חינוך ילדים – הצבת גבולות לילדים

מאת רוני פיזנטי | כ׳ באייר ה׳תשע״ג | מאמרים על זוגיות וחינוך ילדים

אחת הבעיות הקשות ביותר בחינוך היום היא מתן משמעת לילדים. הרבה הורים מרגישים שזה פשוט יוצא משליטתם ושהילדים עושים מה שבא להם במקום להקשיב ולכבד את ההורים. מצד שני, ההורים גם פוחדים להכניס כללים נוקשים מדי, שהרי אף אחד לא רוצה להתאכזר לילדים שלו. אנו רוצים שהילדים יאהבו אותנו ולכן אנו משתדלים לפנק אותם ולוותר להם כך שיהיו מרוצים. אך כאשר אנו מתבוננים בדבר, ניתן לראות שככל שאנו מפנקים אותם יותר, כך הם מעריכים פחות, מקשיבים לנו פחות ונוטים להתרחק מאיתנו. המשמעת בצורה כזו יורדת בצורה משמעותית והילדים מתחילים "לצפצף" על ההורים שלהם. צריך להבין שהדבר הבסיסי ביותר בחינוך ילדים הוא המשמעת, שהרי אם הילדים כלל לא מקשיבים להוראותינו, אז חינוך הילדים כמעט שלא נמצא בידיים שלנו.

כדאי להבין שמשמעת והצבת גבולות זה דבר נחוץ והכרחי לילדים וכולם יכולים רק להרוויח מזה. לפעמים יש לנו חששות בתור הורים שרוצים שיהיה רק טוב לילדיהם, ולכן אנו בוחרים לוותר ולתת לילדים חופש בחירה לעשות כל מה שירצו. הילדים אמנם לעולם לא יאמרו לנו את זה, אבל הם שונאים את החופש ורוצים שיתנו להם גבולות ברורים. חשוב שהורים יהיו אסרטיביים ויעמדו על העקרונות שלהם, וכך גם הילדים ירוויחו וגם אנחנו. צריך להבין שלהיות אסרטיבי בוודאי לא אומר להיות אכזרי, אלא לעמוד על הכללים הברורים שהצבנו כך שהמשפחה תתנהל בצורה נכונה וטובה.

איך להציב גבולות לילד

אנו קוראים בשיר השירים על האחות הקטנה (פרק ח', פסוק ט'), שאם חומה היא – נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז. אז מה בעצם ההבדל בין חומה לבין דלת? חומה אי אפשר להזיז ולא ניתן לעבור דרכה. בשביל לעבור דרך דלת לעומת זאת, רק צריך למצוא את המפתח הנכון. יש לנו כאן כלל עצום: כאשר אנו קובעים כללים מסוימים לבית, אם נהיה כמו חומה ולא ניתן לאף אחד לעקוף את הכללים, נוכל להצליח בחינוך הילדים. אך אם מדי פעם נפתח ונסגור את הדלת, כך שיום אחד נציית לכללים וביום השני נוותר עליהם, לא נוכל להגיע לשום השגה בחינוך.

פעמים רבות ילדים בוכים כי הם רוצים להיכנס או לצאת למקום כלשהו. הילדים ניגשים לדלת ומתחילים לבכות עד שיפתחו להם. צריך לשאול, מדוע לא ראינו אף פעם ילדים שצורחים כי הם רוצים לעבור דרך הקיר? אלא שלפי מה שלמדנו הדבר פשוט: הקיר נתפס אצל הילד בתור דבר שלא ניתן להזיז ולא ניתן לעבור דרכו בשום אופן. הילד מבין שזה לא משנה אם הוא יצרח עד השמיים, זה לא יעזור לו. אבל בדלת הדבר שונה, אם הדלת כבר נפתחה פעם, אז זה רק עניין של מספיק כוח רצון עד שהיא תיפתח שוב.

לפעמים אנחנו מגיעים למצבים לא נעימים בהם הילד פתאום משתטח וצורח באמצע הסופרמרקט בגלל ממתק שהוא רוצה ואנחנו נותנים לו את הממתק רק שישתוק. כדי להציב גבולות אמתיים, אסור לנו לתת לו את אותו הממתק אפילו אם מראש התכנון היה לקנות לו אותו. ברגע שילד בוכה, צורח, מרים ידיים או עושה כל דבר אחר שלא טוב לחינוך שלו, אסור לתת לו פרס. מה שהילד מבין זה שבכל פעם שהוא ירצה משהו מאוד, הוא פשוט צריך להשתטח ולצרוח עד שההורים ייכנעו. ברגע שההורים נכנעים, הם נותנים לו פתח לזלזול במשמעת גם לפעם הבאה. ההורים צריכים להיות קיר שלא נותן שום פתח לזלזול. אם הם יאמרו לעצמם ששווה להם לקנות לו את הממתק רק הפעם כדי שלא יעשה בושות באמצע הסופר, הם פותחים לאותו ילד את הדלת, וכעת בכל פעם שהוא ירצה משהו הוא יזכור שהוא רק צריך להתאמץ מספיק (בצרחות ובבכי) כדי למצוא את המפתח הנכון של הדלת.

הילדים לא סובלים ממשמעת

ילד שמקבל משמעת מהוריו הוא ילד חזק יותר. המשמעת נותנת לו משענת חזקה לסמוך עליה וכך הוא מתמלא בביטחון. בשעת צרה כולנו רוצים לחפש מחסה חזק, חומה או קיר שייגנו עלינו. ליד הדלת אנו לא תמיד מרגישים בטוחים. כך גם הילדים, אם הם מבינים שהוריהם מתנהגים כמו דלת שאפילו ילד קטן יכול לסובב על הציר, הם מרגישים לא מוגנים מספיק. אך אם הילדים מסתכלים על ההורים כדמויות חשובות וחזקות שלא ניתן לכופף, כמו קיר בטון חזק ששום דבר לא מזיז מהמקום, אז הם מרגישים ביטחון. כי אם הוריהם כל כך חזקים, והם אוהבים ומגינים עליהם, אז בוודאי שאף אחד לא יוכל להזיק להם.

הפינוק מצטייר אצלנו כדבר טוב שמייצג אהבה לילדים. אך האמת היא שבסופו של דבר, אנו ניאלץ לומר לילד "לא". ברגע שאנו מרגילים את הילד לפינוק, אנו מחלישים אותו. הילד עושה עוד ועוד שטויות עד שבסוף זה כבר עובר כל גבול. אבל כאשר הוא כבר רגיל ואנו נאלצים להפסיק אותו, הוא מקבל תחושה לא טובה מאיתנו מכיוון שאינו רגיל לכך. למשל, אם ההורים מניחים לילד לפזר את הצעצועים שלו בכל הסלון מבלי שיאמרו לו שום דבר, וכך עובר לו יום ועוד יום והילד מרגיש כאילו שהסלון הוא הבית הטבעי של הצעצועים שלו. כעת אם יגיעו אורחים חשובים וההורים יבקשו מהילד לאסוף את הצעצועים, הוא עלול ממש להיפגע מכך, שהרי עד עכשיו נתנו לו לפזר כמה שהוא רוצה, אז מה פתאום שכעת הוא יצטרך לאסוף? הילד לא מבין שאורחים שמגיעים זה דבר חשוב להורים. הוא לא מבין שהבית צריך להיות מסודר. העולם שלו שונה משלנו, מה שהוא מבין זה הגבולות שאנו נותנים לו.

אף אחד לא מגיב טוב להרעת תנאים. גם אנחנו לא היינו מגיבים לזה טוב אם היו מורידים לנו מהמשכורת. השמחה של האדם נמדדת באופן יחסי ולא מוחלט. אדם יהיה מאוד שמח אם יקבל משכורת של 5,000 ש"ח במקום 4,000 שהיה רגיל לקבל, לעומתו אדם שהתרגל ל20,000 ש"ח בכל חודש וכעת יקצצו לו מעט יתרעם ויתמלא מרמור על כך. האדם השני מקבל קרוב ל20 אלף בעוד שהראשון מקבל 5 אלף, אבל עדיין השני יהיה עצוב וכועס בזמן שהראשון יהיה שמח מאוד. כי הכל הולך ביחס למה שהיו רגילים אליו. לכן צריך להשתדל להרגיל את הילדים לחיות בשמחה ממה שיש, להתרגל לומר תודה על דברים. אם פתאום מביאים להם סוכריה טעימה לשבת, הם יעריכו את זה מאוד ויהיו שמחים. הם ירצו להתנהג יפה ולהיות במיטבם כדי לזכות לקבל את הסוכריה. אבל אם הם התרגלו לאכול סוכריות כאלו בלי סוף, אז הם ירגישו שחייבים להם. לא רק שלא יאמרו תודה על הסוכריות, אלא גם יכעסו אם לא נביא להם בפעם הבאה.

מכל זה נוכל להבין שאנו צריכים להרגיל את הילדים לגבולות, ואז מידי פעם נוכל לשמח אותם בדברים קטנים שיגרמו להם אהבה ושמחה. הפינוק לעומת זאת, יביא לכך שזה עובר את הגבול ואז צריך לצעוק ולכעוס, וכל הבית מתמלא בכעס ורגשות מרמור האחד על השני. אי אפשר להגיד לילד שהכל מותר ואז פתאום לאסור משהו כי בא לנו. צריך לתת גבולות ברורים מההתחלה בצורה חברית וטובה. להיות אסרטיביים ואוהבים, לתת גבולות ומשמעת ולהעביר את המסר שזה הכל לטובת הילד.

אם ניתן משמעת לילדינו הם בוודאי לא יסבלו מכך, אלא להפך, הם ילמדו להעריך את הדברים הקטנים ולשמוח שיש להם הורים חזקים כל כך שאוהבים אותם ועוזרים להם. תארו לכם שאישיות נכבדת, עצמתית וחזקה, כמו שר חשוב בממשלה, מחייך אליכם ואומר לכם שהוא רוצה לעזור לכם. הדבר יגרום לכם לשמחה עצומה. אך אם אדם שיכור ובזוי שמסתובב ברחוב יאמר לכם את אותו הדבר, זה לא ישמח אתכם כלל וכנראה שגם תרצו לברוח משם. ברגע שהאדם הוא חזק ובעל כוח, אנו שמחים ממחוות קטנות שהוא עושה עימנו. דווקא המשמעת והיראה לאותו אדם נותנת לו את הכוח להשפיע ולהעניק ובכך לשמח אחרים. גם הילדים כך ולכן הם מאוד יעריכו הורה שעומד בדיבורו, מציב גבולות, מראה כוח ועוצמה ואז למרות הכל מתנהג איתם ברכות ואהבה. המשמעת תביא לתחושת ביטחון ואהבה.

לא לרדת לרמה של הילדים

ילדים אוהבים לבחון גבולות ולראות מתי ההורים נשברים. חשוב שההורים יזהו את זה כאשר הדבר מתרחש וימנעו את זה כבר מההתחלה. הדבר הנכון ביותר הוא לקבוע את הכלל החשוב של כיבוד הורים כדבר יסודי. כיבוד אב ואם זוהי מצווה גדולה, אך מעבר לכך זהו בסיס חינוכי שבעזרתו אפשר לבנות את הבית. צריך להראות לילד הרבה אהבה, אך אסור להראות לו שאנו חברים שלו. אם הילד מבין שאנו חברים שלו, הוא מבין שהוא יכול גם לזלזל בנו לפעמים, יכול להיות ברוגז איתנו, יכול לבחור אם להקשיב לנו או לא וכו'. הילד צריך להבין שישנם יחסי אהבה, אך זה בוודאי לא יחסים חבריים. ילד מוכרח לכבד את אבא ואמא ולהרגיש יראה אליהם.

לילדים יש נטייה לנסות לגרור את ההורים לרמה שלהם. אסור לנו להיות ברוגז עם הילדים, לעשות להם דווקא, לשחק משחקי כבוד וכו'. כל זה אולי מצטייר אצלנו באותו רגע כמשהו שמלמד אותם לקח, אך הדבר מצטייר במציאות כאיבוד היחסים התקינים בין הורים לילדים. אם אנחנו "ברוגז" עם הילד, זה אומר שאנחנו והוא באותה רמה ואז איבדנו את השליטה כהורים. תפקיד ההורה הוא לחנך, ולכן אם הילד מתנהג לא כשורה, הוא צריך להבין שהוא היה לא בסדר וללמוד את הלקח. להיות ברוגז או לעשות דווקא זה סוג של משחק, זה כמו שהילד צוחק מאיתנו. הדרך הנכונה להעביר את המסר היא דרך היראה של הילד. ברגע שההורה הוא כמו קיר שאי אפשר להזיז, הילד יקשיב לכל מה שההורה יוציא מפיו וכך ילמד את הלקח.

גם צעקות ואיומים מבטאים חולשה של ההורים. אמנם לפעמים יש צורך להגביר קצת את הקול כדי להראות עוצמה ורצינות, אך בית שההורים צועקים בו כל הזמן על הילדים מאבד מערכו. אדם צועק כשקשה לו להתמודד, כשיש דבר גדול מדי שהוא לא מצליח לנצח, כשהוא נמצא בצרה וכו'. אף אחד לא צועק כשהכל רגוע ונמצא בשליטה. הדבר מראה על חולשה של ההורה שלא מצליח להתמודד עם ילדיו ולכן צריך לצעוק עליהם כל הזמן. לפעמים הדבר מוגזם ואז הילדים אפילו מחייכים ומצחקקים מהצרחות של ההורים. במקרים כאלו הילדים מרגישים תחושת ניצחון שהצליחו להרגיז את ההורים, ההורים כועסים, מתעצבנים וצועקים והילדים צוחקים עליהם בליבם. אסור גם לאיים על הילדים, שהרי מלבד הצער, הפחד, איבוד הביטחון ועוגמת הנפש שעלולה להיות לילד מהחשש של העומד לקרות בעקבות האיום, גם האיום עצמו מראה על חולשה בכך שההורים לא יכולים להתמודד עם הילד ולכן מאיימים עליו. בנוסף, המציאות מוכיחה שאנו כמעט אף פעם לא מוציאים לפועל את האיומים שלנו, ואז שוב הילד יכול להרגיש תחושת ניצחון על הוריו, שהרי המשיך בשלו למרות שאיימו עליו ובסוף לא עשו לו כלום. הוא מבין שהאיומים של ההורים לא ממשיים ואפשר לכופף בקלות את הכללים בבית.

מחנכים אמיתיים לא זקוקים לצעקות, איומים או שאר חומרי עזר. בדרך כלל מספיק קשר עין עם הילד כדי שהוא יבין את הרמז ויפסיק להתנהג בצורה לא טובה. אם הילד לא הבין, אפשר לומר ברוגע ובנעימות, אך עם זאת בטון סמכותי ובטוח את ההוראה שאנו רוצים לתת לו. אנו לא ניתן לילד אפשרויות בחירה, "אם תתנהג יפה אז… ואם לא אז…", אלא נגדיר לו במדיוק את ההוראה של מה שאנו רוצים שהוא יעשה וזהו. לא לעשות כדי לקבל סוכריה, ולא לפחד מלקבל עונש, אלא זאת האפשרות היחידה. להבהיר לו שהוא הולך לעשות את מה שאנו רוצים. למשל, אם אנו רוצים שהילד יאסוף את הצעצועים, אז נימנע מלומר לו "אם לא תאסוף לא תקבל ארטיק", ובמקום זה נאמר "תאסוף את הצעצועים מיד" בטון סמכותי המשדר אסרטיביות וביטחון ועם זאת רגוע ושליו. לא משנה מה קורה, אסור לנו להתרגז ולהתעצבן, אלא להיות בשליטה מלאה במצב.

כעת יקרה אחד משני הציורים הבאים: או שהילד יקשיב לנו ויבצע את ההוראה (זה בוודאי מה שיקרה אחרי שהילד יתרגל למצב החדש בבית) או שהילד יבחן את הגבולות ולא יבצע את ההוראה. בכל מקרה אנו מוכרחים להגיב כדי להראות לו שהדברים אינם מובנים מאליהם. אם הוא ביצע את ההוראה, ניתן לו פרס קטן כלשהו, בנוסף ניתן לו מילות חיזוק בסגנון של "כל הכבוד שהקשבת, זה מאוד חשוב להקשיב לאבא ואמא". צריך לתת לו תחושה טובה כך שיבין שמשתלם להקשיב להורים. אם לעומת זאת הוא בחר לא להקשיב לנו, ניתן לו עונש קל אך מתמשך שאותו יוכל להפסיק בכל רגע שירצה על ידי ביצוע ההוראה. למשל אפשר להעמיד את הילד ולהסביר לו שכל עוד הוא לא אוסף את הצעצועים הוא יישאר שם עומד. חשוב כמובן להיות עקשנים ולא לוותר ולאסוף אותם בעצמנו. אפשר לאסור עליו להמשיך לשחק במשחק שהוא משחק בו וכו'. בצורה כזו אנו מעבירים את הכדור לידיים של הילד והוא זה שצריך לבחור אם להיות בעונש או לבצע את ההוראה של ההורים. צריך להסביר לילד שאנו אוהבים אותו ואנו לא רוצים שיהיה בעונש, לכן אנו רוצים שיבצע את ההוראה כדי שיוכל להפסיק את העונש.

ילדים שרגילים כבר לעשות מה שבא להם יתקשו להסתגל למצב החדש ולכן צריך להיות סבלניים איתם יותר במשך התהליך. הכי חשוב להיות עקשניים ולא לוותר. הילד תמיד בוחן גבולות ובכל פעם שאנו נותנים לו פתח, הוא יפרוץ ויגיע לקוים אדומים רחוקים יותר. ככל שנראה לילד שאנו רציניים ועקשנים כמו קיר שלא זז, כך הילד יכיר בגבולות שנציב לו. חשוב לא לתת הרבה הוראות לילד בבת אחת, במיוחד בשלבי ההתחלה, כך שזה לא יהיה יותר מדי עומס בשבילו ולבסוף יעדיף להיות בעונש או למרוד מאשר להיות עבד של ההורים. למשל אם הילד לא רגיל לקבל הוראות מההורים, כדאי להתחיל עם הוראה אחת פעם ביומיים או שלושה לדברים חשובים בלבד. כמובן שכל הורה צריך להכיר את הילד שלו ולתת לו הוראות המתאימות לרמת ההתמודדות שלו ולאט לאט להעלות את הרמה כך שיוכל להתמודד עם דברים מסובכים יותר. הכלל הכי חשוב בכל העניין הוא לא לוותר. ברגע שקבענו הוראה מסוימת, אנו מוכרחים להיות קיר. לא משנה כעת מה יקרה, גם אם הילד ישכנע אותנו וגם אם אנחנו בעצמנו שינינו את דעתנו, בשום אופן אנו לא מוותרים וההוראה תתבצע.

למה? ככה!

ילדים אוהבים מאוד לשאול שאלות ודברים רבים מסקרנים אותם. השאלות הן דבר נפלא שמפתח את הילדים בצורה טובה מאוד. חשוב להתייחס לשאלות ולהשתדל לענות לילד בסבלנות ואהבה, וגם לעודד אותו לשאול עוד שאלות כדי שלא יקבל את העולם כמובן מאליו ויצמח בצורה יפה. עם זאת, ישנן שאלות שנובעות מתוך מניע אחר. לפעמים כאשר אנו נותנים הוראה לילד, הוא שואל שאלות כדי למצוא חורים ופרצות. ילד יכול למשל לבקש שיקנו לו מכונית צעצוע יקרה, ההורה מיד יאמר שזה יקר מדי, כעת הילד יחפש פרצות ויפתח דו שיח ארוך שידון בכל הטענות בעד ונגד אותה קנייה של מכונית. צריך להבין שאנו יכולים בקלות ליפול עם ההסברים שלנו, אם למשל נאמר לו שיש לו הרבה צעצועים אז הוא יגיד לנו שדווקא את הצעצוע הזה אין לו. אם נאמר לו שאנו לא מבזבזים כסף על צעצועים, אז הוא ישאל אותנו למה קנינו אתמול צעצוע לאחיו. כך על כל הסבר שלנו, הוא ימתין כדי ללכוד אותנו במבוי סתום כך שנהיה מוכרחים לוותר לו. מלבד הסיכון של הנפילה עם ההסבר, עצם הדיון אם לקנות את המכונית או לא, זה כבר מראה על עיוות במערכת היחסים בין ההורה לילד. אם ילד מתווכח עם הוריו אם לקנות משהו או לא, זה אומר שהוא לא מציית להוראות של הוריו ומרגיש עליונות בכך שהוא יכול לשנות את דעתם. במלים פשוטות יותר, הלכה המשמעת. הילד מבין שלא רק הוריו הקובעים, אלא גם הוא קשור לכך וההחלטה בסופו של דבר היא משותפת. ילד צריך להבין שעם הורים לא מתווכחים. אם אבא או אמא אומרים משהו, אז הילד עושה מה שהם אומרים. הוא יכול אמנם להביע את דעתו מתוך נימוס וכבוד, אבל בוודאי שאסור לו להתווכח או להכניס דמוקרטיה למשפחה.

במקרים של פרצות כאלו, אנו צריכים להיות החלטיים. לא תמיד צריך לתת הסברים לילד. ישנם דברים שהילד לא מבין והשיקולים שלנו הם לא השיקולים שלו. אז אם החלטנו שאנו לא קונים, אז נאמר לו פשוט "לא". לא צריך לתת הסברים ותירוצים, תירוצים נותנים כאשר אנו מנסים להצטדק בפני אחרים, אך בפני הילד שלנו אין לנו שום סיבה להצטדק. אפשר לפעמים לתת איזשהו הסבר אם הילד באמת יבין אותו, אך לא מעבר להסבר פשוט. לא נכנסים לדיונים וויכוחים. ברגע שהילד שואל יותר מדי שאלות הקשורות לעניין, אנו אומרים לו פשוט "ככה!". זה מה שההורים החליטו, אז זה מה שיהיה. גם קיר לא נותן הסברים למי שרוצה לעבור דרכו, הוא פשוט לא מאפשר את המעבר וזהו.

סיכום הדברים

הכללים העיקרים הנובעים מכל מה שראינו כאן הם להידמות ככל שאפשר לקיר. לעמוד יציב בהחלטות שלנו ולא להתנדנד כמו דלת. ככל שהעקרונות שלנו יהיו ברורים יותר, כך הילדים יבינו היטב שהם לא יכולים לכופף אותם. משמעת זה לא דבר אכזרי, אלא להפך, זה נותן ביטחון וחוסן לילד, הילד מבין שהוריו חזקים ועוצמתיים והוא יכול להישען עליהם בעת הצורך. הורים צריכים להיות עקשנים בלי ויתורים, כל ויתור קטן על דבר חסר ערך לכאורה זה פתח לשינוי הגבולות האדומים של הילד. חשוב לאהוב, חשוב להשקיע בילד, חשוב לפתח ולהראות חיבה, אבל אסור בשום פנים ואופן לפנק. הילד צריך להעריך דברים, ליהנות מהם ולומר תודה, אם הוא הגיע למצב של ראיית הדברים כמובנים מאליהם, זה אומר שחצינו את הגבול הדק שבין אהבה לפינוק. אסור ליפול במלכודות שהילדים מכינים לנו: אנחנו לא יורדים לרמה שלהם, לא עושים משחקי ברוגז, לא צועקים, לא מתעצבנים, לא מאיימים, בטח שלא מאבדים את העשתונות, לא עונים לכל שאלה מתריסה ולא מוותרים. מה שאנחנו כן עושים זה נותנים הוראות בצורה אסרטיבית, ברורה ורגועה, ומשתמשים בשכר ועונש על פי הבחירה של הילד. אם הילד מבצע את ההוראות, ניתן לו חיזוקים חיוביים. אם הוא לא מבצע, ניתן לו עונש מתמשך שהוא יכול לעצור בכל רגע על ידי בחירה בביצוע ההוראות.

הגבולות הם חשובים לילדים. ילד בלי גבולות עלול ללכת לאיבוד ולהרגיש חוסר ודאות. ילד מוכרח לדעת שהוריו הם חזקים מספיק כדי לבטוח בהם. כאשר אנו מציבים גבולות לילדים, אנו בוודאי מביאים לעצמנו חיים קלים יותר בחינוך הילדים, אך הרבה יותר חשוב מכך אנו מביאים ביטחון וחינוך טוב לילדים עצמם. משתלם להיות עקשנים בעניין הזה, כולם רק מרוויחים מזה.

עוד על

מה אנשים מחפשים?

| גבולות לילד || להיות ברוגז עם הילדים || מוותר על הילד |

אהבתם את דבר התורה? אתם מוזמנים להוריד בחינם את הספר "מחפשים את האמת" וליהנות מדברי תורה רבים נוספים על משמעות ותכלית החיים:
לחצו כאן להורדת הספר בחינם

הכניסו את כתובת האימייל שלכם כדי לקבל את דברי התורה החדשים שמתפרסמים באתר:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *