לא עושים צחוק מהאמת – פרשת וירא

מאת רוני פיזנטי | ט״ו במרחשון ה׳תשע״ז | פרשת השבוע - דברי תורה על הפרשה

כשהמלאכים עומדים להציל את לוט לפני השחתת סדום, הם שואלים אותו אם יש לו עוד קרובים שהוא רוצה להציל. לוט מנסה להסביר לחתניו שצריך להימלט, אבל הם מגיבים בזלזול:ויהי כמצחק בעיני חתניו" (בראשית יט, יד). ממש בעוד רגעים ספורים לא יישאר זכר מכל העיר, אבל בעיני חתניו זה כאילו שצוחקים עליהם.

צריך לדעת שכאשר מתעמקים בטומאה נדבקים בקליפות ואז גם אם תבוא גאולה ונזכה לאור עצום, לא נזהה את זה ולא נצליח להתחבר אל אותו אור. נחשוב שזו בדיחה. הטומאה היא מלשון אטימות, שהיא אוטמת את הנשמה שלנו מלראות ולדעת את האמת. שפע אינסופי יכול להגיע מול הפנים של האדם, אבל מרוב אטימות הוא יבחר להתעלם ולעשות מזה צחוק.

לכן כששוקעים בשטחיות וחיצוניות, אז דברים פנימיים נראים כזולים וטיפשיים חס ושלום, ואז צוחקים על דברי תורה ועל רבנים, ועושים צחוק חס ושלום מהתורה. הרבה חושבים ששיעור תורה זה משעמם, שחרדים הם מסכנים, שיהדות זה מיושן וכו’. כי הם לא מצליחים לראות. הם אטומים ולא מצליחים להבין מה נמצא להם מול העיניים.

לפעמים אנשים מנסים להדחיק את האמת. לפעמים מתוך הלחץ של הסביבה אנשים מנסים לקחת דברים בקלות ובצחוק. אלא שכל אלו גורמים לדברים רציניים וחשובים להפוך לטיפשיים ולהיראות מיותרים. אנו לוקחים את הדברים היקרים לנו והופכים אותם לנושא ללעג בלי להבין את זה אפילו.

הרי כולם יודעים בפנים את האמת. כל אדם לפעמים שוקע במחשבות קיומיות על כל החיים ועל המשמעות שלו בעולם. כל אדם חושב לפעמים על רוחניות ועל הנשמה שבתוכו. אלא שרבים מסתירים את זה. כי הם יודעים שאם יספרו את הדברים לחברים או למשפחה, אז כולם יצחקו עליהם. יחשבו שמשהו לא בסדר, שהם סוג של חייזרים.

כי אנשים רבים שקועים בקליפות ואז עושים צחוק מכל דבר רוחני וטהור. אדם שקט ומופנם שחושב על החיים ייחשב בעיני רבים לטיפוס מוזר שירצו להתרחק ממנו, בעוד שאדם חיצוני שעושה צחוק מכל דבר ומדבר בצורה גסה וגאוותנית ייחשב לאהוב על כולם. לכן אנשים מתביישים לקיים מצוות. לכן הם מתביישים לדבר על דברים רוחניים. הם מנסים להדחיק את הרגשות והמחשבות הפנימיים כדי להשתייך לחברה שמתעסקת בחיצוניות. הלחץ שאנו מקבלים מהסביבה הוא נוראי, ומתוך הצורך להשתייך אנו הולכים נגד האמונה שלנו, רק כדי לקבל אהדה והערכה מהאנשים סביבנו.

אומרים שכשהמשיח יבוא בעזרת השם במהרה בימינו, אז יהיו אנשים שלא יאמינו גם אז למרות הניסים העצומים. ולכאורה זה נראה קשה ולא מובן, כי כל אדם יודע שלמרות המעטפת החיצונית, אם הוא היה רואה נסים גלויים בוודאי שהיה חוזר בתשובה מיד. כל אדם בטוח שאמנם יש דברים שמעכבים אותו מלעבוד את השם, אבל אם יהיה איזה משהו יוצא דופן שירעיש את העולם הוא בוודאי יהיה חלק מזה

אבל האמת שזה בכלל לא עובד כך. כי גם אם אנשים יראו נסים גלויים הם עדיין יתביישו מהסביבה, עדיין יהיו מוקפים בקליפות, עדיין יהיו אטומים והכל יישאר אותו דבר, עולם כמנהגו נוהג. אי אפשר להשתנות ברגע אחד. אדם שהתרגל לצורת חיים מסוימת חי מתוך תפיסת עולם שאי אפשר לשנות ברגע. זו עבודה ארוכה ועקבית, שלב אחר שלב, צעד אחר צעד, וכך מתקדמים עוד ועוד. אנשים חושבים שהם יכולים לחגוג במשך כל החיים שלהם ולעשות צחוק מכל המהות של העולם, ואז ברגע אחד כשיבוא המשיח הם מיד יהפכו להיות צדיקים גדולים. אבל זה כלל לא כך. אדם שמטמא את נפשו יום אחר יום הופך לאטום יותר ויותר, וכך יהיה לו קשה עוד יותר לעשות תשובה עם כל יום שעובר.

ואפשר לראות את הדברים במציאות החיים. הרבה אנשים אומרים לעצמם שכעת קשה להם לקיים מצוות, אבל אחרי החתונה יהיה להם קל יותר. אחרי החתונה הם מבינים שזה עדיין לא קל, אז הם אומרים שכשיהיו להם ילדים הם יתחילו. אבל אז נולדים להם ילדים ואז הם מבינים שזה אפילו קשה יותר, אז הם אומרים שכשהילדים יגדלו. ואז הילדים גדלים ויש נכדים, וכך זה ממשיך עד שאותם אנשים מוצאים את עצמם בשנים האחרונות לחייהם כשהם מצטערים כל כך מתוך הבנה שזה כבר אבוד להם. הם מצטערים שלא עשו את הצעד כבר כשהיו צעירים.

לכן מאוד קל להגיד שאם יהיה ככה וככה אז נחזור בתשובה, אבל המציאות מוכיחה שתמיד יש ניסיונות ואין זמן מתאים יותר מעכשיו. גם אם יהיו כל התנאים שאנו חולמים עליהם, זה לא יעזור לנו כלל. כולם למשל אומרים שאם יזכו בלוטו הם יתרמו לכל העולם, הם מתכננים תוכניות איך לתת לזה ולהוא, אבל לאחר שזוכים שוכחים הכל. כולם אומרים שאצלהם הכל יהיה אחרת. אדם פותח עסק, בונה בית, מקים משפחה, מגיש מועמדות לתפקיד מסוים או כל דבר חדש אחר, הוא בטוח שהוא ישנה את כל כללי המשחק, אבל פעם אחר פעם הוא מבין לבסוף שהכל נשאר אותו דבר. כי קל לרצות דברים מתוך נקודת המבט שלנו, הכל נראה פשוט וקל מרחוק. אבל כשמגיעים לאותה נקודה מבינים שזה הרבה יותר מסובך ממה שחשבנו ושאנו זקוקים לכלים נוספים וטובים יותר כדי להצליח.

כאשר הקליפות חוסמות אותנו, אז לא משנה מה קורה בחוץ, לא נצליח להתחבר לשום דבר. ואם לא מצליחים להתחבר, אז כל הניסים שבעולם לא יועילו לנו. לכן כאשר מגיע רגע האמת, חתניו של לוט בטוחים שהוא עושה מהם צחוק. הרי לכאורה גם אם הדבר לא בטוח, מה אכפת להם לצאת ביחד עם לוט רק בשביל הסיכוי הקלוש שאולי הוא צודק בדבריו וכך יצילו את חייהם? האם זה לא שווה לנסות להציל את החיים? אלא שמרוב אטימות הם לא מצליחים בכלל להתחבר לדברים. גם כשהגאולה נמצאת מול העיניים, הקליפות מעוורות אותנו שלא נראה כלום.

אנשים שומעים על העולם הבא, על שכר ועונש, על גלגולים ועל שאר דברים רציניים ביותר. יש אנשים שמזלזלים בכל זה ולא רוצים לשמוע כלל, ויש אנשים שאפילו מסוגלים לומר שהם מאמינים בזה, אבל הם כל כך מדחיקים את זה עד שהם חיים את חייהם בצורה רחוקה מתורה ומצוות ולא חוששים כלל לאחריתם. מרוב שאנו מטמאים את הנפש אנו כבר לא מצליחים לראות ולהבין שום דבר.

ובאמת הדבר נובע רק מחוסר מחשבה וריחוק גדול מהפנימיות. כי אין דבר כזה אדם שיודע שחס ושלום יקבל עונשים כבדים ובכל זאת לא אכפת לו. אין דבר כזה אדם שיודע שמעשיו מעצבים את חייו ואת השפע שהוא מקבל והוא בוחר להתעלם. אין דבר כזה אדם שמבין שהוא הולך לעולם של נצח שמעשיו קובעים כיצד ייראה ובכל זאת הוא מזלזל. זה כמו לומר שלא אכפת לאדם שירצחו חס ושלום את כל משפחתו מול עיניו לא על אף אחד מישראל. דבר כל כך מהותי עם השלכות כל כך עצומות וגורליות בוודאי חשובות מאוד לכל אדם.

לפעמים אנשים בוכים ימים ולילות על דבר כלשהו. אנשים שלא מצליחים להביא ילדים, אנשים שלא מוצאים זיווג, אנשים שחולים במחלות קשות, אנשים זרוקים ברחוב ללא פרנסה ועוד שלל צרות. אם למשל האדם היה יודע שבאפשרותו לקיים מצוות כלשהן ולזכות לישועה שהוא צריך, הוא לא היה מהסס לרגע. אז על אחת כמה וכמה אם כל מצווה קובעת את כל צורת החיים שלנו בעולם הזה ובעולם הבא.

אלא שבכל זאת אנשים מתעלמים ובוחרים לא לקיים מצוות, אבל זה מתוך הריחוק והניתוק. מתוך הקליפות שמסתירות את האמת. מתוך הצחוק שעושים ובכך מסתירים את האמת כדי לא להתחבר אליה. כאשר צוחקים על דבר מסוים אז מתנתקים ממנו. לכן למשל יש ליצן רפואי שמנסה לנתק את החולים מהסבל שלהם ולהסיח דעתם. לכן בצבא יש בדיחות והרבה אחוות אחים כדי שהחיילים לא ישתגעו מהזוועות שהם רואים. כאשר עושים צחוק מדבר מסוים אז מתנתקים ממנו והופכים אותו לזול וקליל. כך לוקחים את הדברים בקלות.

אז מצד אחד יש יתרון בלקיחת דברים מסוימים בקלות, שאז לא צריך לקחת את הכל ברצינות על הכתפיים שלנו וכך אפשר להתמודד עם דברים קשים להתמודדות יותר בקלות. אבל מצד שני, כאשר לוקחים דברים רציניים ומהותיים בקלות, אז מזלזלים בהם ולא זוכים להתחבר אליהם. אפשר לצחוק על הפנימיות ועל המהות, אבל רק נפסיד מזה. דברים כבדי משקל לא צריך לקחת בקלות, כי בצורה כזו אנו לא נותנים להם את היחס הראוי להם וכל סדר העדיפויות שלנו מתערער.

תחילת הפרשה מספרת על אברהם אבינו שישב בפתח האהל כחום היום לאחר שקיים מצוות ברית מילה. חז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא הוציא חמה מנרתיקה. ובאמת חז"ל יכלו להשתמש בביטוי אחר לבטא את החום הגדול, אבל דווקא הביטוי הזה מלמד אותנו על גילוי ההסתר. שהשם הוציא את השמש מתוך הנרתיק שלה שהיא הייתה חבויה בתוכו. לכן דווקא לאחר שאברהם אבינו הסיר את הערלה שמבטאת את הקליפות והטומאה על ידי שקיים את מצוות המילה, אז השם יתברך התגלה אליו בצורה גדולה יותר משהיה לפני כן. יש גילוי של הסתר בהסרת הקליפות.

לכן גם בתחילת מסכת עבודה זרה מביאים באריכות מדרש על אומות העולם שרוצים לקבל שכר באחרית הימים, והשם נותן להם מצוות סוכה ואז מוציא חמה מנרתיקה והם מבעטים בסוכה ובכך מפסידים גם את המצווה הזו. שגם שם ישנו גילוי של האמת, שדרך הוצאת החמה מנרתיקה מתגלית האמת שהייתה חבויה בלבם של הגויים, שאמנם הם עשו הצגה כאילו שהם רוצים לקיים מצווה, אבל ברגע הראשון שמשהו לא מסתדר להם הם בועטים בסוכה ובכך מואסים בעבודת השם. דרך הוצאת החמה מנרתיקה החיצוניות מוסרת והאמת מתגלה. כך כל הקליפות של כל העולם יוסרו באחרית הימים כדי לגלות את הפנימיות של העולם.

צריך לדעת שבאחרית הימים האמת תתגלה. העטיפה תצא, הקליפות יוסרו והשקר ייחשף. בסוף כולם ידעו את האמת. אלא שאז כולם יסתכלו אחורה ויצטערו. אומות העולם יסתכלו על השכר העצום של ישראל וירצו גם הם לקבלו. כל אדם יסתכל על התורה והמצוות של חברו ויצטער שלא קיים אותם גם הוא. בסופו של דבר הכל יתגלה, השאלה איפה אנחנו נהיה בתוך כל התמונה הגדולה הזו.

כל אדם צריך להשיב את הדברים אל לבו. לא לקחת את מהות העולם ולהפוך אותה לצחוק. לא לנתק את עצמנו מהפנימיות כדי לעשות צחוק ולאחוז בחיצוניות של העולם. לא להיכנע ללחצים חברתיים שגורמים לדברים החשובים להיראות כקלים וזולים. כי כל אחד יזכור שבסוף הכל יתגלה, ואז הוא עלול להישאר בלי כלום. השם יתברך יזכה אותנו לראות לפנימיות הדברים, לקחת את תכלית הקיום שלנו ברצינות ולהתחבר למהות הרוחנית בכל רגע מחיינו.

Print Friendly, PDF & Email

עוד על

הצטרפו לקבלת דברי תורה מחזקים מהאתר (מעל 1,200 מנויים):

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *