לא לגמול רעה תחת טובה – פרשת האזינו

מאת רוני פיזנטי | י״א בתשרי ה׳תשע״ג | פרשת השבוע - דברי תורה על הפרשה

לאדם יש טבע קצת מוזר, שפעמים רבות כאשר מנסים לעזור לו ולעשות לו טוב, הוא לא מעריך ובטוח שזוהי חובת העולם להתייחס אליו כך. האם יש ילד שמעריך מכל הלב את הוריו שדואגים לו לבית, אוכל וכל שאר הצרכים? האם יש בעל שכל היום מודה לאשתו על עזרתה המרובה? האם אנו מקפידים לעשות טוב לכל מי שעוזר לנו? בדרך כלל הדבר לא יהיה כל כך מצוי וכאשר אנו מתרגלים לקבל, אז יהיה קשה לנו להעריך את זה. אנו לומדים להתרגל לכל מצב ומרגישים שזהו המצב הטבעי שצריך להיות ולכן לא מעריכים את הדברים הטובים שהתרגלנו אליהם כל עוד הם נמצאים. אנחנו מתחילים להעריך דברים רק כאשר הם בורחים מאיתנו. כאשר יש קיצוצים בתנאים אליהם הורגלנו, אנחנו מבינים שלפני כן היה לנו דווקא טוב. אך כאשר הכל מתנהל בצורה תקינה, אנחנו דואגים לטרדות ולשאיפות שלנו מבלי לייחס חשיבות לכל הטוב שסביבנו. כל זה מתרחש כמובן כאשר האדם לא מודע לעצמו ולא עושה עבודה עצמית כדי לשנות את הטבע.

בפרשת האזינו מתואר איך הקדוש ברוך הוא נושא אותנו כנשר על אברתו, איך אנו מקבלים את כל מה שאנו צריכים ואז "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב', פסוק טו'). אחרי שאנו משמינים ומקבלים את מה שאנו רוצים מתוך שפע וטוב, אז אנחנו פשוט בועטים. כאילו שזה איזו פחית קולה שבועטים בה לאחר שהיא נגמרת. כאשר אנו בועטים, אנו הופכים כפויי טובה לקדוש ברוך הוא שנתן לנו את כל השפע. כדי להוציא אותנו מהמצב הזה ולהחזיר אותנו למוטב, הקדוש ברוך הוא מקצץ לנו את התנאים ומביא לנו ייסורים כמו שאומר פסוק כ': "אסתירה פני מהם". הסתר הפנים של השם יתברך זהו הסתר השפע והטוב שאנו מקבלים ממנו ללא הפסקה, ואז מתחילות כל הצרות שלנו. בכל מקום בו היינו והתחלנו להרגיש בו בנוח, התחילו פרעות וסבל. כי אסור לנו להרגיש נוח במקום בו אנו נמצאים, אנו מוכרחים לשאוף ולהתקדם עוד ועוד.

לא מוכרחים לחוות את הדברים בצורה כזו. אנו יכולים לבחור להודות על הטוב מבלי לבעוט. כל מה שצריך לשם כך זה לפקוח את העיניים ולהתבונן. לראות את כל היופי שקיים בחיים שלנו ואת כל מה שכבר ממזמן התרגלנו אליו והפסקנו להתרגש ממנו. הקדוש ברוך הוא נתן לנו משפחה, ממון, הצלחה, שמחה, חיים… לחלקנו יותר, לחלקנו פחות, אבל לכולם הוא נתן את זה במידה מסוימת ועוד הרבה מעבר לכך, למרות שהוא לא חייב לנו כלום. איך יתכן שנבעט? איך יתכן שרק נרצה עוד ועוד מבלי להודות על כל מה שכבר קיים בעולמנו? אדם שחושב על הדברים יכול לזכות לצאת מהמקום הנורא הזה של כפיות טובה.

מבין כל הברכות שאנו מברכים, היחידה שאנו מצווים עליה מהתורה היא ברכת המזון. לברך לפני האוכל או לברך אחרי משהו קטן שאכלנו זה אמנם דבר חשוב וטוב, אך באופן יחסי זה נחשב כקל. החכמה הגדולה יותר היא לברך את ברכת המזון. לאחר שאכלנו ושבענו, התמלאנו גאווה, הפכנו לעייפים, קיבלנו כבר את מה שרצינו, אז אנחנו צריכים להיזכר מי נתן לנו את הטובה הזו ולברך. הרבה יותר קל לשלם על מוצר לפני שאנו קונים אותו, לפעמים אנו אפילו עושים זאת עם חיוך ובשמחה כי אנו מקבלים תמורת התשלום את המוצר. אך אם יתנו לנו מוצר ולאחר כחודש יבקשו מאיתנו לשלם עליו, זה יהיה הרבה יותר קשה. פתאום נרגיש שאנו סתם משלמים, שהעסקה לא משתלמת. הקדוש ברוך הוא רוצה שנזכור אותו גם לאחר שקיבלנו את רצוננו, הוא רוצה להרגיל אותנו לחשוב טוב ולא להיות כפויי טובה. לא להשמין ולבעוט, אלא לזכור מי נתן לנו את השפע ולהודות לו. חשוב להתבונן על הדברים כדי לזכות להודות לקדוש ברוך הוא מכל הלב על כל מה שנתן לנו.

דוד המלך זכה להלל את הקדוש ברוך הוא על כל נשימה ונשימה בפרק קנ' בתהלים ("כל הנשמה תהלל… הללויה"). כי כל נשימה היא חסד חינם שעליו צריך להודות. שנזכה גם אנחנו בע"ה להודות לקדוש ברוך הוא על כל נשימה וכל פעולה קטנה שנראית פשוטה לכאורה, אך מכילה בתוכה אינסופיות אלוקית. מתוך כך בע"ה נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

Print Friendly, PDF & Email

עוד על

הצטרפו לקבלת דברי תורה מחזקים מהאתר (מעל 1,200 מנויים):

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *