האם להיות קנאי זה טוב או לא? – פרשת פינחס

מאת רוני פיזנטי | ט״ו בתמוז ה׳תשע״ג | פרשת השבוע - דברי תורה על הפרשה

מצד אחד, כולנו יודעים היטב שקנאות וקיצוניות זה דבר גרוע. מצד שני, התורה כל כך משבחת את קנאותו של פינחס שעל ידי מעשה קיצוני מאוד הציל את עם ישראל. אז איך הדברים מסתדרים יחד ומה באמת צריך להיות היחס שלנו כלפי קיצוניות וקנאות?

אם נתבונן בדברים נוכל להבין כלל פשוט שיסדר לנו את כל העניין. כאשר אנו מתייחסים לדברים חומריים מהעולם הזה, אנו מתעסקים עם הגשמיות הזמנית והחולפת שלנו, אז בוודאי שלהיות קנאי זה דבר גרוע שרק יזיק לנו. הרי הכל בידי שמיים וכל הגשמיות שלנו מגיעה בדקדוק רב כדי לנסות אותנו. הקנאות בעניינים הגשמיים מוכיחה שאנו לא לגמרי מאמינים בהשגחה הפרטית ואנו מחשיבים את הדברים הגשמיים להרבה יותר משמעותיים. הרי אדם שמתנהג בקיצוניות בקשר לממון שלו, לתאוות שלו או לכל דבר גשמי אחר מסביבו, הוא אדם שמחשיב את אותו דבר גשמי לחשוב ביותר. ההתעסקות בהבלי העולם הזה היא רבה והתוצאות עלולות להיות הרסניות. אדם קיצוני הוא מסוכן, שכן הוא מסוגל לדרוס את כל מה שבדרכו כדי לזכות להשיג את הרצונות שלו. לכן מובן שהדבר גרוע וראוי לכולנו להתרחק מזה.

אך כל זה מדובר על הדברים החומריים והתאוות הבהמיות השייכות לעולם הזה. כאשר לעומת זאת אנו מתעסקים עם חפצי שמיים, והקנאות אינה באה בשביל התועלת הגשמית היוצאת לנו ממנה, אלא לשם שמיים, אז היא מועילה ויכולה להביא אותנו לגבהים חדשים שלא הכרנו. אברהם אבינו היה קיצוני מאוד בדעותיו כאשר עמד על אמונתו נגד כל העולם שעבד אלילים ואף הושלך לכבשן האש על ידי נמרוד מרוב עקשנותו. משה רבינו היה קיצוני בדבקותו להשם יתברך עד שהפך לאיש אלוקים שלא יכלו להביט בפניו משום שקרן עור פניו. הנביאים בכל הדורות היו קיצוניים מאוד והוכיחו את עם ישראל על מעשיהם הלא טובים למרות שהעם העדיף להמשיך "לזרום" בלי קיצוניות. בפרט, אליהו הנביא היה קנאי גדול, שהוא היה הגלגול של פינחס בן אלעזר הכהן שהפרשה שלנו משבחת אותו מאוד על קנאותו. רבי עקיבא ושאר הרוגי מלכות היו קיצוניים והלכו עד הסוף עם אמונתם, אפילו מוות אכזרי של עינויים לא הוריד את חיוך הניצחון מהפנים שלהם. כל הצדיקים בכל הדורות היו קנאים לתורה ולשמירת המצוות וכל היהודים שמסרו עצמם למיתה על קידוש השם היו כל כך קיצוניים עד שהעדיפו למות מאשר לוותר על אמונתם. בזכות כל הקנאים האלו ועוד רבים אחרים אנו חיים היום כיהודים. כל אותם יהודים ענקי רוח ששמרו באדיקות על התורה, המצוות והמסורת היהודית, כך שגם בזמנים הקשים ביותר וגם מתוך השנאה העזה שהיתה ליהודים הצליחו לשמר את הדת עד לימינו, כולם היו קיצוניים. בלעדי אותם קנאים לא יכלה להישמר חס ושלום הדת היהודית. מי שלא דבק ביראת השמיים שלו בקיצוניות נבלע בין הגויים ושכח שהוא בכלל יהודי. בענייני אמונה, אנו מוכרחים להיות קנאים, שהרי ללא זה אין לנו סיכוי להצליח.

האמונה היא דבר עצום שנמצא מעל הזמן וחוצה עולמות. אין שום גבול שיכול לעצור אותה והיא מאפשרת לנו להתחבר לעולמות עליונים ולתקשר עם השם יתברך. כל התכלית של העולם הזמני הזה שאנו נמצאים בו היא להגיע לאמונה שלמה. אם לא נאמין בקיצוניות, אז נאבד את כל תכלית העולם הזה. שהרי אם למשל לא נהיה מוכנים למות על קידוש השם, אז לכל החיים שלנו אין משמעות. אם נאמר שהחיים שלנו חשובים יותר מקידוש השם, אז איבדנו את התכלית שלשמה הגענו בכלל לעולם. הדבר דומה למישהו שהולך לעבוד בעבודה מפרכת כדי להרוויח כסף ותוך כדי העבודה הוא שוכח את התכלית שלו. כעת יאמרו לו שהוא יכול להפסיק לעבוד ושהגיע הזמן לקבל את השכר על העבודה הקשה שלו, אך אותו אדם לא יסכים לקבל את השכר ורק ירצה להמשיך לעבוד עוד ועוד. אותו אדם שכח לגמרי את התכלית שלשמה התחיל לעבוד (כדי להרוויח כסף) והוא מוכן לוותר על התכלית רק כדי שיוכל להמשיך ללכת בדרך. כך אנחנו הגענו לעולם כדי להגיע לאמונה ולהתעצם מהעמידה בנסיונות. אם לא נסכים לעזוב את העולם מתוך אמונה שלמה (למות על קידוש השם), אז אנחנו לא טובים יותר מאותו אחד שלא מסכים לעזוב את העבודה שלו ומוותר על השכר שלמטרתו הגיע בכלל לעבודה. אם אין לנו שום מטרה נעלה יותר מהחיים עצמם ששווה אפילו למות בשבילה, אז כל החיים אינם שווים כי אין לנו שום מטרה בחיים האלו.

מתוך התפיסה הזו נוכל להבין שבכל הנוגע לתורה ורוחניות, אנו מוכרחים להיות קיצוניים וללכת עד הסוף. כל אחד רוצה להגיע לתכלית שלו בחיים ולקיים את המטרה שלשמה הגיע לעולם. אי אפשר להשאיר את הדברים המהותיים בחיינו לשעות הפנויות בחודש ובשאר הזמן לשכוח מה מטרת החיים שלנו. אדם אמיתי רוצה לנצל כל רגע בחייו כדי להתקדם. הוא עושה זאת בקיצוניות ובקנאות מבלי להתרגש מהסביבה שאומרת לו לא להיות קיצוני מדי. האנשים הקיצוניים הם אלו שחקקו את שמם על כל ההמצאות הגאוניות, אלו שהתעשרו, אלו ששברו שיאים ואלו שהצליחו הכי הרבה בתחום שלהם. מתוך העקשנות והקיצוניות בהן דבקו, מתוך ההליכה נגד כל העולם שחי בחוסר אמונה ומתוך זה שהלכו עד הסוף עם אמונתם, הם זכו להצלחה הגדולה שלהם. רוב העולם סובר שלא טוב להיות קיצוני ולכן מספיק להיות במקום החמש מאות בתחרות של אלף משתתפים. אבל הקיצוניים רוצים להיות רק במקום הראשון. אומות העולם חיים ללא תכלית מהותית כמו שלנו ולכן בשבילם להיכנס לספר השיאים בתור הקופץ הכי גבוה או הזללן הכי שמן זו אטרקציה רצינית. אבל אנחנו יהודים בני מלך שמבינים שיש תכלית לעולם. אנחנו מאמינים בני מאמינים שמבינים שכל הגשמיות היא בידי שמיים, אבל מדובר רק על כל הגשמיות, משום שהרוחניות תלויה בנו. לכן "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". אז בדברים הגשמיים כדאי לתת לקדוש ברוך הוא לנהל את העניינים, אבל בעניינים רוחניים אנו מוכרחים לעשות השתדלות ושם אנו נבחנים. בכל הנוגע ליראת שמיים ואמונה אנו צריכים להיות קנאים וקיצוניים.

לא מדובר על הצד השלילי שנתפס אצל אנשים כשמזכירים "קיצוניות". מדובר על ללכת בקיצוניות אחר ציוויי השם יתברך. לאהוב בקיצוניות לרעך כמוך, להעניק ולעבוד על המידות בקיצוניות רבה, להתפלל בקיצוניות, להפוך לאדם טוב בצורה קיצונית וללכת אחר כל המצוות בתורה כדי להתקרב לקדוש ברוך הוא בקיצוניות. פינחס הלך עד הסוף. אמנם הוא הרג את זימרי בן סלוא שעשה עבירה מתוך קנאות, אבל התורה מעידה עליו שלא עשה זאת לכבוד עצמו אלא רק לשם שמיים. לכאורה, אפשר להסתכל על הדברים כ"רצח קיצוני של קנאים", אבל התורה מעידה שהמעשה שלו הציל את כל עם ישראל. הקדוש ברוך הוא משבח אותו ונותן לו ברית שלום. המעשה שעשה אולי עלול להיראות כמו "רצח" אך האמת היא שזה מעשה של שלום.

השם יתברך יזכה אותנו להיות קנאים לשם שמיים ולהיות קיצוניים שלא מתפשרים על התורה והמצוות. ללכת בעקשנות אחר האמונה ולא לוותר לעצמנו עד שנגיע לפיסגה.

Print Friendly, PDF & Email

עוד על

הצטרפו לקבלת דברי תורה מחזקים מהאתר (מעל 1,200 מנויים):

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *