הקדוש ברוך הוא רוצה לרחם עלינו – פרשת שלח לך

מאת רוני פיזנטי | י״ט בסיון ה׳תשע״ג | פרשת השבוע - דברי תורה על הפרשה

כאשר אנו רוצים לבקש רחמים על אדם כלשהו, בדרך כלל נרצה להזכיר את זכויותיו. נדבר בשבח של אותו אדם ונתמקד בצדדים החיוביים שלו כך שהצד האחר יאהב אותו וירחם עליו. לאחר חטא המרגלים היה צורך לבקש רחמים על ישראל, אך משה רבינו נקט בדרך קצת שונה מהמצופה… במקום לסלוח להם משום שישראל היא האומה הנבחרת, הבנים של השם, האוהבים שאמרו "נעשה ונשמע", במקום זה משה מבקש מהשם שיסלח להם כדי שאומות העולם לא יחשבו דברים לא טובים: "ושמעו מצריים… ואמרו הגויים… מבלתי יכולת השם להביא את העם הזה אל הארץ…" (במדבר יד', פסוקים יג' – טז'). מה אכפת לקדוש ברוך הוא מה יגידו אומות העולם? הרי הוא יכול למחות אותן ברגע אחד. הוא בוודאי לא מתחשב בדעתן ולא עושה תכנונים על פיהן. אז מדוע משה רבינו מביא את אומות העולם בתור טיעון בכלל? ואם זה לא מספיק, לאחר מכן משה מבקש שיסלח לעם כפי שסלח בכל הפעמים הקודמות: "סלח נא לעוון העם הזה… וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה" (במדבר יד', פסוק יט'). במקום להשמיט את הדברים השליליים ולהבליט את החיוב, הוא מזכיר את החטאים הקודמים של העם שעליהם הקדוש ברוך הוא סלח בעבר. על פי ההיגיון, זה דבר שעלול להכעיס עוד יותר ולהבליט את המרדנות של עם ישראל, שהרי הוא מזכיר שוב את חטאי העבר והצדדים השליליים של העם. ממבט ראשון נראה לכאורה שמשה רבינו עשה את כל הטעויות האפשריות בבקשת הרחמים, אך במבחן המציאות נראה שזה באמת עבד והשם ענה לו "סלחתי כדברך" (במדבר יד', כ'). אז מה בעצם משה הכניס בבקשת הרחמים על העם שהתקבל בצורה טובה כל כך?

כאשר אדם מבקש מאיתנו רחמים, אנו בדרך כלל עושים חשבונות שונים לבדוק אם מגיע לו או לא. בדרך כלל זה קשור לייחוס של האדם, למעשיו או לדברים שקיבלנו מאותו אדם. כך בוודאי אנשים רבים ירחמו על אדם מכובד ממשפחה צדיקה שכל חייו עשה חסד עם הזולת, אך מעטים מאוד ירחמו על אדם רשע ממשפחה של שונאי יהודים שהרבה להתעלל באחרים. הדוגמאות כמובן קיצוניות, אבל כך לכל אדם יש את החשבונות הפרטיים שהוא עושה עם הזולת וכמה מתוך רחמיו הוא מוכן לתת לכל אדם שונה בחייו. אם ההוא נתן לנו כך וכך והתנהג בצורה כזו, אז מידת הרחמים כלפיו משתנה אצלנו בהתאם. אצל הקדוש ברוך הוא הדבר לא עובד בצורה כזו, שהרי כלפי הקדוש ברוך הוא, לכולנו אותו ייחוס, כל מעשינו לא יועילו לו במאום ומעולם הוא לא קיבל שום דבר מאף אחד, אלא רק נתן והשפיע. גם אם האדם יחזור בתשובה שלמה, יהיה הצדיק הכי גדול שאי פעם נברא, יקיים את כל הידורי המצוות ולא יחטא כלל, עדיין לקדוש ברוך הוא לא נועיל בכלום. שהרי הוא לא צריך אותנו והוא מושלם גם בלעדינו, וכל העולם הזה נברא אך ורק בשבילנו.

אברהם אבינו הבין את זה היטב, ולכן אמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר". גם דוד המלך הבין את זה כשאמר "ואנכי תולעת ולא איש". לכאורה זה תמוה, גדולי העולם אומרים על עצמם שהם "עפר"? "תולעת"? אלא שהם הבינו שכלפי הקדוש ברוך הוא אין להם קיום וממשות. אך משה רבינו הבין את זה טוב יותר מכולם, בעוד שב"עפר" או ב"תולעת" עוד יש איזושהי ממשות קטנה, משה אמר "ונחנו מה", כלומר אפילו דבר קטן אין בנו. לכן התורה מעידה על משה שהיה האיש הענו ביותר בכל העולם. ולכן כנראה, משה רבינו הבין שלאחר חטא המרגלים אין טעם להזכיר את הצדדים החיוביים של עם ישראל, שהרי כלפי הקדוש ברוך הוא אין לזה כל ממשות. משה רבינו תמיד ביקש מהקדוש ברוך הוא מתנת חינם ולא בגלל שמגיע לו. אפשר לראות את הדברים היטב בפרשת ואתחנן שהמפרשים אומרים "ואתחנן" מלשון מתנת חינם. לכן גם כאן הוא ניסה לקבל את רצונו בתור מתנת חינם, ולא בגלל הזכויות של עם ישראל. כי אם יפתחו חשבונות שמיים, אף אחד לא יוכל לעמוד בדין. רק מתוך מתנת חינם מהקדוש ברוך הוא, למרות שלא מגיע לנו, נוכל לזכות לקיום ולשפע.

כדי שהשם יסלח לעם ישראל משה רבינו שואל אותו מה יאמרו אומות העולם? שהרי כל סיבת בריאת העולם היתה כדי לעשות חסד עם הנבראים ולגלות רחמים, כל סיבת יציאת מצרים היתה כדי שעם ישראל יקבלו את התורה ויעשו קידוש השם בעולם. אז אם כעת השם ישמיד אותם חס ושלום, העולם לא יוכל להגיע אל המטרה שלשמה נברא. אז בשביל מה היתה כל יציאת מצרים? לכן משה אומר להשם "עתה יגדל נא כח השם כאשר דיברת… השם ארך אפיים ורב חסד נושא עוון ופשע…" (במדבר יד', פסוקים יז'-יח'). כלומר דווקא כעת כאשר העם חטא, עכשיו זה הזמן הכי טוב כדי להראות את גודל החסדים ולרחם עליהם, לעשות קידוש השם גדול בעולם. זו ההזדמנות להביא לתכלית הבריאה. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כדי לגלות את רחמיו, אך הרחמים מתגלים בצורה הגדולה ביותר כאשר מרחמים על החוטאים. כי כל אחד ירחם על אדם טוב שמתנהג בצורה יפה, אבל רק בעל רחמים גדולים ירחם על אדם שחטא ועשה עוונות ופשעים רבים. לכן משה רבינו מזכיר את הפעמים הקודמות שהעם חטא והשם סלח להם, כדי שהרחמים יתגלו בצורה גדולה יותר. כי זו בדיוק סיבת בריאת העולם, לגלות את רחמיו וחסדיו של הקדוש ברוך הוא, והחסד הכי גדול הוא לסלוח על הפשעים והעוונות הגדולים ביותר.

משה רבינו אמנם הבין זאת היטב, אבל העם לא הפנים את הדברים. לכן הפסוק בתהלים אומר "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב… והם לא ידעו דרכי אשר נשבעתי באפי…" (תהלים צה', פסוקים י' – יא'). הפסוק מדבר על דור המדבר שהסתובב במשך 40 שנה. המדרשים מספרים שלאחר חטא המרגלים בכל שנה בתשעה באב העם היה חופר קברים ושם היו ישנים, ובבוקר היה חלק נכבד שלא קם. כך עשו עד אחרוני דור המדבר. אך בשנה האחרונה קרה דבר מפתיע וכולם קמו בבוקר, למחרת שוב ישנו בקברים כי הם חשבו שאולי הם התבלבלו ביום אך שוב היה אותו דבר. כך המשיכו יום אחר יום עד שהגיע טו' באב שאז הירח מלא ואז כבר הבינו שאין טעות ביום ופשוט התבטלה הגזרה. על פי זה, אפשר להבין שלמרות שהשם יתברך נשבע שכל הדור ההוא ימות במדבר ולא יכנס לארץ, למרות זאת הגזרה התבטלה לבסוף והיו כאלו שלא מתו. לכן הפסוק אומר "והם לא ידעו דרכי", כי אם העם היה יודע את דרכי השם יתברך, אף אחד לא היה צריך למות וכולם היו נכנסים לארץ. הקדוש ברוך הוא רוצה לגלות את רחמיו עלינו, למרות שאנו חוטאים ולמרות שלא מגיע לנו, כל מה שצריך זה לעשות תשובה אמיתית והוא יסלח לנו על הכל. בלי חשבונות שמיים על מה מגיע לנו ומה לא מגיע, כי על פי האמת כלום לא מגיע לנו. אבל כמו שהשם נותן לנו אויר לנשימה, מים לשתות ואוכל לאכול בתור מתנת חינם, כך הוא יכול לתת לנו את כל מה שנרצה בתור מתנת חינם. רק צריך לעשות תשובה ולבקש ממנו את רצוננו בתור מתנת חינם.

האדם מטבעו אוהב לעשות חשבונות. אנחנו יודעים מה לבקש מהקדוש ברוך הוא מתוך מחשבה שזה מגיע לנו ולכן הוא יענה לנו, יודעים מה לא לבקש מתוך מחשבה שלא מגיע לנו ואז באותו תחום אנו מתייאשים וכו'. לפעמים אנו חס ושלום מתרעמים על השם שלא עונה לתפילותינו ובקשותינו מתוך מחשבה שמגיע לנו. אנו חושבים שיש לנו זכויות כי קיימנו פה ושם כמה מצוות, ואז אנו בוחנים את השם לראות אם הוא נותן לנו בחזרה. כל זה כמובן רק מרחיק את הרצונות שלנו מאיתנו ומקשה על קבלת הדברים. השם רוצה לתת לנו מתנת חינם למרות שלא מגיע לנו, אבל כאשר אנו רוצים לקבל על פי דין ומתוך הזכויות שלנו, אנו לא מצליחים להתחבר ולקבל את רצונותינו. כדי לקבל ממנו, אנו צריכים ענווה, להבין שאנחנו כלום ולא מגיע לנו, והכל מגיע אלינו רק בזכות רחמיו וחסדיו המרובים. לא בגלל שהתפללנו יפה, שהיינו צדיקים, שקיימנו מצווה כלשהי בכוונה… כל זה נובע מתוך גאווה, שאנו חושבים שיש לנו ממשות וכעת השם מוכרח לתת לנו. כאשר ננמיך את עצמנו ונתפלל "תפילה לעני", שנבין שאין לנו כלום ורק השם נותן לנו קיום, רק אז נוכל לקבל באמת את כל מה שנרצה בתור מתנת חינם.

כעת אדם יחשוב לעצמו שהוא יכול לחטוא ולעשות ככל העולה על רוחו ושהשם ירחם עליו בלי קשר למעשיו. אבל חשוב מאוד לזכור שכל זה מדובר על מי שעשה תשובה וחזר בו מחטאו. שהרי אם אדם עדיין אוחז בחטא, אין כאן רחמים אמיתיים, שהרי האדם נשאר בדרכו הרעה. הדבר דומה לאב שרוצה לרחם על בנו שהולך בדרכים לא טובות, אז הוא נותן לו כל מה שהוא מבקש למרות שהוא לא מרוצה מהתנהגותו. אב כזה הורס את הבן שלו, שהרי אינו מוכיח אותו והוא מרגיל אותו להמשיך לנהוג בצורה לא טובה. במצב כזה הרחמים הופכים לאכזריות. כי אדם שמאפשר לבנו לעשות נזקים מתוך רחמים עליו הוא אכזר ולא רחמן. אב רחום יעניש את בנו כדי שייטיב את דרכיו ולאחר שילך בדרך טובה ייתן לו את כל הטוב שבעולם. כך השם יתברך נוהג איתנו, ולכן לא משנה מה עשינו בעבר, לא משנה כמה חטאנו ופשענו, אין שום דבר מסובך מדי או בלתי הפיך. בכל מצב בו האדם נמצא, כל מה שצריך לעשות הוא לחזור בנו מהמעשים הרעים, לעשות תשובה שלמה ואמיתית (שזה אומר בכלליות להתחרט ולהתוודות על החטא ולקבל על עצמנו לא לעשות זאת שוב) ולהתפלל לקדוש ברוך הוא שייתן לנו את כל מבוקשינו לא בזכות עצמנו, אלא בזכות הרחמים של השם יתברך, למרות שעל פי האמת כלל לא מגיע לנו, הכל בתור מתנת חינם.

Print Friendly, PDF & Email

עוד על

הצטרפו לקבלת דברי תורה מחזקים מהאתר (מעל 1,200 מנויים):

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *