זאת חוקת התורה ואין לנו שום תפיסה בה – פרשת חקת

מאת רוני פיזנטי | ג׳ בתמוז ה׳תשע״ג | פרשת השבוע - דברי תורה על הפרשה

משה רבינו רצה בטובת עם ישראל ושינה מעט מציווי הקדוש ברוך הוא, במקום לדבר אל הסלע הוא בחר להכות בסלע. הוא לא עשה זאת מעצלות או תאווה, הוא לא הרוויח מכך ולא היה בכך שום תועלת לעצמו. הסיבה היחידה לשינוי היתה הרצון להועיל לעם ישראל כך שלא יהיה עליהם קטרוג, הכל לשם שמיים. אז מדוע הקדוש ברוך הוא מתאר את החטא כפגם באמונה? כפי שהתורה כותבת: "יען לא האמנתם בי" (במדבר כ', פסוק יב'). שהרי ברור לכולנו שמשה רבינו מייצג את שיא האמונה, וגם המעשה הזה נעשה לא מתוך יצר של תאווה, כבוד או משהו אחר בסגנון, אלא מתוך רצון להטיב לעם ישראל ולעשות את רצון השם יתברך. אז כיצד יתכן שהחטא הזה נחשב לפגם באמונה?

תחילת פרשת חקת עונה על השאלה הזו. בפרשה נאמר "זאת חקת התורה" (במדבר יט', פסוק ב'), וכבר ידועים דברי המפרשים ששואלים מה עניין חוקת התורה לכאן? שהרי הפרשה מתארת את דיני פרה אדומה, אז צריך לומר זאת חוקת הפרה. אלא שכשם שבעניין פרה אדומה, שמטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים, אי אפשר להבין את טעם העניין, כך בכל התורה כולה אי אפשר להבין טעם של שום מצווה. זה פחות או יותר דברי המפרשים על העניין הזה. אבל כעת כולנו צריכים לשאול בתמיהה, האם אין מצוות שאנו מבינים את טעמן? האם זה לא ברור ומתקבל על השכל שאסור לרצוח ואסור לגנוב? ישנן מצוות ברורות יותר וישנן כאלו שפחות ברורות, אבל מדוע לומר שכל התורה היא נסתרת ואי אפשר להבין טעם של שום מצווה?

לכאורה נדמה לנו שאנו יודעים היטב מדוע אסור לרצוח. מרוב שזה נראה לנו פשוט וברור, אף פעם לא שאלנו את עצמנו מה הטעם לזה. אבל אם נתחיל לשאול אנשים בסביבתנו מדוע אסור לרצוח, ניתקל בתשובות מגומגמות ולא ברורות. כי באמת כל אדם יכול לענות על השאלה מתוך העולם שלו, אך אין תשובה מוחלטת וברורה. אפשר לומר שלכל אדם יש זכות לחיות (ומהיכן הגיעה הקביעה הזו?), אפשר לומר שכשם שאני רוצה לחיות כך צריך לתת לאחר לחיות (ומי קבע שמה שאני רוצה צריך לתת לאחרים?) ואפשר לומר עוד הרבה תירוצים אחרים. אבל אם נודה באמת, נגלה שאם הטעם היה כל כך מובן ופשוט, אז אף אחד לא היה רוצח. לא היו קניבלים בעולם, לא היו מלחמות ולא היה שום רצח. בנוסף, התורה בוודאי לא היתה מצווה את הסנהדרין להוציא להורג, מצווה אותנו למחות את זכר עמלק, מתירה לנו לשחוט או מצווה אותנו להקריב קרבנות. אף אדם לא היה מעז לדרוך על ג'וק או נמלה. מעבר לכך, אם ניתקל באיזה מפגע מהחמאס שרוצה לחסל את כל היהודים, האם גם אז נאמר שאסור לרצוח ואז ניתן לו להמשיך לחיות ולחסל אותנו בכיף? הרי אם אסור לרצוח בצורה מוחלטת, אז מדוע יש דין של "הקם להרגך השכם להרגו"? אלא שמכל זה ברור לנו שגם המצוות ה"הגיוניות" שנתפסות אצלנו בשכל, הן למעשה לא ברורות ומובנות מאליהן כלל. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם על פי רצונו ולא על פי שיקולים מדעיים. הוא ברא את המדע על פי הרצון שלו. הוא יכל בקלות לברוא עולם בו רצח זה דבר יפה ומבורך. אלא שהוא חקק חוק שאומר "לא תרצח" ועל פי זה ברא "טבע" בו הרגש שלנו אומר שרצח זה דבר לא טוב. כעת אנו לוקחים את הרגש הזה שהוא נטע בנו, ואז אנו חושבים שאנו יודעים הכל וזה מובן מאליו שאסור לרצוח וזהו ערך עליון שחשוב יותר מהכל. אך ברור למי שמתבונן על הדברים שהערך העליון הוא רצון השם יתברך, ורק לאחר מכן מתוך הרצון הזה נוצרה המציאות אותה אנו מכירים היום.

לכן התורה אומרת "זאת חקת התורה", כי כשם שאת מצוות פרה אדומה אנו מקיימים בלי להבין רק משום שזה רצון השם יתברך, כך את כל המצוות אנו צריכים לקיים רק בגלל שכך השם ציווה אותנו ולא משום סיבה אחרת. אנו לא רוצחים כי זה מה שהשם רוצה מאיתנו, לא משום שאנו יודעים שזה לא טוב לרצוח, כי על פי האמת אנו לא יודעים כלום. כל ה"ידיעות" שלנו הגיעו לאחר השהייה בעולם הזה, כך לימדו אותנו כי זה מה שהרוב החליט וזו המציאות שאנו רואים מול עינינו. אבל הטעם האמיתי נמצא רק אצל השם יתברך. הוא ברא את כל חוקי העולם על פי התורה הקדושה, כלומר הוא ברא טבע שיתאים לרצונות שלו, ולא חס ושלום שהחליט על המצוות רק לפי אילוצי הטבע.

השם יתברך ציווה את משה רבינו לדבר אל הסלע. אמנם משה רבינו רוצה בטובת עם ישראל, אבל כאשר הוא משנה מציווי השם ומכה בסלע, יוצא שיש לו (ביחס לדרגה הגבוהה שלו כמובן) איזשהו פגם באמונה. כמובן שאפשר וכדאי להתפלל ולהיות מליץ יושר על עם ישראל ולרצות את הכי טוב בשבילם, אבל כאשר הוא משנה מציווי השם יתברך הוא מראה שכביכול הוא חושב שהוא יודע ומבין טוב יותר מהקדוש ברוך הוא. כאילו שהוא מבין מה השם יתברך רצה לעשות בפעולה הזו של הדיבור אל הסלע, והוא מצא דרך טובה יותר – להכות בסלע. אלא שאי אפשר לדעת מה הטעם של הקדוש ברוך הוא, אולי יש עניין מיוחד לדבר אל הסלע שאף אדם לא יכול להבין. אולי להכות בסלע זה דבר שיוצר בעייה רוחנית כלשהי. אנחנו לא יכולים לשנות את המצוות על פי רצוננו כי אנו חושבים שאנו מבינים אותן. אנו לא מבינים כלום ורק השם יתברך יודע את הטעם האמיתי של המצוות. צדיקים גדולים וענקים בתורה נפלו בעניין הזה. שאול איבד את המלוכה לאחר שעשה חשבונות וריחם על הצאן של עמלק. שלמה המלך ירד מגדולתו לאחר שסבר שבגלל שהוא חכם ומבין את טעמי המצוות הוא יכול לקחת רק את העיקר ולכן הרבה לו נשים וכו' נגד ציווי התורה. רבים וגדולים חשבו שהם מבינים היטב את הטעמים של המצוות, ואז שינו מעט ונפלו. כי אי אפשר לשנות שום דבר בתורה ואי אפשר לתפוס ולהבין כלום בשכל האנושי. כל מה שאנו יכולים לעשות זה רק לקיים את המצוות כי כך השם ציווה.

היום קל מאוד למצוא אנשים שסוברים שהמצוות ניתנו לדור המדבר, וכך יוצא למשל שאילו היה גם אז קל להדליק אש עם גפרור, אז היה מותר להדליק גם בשבת. אלא שרק משום שהיה להם קשה להבעיר אש עם עצים ואבנים, אז זה נאסר. או שאילו השם היה יודע שהיום יהיו מכוניות שבתוכן מתרחשת בערה, בוודאי שהיה מותר ואולי זו היתה אפילו מצוות עונג שבת. אבל ברור לכל בעל שכל שהקדוש ברוך הוא ידע כבר את כל מה שיהיה כבר מההתחלה, וכל המצוות ניתנו מטעם לא ברור ומסיבות עליונות. אם זה היה סתם כדי שננוח בשבת, אז ההלכות היו שונות לגמרי, שהרי מותר לסחוב דברים כבדים מאוד אם יש בזה צורך, אך אסור למשל להוציא גרגיר של סוג אוכל שאנו לא אוהבים מתוך המאכל שלנו (מלאכת בורר). זה לא קשור למנוחה או מאמץ. יש טעמים עליונים שאין לנו שום תפיסה בהם. אנחנו מוכרחים לקיים כי כך השם החליט וזהו. אין לנו שום השגה בטעמים כך שנוכל לשנות את הדברים על דעתנו. כמובן שחשוב ללמוד את הטעמים, אבל כל זה כדי להבין טוב יותר ולהתחבר לקדוש ברוך הוא דרך לימוד התורה. הקיום צריך להיות בכל אופן, ללא הבנה ומתוך מורא שמיים.

הגמרא (יומא כב:) אומרת: "שאול באחת ועלתה לו דוד בשתיים ולא עלתה לו". כלומר שאול עשה טעות אחת ואיבד את המלוכה בעקבותיה, דוד לעומתו עשה שתי טעויות ועדיין נשאר מלך. כמובן שלא שייך לומר שהשם יתברך עושה אפליות סתם כך, אלא שהטעויות של דוד הן טעויות "רגילות" שנובעות מיצר הרע, מחוסר תשומת לב וכו'. לכל אדם יכול לקרות שהיצר משתלט עליו ואז הוא עושה דברים לא טובים וכל אחד מאיתנו מכיר את זה. אצל שאול הטעות היתה מחושבת, הוא החליט לרחם על הצאן של עמלק ולהקריב קרבן להשם, למרות שהשם ציווה אותו למחות את זכר עמלק וגם את הצאן. אסור לאדם לחשוב שהוא רחום יותר מהקדוש ברוך הוא, או שהוא חכם יותר או מבין יותר. אם השם ציווה זה אומר שזה הדבר הכי טוב. אז אמנם שאול חשב שהוא מרחם על הצאן, אבל אלו היו העמלקים שעשו כשפים ונראו כצאן. מתוך הרחמים המוטעים של שאול הגיעו כל הצרות של עם ישראל בכל הדורות, מאינקוויזיציות, פוגרומים, מסעי צלב ועד השואה ועד השנאה וההרג בימינו. הכל מצאצאי עמלק שעוד אז שאול יכל לחסל בקלות. גם אם נראה לנו שאנו מבינים טוב יותר מציווי התורה, זה רק נראה לנו. אין הלכות מיושנות או דברים מוטעים בתורה, אנו מוכרחים ללכת על פי ציווי השם יתברך בכל מצב אפשרי. לכן משה רבינו נענש בעונש כה חמור ולכן הפרשה מציינת שזאת חוקת התורה. לא מדובר רק על פרה אדומה שאת טעמה אנו לא מצליחים להבין, אלא מדובר על כל התורה שאולי אנו מצליחים להשיג מעט בה, אך ביחס לאינסופיות האלוקית, אין לנו בה שום תפיסה. שנזכה בע"ה לעשות את כל ציוויי השם יתברך מתוך יראת שמיים ללא טעם, אלא בפשטות כי כך השם ציווה.

Print Friendly, PDF & Email

עוד על

הצטרפו לקבלת דברי תורה מחזקים מהאתר (מעל 1,200 מנויים):

2 תגובות על זאת חוקת התורה ואין לנו שום תפיסה בה – פרשת חקת

  1. מאת תניר‏:

    בר המצווה שלי חל בפרשת חקת, ב׳ בתמוז תשע״ב, ומאוד ענין אותי המאמר על הפרשה. תודה שאתם מאפשרים לנו לקרוא את כל המידע הזה בנושאים המענינים הללו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *