הלכות טהרת המשפחה – פרשת מצורע

מאת רוני פיזנטי | כ״ו בניסן ה׳תשע״ח | יסודות היהדות, מצוות והלכה למעשה, פרשת השבוע - דברי תורה על הפרשה

בסוף פרשת מצורע מובאות ההלכות הנוגעות לעניין זבה ונידה. ההלכות האלו הן היסוד העיקרי של כל בית יהודי, עליהן מושתתת הזוגיות ובהן תלוי שלום הבית. הן עיקר הברכה בבית והן שמכניסות יראת שמיים בילדים.

וכל זה מעבר לאיסור החמור שעוברים בני הזוג שאינם מקפידים על ההלכות האלו. שהאיסור בזה הוא כרת, שהנפש ח"ו נכרתת מישראל, כמו אדם שלא צם ביום הכיפורים. זה מביא את האדם לתחתית וגורם לנזקים כבדים בשלום הבית.

ומצד שני פרטי ההלכה בזה מרובים ומוכרחים ללמוד את הדברים כדי לא להיכשל. ואמנם כל זוג עובר סוג של לימוד כלשהו כאשר נרשם לנישואין, אבל המציאות מראה שאותו לימוד אינו מספיק כלל. הלימוד אינו מקיף מספיק, לפעמים המדריכים מחפפים, לפעמים החתן והכלה לא לוקחים ברצינות את הדברים, ובמיוחד עם כל הלחצים שלפני החתונה, וכך יוצא שאנשים רבים מזלזלים בזה ולא מבינים את החומרה של הדברים. כך רבים לצערנו עוברים על איסורים חמורים ומונעים מעצמם שפע עצום, רק מתוך חוסר ידיעה.

לכן ניסינו בסיעתא דשמייא לרכז את ההלכות הכלליות הנוגעות לעניין נידה וטהרת המשפחה. ההלכות מובאות בצורה מקוצרת ומעשית כדי לתת רקע והבנה כללית בלבד. וצריך לדעת שבכל מקרה פרטי ההלכה יכולה להשתנות מהקצה אל הקצה.

לכן אין להסתמך על הדברים כאן לבדם וחשוב ללמוד היטב את הנושא מתוך ספרי הפוסקים, וגם למצוא רב שיכול לפסוק בעניינים הללו, שנוכל להראות לו כתמי דם ולספר לו את כל פרטי המקרה והוא יוכל להורות ולטהר על פי העניין. וברוב הערים יש בתי הוראה שונים שאפשר להגיע אליהם, וכן אפשר למצוא טלפונים של בתי הוראה גדולים בכל מקרה של שאלה.

חשוב ביותר!
מפאת צניעות ורגישות הדברים, יש להרחיק ילדים מקריאתם.

רקע כללי

כאשר יוצא דם ממקור האישה (מהרחם), ואפילו טיפת דם קטנה, האישה נעשית נידה ואסורה לבעלה, והבא עליה חייב כרת. והאיסור הוא על כל קרבה או נגיעה, שאסור לבעלה כלל לגעת בה, ולכן צריך לנהוג הרחקות בין בני הזוג, שאותן נזכיר בהמשך.

האיסור נמשך עד שאותה אישה תעשה הפסק טהרה, תספור שבעה נקיים ותטבול במקווה טהרה כשר. ואם לא עשתה הפסק טהרה, לא ספרה או לא טבלה, היא עדיין נידה ואסורה לבעלה.

ויש לצערנו כאלו שחושבים שמספיק לא להיות ביחד בימים שהיא במחזור, וחושבים שלאחר מכן הכל מותר. שאם הפסיק הדם אז כאילו היא טהורה, או שאם טבלה בלי לספור וכו’. אבל צריך לדעת שאין שום הבדל והיא נידה לכל דבר עד שתעשה את כל תהליך ההיטהרות במלואו.

וזה המקום לציין, שהאיסור יכול להתמשך גם לזמן רב, וכמו למשל אישה מבוגרת שכבר הפסיקה לקבל מחזור לפני שנים, או אישה בהריון או מניקה וכו’. שאם לאחר הפעם האחרונה שהייתה נידה לא עשתה את כל תהליך ההיטהרות, אז היא עדיין נידה גם ברגעים אלו ואסורה לבעלה. לכן אף פעם לא מאוחר מדי לעשות תשובה, ואפשר לבצע הפסק טהרה, ספירת שבעה נקיים וטבילה במקווה גם לאחר זמן רב.

יש לציין שבעת לידה, או ח"ו בעת הפלה, הדם היוצא מן האישה מטמא אותה וחלים עליה כל דיני נידה עד שתעשה הפסק טהרה, תספור שבעה נקיים ותטבול.

מתי האישה נאסרת על בעלה?

כדי לקבוע אם האישה נידה או טהורה, יש חילוק אם האישה הרגישה ביציאת הדם או לא. וכן יש חילוק במראה הדם שרואה, אם הוא טמא או טהור.

אם הרגישה שיצא דם ממקורה, אז צריכה מיד לעשות בדיקה. אם לאחר שבדקה ראתה טיפה קטנה של מראה טמא, או שאפילו לא מצאה שום הפרשה כלל בבדיקה, בכל אופן היא טמאה. ורק אם ראתה מראה טהור שיצא מגופה אז תהיה טהורה.

מראה טמא נחשב להפרשות בגווני אדום או שחור. מראה טהור נחשב להפרשות בגוונים הרחוקים מצבע של דם, כמו לבן, צהוב, ירוק וכדומה. וכאשר צבע ההפרשה לא ברור, וכמו למשל גווני הביניים שיש בהם מעין אדמומיות כמו חום, כתום, ורוד וכדומה, יש להראות למורה הוראה שבקיא במראות דמים שיוכל לפסוק או הוא טמא או טהור.

אם הרגישה משהו לא ברור, כמו זעזוע או משהו לח בגוף, שחשדה שאולי יצא דם, אסורה לבעלה עד שתבדוק. ואם תמצא מראה טהור, או אפילו אם לא תמצא שום כתם כלל, אז היא טהורה. אבל אם תמצא מראה טמא, אז היא נעשית נידה.

ואם לא הרגישה כלל ורק ראתה כתם על בגדיה באופן לא צפוי, אז צריך לבחון היטב את הכתם שראתה ובהתאם לכך לדעת אם היא נעשתה נידה או לא:

אם הכתם הוא מראה טמא (גווני אדום או שחור), וגם הוא בשיעור עיגול בקוטר של כשני סנטימטרים או יותר, וגם הבגד שעליו נראה הכתם הוא לבן, וגם הוא עשוי מדבר שמקבל טומאה (כמו בד וכדומה), אז האישה טמאה.

אבל אם מוצאים מראה טהור, או אפילו מראה טמא פחות מעיגול בקוטר של שני סנטימטרים, או אפילו גדול יותר בבגד צבעוני, או אפילו בדבר לבן שאינו מקבל טומאה (כמו למשל נייר, קרקע או חתיכת בד קטנה פחות מששה סנטימטרים), אז היא טהורה.

וכך אם אפשר לתלות את מראה הדם בדבר חיצוני כלשהו, כמו למשל שיש לה פצע מדמם, או שהתעסקה עם דם (כמו שהייתה במקום שחיטה וכדומה), או שהרגה יתוש וכדומה, אז אפשר לתלות (בגבול ההיגיון כמובן, כאשר הכתם נמצא במקום שיכול היה להגיע מאותם דברים חיצוניים).

אלא שכל זה מדובר אך ורק במקרה שלא הרגישה כלל ולא ציפתה למצוא דם. אבל אם הרגישה בדבר כלשהו, אז אפילו טיפת דם קטנה אוסרת אותה על בעלה. וכן אם עשתה בדיקה עם עד בדיקה נקי, אז אפילו טיפת דם קטנה אוסרת.

חשוב לשמור את הכתמים כאשר ישנם ספקות. ויש נשים שמתוך ביישנות או תחושת דחייה דווקא מיד זורקות לפח או מעלימות בלי לבחון את הכתם היטב ובלי להראות לפוסק, אבל אז נכנסים לספקות של כרת, שאם היא טמאה ומתוך שאינה בודקת היטב היא חושבת שהיא טהורה, היא עוברת על איסור חמור וגורמת עוון גדול גם לבעלה.

ומצד שני גם לא טוב להחמיר ולטמא כל כתם, שאז פוגמים במצוות הזיווג שבין בעל ואשתו ומביאים לריחוק ביחסי בני הזוג. לכן צריך להתגבר על הבושה, למצוא מורה הוראה בקיא ולגשת אליו בכל ספק.

הרחקות

מהרגע שהאישה נעשית נידה ועד לאחר שתטבול במקווה אחרי השבעה נקיים, אסור לבעל ולאישה לגעת זה בזו כלל. וכן אסור להעביר דבר מידו לידה בצורה ישירה. ואם רוצים להעביר דבר כלשהו ביניהם, יש להניח את החפץ על שולחן או מקום אחר כלשהו, ובן או בת הזוג ייקחו את החפץ משם.

אסור לבני הזוג לישון באותה המיטה, ואפילו אם הם מקפידים להתרחק ולא לגעת זה בזו כלל, זה לא מועיל ומוכרחים להרחיק את המיטות. יש מיטות מיוחדות שהן נפרדות ואפשר לחבר אותן למיטה זוגית, וכך אפשר להזיז אותן בכל פעם בהתאם לזמני הטומאה והטהרה של האישה. מותר לישון באותו חדר, ובלבד שהמיטות יהיו נפרדות. ואם אין אפשרות להפריד את המיטות, אז על הבעל לישון במיטה אחרת (או ספה או כל מקום אחר שירצה).

וכן אסורים דברים של חיבה וקרוב דעת. לכן אסור לבני הזוג לאכול מאותה צלחת או לשתות מאותה הכוס. ואם הם אוכלים לבדם, יש לעשות היכר כלשהו, וכמו למשל לשים על השולחן דבר בולט ולא שגרתי, כדי שלא יבואו לקירוב ולאכול זה מצלחת זו.

ראוי לנהוג בריחוק מעט, שהאישה תשמור על צניעות ליד בעלה, וימעטו בשיחה שלא לצורך שמביאה לקירוב וכו’. אלא שיחד עם זאת, מותר לבעל ולאישה להיות לבדם, לשוחח וכו’, ועל אחת כמה וכמה שמותר להתעסק בדברים ענייניים כמו ניהול הבית וכדומה. ורק צריך להשתדל לשמור על ריחוק ולזכור את האיסור המרחף עליהם עד שתיטהר.

הפסק טהרה ושבעה נקיים

לאחר ארבעה ימים לפחות מיום קבלת המחזור, וכאשר האישה רואה שדם הנידה מתמעט ופוסק, עליה לעשות בדיקת הפסק טהרה. שעליה לקחת עד טהרה נקי (חתיכת בד מיוחדת שאפשר לקנות בבתי המרקחת או ברשתות המזון) ולבדוק היטב באותו מקום בכל הכיוונים שלא נשאר דם כלל.

את הבדיקה צריך לעשות סמוך לסוף היום, החל מזמן מנחה קטנה (קצת יותר משעתיים לפני צאת הכוכבים) ועד לזמן השקיעה. ובמקרה צורך, אם הבדיקה התאחרה כמה דקות בודדות לאחר השקיעה, אפשר להקל בדיעבד.

כדאי לרחוץ ולנקות היטב את האזור קודם לכן, כדי שלא יישאר דם מקודם לכן שיפסול את הבדיקה. ומכל מקום אם העד יוצא לא נקי והבדיקה נפסלת, אפשר לעשות בדיקות נוספות עד שהבדיקה תהיה נקייה, ורק שתסיים קודם השקיעה.

לאחר בדיקת הפסק טהרה, על האישה להתחיל לספור שבעה ימים נקיים. בכל יום מהשבעה עליה לעשות בדיקות, פעם בבוקר ופעם לפני השקיעה. ואם לא הספיקה לפני השקיעה, אפשר לבדוק בדיעבד גם קצת לאחר מכן.

אם דילגה בטעות על בדיקות בימים שבאמצע, ששכחה או לא הספיקה וכדומה, בדיעבד אפשר להמשיך לספור שבעה נקיים. אבל אם לא בדקה כלל ביום הראשון, אז צריכה להתחיל לספור מהיום שאחריו שכן בדקה בו. ואם לא בדקה כלל ביום השביעי, אז צריכה לבדוק ביום השמיני או באחד הימים שלאחר מכן והוא ייחשב לשביעי.

לאחר צאת הכוכבים שלאחר היום השביעי של שבעת הנקיים, צריכה ללכת לטבול במקווה טהרה כשר עם בלנית שתראה שהטבילה מתבצעת כראוי על פי ההלכה.

לפני הטבילה צריך לעשות הכנות מתאימות ולהסיר כל חציצה מהגוף. ניקוי הגוף היטב, גזיזת ציפורניים, גילוח, חפיפת השער, צחצוח שיניים, הסרת שערות שמקפידה עליהן, הסרת סיכות, הורדת עגילים וטבעות, הסרת כתמי צבע מהעור וכו’.

כדי להמחיש את הדברים, לדוגמה, במהלך יום ראשון בשבוע רואים שהדם מפסיק. אז לפני השקיעה של יום ראשון צריך לעשות בדיקת הפסק טהרה. אם לבסוף הבדיקה יצאה נקיה, אז מיד לאחר מכן מתחילים את היום הראשון שמתחיל מהערב (מוצאי יום ראשון), ולמחרת בבוקר (יום שני) תתבצע הבדיקה הראשונה. כך ממשיכים לספור את הימים הנקיים עד היום השביעי (שיוצא ביום ראשון בשבוע) שבו לפני השקיעה עושים את הבדיקה האחרונה.

לאחר שכל הבדיקות יצאו נקיות, עושים את ההכנות לטבילה במקווה. ולאחר צאת הכוכבים של יום ראשון בשבוע (מוצאי יום ראשון, שזה ליל שני), אפשר ללכת לטבול. יוצא שאותו יום בשבוע שבו יצאה בדיקת הפסק טהרה, הוא היום שבו עושים את הבדיקה האחרונה של השבעה נקיים. ומיד לאחר מכן בצאת הכוכבים הולכים לטבול.

הנהגות טובות לליל הטבילה

ראוי להסתיר את עניין הטבילה מאנשים אחרים ושרק הבעל והאישה (והבלנית) ידעו מכך. הן משום ענייני צניעות שבין בעל ואשתו שעלולים להביא להרהורים רעים והן משום עין הרע שעלול להיגרם לבני הזוג.

לאחר הטבילה במקווה האישה טהורה לבעלה. וצריכה לומר לו במפורש שהיא טהורה או שטבלה, כדי שהבעל ידע באופן מוחלט שהיא מותרת לו.

האישה נאמנת לומר לבעלה אם היא טמאה או טהורה, וכן אם בדקה, ספרה וטבלה וכו’. אך יש להתייחס ברצינות ובכובד ראש לעניין הזה ואין להתלוצץ בזה כלל. ולמשל אישה שאמרה שהיא טמאה, אסרה את עצמה לבעלה ממש אפילו אם היא טהורה. ואם אין לה סיבה ממש טובה למה שאמרה, אז תהיה נחשבת כנידה ותצטרך לעשות הפסק טהרה, ספירת שבעה נקיים וטבילה כדי להיטהר לבעלה. וכך גם אישה שחזרה מהמקווה ואמרה שלא טבלה, צריכה לטבול שוב אם אין לה הסבר טוב לדבריה.

בין בני הזוג צריכה להיות אהבה, הבנה ורצון הדדי לעשות נחת רוח זה לזו. ולפעמים ישנן מריבות בין בני הזוג ומגיעים למקומות לא נעימים. לכן צריך לשמור על כללים וקווים אדומים שאותם לא חוצים בשום אופן. וכמו למשל שאסור למנוע תשמיש ולצער את בן או בת הזוג. ועל אחת כמה וכמה שבליל הטבילה עצמו, שעל בני הזוג להשקיע בלילה הזה.

אין לדחות את הטבילה ועל האישה לטבול בהקדם האפשרי. ואותו ליל טבילה הוא זמן מיוחד של בני הזוג, שאז אהובים זה על זו כיום כניסתם לחופה. אם היו חילוקים בין בני הזוג, יש לעשות הכל כדי לוותר ולהתפייס בזמן הזה ולנסות לשמח זה את זו. אם זה מתאפשר, כדאי גם לקנות איזו מתנה קטנה לאישה כדי לשמוח ביחד. ויש מצווה חשובה של זיווג בלילה הזה.

זוגיות אמתית רק בחדרי חדרים

על בני הזוג להראות חיבה זה לזו רק בתוך כתלי הבית, כאשר הם לבדם. אין להפגין חיבה במקומות ציבוריים, או אפילו בתוך הבית כאשר ישנם אורחים, שכנים או אפילו בני משפחה שנמצאים בפניהם.

וצריך לדעת שאדרבה, רק כך הקשר הוא אמתי וטהור. ישנם זוגות שמראים חיבה ברחוב, ואז הופכים בכך את היחסים שלהם לזולים ומופקרים, מביאים למחשבות רעות, הרהורים ודמיונות מצד הסובבים אותם, מביאים לקנאה של הסובבים וגורמים לעצמם עין הרע. כל זה מצביע על יחסים חיצוניים וחסרי תוכן פנימי, כמו בהמות שמפגינות חיבה בפומבי ללא כל בושה.

כאשר בני הזוג מפגינים חיבה בפני אחרים, זה נובע ממניעים חיצוניים ולא טובים. שהם רוצים שאחרים ייראו אותם, שיקנאו בהם וכו’. כאילו שיותר אכפת להם לעשות הצגה לציבור שמסתכל עליהם מאשר מה שאכפת להם זה מזו.

אדם שבאמת אוהב את אשתו ואכפת לו ממנה ירצה לשמור עליה כך שאף אחד לא יסתכל עליה או יחשוב עליה מחשבות מלוכלכות. אבל אדם שרוצה להתגאות ולהשוויץ בפני אחרים, ישכנע את אשתו ללכת בצורה לא צנועה, להראות לו חיבה בציבור ולהתנהג כמו בהמה. כי בכלל לא אכפת לו ממנה, אלא אכפת לו מהגאווה שלו, שכולם יקנאו בו.

ואותם אנשים מוחצנים וחסרי יראת שמיים מאבדים את הטעם בזוגיות. שמרוב מתירנות והפקרות הבעל כבר לא מתרגש בכלל מאשתו. הרי הוא כל היום ראה את אשתו בחוסר צניעות וכבר התרגל, הוא גם ראה כל היום נשים אחרות לא צנועות שמסתובבות ברחוב, וכך במשך כל היום עוברות לו מחשבות מלוכלכות.

ואז בסוף היום כשהוא נמצא עם אשתו לבד בחדר, היא כבר לא נראית לו מושכת כל כך. פתאום היא לא מצליחה לרגש אותו. הרי הוא ראה אותה כך באותה צורה במשך כל היום ואין שום שינוי והבדל בין הרחוב שהיו בו לחדר הסגור שכעת הם נמצאים בו.

מגיעים ח"ו למצב שכל עובר אורח מזדמן מסתכל על אשתו ברחוב, אבל הוא עצמו סולד ממנה והיא כבר נמאסת לו. מרוב שריגשה את כל הרחוב עם הלבוש המזערי, האיפור המוגזם והבושם הנודף, כבר לא נשאר לה כוח לרגש את בעלה. הוא רגיל בה ואין לו הזדמנות להתגעגע.

והרבה אנשים נרתעים כאשר חושבים על הזוגיות של אנשים יראי שמיים, שכלפי חוץ נראה שיש קרירות בין בני הזוג. כאילו שאין שם בכלל אהבה ורגש, והכל רק עניין טכני. אלא שצריך לדעת שכל זה מצד חוץ, כאשר נמצאים בין אנשים. כי יש עניין להסתיר את הזוגיות, וידוע שהברכה שרויה דווקא על הסמוי מן העין. אבל בין בני הזוג עצמם, כאשר הם לבדם, ישנה חמימות מיוחדת וקשר מיוחד שאף אחד לא יודע עליו מלבדם.

וכך הקשר הוא אמתי יותר, עמוק ופנימי יותר, ושייך להם בלבד בלי שאף אחד יתערב. שיש להם דבר מיוחד שאף אחד לא יודע עליו, יש להם צד שאף אחד בעולם לא יודע עליו ורק בן או בת הזוג מכירים בהם. אין אף אחד אחר שמכיר את הסוד שלהם ויודע כיצד הם מתחברים זה לזו בחדרי חדרים.

כך הקשר שלהם מיוחד יותר, חשוב יותר, קדוש יותר, מרגש יותר, לא פוגע כלל באחרים, לא מביא להרהורים לא טובים, לא מביא לקנאה ומחשבות לא טובות עליהם וכך הם מביאים את הברכה שתשרה בביתם.

וזוהי מהות הצניעות, שכלפי חוץ רואים דבר שנראה חסר חשיבות, אבל בפנים יש יהלומים יקרים ששומרים עליהם היטב. כי כאשר ישנו דבר יקר ערך ששווה המון, מכניסים אותו לתוך כספת ושומרים עליו היטב שאף אחד לא יתקרב. וככל שהדבר פחות חשוב, כך פחות שומרים עליו ומוציאים אותו גם לחוץ לפעמים. ואם הדבר הוא ממש מאוס כמו אשפה, אז מוציאים אותו מהבית ומפקירים אותו בחוץ. וזה יכול להיות המדד שלנו, לראות כמה הזוגיות באמת חשובה לנו. אם אנו מפקירים אותה לעוברים ושבים, או ששומרים עליה היטב בכספת.

לכן צריך לשמור על ריחוק מעט כאשר נמצאים בין אנשים נוספים, וכך בני הזוג יוכלו לשמור את כל האהבה והפגנת החיבה זה לזו לזמנים היקרים בהם הם נמצאים לבדם בחדרם. כך הזוגיות תתייקר יותר והערך שלה יעלה.

חישוב עונת הוסת

על האישה לציין לעצמה את הזמנים המדויקים שבהם נעשתה נידה, ועל פי אותם זמנים מחשבים עונות מסוימות שבהן תהיה האישה אסורה על בעלה. האיסור הוא לעניין תשמיש בלבד, אבל לא חייבים לנהוג את כל ההרחקות כמו בימי הנידה.

יש לציין שהעונות שמחשבים הן זמן של חצי מהיממה, כלומר או יום או לילה. אם ראתה ביום, תהיה אסורה רק ביום ואם ראתה בלילה אז תהיה אסורה רק בלילה.

ישנן עונות וסת שונות, אך ישנן שלש עיקריות שיותר מצויות ושכיחות, והן וסת החודש, וסת ההפלגה ועונה בינונית.

וסת החודש: זהו אותו יום בחודש בו נעשתה נידה בפעם הקודמת. כמובן שזה מחושב לפי תאריך החודש העברי, וכמו למשל אם ראתה ביב’ בתשרי, אז תהיה אסורה ביב’ בחשון. וזה לא משנה אם החודש מלא או חסר, או כמה ימים עברו מאז, אלא זה הולך רק על פי התאריך עצמו.

וסת ההפלגה: זהו מרווח הימים שבין היום בו נעשתה נידה בפעם הקודמת לבין היום שבו נעשתה נידה בפעם שלפניה. וכמו למשל שאם ראתה בתאריך כלשהו ולאחר עשרים ותשעה ימים ראתה שוב, אז לאחר עשרים ותשעה ימים נוספים תהיה שוב אסורה. יש להיעזר בלוח שנה ולספור את הימים, כיוון שישנם חודשים חסרים וישנם מלאים וכך התאריך עצמו יכול להשתנות מחודש לחודש כיוון שהולכים רק על פי המרווח.

עונה בינונית: זהו מרווח ממוצע של שלושים יום. שביום השלושים לראייה האחרונה תהיה אסורה על בעלה.

על כל אישה לחשב את זמני הראיה שלה ולסמן את שלש הזמנים האלו שבהן תהיה אסורה לבעלה. וזה מה שכנראה מצוי ברוב הנשים בימינו שאין להן וסת קבוע.

אבל אם האישה נעשתה נידה שלש פעמים ברצף באותו תאריך או אותה הפלגה וכו’, אז היא נקראת בעלת וסת קבוע. ואז אותה אישה תהיה אסורה רק באותו זמן של הוסת הקבוע (בין אם זה יום בחודש, הפלגה, ימים בדילוג או משהו אחר קבוע) ותהיה מותרת בשאר התאריכים.

כאשר יש לאישה וסת קבוע, אז גם אם קרה שקיבלה וסת בזמן אחר, עדיין חוששת רק לעונת הוסת הקבוע. אבל אם ראתה שלש פעמים ברצף בתאריכים אחרים שאינם התאריך הקבוע שלה, אז עוקרת את הוסת הקבוע וחוזרת לשלש העונות השכיחות של נשים ללא וסת קבוע.

בעונת הוסת שהאישה נאסרת על בעלה, צריכה לעשות בדיקה לקראת סוף הוסת כדי לוודא שלא נעשתה נידה. וגם אם לא מרגישה בשום סימן, מכל מקום צריכה בדיקה. ואם לא בדקה מסיבה כלשהי בעונת הוסת, תבדוק לאחר מכן.

אישה בעלת וסת קבוע שלא עשתה בדיקה בעונת הוסת, או אישה בעלת וסת לא קבוע שלא עשתה בדיקה בעונה בינונית (שזה יום השלושים מהוסת הקודם), אסורה על בעלה גם לאחר מכן עד שתעשה בדיקה, ואפילו זמן רב לאחר מכן.

בזכות השמירה על יסודות הבית היהודי, השם יתברך בוודאי יברך את כל המשתדלים בכך בשפע גדול. ישלח לכולנו שלום בית אמתי, מתוך יראת שמיים ואמונה, ויביא לנו ילדים טהורים וצדיקים לעבודתו יתברך.

Print Friendly, PDF & Email

עוד על

הצטרפו לקבלת דברי תורה מחזקים מהאתר (מעל 1,200 מנויים):

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *