האם משתלם להיות קרוב להשם? (וקצת על משמעות החיים) – פרשת שמיני

מאת רוני פיזנטי | כ״ד בניסן ה׳תשע״ג | פרשת השבוע - דברי תורה על הפרשה

פרשת שמיני מביאה את הסיפור הנורא על שני בני אהרון שמתו בהקריבם אש זרה. חז"ל הביאו פירושים שונים לעניין החטא הלא ברור שעשו, אך בכל אופן ניתן להבין שנדב ואביהוא היו צדיקים גדולים והחטא שעשו לפי כל הפרושים היה לכאורה מזערי יחסית לעונש שקיבלו. לאחר המקרה משה אומר לאהרון אחיו "הוא אשר דיבר השם לאמור בקרובי אקדש…" (ויקרא י', פסוק ג'). רש"י מסביר שמשה ידע שהקדוש ברוך הוא רוצה לקדש את הבית במכובדיו, הוא סבר שזה יהיה בו או באהרון אחיו, כעת הוא אומר לו שהוא מבין שנדב ואביהוא גדולים יותר ממשה ואהרון שכן הוא בחר לקדש את הבית בהם. קשה ללמוד על העניין הזה מבלי לתמוה, איך זה שדווקא בגלל שהם היו בדרגה כל כך גבוהה הם מתו? האם באמת משתלם להיות צדיק? האם כדאי להפוך לקדוש? אם ככל שנתעלה ונתקדם בדרגות הרוחניות העונש יהיה כבד יותר, אז בשביל מה לטרוח? אולי עדיף להישאר אנשים פשוטים?

העניין הוא שהקירבה לקדוש ברוך הוא היא סוג של מחויבות. כמו בעל ואשה נשואים שמחויבים זו לזה ואינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, כך גם אנחנו קשורים ומחויבים לקדוש ברוך הוא. ככל שאנו קרובים יותר לקדוש ברוך הוא, כך המחויבות גדולה יותר והציפיות מאיתנו גדולות יותר. אך בוודאי שכל מי שיסתכל על הדברים יוכל להבין בקלות שלמרות החובות שיש בקשר הנישואין, הדבר בהחלט שווה את זה. ככל שנהיה קרובים לאדם כלשהו כך המחויבות והציפיות גדולות יותר, אך גם ההנאה מהקשר ומהקירבה גדולה יותר. כך גם בקשר שיש לנו עם הקדוש ברוך הוא, הקירבה הזו שווה הכל.

כאשר למשל ישנו מלך במדינה מסוימת, המקורבים אליו בוודאי מרוויחים מכך המון. כל מילה שלהם משפיעה, הזכויות גדלות, התפקיד גבוה ומכובד וכמעט כל חלום ובקשה שלהם יכולים בקלות להתגשם. אך עם זאת גם נדרש מהם הרבה יותר משנדרש מפשוטי העם. כל טעות קטנה עלולה להזיק ומעשה קטן לפעמים יכול להסתיים בדין מוות. הרחוקים יותר מהמלך יכולים לנהוג יותר בחופשיות מבלי שיחקרו אחרי כל צעד שלהם. מובן שכל אדם יעדיף להיות בקרבת המלך, לזכות להיות החבר הכי טוב שלו או איזה שר או יועץ. כל אדם רוצה להגיע למיצוי אמתי והשפעה, למרות הסיכונים שעלולים להופיע בדרך. אם זה אצל מלך רגיל, אז כל שכן אצל מלך מלכי המלכים שהוא כל יכול, שולט בכל הבריאה ובעל כל הכוחות הקיימים. מי לא ירצה להיות בקרבתו?

ניתן לראות את הדבר במקומות רבים סביבנו. ככל שהתפקיד שלנו חשוב יותר והדרגה שלנו גבוהה יותר, כך אנו הופכים לבעלי השפעה יותר. ככאלו, אנו יכולים בקלות לבנות או להחריב עולמות שלמים במעשה קטן שלנו. אז אמנם זה דורש מאיתנו הרבה יותר ריכוז ורצינות ואסור לנו לעשות כלל טעויות, אך מצד שני הסיפוק מהתפקיד הוא גם הרבה יותר גדול ומביא אותנו למיצוי היכולות שלנו. יוצא שלמרות שטעות קטנה של רמטכ"ל עלולה לעלות בחיי אדם והוא עתיד לתת את הדין על כך, עדיין כל חייל יעדיף להיות רמטכ"ל מאשר טירון.

כל הדוגמאות שהבאנו מבהירות לנו שבוודאי שעדיף להיות קרוב אל השם יתברך, למרות הרגישות היתרה שהשם מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. אך כאשר אנו מסתכלים על המציאות היומיומית, זה נראה כאילו שחס ושלום הקירבה הזו אינה עוזרת כלל. כי דרך העיניים הגשמיות שלנו, לא ראינו שכל הצדיקים הם עשירים גדולים, או אולי שמחים יותר מאחרים, נראה שגם אצלהם יש צרות וייסורים כמו אצל כולם וכך יוצא שחוץ מההקפדה היתרה שיש עליהם, לכאורה לא יוצא להם שום דבר מהקירבה הזו. כולם רואים שלרמטכ"ל ישנם פריווילגיות, משכורת טובה, תפקיד מכובד ותנאים מצויינים, אך עדיין לא ראינו (בעיניים הגשמיות) שיראת שמיים מביאה לנו פריוולגיות כלשהן… זו גם כנראה הסיבה העיקרית לתופעת ה"חילוניות" שהופיעה אצלנו בדורות האחרונים, שהרי אנו רואים שהקרובים ויראי השם מפסידים. כולנו יודעים שבתקופת השואה מתו גם רבנים גדולים וצדיקים נסתרים, כולנו רואים את החרדים שחיים בדוחק בדירת 50 מטר עם שמונה ילדים, כולנו מבינים שגם אם נתקרב לקדוש ברוך הוא לא נהפוך פתאום לעשירים וכל הצרות יעלמו… אז בשביל מה כל זה? מדוע צריך להתאמץ?

כדי להבין את הדברים האלו, אנו צריכים להרחיב את הראיה המצומצמת והשטחית שלנו ולהתבונן בדברים. העניין הוא שהיהדות מתמקדת בפיתוח והתעלות הנשמה. הגוף שקיבלנו הוא רק כלי המשמש אותנו לצורך העניין הזה. הרי ברור לכולנו שגם אם אדם יחייה במשך 200 שנה את החיים הכי יפים עם הוילה הכי גדולה ומפוארת והאוכל הכי טוב מתוך בריאות ושמחה, לאחר שימות כל החיים שחי כבר לא שווים כלום. הדבר היחיד שנשאר לנו לאחר מכן זה ההשגות אליהן הצלחנו להגיע. מי זוכר את כל אלו שחיו לפני 1,000 שנה? וגם אם נזכור אותם, מה יצא להם מהחיים שהם חיו כאן? האם זה באמת משנה אם אחד מהם נפטר בגיל צעיר לאחר ייסורים קשים והשני נפטר בשיבה טובה מתוך חיים יפהפיים? הרי כעת שניהם לא כאן ומה שהיה כבר נגמר. הדבר היחיד שנשאר להם זה ההשגות והדרגות הרוחניות אליהם הצליחו להגיע.

הדבר דומה למישהו שבזבז את כל כספו על טיול ענקי סביב כל העולם במשך שנתיים. לאחר שהשנתיים חולפות הוא חוזר לביתו ללא כלום ואז הדבר היחיד שנשאר לו מאותו טיול זה ההשגות שהשיג, התובנות שהגיע אליהן והדברים שלמד. כמובן שאם הוא למד במשך חודש על ההיסטוריה של איזה שבט שפגש באפריקה, זה כנראה לא יעזור לו הרבה בחייו שהרי כבר לא ייפגש איתם שוב לעולם. אבל אם אותו שבט לימד אותו שיטות ופטנטים שונים, אז הדבר יהיה מועיל גם בהמשך. כמו אותו אדם שיוצא לטיול, כך גם אנחנו חיים כאן בעולם ומנסים להשיג השגות וללמוד דברים. מה שאנו מאכילים את הגוף מתכלה, התאוות חולפות וההנאה נגמרת, הדבר היחיד שנשאר איתנו לנצח זה המקום הרוחני אליו הצלחנו להביא את הנשמה שלנו. אנו יכולים ללמוד להיות סבלניים יותר, טובים יותר, רגועים יותר, אוהבים יותר, אנו יכולים לפתח את הנשמה וללמוד דברי תורה שונים, אנו יכולים לגמול חסדים וכך לצמוח ולהגיע למקום גבוה יותר וכך כל מצווה מעלה אותנו עוד ועוד. כל אלו נשארים איתנו לנצח, אלו הדברים שבאמת חשוב להשיג בחיים. אמנם גם זכירת שמות כל השחקנים בנבחרת האהובה עלינו וגם הידע הנרחב על המתרחש בחיי הכוכבים האהובים עלינו מתוך מדורי הרכילות יכולים אולי לסייע לנו בחיים (אם נתקענו למשל בלי נושא לשיחה…) אבל לנשמה זה בוודאי לא מועיל בדבר ולטווח הארוך אין בזה שום תועלת ורק בזבוז זמן.

הנשמה שלנו צמאה לרוחניות. היא רק רוצה להתעלות וצועקת בתוכנו שנחפש משמעות לחיינו ונאכיל אותה מצוות כך שתוכל לצמוח. כולנו מכירים את זה בתור המצפון שבתוכנו שמנסה להביא אותנו להכרה טובה יותר (כל אחד על פי דרגתו). זו המטרה האמתית וזו המשמעות האמתית של החיים. כל דבר אחר שנעשה הוא סתם זמן יקר מבוזבז, שהרי הוא לא מועיל לתכלית שלנו ולתועלת הנצחית של הנשמה, אלא רק לכלי הזמני בו היא חיה כעת. זה כמו להשקיע בשיפוץ של בית שכור שאנו הולכים לעזוב בעוד כמה חודשים, זה פשוט לא שווה את ההשקעה.

אדם יהודי מבין שהעולם הזה הוא רק הדרך והעולם האמתי נמצא במקום אחר. זה מה שנתן את הכוח לכל אותם יהודים קדושים שמתו על קידוש השם בכל הדורות. מיליוני יהודים שמסרו את נפשם בעבור אמונתם ויהדותם. הרי אם נחשוב על זה, החיים הם הערך הכי עליון שאנו מכירים, אז כיצד אפשר לוותר עליהם? איך אפשר למות על קידוש השם? איך אמא מסכימה למות עבור בנה שיחיה? איך חייל מוכן להקריב עצמו עבור חבריו ליחידה? אלא שאנו רואים שישנו ערך עוד יותר עליון וחשוב מערך החיים. חייבות להיות אמונה ומשמעות חזקות יותר מערך החיים שמביאות אותנו להסכים לוותר על חיינו בשבילן. אנו בעצם מבינים שכאשר אנו מבצעים פעולה טובה ונעלה כלשהי, אז גם אם היא מביאה למותנו הגשמי בתוך גוף, למרות הכל היא מחייה אותנו. הנשמה שלנו מתעלה ומתפתחת בזכות אותה פעולה.

כל זה לא מדובר רק על העולם הבא, אלא גם על חיינו כאן. כי אם אין ערך עליון ומשמעות גדולה יותר מהחיים עצמם שבעבורם אנו רוצים לחיות, אז בעצם אין לנו שום סיבה לחיות. הרי הסיבה לדבר מסוים צריכה להיות לפני הדבר ומחוץ לדבר. למשל הסיבה לבניית ארון בגדים היא הצורך לאחסן בגדים בצורה מסודרת (או הצורך של הנגר להרוויח כסף), אותו צורך (שהוא הסיבה) היה לפני הארון, והוא בוודאי מחוץ לארון. יכולות להיות סיבות שונות ומגוונות לבנות ארון, אבל בכל אופן לא יתכן שהנגר בנה ארון לצורך הארון עצמו, שהרי כאשר תכנן את הבניה ושאף לזה, הארון עדיין לא היה בכלל קיים. כך ניתן להבין שהסיבה לחיות היא בוודאי לא החיים עצמם, אלא משהו חשוב יותר מהם. אם אין לנו סיבה לחיות, אז כל החיים שלנו נראים כמו מוות. לכן נאמר שהצדיקים במיתתם קרויים חיים, והרשעים בחייהם קרויים מתים. כי אם אנו חושבים שאנו חיים כאן בטעות ללא כל סיבה, אז לכל החיים שלנו אין משמעות וכלום לא שווה. אבל אם אנו מבינים שאנו נמצאים כאן בשליחות ואנו פועלים כדי להגיע לתכלית שבעבורה אנו כאן, אז כל החיים שלנו מקבלים משמעות ואז הכל נראה זוהר גם בעולם הזה.

אהרון הכהן הבין את כל זה טוב מאוד. כל ישראל חיכו להקמת המשכן ואהרון הכהן חיכה יותר מכולם, שהרי הוא ראש הכהנים וכל העבודה שם תלויה בו. ודווקא אז, כאשר נכנסת השכינה לשכון במקום הקדוש מול כל בני ישראל, מתו שניים מבניו. אהרון הכהן רואה את המחזה ושותק. אין לו תלונות לקדוש ברוך הוא. הוא לא כועס או מתרעם. יותר מכך, לאחר המקרה הקדוש ברוך הוא מדבר איתו ואומר לו שאסור להיכנס שתויי יין. ידוע שכדי להתנבא על האדם להיות בשמחה ואדם בעצבות לא יכול לקבל נבואה, כמו שסרה רוח הקודש מיעקב במשך הזמן שהיה בעצבות על יוסף בנו. כלומר אפשר להבין מכאן שאהרון הכהן היה שרוי בשמחה למרות מות בניו שהרי הצליח לקבל נבואה. כל זה מוכרח להיות מתוך האמונה הגדולה ומתוך הבנת משמעות החיים האמתית. הוא הבין שבניו לא באמת מתו, אלא התקרבו עוד יותר לקדוש ברוך הוא.

אדם יכול לחיות את כל חייו ולהעמיד פני שמח. הוא יכול להיות עשיר, הוא יכול להיות מפורסם, הוא יכול להיות מצליח, הוא יכול להיות משכיל וחכם ויכול להיות לו הכל בחיים, אבל כל עוד הוא לא הבין את תכלית החיים, אז בפנים אין לו כלום. לא לחינם רוב הכוכבים מוצאים את עצמם מנסים להתאבד, לוקחים כדורים לדיכאון, או מגיעים לטיפול נמרץ ממנת יתר. כי כל אדם פשוט חושב שאם יהיה לו כך וכך, אז אולי הוא יהיה מאושר, אבל דווקא מי שיש לו הכל, מבין שאין לו כבר לאן לשאוף ועדיין אין לו כלום. מבחוץ אנחנו יכולים להיות כוכבים גדולים, עשירים, מכובדים ומצליחים, אבל אז כשאנו נמצאים ברגע השקט עם עצמנו לשניה של מחשבה, אנו מבינים שבפנים הכל ריק. אם נבין לעומת זאת את תכלית החיים שלנו ונפעל כדי להשיג את המטרות האמתיות שלנו, הנשמה שלנו תשמח והכל מסביב יסתדר לנו. לכן ישנם אברכי כולל שבפחות מאלפיים שקל מצליחים להחזיק משפחה כנגד כל היגיון. אז אמנם חיים בצמצום ואין את כל הפינוקים מסביב, אבל בפנים יש שמחה ומשמעות וזה מה שבאמת חשוב. לכן מבחוץ אפשר לראות את הצרות של הצדיקים בעוד שהרשעים נהנים. אך הסיפוק העצום שיש לאותם צדיקים מעילוי הנשמה שלהם הוא אדיר.

אז אולי ממבט שטחי באמת נראה לפעמים שעדיף לוותר על המאמץ ופשוט לחיות את החיים, אבל כל מי שסתם "חי את החיים" בסוף מגיע לאן שכולם מסביב סוחפים אותו. שהרי אין לו עמדה משלו או מטרה מסוימת, הוא זורם עם הדעות של כולם. אבל ממבט פנימי ועמוק יותר, כל אחד מבין שכדי להשיג מטרות ולהתקדם אנו צריכים להשקיע. אנו צריכים ללמוד על התכלית שלנו, להבין את המטרות ולהתמיד בדרך. אנו מוכרחים להתקרב לקדוש ברוך הוא, וזה כלל לא משנה אם זה קל או קשה, כי זו הדרך היחידה והמשמעות היחידה שיש לנו בחיים. כי אם לא נפעל כדי להתקרב לקדוש ברוך הוא, אז איבדנו כל טעם בחיים. אז אולי העונשים יהיו קלים יותר, אבל זה רק משום שיצאנו מהמשחק ואנו יושבים כעת בספסל מחוץ למגרש.

בוודאי שמשתלם להיות קרוב לקדוש ברוך הוא שהרי זו המטרה של כל הקיום שלנו. כל הבריאה נועדה כדי שנוכל להגיע לקירבה הזו. זה אפילו לא משנה אם נשלם על כך בחיינו, שהרי רק לשם כך הם נועדו. לכן כל אלו שמתו על קידוש השם נמצאים במקום גבוה ביותר בעולם הבא, גם אם לא היו צדיקים בחייהם, שהרי בשניה אחת של מיתה על קידוש השם הם הצליחו להתקרב ברמה שחיים שלמים לא היו מספיקים לכך. רבי עקיבא כל כך שמח שהזדמן לו למות על קידוש השם וסיפר לתלמידיו ברגעיו האחרונים שכל חייו חיכה לרגע הזה. זו גם אחת הכוונות בקריאת שמע כאשר אנו אומרים "בכל נפשך" – אנו מתכוונים שאנו אוהבים את השם, אפילו אם הוא נוטל את נשמתנו. השם ישלח לכולנו חיים ארוכים וכמובן שאנו לא צריכים לחפש למות עכשיו על קידוש השם. אבל כאשר אנו מכניסים לתודעה שלנו שקידוש השם זה משהו שאנו מוכנים למות בשבילו, אז אנו הופכים את זה לערך עליון כך שזה יהיה גם משהו שיהיה שווה לחיות עד 120 בשבילו. ואז כל החיים שלנו נראים אחרת ומקבלים משמעות אמתית ויפה. השם יזכה אותנו לחיות חיים של משמעות אמתית ולהתקרב אליו עוד ועוד מתוך יראת שמיים ואמונה.

Print Friendly, PDF & Email

עוד על

הצטרפו לקבלת דברי תורה מחזקים מהאתר (מעל 1,200 מנויים):

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *