והיה מחניך קדוש – פרשת כי תצא

מאת רוני פיזנטי | י״ג באלול ה׳תשע״ו | מצוות והלכה למעשה, פרשת השבוע - דברי תורה על הפרשה

פרשת כי תצא מביאה את הציווי "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר" (דברים כג’, פסוק טו’). והדבר מלמד אותנו דרך הנהגה חשובה ביותר לחיים בעניין קדושת הגוף. שהאדם הוא נשמה אלוקית מושלמת בתוך גוף גשמי ושפל, ולכן חשוב מאוד להשקיע ברוחניות שמועילה לנשמה, אבל חשוב לא פחות לעשות את הדברים בקדושה, ניקיון וטהרה של הגוף הגשמי.

וזה עיקר ההבדל שבין האדם לבין הבהמה. שגם הבהמות אוכלות, שותות, ישנות, פרות ורבות ומתפנות, אלא שבעוד שהבהמה עושה את הדברים בגסות ובהמתיות, על האדם לעשות את הדברים האלו בצניעות ולדאוג תמיד להתנקות ולהתקדש.

וזה גם עיקר ההבדל שבין האדם לבין המלאכים. שהמלאכים הם יצורים רוחניים כמו הנשמה שבתוכנו, אלא שאצלנו הנשמה נמצאת בתוך גוף גשמי ושפל שאותו היא יכולה לקדש ולעלות, ואם הגוף זוכה להתקדש הוא יכול להגיע לדרגות עצומות אפילו יותר ממלאכים, כמו משה רבינו שקידש את גופו וכמו אליהו הנביא שעלה בסערה לשמיים עם גופו.

מפאת צניעות ורגישות הדברים, יש להרחיק ילדים מקריאתם.

חלק עיקרי וחשוב בהתקדשות של הגוף הוא בענייני הצניעות שבין איש לאישה וכן בענייני כיסוי הצואה ונקיות הגוף. ועל זה הפרשה מלמדת אותנו שעלינו לשמור על המחנה שלנו קדוש. להתרחק מכל דבר רע שעלול להביא לטומאה ולחילול הקודש.

והמציאות לצערנו מראה שאנשים לא לוקחים את הדברים ברצינות ומסתפקים בקיום המצוות בלי לדקדק על אופן העשייה ועל הקדושה שלהם. אנשים חושבים ששמירה על הקדושה ועל נקיות זה דבר שולי שבא בתור הידור מצווה, שמי שרוצה להחמיר ולהדר יכול לקדש את עצמו. אבל האמת היא שבקלות אפשר להחריב עולמות כאשר לא שמים לב לפרטים האלו.

תארו לכם שאדם קם מעט מאוחר בבוקר ואז רוצה לרוץ כדי להספיק לתפילה במנין, אלא שהוא מרגיש שהוא צריך להתפנות בדחיפות בבית הכיסא. כעת צריך להבין שאם יחליט להתאפק ולהתפלל בצורה שכזו כשהגוף שלו משוקץ, כל התפילה הופכת לתועבה. יוצא שאותו אדם משתדל לקיים מצווה אבל בפועל הוא מזיק ומקלקל. וכך זה עובד בכל דבר, שאם עושים את הדברים בדרך של קדושה וטהרה אז התוצאות הן קדושות וטהורות, אבל אם עושים את אותם הדברים בדיוק ללא הקדושה, אז הן התוצאות שנקבל יהיו טמאות.

חילול הקודש

צריך לדעת שחוסר שמירה על הקדושה עלול להביא לחורבן והרס גדול. אדם יכול לקיים מצוות בדקדוק גדול ובשמיים יחשיבו לו את זה כעבירות חמורות. כי אם אדם לומד תורה למשל אז הוא מתעלה ומעלה את הנשמה שלו, אבל אם ילמד חס ושלום בבית הכיסא או בבית בושת, אז לא רק שהדבר לא ייחשב כלימוד תורה, אלא שיחשיבו לו את זה כעבירה חמורה ויענישו אותו על כך.

ישנו גבול דק בין הקדושה והטהרה לבין שיא הטומאה. כאשר עושים את הדברים נכון אפשר להתקדש ולקבל מזה עוצמות רוחניות, אבל אם עושים את הדברים לא נכון אז לא רק שלא מתקדשים, אלא שנותנים בזה מזון לכוחות חיצוניים ולקליפות. יוצא שכל אותן מצוות מגבירות את כוחות הטומאה ומחלישות את כוחות הטוב. במקום להועיל הן מזיקות.

צריך להבין שעדיף לא להתפלל כלל מאשר להתפלל מול צואה או ערווה. הרי כל אדם יכול להבין שאם יביאו לבית הכנסת במתנה דבר בזוי או מלוכלך שמזהם את המקום, אז לא רק שלא עושים בזה מצווה אלא שעושים עבירה. זה ביזוי הקודש. כאשר עושים את הדברים מוכרחים להקפיד לעשות אותם בקדושה.

הדבר דומה לאדם שרוצה להשקיע סכום כסף גדול לצדקה, החזקת תורה וגמילות חסדים. הוא רוצה שתהיה לו זכות גדולה בשמיים ומחפש מקום טוב שבו תלמידי חכמים לומדים תורה. אבל תארו לכם מה יקרה אם הוא יזלזל ולא יבדוק היטב לאן הוא תורם את הכסף. כעת יכולים לבלבל אותו שיתרום לאיזה ארגון נוצרי של עבודה זרה, או שאולי בטעות הוא יפקיד את כל הכסף בחשבון הבנק של ארגון מחבלים שרוצים לחסל אותנו. במצב כזה לא רק שאותה הצדקה שנתן לא נחשבת כלל למצווה, אלא שהוא הביא לקלקול גדול וחיזק את ידיהם של האויבים, ועל זה הוא ייתן את הדין.

הוא נתן כסף וסייע להחריב דברים טובים חס ושלום. הוא חושב לקבל פרס על התרומה שלו ובטוח שעשה מעשה אצילי, אבל הוא יקבל עונש גדול על כך. עדיף היה שלא היה נותן כלום מאשר שייתן לזה. הוא גם בזבז את הכסף שלו וגם הוסיף לעצמו עבירות. לכן חשוב לבדוק היטב לאן הכסף שאנו תורמים הולך, ולכן חשוב גם לבדוק כל דבר אחר שאנו עושים, שהוא הולך למקום הנכון בצד הקדושה.

בצורה דומה לאותה תרומה של אותו אדם, כשהמחנה לא קדוש אז חס ושלום נותנים מזון לקליפות ולמקטרגים. עושים לכאורה מצוות, אבל הכל הולך לסטרא אחרא. לא רק שהלימוד תורה לא נחשב בבית הכיסא, אלא שהוא מקלקל ועושים נזקים גדולים.

השתדלנו בע״ה לרכז את ההלכות העיקריות שיש לדעת בעניין שמירת הקדושה במחנה ישראל. הלכות רבות נלקחו ישירות מתוך הפרשה ושאר ההלכות קשורות או דומות באופנים מסוימים לאותו עניין. חילקנו את הדברים לשני חלקים עיקריים בעניין. החלק הראשון הוא קדושת הנישואין שכולל את העניינים שבין גברים ונשים, והחלק השני הוא שמירה על נקיות הגוף וכולל את עניין כיסוי הצואה.

קדושת יחסי אישות

המצווה הראשונה שעליה הצטווינו היא פריה ורבייה, ועל כן ניתן לאדם יצר שמושך לעריות. אותו יצר הוא טוב בבסיסו, שכן בלעדיו העולם לא היה מתקיים. זהו יצר שמביא את האדם לבנות בית ולהקים משפחה. אלא שצריך להשתמש באותו היצר לחיוב ולעשות את הדברים בדרכים המותרות והכשרות, שאם לא אז הקלקול הוא גדול ביותר ועלול להחריב עולמות.

איסור זרע לבטלה: אסור לגבר להוציא זרע לבטלה, אלא רק בקיום יחסי אישות עם אשתו המותרת לו כשהיא טהורה וללא אמצעי מניעה. ועוון זרע לבטלה הוא עצום ובורא בכך חס ושלום מזיקים רוחניים גדולים שלא נותנים לאדם שקט ומנוח.

האיסור הוא בין אם הוציא זרע לבטלה בידו ובין אם הביא עצמו לראיות אסורות של נשים או שקע בהרהורים שהביאו לזרע לבטלה בזמן השינה. וכן אסור לגבר לשכב לישון על הבטן או על הגב, כיוון שהדבר מחמם וגורם להוצאת זרע לבטלה. לכן יש לגברים לשכב דווקא על הצד.

נשיאת אישה: כל הנשים אסורות על האדם, וגם אם אותה אישה היא פנויה. רק לאחר שאדם נושא אישה על ידי חופה וקידושין היא מותרת לו ואז הוא יכול לפרות ולרבות בדרך נכונה וכשרה. לכן מצווה גדולה על כל אדם לשאת אישה. והדבר עוזר לאדם והופך אותו לשלם, שאז הוא יכול לפרות ולרבות בהיתר, ובנוסף הוא נשמר מאיסורי עריות ומהוצאת זרע לבטלה. לכן על כל בחור שהגיע לפרקו לשאת אישה מתאימה כמה שיותר מהר ואין לדחות את זה כלל. וכך גם אנשים מבוגרים ללא אישה, אפילו שהיו נשואים בעבר, יש להם מצווה לשאת אישה.

טהרת המשפחה: גם לאחר שאדם נושא אישה, היא מותרת לו רק בזמנים מסוימים. כאשר האישה בנידה אסור לבעל ולאישה לגעת זה בזו ועליהם לשמור על הרחקות. לאחר סיום הנידה על האישה לעשות בדיקת טהרה ולספור שבעה ימים נקיים ולבסוף לטבול במקווה טהרה כשר ורק אז היא מותרת שוב לבעלה.

וצריך לדעת שאיסור נידה הוא איסור חמור ביותר שהעונש עליו הוא חס ושלום כרת. ומובן הדבר שגם כל אישה פנויה היא נידה, שהרי אינה טובלת במקווה טהרה כשר. ולצערנו היום נהיה מנהג רע של ערבוב בין גברים ונשים והדבר הפך להיות כאילו מובן מאליו שגברים נמצאים בקשר עם נשים ללא נישואין, ויש אפילו כאלו שגרים ביחד והדבר חמור ביותר ומביא קטרוגים גדולים חס ושלום.

קשר ללא נישואין: הקשר בין איש לאישה הוא רוחני בעיקרו, וכאשר הדבר נעשה ללא מסגרת של נישואין, אז החיבור שנוצר הוא מכוחות הטומאה. והדבר הופך הרבה יותר חמור כשהאישה אינה טובלת ואז קלקולים גדולים ומלאכי חבלה חס ושלום נבראים מכך ומקטרגים על האדם.

הגורם העיקרי לכל זה הוא הלחץ מהחברה הרחוקה מתורה ומצוות. שאדם רוצה להרגיש שייך והוא חושש שאם לא יהיה כמו החברים, אז יסתכלו עליו ככישלון. אבל צריך לדעת שהאדם מזיק לעצמו רבות בכך. שנים לאחר מכן כאשר ירצה להיות בקשר נישואין אמתי, אז משהו יהיה חסר. כי כל המקטרגים שנבראו מאותן עבירות של העבר לא יתנו לו שקט וינסו להזיק בנישואין שלו.

שמירת הבתולים: בוודאי לא לחינם יש לאישה קרום בתולים. שהרי כאשר היא מקיימת יחסי אישות בפעם הראשונה, אותו איש משפיע עליה ומשאיר בה רושם. אלא שהיום הדבר הפך להיות הפקרות של ממש ונשים רבות פשוט מפקירות את גופן. במקום שיהיה חיבור מיוחד עם הבעל, אותן נשים יוצרות חיבור מיוחד עם מישהו לפני כן, ואז כאשר החתונה מגיעה, אז החיבור של הזוג הנשוי פחות טוב משיכול היה להיות.

על פי הזהר הקדוש בפרשת משפטים, האישה מקבלת רוח שבעלה מכניס בה בפעם הראשונה, וזה משפיע ומחבר ביניהם. ומובן הדבר שאף אישה לא הייתה רוצה לקבל רוח ממישהו שהיא כלל לא נשואה לו. ועל אחת כמה וכמה שברור הדבר שאותה אישה תצטער על כך לאחר מכן, שהרי בוודאי שכל אישה הייתה רוצה להיות מסורה אך ורק לבעלה ובוודאי שכל בעל היה רוצה שאשתו תהיה רק שלו.

יוצא שבאותו רגע אפשר להיסחף בגלל כללי חברה מעוותים, אבל בזוגיות האמתית שנמשכת לכל החיים אנו עלולים להצטער על כך מאוד. בגלל חוסר התאפקות של אותו הרגע אנו מאבדים דברים טובים לכל החיים. ומובן הדבר שזה מסוג הדברים שלאחר שנעשה, אז כבר אין אפשרות להחזיר את הגלגל לאחור. לכן חשוב להיות חזקים ולעשות את הדברים בדרך כשרה וקדושה, ורק לאחר הנישואין להיות ביחסי אישות.

אשת איש: הדבר ברור שאיסור אשת איש הוא אחד האיסורים החמורים ביותר. וצריך לדעת שאישה נשואה שהולכת עם גבר אחר מחריבה את כל חיי המשפחה שלה. גם אם האישה מעדה "רק" פעם אחת בניאוף עם גבר אחר, אותה הפעם אוסרת אותה על בעלה לכל החיים וגם על אותו גבר שהייתה אתו. יוצא שלאחר מכן בעלה חייב לגרש אותה ואסור להם להישאר ביחד, וגם לאותו אחד שנאף איתה אסור לשאת אותה לאישה. ואין הבדל בזה בין אם האישה נשואה באושר לבין אם היא פרודה מבעלה או בתהליכי גירושין. כל עוד לא קיבלה גט היא עוברת על איסור חמור וגם אוסרת את עצמה לבעלה ולגבר האחר שהלכה אתו.

והדבר עצוב ביותר שישנן נשים רבות שלא יודעות כלל לאן הן מכניסות את עצמן. מתוך קלות דעת והצפת רגשות של הרגע הן הולכות עם גבר אחר וחושבות שזה לא נורא ושלאחר מכן ישקמו את היחסים עם הבעל, אבל באותו רגע הן אוסרות את עצמן על הבעל ועל אותו גבר אחר וכך נשארות ללא כלום. הילדים גדלים במשפחה מפורקת ולא יציבה כמו יתומים ולאחר מכן כל החיים מצטערים על כמה דקות של חוסר דעת.

החזרת גרושה: אם איש נתן גט לאשתו ולאחר זמן מה הוא מתחרט ורוצה לשאת אותה בחזרה לאישה, הוא יכול להתחתן איתה שוב ויש לו גם מצווה בכך. אבל אם לאחר שהתגרשה אותה אישה התחתנה עם גבר אחר, אז גם אם התגרשה או התאלמנה לאחר מכן, בעלה הראשון כבר לא יכול להחזיר אותה לעולם ואסור להם להיות ביחד.

חתונה עם גוי: לא כל איש יכול להתחתן עם כל אישה, כיוון שישנם כאלו שפסולים לחיתון. לכן אסור ליהודי או יהודיה להתחתן עם גויים. ולצערנו יהודיות רבות נופלות בפח של ערבים שמנסים להיות נחמדים אליהן, לפנק אותן ולהתייחס אליהן כמו למלכה, ואז אותן יהודיות עוזבות את הכל כדי להתחתן עם ערבי ולגור בכפר שלו. וברור שהדבר הוא איסור גמור, אלא שמעבר לאיסור עצמו, הדבר ידוע שאותם ערבים שנראו כעדינים ומנומסים, הופכים את עורם ומכים את אותה אישה מכות רצח ומתאכזרים אליה בצורה לא נתפסת. לכן חשוב לכל יהודיה לדעת את הדברים לפני שהיא עושה טעות שתעלה לה ביוקר.

ממזר: ילד שנולד מאחד מאיסורי העריות, כמו למשל אדם שנאף עם אשת איש ונולד להם ילד, או אדם שהיה עם אחת הקרובות האסורות לו ונולד להם ילד, אז אותו ילד הוא ממזר ואסור לו להתחתן עם יהודיה. וכן להפך, אסור ליהודי להתחתן עם ממזרת. בנוסף, כל הצאצאים של אותם ממזרים יהיו גם הם ממזרים גם לאחר דורות רבים. לכן צריך לבדוק היטב כאשר באים להתחתן, ששני בני הזוג כשרים והגיעו ממשפחות כשרות.

פצוע דכה וכרות שפכה: אסור ליהודיה להתחתן עם פצוע דכה (כלומר שנפצעו האשכים שלו ולא יכול להוליד) או כרות שפכה (שנפצע הגיד שמוליך את הזרע ואינו יכול להוליד). ולפעמים ישנם מצבים חס ושלום שאנשים נפצעים בתאונות או פיגועים שונים ועלולים חס ושלום להפוך לפצועי דכה או כרותי שפכה, ויש לשים לב לכך. ראוי לציין שכל זה דווקא במי שנפצע, אבל מי שנולד בצורה כזו שאינו יכול להוליד או שחלה ולכן לא יכול להוליד לא נכלל בזה ומותר לו להתחתן.

עם מי מתחתנים פסולי חיתון: אלו שפסולים לחיתון, כמו ממזר ופצוע דכה, בוודאי שאינם אשמים בכך ויכולים להגיע לדרגות גבוהות של יראת שמיים. וכך גם ההלכה אומרת שממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. הבעיה היחידה היא שאינם יכולים להתחתן עם קהל ישראל. אבל אותם שפסולים יכולים להתחתן זה עם זו, ובנוסף גם יכולים להתחתן עם גיורת שהתגיירה כהלכה.

ייבום וחליצה: אישה אלמנה חס ושלום, שבעלה נפטר ללא ילדים צריכה להתייבם לאחיו של בעלה במקרה שיש לו אח. כלומר היא צריכה להתחתן עם אחיו של בעלה שנפטר. ואם הם לא רוצים להתחתן זה עם זו, אז היא צריכה לעשות לו חליצה. וכל עוד היא לא חלצה או התייבמה, אסור לה להתחתן עם אף אחד כאילו שהיא עדיין נשואה. לכן צריך לבדוק היטב את המקרים האלו כדי לא להיכשל. ואם היה לבעלה ילד בעת הפטירה, או שאם אין לבעלה אח, אז היא מותרת להינשא ככל אלמנה.

כהן וגרושה: אסור לכהן לשאת גרושה, חלוצה, זונה וחללה. חלוצה היא מי שעברה חליצה, זונה היא מי שנבעלה לפסולי הקהל כמו גוי או ממזר וחללה היא מי שנולדה מנישואי כהן עם פסולת חיתון (כמו כהן עם גרושה או חלוצה למשל) או מי שנבעלה לחלל. לכן הכוהנים צריכים לשים לב היטב לחפש שידוך רק עם נשים כשרות, רווקות או אלמנות בלבד, בעלות ייחוס מתאים, שאותן יוכלו לשאת ואיתן יוכלו לחיות בקדושה.

ריחוק מעריות: מכיוון שאיסורי העריות הם כל כך חמורים, ובנוסף שם היצר הרע הוא הגדול ביותר, לכן יש לעשות גדרות ולסתום את כל הפרצות שעלולות להביא חס ושלום לתקלות ולהחרבת משפחות. וזה חלק מעניין ההתקדשות, שכאשר שומרים על ההפרדה בין גברים לנשים, אז המחנה כולו הופך לקדוש. לכן יש לשים לב היטב לשלוח את הילדים לבתי ספר נפרדים לבנים ובנות, לעשות הפרדה מוחלטת בשמחות ואירועים, ולהקפיד ככל שאפשר להתרחק מהעריות.

אסור לגבר לעבור בין שתי נשים או ללכת אחרי אישה ברחוב. ובכלל כדאי לגבר להתרחק ממקומות שבהם מצויות נשים כמו שוק וקניונים ששם קשה מאוד להקפיד על שמירת העיניים.

לא ילבש: אסור לגבר ללבוש בגדי נשים וכן אסור לאישה ללבוש בגדי גברים. והאיסור הוא לא רק בלבוש בלבד, אלא שכל הידמות לנשים אסורה לגברים, כמו למשל לצבוע שערות לבנות, לגלח שערות בגוף במקומות שגברים לא מגלחים, לשים טבעות או עגילים של נשים וכו’. וכך גם לנשים אסור לעשות דברים המיוחדים לגברים.

ישנן דעות "נאורות" ו"משכילות" שאומרות שהגברים והנשים הם שווים. וכך מכניסים לצבא נשים ליחידות של לוחמים ורוצים שוויון מוחלט בין כולם. אבל צריך לדעת שהבריאה עצמה קבעה שאין שוויון, שהרי המציאות מראה לנו שהנשים הן אלו שיולדות ומניקות ואין לגבר אפשרות לעשות זאת. תנו לילד קטן בית בובות והוא יעשה מלחמה בין הבובות. תנו לילדה קטנה טנק צעצוע והיא תעשה אתו טיולים לבובות. כי האופי של בנים ובנות הוא שונה. כך זה מולד, כך הוא הטבע שלנו וכך זה הכי בריא.

גם כל אלו שבעד השוויון בוודאי לא יסכימו לשים את התינוק הקטן שלהם בידי מטפל גבר כפי ששמים בידי מטפלת בפעוטון. הגננות בגן הן נשים ואף אחד לא ירצה להחליף את המצב בגברים זרים שיטפלו בילדים שלנו. כי כולם יודעים שלגברים ולנשים תכונות שונות ורחוקות אלו מאלו. לכל אחד יש את התפקיד והמקום שלו וכל ניסיון לטשטש את המצב רק גורם לפריצות בקדושת המחנה.

צריך לדעת שאישה שנכנסת לצבא, ובעיקר ליחידה לוחמת, מביאה על עצמה ועל כל היחידה גדודים של מלאכי חבלה שמחכים להתנקש בהם חס ושלום. זו פריצות נוראה. הקדוש ברוך הוא אומר לנו בצורה מפורשת בפרשה שכאשר המחנה הוא קדוש, אז השם מתהלך בקרב המחנה כדי לשמור עלינו. לכן עלינו להתרחק מכל דבר רע ולשמור על קדושת המחנה כך שהשם יתברך ירחם וישמור עלינו, יצליח דרכנו וישפיע לנו שפע גדול מהשמיים.

קדושת הגוף וריחוק מצואה

כאשר אדם לומד, מתפלל או קורא קריאת שמע, עליו לעשות זאת מתוך קדושה, טהרה ונקיות ככל שאפשר. יש לשמור על מקום נקי וסביבה מתאימה.

לימוד במקום משוקץ: אין ללמוד, להתפלל או לקרוא קריאת שמע מול צואה, ערווה או דבר אחר שנוגד את הקדושה. לכן מובן שאסור ללמוד תורה בבית הכיסא או בכל מקום משוקץ. לפני התפילה והלימוד יש ליטול ידיים, וכך גם אם נוגעים ברגליים, במקומות המכוסים או במקומות המטונפים.

להתרחק מריח רע: צריך לשים לב היטב שכאשר לומדים תורה או מתפללים לא יהיה דבר המפיץ ריח רע בסביבה. לכן צריך להתרחק מקיא, צואה, נבלות, פחי אשפה ושאר דבר משוקצים. יש לשים לב לא לזרוק חיתולים מלוכלכים לפחי האשפה בתוך הבית, כיוון שהם מפיצים ריח רע ואז אסור ללמוד באותו החדר. לכן טוב לעשות פח לחיתולים בחדר השירותים או להתרגל לזרוק לפח מחוץ לבית.

להתרחק מערווה: אין לגבר ללמוד או להתפלל מול אישה לא צנועה, שאז הדבר נחשב לערווה. כך גם אין ללמוד או להתפלל כשברקע שומעים קול שירה של אישה שנחשב לערווה וכו’.

לא להתאפק: אין להתפלל או ללמוד כאשר האדם צריך להתפנות. ובכלל לא טוב להתאפק, שהדבר מזיק לבריאות ומשקץ את הגוף. הדבר הטוב ביותר הוא להתרגל להתפנות בכל בוקר לפני התפילה, וכך לפני כל תפילה או לימוד תורה לבדוק אם צריך להתפנות או לא, כך שלא ירגיש פתאום שצריך להתפנות באמצע התפילה.

אם בכל זאת האדם מרגיש שעליו להתפנות באמצע התפילה ולא יכול להחזיק עצמו זמן רב, אז יש מיד לעצור ורק לאחר שיתפנה יוכל להמשיך את התפילה. אם האדם צריך להתפנות בדחיפות ובכל זאת מתאפק ומתפלל, תפילתו נחשבת לתועבה.

נקיון יסודי: כאשר האדם נמצא בבית הכיסא, עליו לנקות עצמו היטב כדי שיוכל להתפלל וללמוד לאחר מכן. וצריך לדעת שניקוי עם נייר בלבד לא מועיל בדרך כלל, אלא שצריך לנקות עם מעט מים. לכן כדאי להתרגל להתנקות גם עם נייר לח או מגבונים בנוסף לנייר הטואלט הרגיל, ולבדוק היטב שלא נשאר שום לכלוך של צואה. לאחר שיוצאים מחדר השירותים יש לשטוף היטב את הידיים, בין מהלכלוך הגשמי ובין מהטומאה הרוחנית השורה על הידיים במקומות המטונפים.

מתוך ההשתדלות בשמירת קדושת המחנה, בוודאי שהשם יתברך יתהלך בקרבנו ויסייע בעדנו וכך נזכה לברכה מרובה והצלחה גדולה, והכל מתוך נקיות, קדושה וטהרה.

Print Friendly, PDF & Email

עוד על ,

הצטרפו לקבלת דברי תורה מחזקים מהאתר (מעל 1,200 מנויים):

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *