוצאה של ההשקעה שלנו. המקום שלנו כעת הוא המקום שבנינו לעצמנו על ידי המעשים והפרטים הקטנים של העבר. וכך המקום שלנו לעתיד לבוא בנוי מאותם מעשים קטנים שאנו עוסקים בהם כעת.

יש אנשים שרוצים להתקרב להשם יתברך בלי לקיים מצוות. הם לא מבינים שזה כלל לא רצון השם והם משיגים בכך ריחוק ולא קירוב. כמו מישהו שנוסע בשבת כדי להגיע לבית הכנסת להתפלל וגורם בכך לנזק רוחני. כמו שגברים ונשים יושבים יחד ללא הפרדה כדי להתחזק ולדבר דברי תורה, שגם אם נראה להם שהם מתחזקים, בפועל הם רק הורסים ומתרחקים. כמו שאנשים הולכים ללמוד "קבלה" אצל אנשים שאין להם מושג אפילו בהלכות פשוטות, וכך מביאים להרס גדול. עדיף להתרחק ולפחות לא להזיק, מאשר לעשות דברים רוחניים ללא יסודות, שאלו מזיקים ממש.

תארו לכם שמישהו ירצה לשמח את חברו ולהתקרב אליו. אז הוא יבוא לביתו עם טרקטור, ישבור לו את שער הכניסה, יהפוך לו את כל הצמחים בגינה, ידרוס כל חלקה טובה ואז ייצא מהרכב עם חבילת פרחים וחיוך, מתוך מחשבה שחברו יהיה מאושר מביקורו. האם מישהו ישמח מהביקור הזה? עדיף שלא היה בא כלל, כמו שאומרים לא מדובשך ולא מעוקצך.

כך אנשים מנסים כאילו לשמח את השם ולהתקרב אליו, אבל לא שמים לב שהם רומסים את כל הערכים שלו ועושים דברים נגד הרצון שלו. אנשים באים למקומות קדושים ואז מדברים על כדורגל ועל שטויות, עושים רעש ומפריעים ללומדים ולמתפללים, מדברים בטלפון וכו’. נשים באות בלבוש לא צנוע ומפטפטות בלי הפסקה. והם בטוחים שהם מחזיקים עכשיו את העולם עם ה"קדושה" שלהם, ולא מבינים את הנזקים העצומים שהם עושים. מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי.

לכן מובן מדוע אברהם אבינו עזב כביכול את השכינה לטובת האורחים. כי אברהם אבינו חיפש לעשות את רצון השם בצורה מעשית. הוא ידע שאותה השתדלות היא שמביאה לגילוי השכינה. הוא הבין שעדיף כאילו לעזוב את השכינה כעת לרגע זה, כדי להביא לגילוי גדול יותר של השכינה לאחר מכן. קיום המצוות זה כמו הדלק הרוחני שאנו צריכים לעצור את ההתקדמות שלנו לרגע, אבל זה נותן לנו כוח עצום להמשיך הלאה ולהתקרב עוד יותר. מוכרחים להסתכל על המטרה הגדולה ולראות אם המעשים שלנו מקרבים או מרחיקים אותנו ממנה.

אנשים באו לעולם ומתעסקים עם דברים שוליים, מכל ההנאות והדברים מסביב, מהדרך היפה, אבל שוכחים את המטרה. יש כאלו שמגיעים לגדולה והופכים להיות רודפי בצע. יש כאלו ששוכחים בכלל מה הם מחפשים להשיג בחיים וסתם מעבירים את הזמן ומנסים להיות כמו כולם בלי תכלית. יש כאלו שרומסים את כל הערכים בזמן שהם בטוחים שהם מתקדמים לכיוון הנכון.

לכן מחובתנו להתבונן, לחשוב, לחקור ולהגיע לתובנות בקשר לדרך החיים שלנו. מוכרחים לבדוק היטב כל פרט קטן ולראות שהוא מביא אותנו לדרך הנכונה. ואז מחובתנו להכניס את כל התובנות האלו לחיי היום יום ולחיות אותם ממש. ללכת בדבקות אל המטרה שאליה אנו שואפים להגיע. וכאשר האדם עושה את ההשתדלות הטובה להתקרב להשם יתברך, אז הקדוש ברוך הוא תמיד עוזר ונותן לו סייעתא דשמייא עצומה להגיע אל המטרה בצורה הטובה ביותר.

עוד על

אהבתם את דבר התורה? אתם מוזמנים להוריד בחינם את הספר "מחפשים את האמת" וליהנות מדברי תורה רבים נוספים על משמעות ותכלית החיים:
לחצו כאן להורדת הספר בחינם

הכניסו את כתובת האימייל שלכם כדי לקבל את דברי התורה החדשים שמתפרסמים באתר:

תגובה אחת על דבקות במטרה – פרשת וירא

  1. מאת אסתר רחל הופמן‏:

    שלום וברכה ,
    אינני יודעת כיצד לכנות אותו האם הרב פיזנטי ?
    מכל מקום אני שמחה לקבל בכל פעם את הדברים המחכימים ומחזקים
    יישר כוח .
    אסתר הופמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *