להיות נאמנים לאמונה – פרשת וישב

מאת רוני פיזנטי | כ׳ בכסלו ה׳תשע״ט | פרשת השבוע - דברי תורה על הפרשה

לאחר שיעקב עשה ליוסף כתונת פסים, האחים קנאו בו ולא יכלו דברו לשלום. ורש"י מביא שמתוך גנותם למדנו שבחם, שלא היו מדברים אחד בפה ואחד בלב.

ולכאורה צריך להבין מהו השבח כאן? והרי מותר ואפילו כדאי לשנות מפני השלום. וכמו למשל שאם אדם ישאל את חבריו האם הוא יפה או מוצלח, אז מובן שעדיף לומר את מה שהוא רוצה לשמוע כדי לשמח אותו, גם אם זה רחוק מהמציאות. ואם כן נראה לכאורה שזה לא כל כך שבח לאחים שאי אפשר לדבר אתו לשלום.

ואולי היינו חושבים שהשבח בזה הוא שהם היו עד כדי כך אנשי אמת שלא יכלו לסבול הצגות ושקרים, ולכן לא הצליחו לעשות הצגה לדבר אתו לשלום אפילו שיש בזה תועלת. שמרוב דבקות באמת ושנאת השקר, הם לא מסוגלים כלל לעשות הצגות.

אבל המשך הפרשה מראה שזה לא כך. שהרי טבלו את הכתונת בדם ועשו ליד אביהם הצגה גדולה, שנתנו לו לחשוב שיוסף מת ולא סיפרו לו את האמת במשך יותר מעשרים שנה. מכל זה יוצא שגם האחים ידעו לעשות הצגות בעת הצורך, ושוב צריך לנסות להבין אם כן מהו השבח הגדול שאינם מדברים אחד בפה ואחד בלב?

אלא שנראה לומר שהשבח של האחים הוא שהם אינם בוגדים באמונתם. שלא זונחים את העקרונות שלהם עבור דברים מזדמנים, אלא נשארים נאמנים להשקפתם ואמונתם. יש מטרה שאליה הם מתקדמים ואין להם עניין להתגמש, להתחנף או למצוא חן בעיני אחרים, אלא רק לממש את אותה המטרה.

ובאמת זהו שבח גדול מאוד. שיש להם דבקות גדולה במטרה. שאינם מסתנוורים מתאוות חולפות, לא מתרגשים מקשיים ומכשולים, לא מנסים לשנות את עצמם כדי להראות כאילו יש בהם משהו שלא באמת קיים, לא מנסים לעשות רושם על אחרים, אלא נאמנים למצפון שלהם ודבקים במטרה בעקשנות.

המניע של אחי יוסף

ומכאן נוכל אולי לנסות להבין את התנהגותם הלא ברורה. שהשבטים הקדושים הם לא אנשים פשוטים, ובוודאי שלא מדובר על סתם קנאה רגילה בין אחים. אלא שחשבו שיוסף בא לרודפם. שהיה מלשין על מעשיהם לאביהם וכו’. ואמנם הוא התכוון לטובה, כדי שאביו יוכיח אותם ויישר את דרכם, אבל הם חשבו שזה לרעה.

הם ידעו שישמעאל ויתר בני אברהם נדחו מפני יצחק, ולאחר מכן עשו נדחה מפני יעקב. וכעת ראו שבא יוסף, שאביו אוהבו יותר מכולם, ובא לדחותם. הם סברו שיש לו דין רודף, שעליהם להציל את נפשם מפניו בכל מחיר.

ואז יוסף מגיע עם כתונת הפסים שאביו עשה לו, והאחים חושבים שאביהם בחר ביוסף לבדו כממשיך דרכו. הם רואים איך הם נדחים וחס ושלום כאילו אובדים מהעולם.

הם חושבים שאולי אביהם טועה בזה, כמו שיצחק רצה לברך את עשו ואז יעקב היה מוכרח להיכנס לקבל את הברכות במרמה. שכך היה רצוי ומזומן משמיים. אז אולי גם הם צריכים לעשות מעשה מרמה כדי לקבל מאביהם את הברכות במקום יוסף.

הם הרי יודעים על עצמם שהם הולכים בדרך השם ולא רואים סיבה מדוע להידחות מפני יוסף. ומצד שני רואים שאביהם אוהב יותר מכל את יוסף. ומכל זה אי אפשר שלא לחשוב שאולי צריך לעשות מעשה מרמה כלשהו, כדי לקבל את ברכת אביהם, כמו שיעקב עצמו עשה מרמה כדי לקבל את ברכת אביו.

ממילא מובן שכעת לפי תפיסת עולמם ולפי נקודת המבט שלהם, יוסף הוא האויב שלהם ועליהם לעשות כל מה שצריך כדי לשמור על עצמם. כפי שיעקב היה צריך לעשות כל שאפשר כדי להיפטר מעשו, כך הם חושבים שעליהם לעשות כל שאפשר כדי להיפטר מיוסף. בזה הם מאמינים, זוהי המטרה שלהם ולשם המצפון מכוון אותם.

ואמנם אנחנו יודעים שהאחים טעו בזה, כי אנו מכירים את כל הסיפור ורואים את התמונה הגדולה מבחוץ. אבל האחים שהיו בתוך הסיפור, לא ידעו מה אביהם מתכנן בלבו, מה יוסף חושב לעצמו וכו’, ולכן לפי כל הסימנים שקיבלו, הבינו שהם בסכנה גדולה וחשבו על יוסף בתור האויב.

נאמנות האחים להשקפה

לאחר שמבינים את תפיסת העולם של האחים, אז ממילא אפשר להבין שכל מה שעשו הוא עבור המטרה הזו, בנאמנות מוחלטת לעקרונות שלהם. הם לא מדברים אחד בפה ואחד בלב, אלא הולכים עם לבם עד הסוף.

שכאשר יוסף מגיע, הם לא יכולים לעשות לידו הצגות. כי בפנים הם שונאים אותו ולא יכולים להסתיר את זה. הם לא מסוגלים לשקר. לא יכולים להתכחש וללכת נגד לבם ומצפונם. לא יכולים לסתור את עצמם. זה נגד התפיסה שלהם. ולכן לא יכולים לדבר אתו לשלום, כי זה נוגד את התפיסה שבה הם מאמינים.

אבל מצד שני כאשר יש צורך לעשות הצגה שכאילו יוסף מת, הם כן יכולים לעשות זאת. כיוון שזה לא נוגד את הדרך שלהם, שאדרבה, זה עוזר להם בהגשמת המטרה. שאמנם בוודאי שזה לא טוב שאביהם יתעצב, ומובן שיש בזה גם צדדים שליליים, אבל ביחס למטרה הכוללת הם יודעים שזה הצעד הנכון. ויוצא שזה כלל לא אחד בפה ואחד בלב, כי הם באמת מאמינים בלבם בדרך הזו.

וכמו שלפעמים יש צורך לצאת למלחמה או לעשות פעולות שונות, שאמנם הן לא נעימות מצד עצמן, ועלולות לגבות קרבנות רבים, אבל אלו פעולות הכרחיות שיביאו למטרה טובה בהמשך הדרך. כך האחים חשבו, שאמנם זה לא נעים, ואמנם אביהם יהיה בצער גדול, אבל מכל מקום זה הכרחי ויוביל למציאות טובה יותר.

ממילא כל מעשיהם נאמנים לאותה תפיסת עולם שהייתה להם. הם לא שיקרו למצפון שלהם ולא בגדו בתפיסת עולמם, אלא עשו כל מה שצריך כדי להיות נאמנים לעצמם ולהגשים את המטרה. כשצריך לעשות הצגות אז עושים וכשלא צריך אז לא עושים.

וזהו השבח העצום של האחים. שנשארו נאמנים למה שהם תפסו בתור אמת. שלא בגדו בערכים שבהם האמינו. ואמנם אותה תפיסה הייתה מוטעית, אבל מאותה נקודת מבט שלהם, זו הייתה האמת ממש.

תפיסות עולם שונות

וכך אפשר לראות בצורה ברורה, שהדבר מובן שלכל אדם יש תפיסת עולם שונה לחלוטין מחברו. ואמנם אנחנו מנסים להגדיר את הצדדים בתור טוב מול רע, צודק מול טועה וכו’, אבל לא תמיד הדברים מוגדרים.

וכמו שמסופר על צדיקים גדולי עולם עצומים שנחלקו אלו עם אלו בעניינים שונים בהלכה או בהשקפה. וכמו שגם יש חסידויות שונות, מנהגי עדות שונים וכו’. ופשוט הדבר שאי אפשר לומר שאלו צודקים והאחרים טועים. לכן אומרים חז"ל שאלו ואלו דברי אלוקים חיים.

ולפעמים הדברים הגיעו לידי מלחמות של ממש. וכמו שאול שרדף את דוד ורצה להרגו, למרות ששניהם היו צדיקים עצומים. וכמו למשל שנידו את רבי אליעזר בעניין תנורו של עכנאי, וכמו שהיו גדולי דור שנלחמו האחד בשני, עד כדי כך שכל אחד חשב על השני שהוא אפיקורוס.

ויחד עם כל זה, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, וכולם נחשבים לצדיקים. כי אם המניע עצמו היה נכון וצודק, ואם לפי תפיסת העולם היה נראה שכך היא האמת, ואם האדם נשאר נאמן למה שבאמת האמין בו, אז ממילא הוא צדיק.

ויוצא אם כן שאפילו אם אדם טועה, אם עשה כל שביכולתו כדי להגיע לאמת, עשה השתדלות, מצא ראיות, וגיבש לעצמו תפיסת עולם שבה הוא בטוח ויודע שהיא אמתית, בשמיים בוודאי מסכימים אתו. אלא שהוא מוכרח להיות אמתי עם עצמו, לא סתם להמציא דברים שנוחים לו, אלא באמת להאמין במה שהוא אומר וליישב את כל הסתירות והקושיות שיש בדרך.

ומכאן נבין את הקושיות העצומות שיש לאנשים על הסיפור של יוסף. שאיך יתכן שהאחים הצדיקים מכרו אותו? ועוד הרבה יותר קשה מכך, איך יתכן ששיתפו את השכינה הקדושה בחרם שעשו והביאו לכך שכביכול הקדוש ברוך הוא הסכים עם מעשיהם?

אלא שכאשר עשו את הדברים מכל הלב, מתוך שכך האמינו וכך חשבו שזה הטוב האמתי, אז ממילא אין על מעשיהם טענה ואז ממילא גם הקדוש ברוך הוא מסכים עם מעשיהם. ואמנם עדיין ישנה טענה עליהם מכיוון אחר, שהיו צריכים לחקור טוב יותר ולראות שהתפיסה עצמה מוטעית, ולכן הדבר נחשב להם לעוון. אבל מצד המעשה עצמו, משמיים הסכימו אליו.

וכך האדם נמדד על פי היכולות האישיות שלו ותפיסת עולמו האישית. אף אחד לא מצפה מהאדם לעשות דברים מעבר לתפיסת עולמו. אין לאדם אלא מה שעיניו רואות. מתוך המציאות שהוא תופס, מתוך התורה שהוא לומד, מתוך הקבלות שהוא מקבל, מתוך הרב שבחר לעצמו, הוא מגבש תפיסת עולם אישית.

ולכן ישנם כאלו שאפילו עברו עבירות, אבל מתוך תמימות וכוונה טובה, שחשבו שזה באמת רצון השם, ובאמת הדבר נחשב להם לטוב וקיבלו שכר על הדבר. וכמו למשל בנות לוט שהשקו את אביהן שיבוא עליהן כי חשבו שהעולם נחרב ועליהן להעמיד צאצאים.

האדם צריך תמיד לנסות להתיישר ולהגיע לאמת. עליו לעשות חשבון נפש ולבדוק את דרכו והשקפת עולמו בדקדוק גדול כדי להיות בטוח שדרכו נכונה וטובה, ושהוא לא סטה מהמסלול. אבל לאחר כל זה, שהאדם כנה עם עצמו, בודק היטב ובטוח שתפיסתו היא אמת, מוטל עליו לדבוק בזה.

אי אפשר לצפות מהאדם שיעשה דברים מעבר למה שהוא יודע ותופס, אבל כן מצפים ממנו שלא יבגוד בתפיסת עולמו. שלא יאמר דבר כלשהו או יעשה פעולה כלשהי, בזמן שבלבו בפנים הוא מרגיש דבר אחר. שלא יעשה בכל פעם מה שנוח וימכור את כל הערכים עבור תאוות מזדמנות. אלא שיישאר נאמן בכל כוחו לאותה תפיסה.

ואפשר לקחת כמשל שני חברים שמתווכחים זה עם זה, שלכל אחד מהם טעם הוגן לטענותיו. ואז לאט לאט באים חברים נוספים ומצטרפים אליהם לוויכוח בחריפות ממש, עד שהופכת להיות מחלוקת גדולה.

לבסוף מגיעים לשמיים ורואים בנוגע לאותה מחלוקת שאותם שני חברים הם צדיקים עצומים, שכל אחד מהם מסר נפש על טענותיו המוצדקות. אבל כל שאר החברים שהצטרפו הם רשעים שהתווכחו לחינם. לא היו להם טענות ולא הייתה להם בזה שום תועלת, אלא שרצו לתפוס צד ולעשות מלחמה. סתם נגררו למחלוקת שלא קשורה אליהם.

ולכן אדם צריך להיות אמתי עם עצמו. לא סתם להיגרר לדברים, אלא לדעת שכל צעד שהוא עושה הוא טוב ונכון מצד האמת, ומסתדר מצוין עם השקפת העולם שלו.

ואפשר למשל לראות את זה ביחסים שבין שתי מדינות עוינות. שהמדינה האחת שונאת את השנייה ורוצה להשמיד אותה, וגם השנייה שונאת את הראשונה. לכל מדינה יש תושבים עם תפיסות עולם המתאימים לאותה מדינה. שהם אוהבים את המדינה שלהם ושונאים את המדינה האויבת. וכל זה מובן, נתפס ומתקבל.

אבל כאשר אדם ממדינה אחת בוגד במדינה שהוא אוהב כדי לעזור למדינה השנייה תמורת כסף וכדומה, אז אותו אדם הוא בזוי ושפל ממש. הוא הולך נגד המצפון של עצמו תמורת תאוות מזדמנות. מוכר את הערכים שלו בשביל תאוות בצע. הוא אדם רשע, בוגד, שקרן, רמאי, בזוי שאי אפשר לסמוך עליו כלל.

ולכאורה, הוא עשה בדיוק מה שכל אנשי המדינה האויבת עושים. ולמה מכנים אותו רשע בזמן שכל אנשי אותה מדינה לא נתפסים כרשעים באופן אישי? ולמשל אם יחליטו לעשות שלום בין המדינות, אז באופן אוטומטי כל אנשי המדינה יהיו חברים ואוהבים, אבל אותו רשע ימשיך להיחשב כבוגד. אז מדוע הופכים אותו לרשע אפילו יותר מהאויבים עצמם?

אלא שכל אותה מדינה עושים מה שהם עושים מתוך תפיסת עולם, מתוך אמונה שכך צריך וכך הוא הטוב. ואולי התפיסה היא מוטעית, אבל מכל מקום זה כרגע מה שעיניהם רואות. אבל אותו רשע עושה את הדבר נגד תפיסת העולם שלו. הוא יודע שזה רע ובכל זאת עושה זאת נגד המצפון. ולכן הוא נקרא בוגד.

ללמוד להיות נאמנים

ואמנם לרוב אנו לא שמים לב לכל זה, אבל כאשר אנו מסתכלים על הנהגותינו לעומק, אפשר לראות שאנו רחוקים מאותו שבח של האחים. שרוב האנשים לצערנו מסתובבים בעולם בלי איזו תפיסת עולם ברורה, שתועים לאן שההבל מוליך אותם וזורמים עם הסביבה, וכך לא פעם סותרים את עצמם במעשיהם.

וגם אותם אנשי מיעוט שכן זכו לגבש לעצמם תפיסת עולם ומטרה, מכל מקום פעמים רבות בוגדים באמונתם ועושים דברים נגד המצפון. וכך האדם עושה מעשה, ולאחר מכן עושה מעשה אחר שסותר אותו. הוא אומר דבר אחד ולאחר מכן עושה דבר אחר. והוא בכלל לא שם לב איך שהוא דורך על הערכים ועל תפיסת העולם שלו בעצמו.

הוא כועס על מישהו שעושה דבר כלשהו ומוכיח ואתו, וביום למחרת הוא עצמו עושה את אותו דבר בלי נקיפות מצפון. הוא אפילו מרצה לרבים ומוכיח אותם, ואז עושה נגד כל המוסר שהוא אומר. הוא מבזה אנשים בלבו על מעשיהם, ואז עושה כמותם. הוא מפתח רגשות שנאה למישהו, ואפילו מסית אחרים כנגדו מאחורי הגב, ואז לידו הוא פתאום מדבר יפה בצביעות וכאילו שהוא החבר הכי טוב שלו.

וכך הוא עושה דברים רבים שנוגדים לחלוטין לתפיסת עולמו. ואת כל זה הוא עושה בלי שהוא בכלל שם לב. הוא לא מרגיש שהוא הולך נגד המצפון של עצמו, אלא פועל מתוך הרגל בלי להתייחס לדברים וללא כל מחשבה.

אדם צריך להיות נאמן לעצמו. לא לעשות אחד בפה ואחד בלב. לא לבגוד באמונה שלו. לא לזלזל בערכים שלו. אם הוא באמת מאמין בכל לבו בדבר כלשהו, עליו להשתדל ככל שאפשר כדי לקיים אותו.

ואמנם מובן שישנן תפיסות עולם מוטעות לחלוטין, ולכל מוטל על כל אדם לעשות חשבון נפש ולבדוק היטב אם תפיסת העולם שלו היא אמתית ונכונה. לבדוק אם הוא באמת מאמין בדברים לחלוטין. שלא ילך באמונה עם ערכים קלוקלים ומוטעים שיביאו אותו לבאר שחת.

אם יש לו ספקות, עליו לבררן ולא סתם לעשות דברים שעלולים להזיק מתוך חוסר ידיעה. אבל לאחר שבירר שהתפיסה שלו היא אמתית, אז עליו לעשות הכל כדי להידבק בה. לא לעשות דברים שנוגדים את התפיסה שלו, שזו ממש בגידה בעצמו.

וזה המקום שרוב האנשים נופלים בו. שעם ישראל הקדושים מאמינים בני מאמינים. כל יהודי מאמין בדרך כזו או אחרת. אלא שיחד עם אותה אמונה מביאים תפיסות עולם שונות שסותרות לזה. מנסים לשלב את התפיסה של אומות העולם, מנסים לשלב קלילות וחוסר זהירות, מנסים לשלב עשיית עבירות, רדיפה אחר תאוות, רמיסה של מצוות וכו’.

וכך לא שמים לב איך אנו בוגדים באותה אמונה. שהאדם חושב לעצמו שיש בורא לעולם, ויחד עם זה הוא בוגד באמונה שלו ועושה דברים שמכעיסים את אותו בורא. אנשים מקיימים מצוות ומנסים לשמור על התורה הקדושה, אבל יחד עם זה רומסים את הערכים שלה.

אז אדם הולך להתפלל ואז חוזר לצפות בטלוויזיה שמראה לו תאוות, ריגושים והנהגות של אומות העולם. הוא מדליק נרות חנוכה ואז הולך לראות כדורגל. הוא עושה קידוש ואז מחלל שבת. הוא מנשק את המזוזה ואז הולך לעשות עבירות עם החברה שלו. הוא מאמין במשהו, אבל ברגע שלאחר מכן הוא סותר את אותה אמונה.

ואמנם הדבר ברור שאי אפשר לעשות תשובה ברגע אחד, וכאשר האדם רוצה להתקדש ומנסה להתקדם, אז לאט לאט הוא מתקרב לדרך האמת. ומובן אם כן שבזמן התהליך הזה הוא בוודאי יעשה גם עבירות שונות. אבל כאשר פני האדם לכיוון הנכון, שהוא מנסה להתקדם ועושה את ההשתדלות שלו, אז ממילא יסייעו בידו משמיים להגיע אל המטרה.

כל אדם נופל לפעמים, ואין צדיק שלא יחטא. אף אחד לא מצפה שנהיה מלאכים. אלא שכאשר תפיסת העולם מוליכה לכיוון מסוים, ובאמת אנו משתדלים ללכת לאותו כיוון, אז הדבר מצוין. ולפעמים יהיו נפילות, אבל אז האדם צריך להתגבר, לעשות תשובה, להתחרט על המעשים הלא טובים ולבקש מהשם יתברך שיקרב אותו אליו.

אבל אם האדם מרוצה מאותן נפילות, שהוא חושב שזה דבר טוב לעשות עבירות מסוימות, ואפילו אם הוא מקיים את כל התורה כולה בדקדוק ורק חושב שאפשר לוותר על מצווה אחת קטנה, ממילא הוא נחשב לרשע גמור.

זה בסדר אם אדם נופל לפעמים, אבל לכל הפחות שיבין שזה לא דבר טוב, שיצטער על כך, שיבין שזה היצר שהתגבר עליו, שהוא עצמו לא שמח מזה, שירצה להשתפר בהמשך. שלא יחשוב לעצמו שהוא רוצה להיות דתי מודרני, שהוא רוצה לקיים מצוות וגם לעשות עבירות. כי זו בגידה באמונה שלו.

אדם צריך לגבש לעצמו תפיסת עולם ולעשות הכל כדי לחיות על פיה. להתבונן היטב בפרטים הקטנים, לנסות להבין מהי האמת ומהי הדרך הטובה ביותר להגיע אליה ואז ללכת בדרך הזו.

אדם מוכרח לעשות עם עצמו חשבון נפש. ללא מחשבה על החיים, האדם תועה בדרכו והולך לאיבוד בלי להרגיש. הוא נסחף עם כולם ומאבד את המשמעות העצמית שלו. הוא מתנהג כפי שהתרגל, כפי שמצפים ממנו, כפי שהוא חושב שראוי להתנהג, אבל לא כפי שהוא באמת חושב שצריך להתנהג על פי האמת.

ככל שנהיה שלמים יותר עם האמונה ונצליח להחזיק את עצמנו באותה הדרך, כך נוכל להגיע למקומות גבוהים ונשגבים, ובעיקר להיות שלמים עם עצמנו, לדעת שאנו עושים מה שבאמת צריך לעשות.

השם יתברך יזכה אותנו לדבוק באמונה, לא לחיות בסתירות פנימיות, לא להיות אחד בפה ואחד בלב, אלא ללכת בשלמות בדרך השם יתברך לטוב המוחלט, וכך נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

Print Friendly, PDF & Email

עוד על

הצטרפו לקבלת דברי תורה מחזקים מהאתר (מעל 1,200 מנויים):

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *