לנסות למצוא חן בעיני השם, ולא בעיני אנשים – פרשת מקץ

מאת רוני פיזנטי | כ״ח בכסלו ה׳תשע״ט | פרשת השבוע - דברי תורה על הפרשה

בפרשה הקודמת ראינו שהעלילו על יוסף והכניסו אותו לבית הסוהר על לא עוול בכפו. וכעת בפרשת מקץ, יוסף עולה לגדולה עצומה להיות השליט על כל מצרים בעקבות החלומות שהוא פותר לפרעה.

אלא שצריך לעמוד על כך שעדיין לא ניקה את שמו. שאמנם כעת כל מצרים יודעים על גדולתו של יוסף, אבל מצד שני הם עדיין חושבים שהוא כן עשה את המעשה עם אשת פוטיפר.

גם לגבי הייחוס שלו, כולם בטוחים שהוא עבד בזוי, והם לא יודעים שהוא ממשפחה מיוחסת. שהרי הוא נכדו של אברהם אבינו שכל העולם הכירו בגדולתו, ובמיוחד מצרים שרעשה וסבלה נגעים קשים כשפרעה רצה לקחת את שרה לאחר שאברהם אמר עליה שהיא אחותו.

ויוצא שכל מצרים מצדם חושבים שהוא עבד בזוי שעשה מעשה בזוי עם אשת פוטיפר, ורק שיחד עם זאת יש לו חכמה רבה ולכן עלה לגדולה. ולכאורה צריך להבין, איך הם מסכימים שהשליט עליהם יהיה אדם שנתפס כעבד בזוי שעושה מעשים כאלו?

ויותר מכך צריך להבין, איך יוסף עצמו מתעלם מכל מה שקרה ולא יוצא במסעות הסברה כך שכולם ידעו שהוא היה חף מפשע? הרי כעת שעלה לגדולה הוא יכול בקלות להוציא כרוז ולספר לכולם את האמת. אבל נראה שזה לא מעסיק אותו כלל.

האם זה לא מפריע לו מה חושבים עליו? וכי הוא לא רוצה לנקות את השם הרע שיצא לו? הוא לא רוצה להוכיח לכולם שישב בבית הסוהר לחינם, שהוא חף מפשע ושהעלילו עליו דבר שמעולם לא היה? הוא לא רוצה להראות לכולם שהוא מיוחס כך שיעריכו אותו יותר?

אלא שבאמת זה לא מפריע לו כלל. זה מפריע לרוב האנשים, שתופסים את העולם כבעל כוח, וכאילו שלאנשים מסביב יש השפעה. ואז בוודאי יהיה חשוב מה אחרים חושבים עליהם. אבל מצד האמת כל זה אינו חשוב כלל, שהרי כל הקשיים והניסיונות הם מאת השם יתברך, רק הוא קובע ומשפיע, רק אותו צריך לרצות ורק אליו צריך להתחנף.

לכן החנופה היא דבר כל כך נורא ושנוא, כיוון שאדם שמתחנף למישהו, מראה בכך שני צדדים של חוסר אמונה. שכאילו הוא מצפה שאותו אדם יעזור לו, כאילו שאותו אדם הוא בעל כוח. וגם הוא מצפה שהחנופה שלו תעזור לו למצוא חן בעיני אותו אדם, שכאילו הוא עצמו בעל כוח שיכול להשפיע על אחרים.

וכי אתה מנסה למצוא חן בעיני אדם כלשהו? והרי השם יתברך הוא שנותן חן. הוא זה שקובע אם נמצא חן בעיני אחרים, והוא זה שקובע אם נצליח או ניכשל. לכן היחיד שצריך להתחנף אליו הוא השם יתברך, ורק דרכו אפשר לסדר את הכל. כל האנשים מסביב הם בכלל לא צד בעניין.

רק השם קובע למי יש חן

ואמנם הטבע משכיח את הרוחניות שמאחורי הדברים, ואז האדם מפריז בהשתדלות למצוא חן בעיני אחרים. אבל אפשר לראות גם בחוש שרק השם יתברך יכול לתת חן. שלפעמים אדם מסוים הוא בעל מידות מושחתות, כעסן ורגזן, משקר, נואף ונותן יחס נורא לאחרים, ויחד עם כל זה, אנשים רבים אוהבים אותו, כולם מכבדים אותו, הוא כובש לבבות וכו’.

ומצד שני, יש הרבה אנשים טובים, שמכבדים את כולם ומשתדלים לעשות טוב, אפילו עושים השתדלות יתרה למצוא חן בעיני כולם, אבל כולם דווקא מבזים אותם ומתרחקים מהם. אין בזה היגיון, אין חוקים מסוימים, אין נוסחה מנצחת.

כי זה בכלל לא תלוי בדברים המוחשיים, אלא במה שהשם יתברך נותן בלבנו. ובאמת אם אדם יחשוב על כל האנשים שהוא אוהב, הוא יגלה שזה כלל לא קשור למעשים שלהם, אלא שמסיבה לא מוסברת הם מוצאים חן בעיניו.

זה לא עניין טכני, שיש איזו נוסחה שמתאימה לכל האנשים שהוא אוהב. שהוא אוהב למשל אנשים עם עיניים כחולות שעושים חסדים. כי יכול להיות אדם כזה שהוא לא יאהב כלל, ומצד שני אדם רחוק מזה שהוא יאהב אהבת נפש. למרות שזה נוגד כביכול את הכללים שלו.

ומכאן נבין את התשובה לשאלה, איך יתכן שמצרים קיבלו את יוסף שיצא עליו שם רע בתור שליט. כי לא היה אכפת להם אם הוא עבד או אם עשה מה שעשה, כיוון שהשם יתברך עשה שיוסף ימצא חן בעיני כולם. כולם אהבו אותו, התעלפו מיופיו והיו עושים הכל עבורו, בלי שום קשר למעשים שלו.

ומצד יוסף עצמו שלא התייחס לשם הרע שיצא לו ולא התאמץ לנקות את שמו, זה מפני שלא היה אכפת לו מה חושבים עליו כלל. הוא הרי ידע בצורה ברורה שרק השם הוא שקובע את הכל. הוא זה שמוריש או מעשיר והוא זה שקובע אם ימצא חן בעיני אחרים או לא.

לכן הוא לא התרגש כלל כאשר הוא נעמד מול פרעה, למרות שזו הייתה הזדמנות פז למצוא חן בעיניו ולצאת מבית הסוהר. הוא יכול היה לנסות להתחנף ולעשות השתדלות, אבל עשה בדיוק את ההפך, המעיט מערכו ואמר שהשם יתברך הוא שיפתור את החלום בלעדיו. כי הוא ידע שזה בכלל לא בידיים של פרעה, אלא רק מהשם.

הרי בפעם האחרונה שניסה להצטדק בפני אנשים נכבדים ולהוכיח את חפותו, זה היה עם שר המשקים, שאז משמיים נגזר עליו להיות עוד שנתיים בבית הסוהר על ההשתדלות שניסה לעשות. דווקא משום שניסה למצוא חן בעיני שר המשקים, ניסה להתחנף קצת ולעשות השתדלות גשמית, שיזכיר אותו לפני פרעה, אז נענש.

וכי הצלחת האדם נמצאת ביד האנשים בסביבה? וכי שר המשקים יכול לעשות משהו? וכי פרעה יכול לעשות משהו? והרי הכל בידי שמיים, וכל סיבת היותו בבית הסוהר הייתה משמיים. אז איך פרעה יכול לשחרר אותו מבית הסוהר אם בשמיים לא רוצים בכך? ואם בשמיים כן רוצים לשחרר אותו, אז מי צריך את פרעה בשביל זה?

אם השם רוצה לעשות דבר כלשהו, אז הוא יכול לעשות כרצונו ללא שום הגבלה. ואם הוא לא רוצה, אז גם אם כל העולם ינסה להביא את הדבר זה לא יועיל. רק השם מחליט. ואפילו מה שנמצא בלב האדם, שאנשים אוהבים את האדם או חושבים עליו דברים טובים, זה רק משום שהשם יתברך נותן חן. לכן אין שום טעם לעשות השתדלות גשמית למצוא חן בעיני אחרים.

היופי האמתי הוא חן משמיים

וזה מה שאמרו בגמרא לגבי אסתר, שהייתה ירקרוקת, ורק חוט של חסד משוך עליה. שלכאורה מדוע צריך להידחק ולומר דבר שכזה? מדוע לא לפרש בפשטות, שאסתר באמת הייתה יפה? אלא שליופי מצד עצמו אין שום ערך, ורק לחן שניתן לאדם יש ערך, שאז אותו אדם נתפס בעיני הסביבה כיפה.

אנשים חושבים שהיופי הוא שמושך, אבל הדבר לא נכון כלל. שיש כאלו שנחשבים ליפים בצורה טכנית, אבל יחד עם זאת רבים מתרחקים מהם. אבל מצד שני יש כאלו שאינם יפים כל כך, אבל יחד עם זאת יש להם חן, שאנשים רבים נהנים להיות בסביבתם וממש כיף להם איתם. שיש להם משהו מיוחד, חיוך כובש, חן לא מוסבר.

אם אדם יחשוב על אנשים שהוא נהנה לראות, שהוא מתרגש כשהם עוברים לידו, שהוא מצפה להם, הוא יגלה שלא תמיד אלו האנשים היפים ביותר. רק שבעיניו הם יפים, כי יש להם חן מיוחד.

יכול להיות שאחרים חושבים שהם ההפך הגמור מיופי, ומהצד הטכני אין להם את הנתונים הדרושים כדי להיקרא "יפים", אבל מבחינתו יש להם יופי אמתי ממש. ולפעמים זה גם יכול להשתנות עם הזמן, שאנשים מסוימים מוצאים חן בעיני ולאחר זמן מה כבר לא. כי זה לא משהו טכני ומוחלט, אלא חן שניתן להם.

וזה מה שמובא בסוף ספר משלי, במזמור אשת חיל, שקר החן והבל היופי. שאותו חן הוא שקר. זה לא דבר ממשי. כמו שיש משיכה לתאוות ולדברים שונים, כך יש חן. והיופי עצמו הוא בוודאי הבל. שאם אין חן משולב עם אותו יופי, אז אין לו שום משמעות.

לכן מובן שאין שום טעם לעשות השתדלות, כי אי אפשר להשיג חן מתוך השתדלות גשמית, זה שקר. והיופי עצמו הוא הבל שאינו שווה מאום. ורק כאשר משמיים מחליטים לתת חן, אז מגיעים למשהו ממשי. וכמו אסתר שהייתה ירקרוקת, אבל משמיים משכו עליה חוט של חסד, ואז היא מצאה חן בעיני כולם. היא המיסה לבבות וכולם אהבו אותה.

אנשים עומדים שעות מול המראה ומנסים להיות יפים ולהרשים את כולם. אבל הם שוכחים שרק השם יתברך הוא שנותן חן, ולכן אשה יראת השם היא זו שתתהלל. כי כאשר האישה מבינה שאין שום טעם לנסות להרשים אחרים, אז במקום לנסות למצוא חן בעיני הסביבה היא מכוונת את כוחות הנפש שלה אל השם יתברך, ואז ממילא השם יתברך נותן לה חן. ולכן היא זו שתתהלל.

יש נשים שחושבות איך הן ישימו סמרטוט על הראש שלהן כמו סבתא זקנה? איך הן ילכו עם בגדים ארוכים ורחבים, ללא בושם ואיפור וכדומה? איך יתכן שיהיו צנועות בלי למשוך תשומת לב? הרי הדבר שהאישה הכי זקוקה לו בעולם הוא תשומת לב מאחרים, ולכן הדבר האחרון שהיא תרצה לעשות זה להיות צנועה. אדרבה, היא רוצה להבליט את היופי שלה ולגרום לכולם להסתכל ולהחמיא לה.

אלא שאישה כזו שמנסה להבליט את יופייה, רק מפסידה מזה. כיוון שאין לה חן. היא יכולה להיות יפה וגברים יסתכלו עליה כחפץ זול ויפה, אבל אף אחד לא יעריך אותה, אף אחד לא יתרגש ממנה. כי השם לא נותן לה חן.

אבל כאשר היא לא מנסה למצוא חן בעיני אחרים, לא מנסה להרשים אף אחד, אלא רק את השם יתברך, אז אדרבה, אישה יראת השם היא תתהלל. היא תזכה לחן אמתי. יחד עם כל הסחבות שלה, יעריכו אותה ויהללו אותה, יחסירו פעימה בכל פעם שהיא עוברת. לא מתוך עניין של תאווה זולה, אלא מתוך התפעמות אמתית.

יוסף הבין שהוא לא צריך להרשים את המצרים. הוא לא צריך לבזבז זמן יקר כדי להוכיח לכולם שהוא צדיק. אין לזה שום טעם. זה כמו שמדינת ישראל מנסה להוכיח לכל העולם כמה שאנחנו רחמנים ומוסריים. אין לזה שום משמעות. כי מי שאוהב אותנו, לא צריך שום הוכחה. ומי שלא אוהב אותנו, שום הוכחה לא תשכנע אותו. אז בשביל מה לבזבז זמן ומשאבים יקרים?

מצד המציאות לאף אחד לא היה אכפת ממה שהתרחש בעברו של יוסף. כולם ראו שהוא יפה תואר, מוצלח, חכם, וזה בכלל לא עניין אותם מה התרחש קודם לכן. הם אהבו אותו בכל מקרה. היה לו חן מיוחד ואמתי. אז לא היה שום טעם לנסות להצטדק בפני כולם.

הצגות של רושם

אנשים רבים ממש מוטרדים ממה שאחרים חושבים עליהם. הם מציירים לעצמם תמונות בראש ובטוחים שכולם חושבים עליהם כך וכך. אבל הכל דמיונות. מצד המציאות אף אחד לא חושב עליהם את מה שהם חושבים שחושבים עליהם, אבל מבחינתם הם בטוחים שזה כך. ואז הם עושים הכל כדי להרשים אחרים ולהוכיח שהם בסדר.

אנשים מציגים הצגות. מראים לכולם תמונות כלל לא אמתיות ומציגים את עצמם בתור הרבה יותר מוצלחים ממה שהם באמת. הם רוצים שכולם יסתכלו עליהם ויחשבו עליהם דברים טובים, שיעריכו ויעריצו אותם, שיאהבו אותם ויתעלפו מיופיים והצלחתם. הם בטוחים שכולם חושבים עליהם דברים נוראים, ויהיו מוכנים לעשות הכל כדי להוכיח שהם שווים משהו.

לכן כאשר הם נמצאים במסגרת יחד עם אנשים אחרים, הם מבועתים. הם חושבים שכולם מסביב מוצלחים באמת, אבל על עצמם הרי הם יודעים שזו רק הצגה. הם חושבים שכולם מצליחים, יפים וחכמים בצורה טבעית, ורק הם עצמם כלומניקים שלא שווים כלום.

הרי הם יודעים שהם קמים בבוקר ונראים כמו טרול, ורק לאחר שעות של השקעה הם מצליחים לעשות משהו עם המראה החיצוני שלהם. אבל כשהם רואים את האחרים, הם בטוחים שזה כך בצורה טבעית, שכאילו הם התעוררו כך בבוקר כשהם יפים ומטופחים.

וכל זה כמובן לא רק לעניין היופי החיצוני. שאנשים מסתכלים ורואים אחרים מצליחים, מדברים במלים גבוהות, מבינים עניין בכל דבר, בעלי ביטחון וכו’. אבל את עצמם הם מכירים מבפנים עם כל החסרונות. הם יודעים שהם פגועים רגשית ולא מצליחים להתמודד עם הדברים הפשוטים ביותר. הם יודעים שהם כמו ילדים קטנים שכאילו בטעות שמו אותם להתמודד בעולם הגדול.

אז הם עושים הצגות כדי להרשים אחרים, אבל בפנים הם יודעים שזו רק הצגה. אז הם מפגינים ביטחון מופרז כלפי חוץ, מראים לכולם שהם סופר מוצלחים, אבל בפנים הם מפוחדים כמו ילדים קטנים שעוד רגע יתפרצו בבכי.

אנשים מסתתרים מאחורי כל כך הרבה מסכות ותחפושות, עד שאי אפשר לזהות את האדם כלל. לכן כאשר פוגשים אדם חדש ומנסים להכיר אותו בפעמים הראשונות, מקבלים תמונה מסוימת, ולאחר זמן כאשר מכירים אותו טוב יותר, אז מבינים שאותה תמונה הייתה מוטעית לגמרי. מבינים שכל מה שחשבנו עליו הוא הבל ודמיון.

ויכול להיות אדם שכולם מעריכים ואוהבים, אבל הוא מצד עצמו מרגיש שאף אחד לא אוהב אותו. אז זה לא משנה כלל מה כולם חושבים, כי הוא עצמו חושב שהם חושבים דבר שונה לחלוטין. הוא יכול להרגיש בודד, מסכן ואומלל, למרות שכולם מסביב ממש מעריצים אותו. ואם כן מה יוצא לו מכך שאוהבים אותו?

וכך האדם בונה לעצמו תפיסה של הסביבה, שהוא חושב מה אחרים חושבים עליו, מנסה להרשים את כולם, ותמיד מנסה לעשות את מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא הדבר הכי טוב ומוצלח לעשות. ויוצא שהכול תחפושות ושום דבר לא אמתי.

וכל זה מסביר את הנגררות שיש לאנשים אחר הסביבה. שיש כאלו שהולכים אחרי העדר, עושים מה שכולם עושים, מתנהגים איך שאחרים מתנהגים, ועושים מה שכולם עושים כדי להרגיש שייכים. אין להם עקרונות וערכים משל עצמם, אלא הכל לפי התנודות של הסביבה.

ויש מצד שני את הטיפוסים הנועזים והמובילים, שגם הם משועבדים לסביבה לא פחות. כי הם מעריכים בדעתם שאם למשל יעשו כעת תספורת משונה מכולם, אז כל החברים יתלהבו מזה. אם הם יתלבשו בצורה נועזת ושונה, אז יחשבו עליהם שהם אמיצים וכדומה.

ויוצא שגם הם הולכים לפי מה שאחרים חושבים. שהם מנסים להלהיב את כולם כפי מה שהם משערים בדעתם שאחרים יעריכו ויאהבו. שיחשבו עליהם שהם נועזים ויעריצו אותם. שאם למשל היו יודעים מראש שכולם ישנאו אותם ויבוזו להם על הלבוש החדש, אז לא היו מעזים להתלבש בצורה שכזו.

הריקנות שברושם

ויוצא מכל האמור שכל עניין הרושם הוא שקר ודמיון. הכל הצגה מבוימת. זה דבר שלא קיים בפועל וכאילו שמביימים אווירה כזו. ויוצא שכל מה שאדם עושה, הוא לא עושה בגלל שהוא רוצה לעשות או בגלל שיש לו עניין כלשהו לעשות, אלא משום שהוא חושב שכך אחרים יתרשמו ממנו יותר ויאהבו אותו יותר. הוא משעבד את הרצון שלו לרצונות של הסביבה.

אנשים יוצאים מגדרם כדי להרשים את הסביבה שלהם. הם צמאים ליחס. רוצים שכולם יסתכלו עליהם, יקנאו בהם, יחשבו כמה הם יפים ומוצלחים, הם עושים כל מה שאפשר כדי למצוא חן בעיני כולם. והכל הצגות שקריות. ככל שהם מתאמצים יותר להרשים אחרים, כך הם פחות מצליחים בזה.

גם הכל זמני וחולף. כשהעולם רועש על עניין מסוים, זה רק בגלל שכעת הדבר מציף את כל הכותרות ונמצא במרכז העניינים. אבל במהרה אותו עניין יישכח ולאחר מכן הוא לא יעניין אף אחד. אדם יכול להתנהג בצורה בזויה ממש ולהכעיס את כולם, אדם אחר יכול להיות הגיבור של המדינה, אבל כל זה רק לכמה ימים, ולאחר זמן מה הכל יעבור ולאף אחד לא יהיה אכפת.

כי באמת אין שום ממשות לאותו רושם שהאחד מקבל מהשני. זה הכל דמיונות. כולנו בני אדם. לכולם יש יתרונות וחסרונות. כולם טועים לפעמים. כולם מתנהגים לפעמים כמו צדיקים ולפעמים כמו בהמות. כל אדם בעולם יכול להיות אותו גיבור בנסיבות מסוימות, וגם אותו אדם בזוי שמכעיס את כולם בנסיבות אחרות.

בתוך כל אדם יש את כל הכוחות המצויים בעולם. הוא אוהב והוא גם שונא. הוא רחמן והוא גם אכזר. הוא חכם והוא גם טיפש. הוא אמיץ והוא גם פחדן. הוא נועז והוא גם ביישן. כל הכוחות כלולים בתוכו, והכל רק תלוי ומשתנה בהתאם למצב, לסביבה, למקום, לזמן ולשאר הנסיבות.

ואם כן, אף אחד לא יכול להתנשא על האחר, וכל רושם על טבעי שאנו כאילו מקבלים מאחרים הוא רק דמיון כוזב. כל אחד יכול להיתפס כגיבור בנסיבות מסוימות, ומצד שני גם כל אחד יכול להיתפס כבהמה בזויה בנסיבות אחרות. אז גם אם האדם נמצא במעמד מסוים, זה בוודאי לא מגדיר אותו.

אז אנשים לפעמים שומעים על מעשה כלשהו ונדהמים ממש, אבל מצד שני הם עצמם יכולים לעשות את אותו מעשה בנסיבות אחרות. אין באותו מעשה שום דבר מפעים מצד המציאות עצמה, אלא רק מצד דרך התפיסה שלנו את אותו מעשה.

לפעמים אנשים אומרים על מעשה נורא כלשהו שאיך אפשר לעשותו. אבל לאחר זמן מה הגלגל מסתובב ופתאום הם עצמם מגיעים לאותו מעשה. אין דבר כזה אדם גיבור, או כל הגדרה אחרת לאדם עצמו. הוא אולי נהג כגיבור במקום מסוים, אבל יש מקומות אחרים שבהם הוא רחוק מזה.

אי אפשר להגדיר את האדם

האדם מכיל כוחות רבים ומנוגדים. כל אדם חושב לפעמים על דברים בזויים ממש, מחשבות ניאוף, רצח ועוד דברים מטורפים שעוברים לו בראש. ומצד שני כל אדם הוא קדוש עליון, שצמא לקשר רוחני עם הקדוש ברוך הוא. וכך האדם פועל בצורה מסוימת וברגע שלאחר מכן הוא יכול להתחרט או לפעול בצורה הפוכה לחלוטין.

לכן אין צורך לנסות להצטדק בפני כולם. אנשים אמנם מנסים לעשות לעצמם מעטפת שקרית, שכולם יחשבו שהם חסינים לכל, שהם סופרמנים, שהם יכולים הכל, שאין להם שום פגמים וחסרונות וכו’, אבל הדבר ברור שזה שקר. לכולם יש חולשות ונפילות, ולא צריך להתרגש מזה. רק צריך לקום ולהמשיך הלאה.

וזה מה שגורם לאנשים להיפגע מכל דבר. שאם למשל יאמרו לאנשים שהם ביישנים או ותרנים, אז רובם ייפגעו מזה. כי הם בטוחים שכאילו מגדירים אותם בצורה שכזו, וכאילו שזה ממעיט מערכם באופן כלשהו. ובאמת התכונות האלו הן טובות מאוד, אבל מכל מקום הן כלל לא מגדירות את האדם, אלא רק חלק מסוים בו שמתגלה במעשים מסוימים.

אז אדם שמבין שכל אדם הוא ביישן בצורה כזו או אחרת, וכל אחד בנסיבות מסוימות מגיע למצב של ביישנות שגוברת עליו, אז הוא לא מתרגש מהדבר כלל. הוא יודע שבנסיבות כאלו הוא נוהג בביישנות, אבל במקומות אחרים הוא בעל אומץ וביטחון גדולים. מכל מקום הוא אדם פשוט כמו כולם, עם יתרונות וחסרונות, ואין לו שום עניין להרשים אף אחד.

אבל אדם שחושב שכאילו כך הסביבה מגדירה אותו, ולצערנו היום העולם הפוך ומגדירים את הטוב כרע, ואז אדם ביישן נחשב כמסכן ואדם ותרן נחשב כ"פרייר", אז ממילא הוא מנסה לבנות לעצמו רושם שקרי, כאילו להוכיח לכולם שהוא לא כזה. ואז להפך, הוא רק מפחית עוד יותר מערכו. הוא מנסה למצוא חן בעיני כולם ורק מאבד את החן האמתי שלו.

וכל זה יכול להסביר איך יתכן שיש אנשים שעברו ביזיונות קשים ביותר שגרמו להם לנפילה גדולה שממנה לא הצליחו לקום גם אחרי שנים. ומצד שני יש אנשים שעברו ביזיונות דומים ואפילו קשים יותר, ולאחר זמן מה קמו והמשיכו את חייהם, ואפילו עלו לגדולה כמו יהודה ויוסף.

כי הביזיון וההשפלה שהאדם מקבל בעניין מסוים הם אמנם מצב נתון, אבל הם עטופים בדמיונות רבים. אז אם האדם מסתכל על המצב הנתון בלבד, בצורה טכנית, שכעת הורידו אותו מגדולה, או שהייתה לו נפילה וכדומה, אז בקלות הוא יכול לאחר מכן לעלות בחזרה.

הרי הוא מבין שלכולם יש נפילות. הוא לא חי בתוך שקרים והצגות שכאילו הוא אדם שאף פעם לא נופל ולא טועה, לא מנסה לעשות רושם על כולם ולהוכיח שהוא בסדר. לכן הוא מבין שהייתה לו נפילה, אבל זו לא נפילה שמגדירה אותו כאדם, אלא רק מעשה נתון, ולאחר מכן הוא יכול לחזור לתלם.

אז גם אם עשו עליו כותרות בחדשות עד שהוא לא יכול לצאת לרחוב, וגם אם כולם מבזים אותו, וגם אם הוא עשה מעשים גרועים ביותר, מכל מקום זה דבר זמני ויותר מכך זה רושם חסר ממשות. לכן הוא יכול לעשות תשובה, להתקרב אל השם יתברך, ואז השם ייתן לו חן ולאף אחד כבר לא יהיה אכפת ממה שהיה.

אם הוא לא מנסה להרשים את הסביבה, אלא רק את השם יתברך, והוא מנסה להתקרב ולעשות כל מה שאפשר לשם כך, אז השם יתברך בוודאי ייתן לו חן. וכך יהודה הפך להיות מלך השבטים, למרות שהציע את מכירת יוסף ולמרות המעשה עם תמר, מכל מקום הודה והבין שזה לא מוריד מגדולתו כלל. כיוון שלא ניסה להיתפס במעטפת של רושם שקרי על אחרים, אז לא היה אכפת לו להודות על האמת, ומכאן גם שמו, יהודה.

אבל אם האדם מתמלא בדמיונות כוזבים, שהוא חושב שכולם חושבים עליו שהוא כישלון, שאף אחד לא אוהב אותו, שאין לו סיכוי להצליח, שכולם בזים ולועגים לו, אז ממילא זה משתק אותו וכך הוא לא יכול להתקדם גם בהמשך. הוא נשאר תקוע באותו רגש שלילי ולא מצליח לקום.

כי הוא חי בתוך שקר. בתוך הרושם שהוא מנסה לעשות על כולם. אז אם כעת אותו רושם דמיוני נפגם, הוא מרגיש פגיעה ממשית כאילו בעצמו. במקום לחיות חיים אמתיים מול השם יתברך, הוא חי בהצגות שקריות, להראות לכולם שכאילו הוא שמח ומאושר, שכאילו הוא מוצלח וטוב לו, שכאילו הוא אף פעם לא טועה וכו’. ואז הדבר נפגם ומתהפך עליו עולמו, עד שהוא לא מצליח לקום מזה כלל. כי הוא תמיד בטוח שכולם חושבים עליו שהוא כישלון.

ברגע שחושבים כל הזמן על מה שאחרים חושבים עלינו, זה נהיה מקום מסוכן שקשה מאוד לצאת ממנו. תמיד מנסים למצוא חן בעיני כולם ולרצות את כולם, ואז ממילא מבטלים את עצמנו ואת האמת. חיים רק בהצגות. ובצורה כזו אי אפשר לקבל חן אמתי מהשם יתברך.

פלאי הטכנולוגיה

ולצערנו היום הדבר הפליג למקומות רחוקים ממש. שכעת עם מכשירי התקשורת השונים, ובמיוחד עם המכשיר הנייד שלא זז מהיד, אנשים מחוברים כמו אינפוזיה לרושם החברתי. שבכל רגע הם מנסים להרשים את כולם עם הודעות ססגוניות או תמונות מוצלחות, והכל שקר והצגה.

הם כאילו מביימים לעצמם חיים אחרים לצורך כלי התקשורת והחברים. כל כך מנסים למצוא חן בעיני כולם ומתחננים לכולם שייתנו להם אישור, שיחזקו וישבחו אותם בתגובות, יסמנו את ההודעה או התמונה בתור דבר שאוהבים וכו’.

וזה ממש עצוב. איך שאנשים מחוברים לאותם מכשירים ללא הפסקה. הולכים ברחוב וכמעט נתקלים באחרים מרוב שהם שקועים במסך הקטן. בכל רגע שומעים איזה צפצוף ומיד בודקים את המכשיר. אולי עוד מישהו אוהב אותם? אולי עוד מישהו אמר להם שהם מוצלחים? אולי עוד מישהו שלח להם משהו נחמד?

במקום לנסות להרשים את השם יתברך, מנסים להרשים את כולם מסביב. במקום לעשות דברים ממשיים, מנסים לביים דברים שייראו טוב בעיני אחרים. במקום לחיות את האמת, חיים כשחקנים בהצגה שמנסים להקסים את כולם.

ואז אנשים שפוחדים מהצל של עצמם מעלים תמונות שלהם קופצים בנג’י או עושים צניחה חופשית. הם לא עשו את זה כי הם באמת נהנו, להפך, זה היה פחד נוראי והם סבלו מכל רגע. אבל הם מספרים לכולם כמה כיף היה להם. הם שילמו כסף רב, סבלו ממש, בזבזו זמן יקר, העלו תמונות והכל בשביל לקבל קצת יחס. שכולם יחשבו עליהם שהם אמיצים ויעריצו אותם.

הורים שבקושי נמצאים בבית ומשאירים בכל יום לילדים פיצה קפואה לחמם במיקרו לצהריים, פתאום משקיעים באיזו מנת גורמה מיוחדת, מצלמים מכל הכיוונים, ומעלים תמונה. לתת לכולם את הרושם שכאילו הם אנשי משפחה ובשלנים מעולים, שכאילו הילדים שלהם אוכלים כל היום ארוחות מושקעות כאלו.

אנשים שלא מסתדרים עם עצמם, שכל היום במריבות עם בני הזוג והילדים שלהם לא מדברים איתם, שולחים כאילו דברי חכמה ומשפטים מפוצצים. שכאילו יחשבו שהם אנשים רגישים, מתחשבים ומבינים. ואז כולם בטוחים שאלו אנשי מופת, בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה.

אנשים עצובים שכל היום נמצאים בדיכאון, מרבים לשלוח לכולם בדיחות. הם יכולים להעביר מופעי סטנדאפ וצוחקים על כל העולם. אבל כאשר הם נשארים לבד עם עצמם, הם מרגישים כל כך ריקים ומסכנים. כל דבר מעצבן אותם, הם כועסים מכל שטות ושרויים בעצבות נוראה.

מרוב שאדם שקוע בבניית המעטפת השקרית, כבר לא אכפת לו מהחיים האמתיים שלו. הוא רק רוצה לברוח. לכן הוא שקוע כל היום בתוך המסך של המכשיר שלו. כי הוא בורח לעולם אחר. שם כולם אוהבים אותו, מפרגנים לו, משבחים אותו וכו’. לכן הוא בונה לעצמו את התדמית שהוא רוצה. הוא בונה רושם וכך משלים את החוסרים שיש לו בחיים האמתיים במציאות.

להבין שהכול מהשם ולהצליח

כולם רוצים שיחשבו עליהם דברים טובים. לכן לא פלא שהם מוכנים לבזבז זמן יקר כדי להוכיח לכולם שהם צודקים, או לנסות להסביר לכולם מדוע נהגו כפי שנהגו כך שלא יכעסו עליהם וכו’. כל זה מתוך שמאמינים באנשים שכאילו הם עצמם בעלי כוח.

אבל כשמאמינים שהכול בא בהשגחה, אז ממילא לא צריך להסביר לאף אחד שום דבר. אין צורך להצטדק, אין שום קושיות וממילא לא צריך שום תירוצים. כי כך השם רצה. הוא שם אותנו בניסיון הזה, הוא נתן בלב האנשים לחשוב מה שהם חושבים, הוא שמחליט אם לתת חן והוא שיכול לשנות את הכל ברגע.

ואז ממילא אפשר להסתגל לכל מצב. וכמו שיוסף נמכר לעבד, והסתדר והצליח שם מאוד עד שנהיה ראש הבית. ולכאורה היה יכול להיכנס למרה שחורה בקלות, שהרי היה הילד המפונק והאהוב של אביו, קיבל כל מה שרצה, היה יפה תואר, ואיך פתאום יהפוך להיות עבד בזוי? אבל הוא הבין שזה רצון השם כעת שיהיה עבד, אז נתן את כולו ואז השם נתן לו חן והצלחה עד שהפך להיות הראש בבית שר הטבחים.

ואז הושלך לבית הסוהר, וגם שם היה מצליח והפך לראש בית הסוהר. כי הבין שכך רצון השם ואז ממילא השם היה אתו והצליח דרכו.

ואז הביאו אותו מול פרעה, והוא לא התבלבל לרגע, לא התנהג כמו אסיר שכל עניין המלוכה חדש לו, אלא מיד נכנס לתפקיד כאילו היה מלך מאז ומעולם. למרות שהיה שתיים עשרה שנה בבית הסוהר, מכל מקום נעמד לפני פרעה בלי להתרגש, אמר מה שצריך לומר והתנהג באצילות. שום דבר לא היה חדש לו, כי קיבל את הכל באהבה.

כי הוא הבין שהכול מהשם, ואז ממילא היה מוכן לכל. לא הייתה לו מעטפת של רושם שהוא מנסה לעשות על אחרים, אלא שהוא נתן להשם להוביל וידע שאפשר לצפות לכל דבר. הוא ידע שהוא עצמו אדם פשוט, ורק שהשם מסובב לו את נסיבות החיים ומביא אותו למצבים השונים. ואז אין שום הבדל בין עבד אסיר לבין מלך.

הוא לא התחבר לתפקיד החדש שקיבל בכל פעם, כי הבין שזה בכלל לא הוא. השם שם אותו פעם בתור עבד ופעם בתור מלך. פעם בתור האח הבזוי שזורקים אותו לבור ופעם בתור האח הבוגר שמכלכל אותם. זה רק תחפושת חיצונית שהשם נותן לו, זה לא באמת הוא. הוא מצדו רק עובד את השם בנאמנות מתוך מצבי החיים שהוא מקבל.

לכן יהיה מובן מדוע הוא לא התרברב בהצלחה שלו ולכן גם הפך לסמל שעין הרע לא שולטת בו. כי הוא הבין היטב שהוא אדם פשוט כמו כולם ורק ניסה לחיות את החיים לפי מה שהשם רוצה ממנו. לכן הוא גם דאג לאחים שלו ולא ניסה לנקום בהם למרות שהיה לו כוח לעשות זאת. כי הוא הבין שהכול מסובב מלמעלה והוא בכלל לא צד בעניין.

לכן מובן מדוע לא ראה שום צורך לנסות לתקן את הרושם המוטעה והשם הרע שיצא לו. כי הוא הבין שאין לזה שום ממשות. מה שקובע זה רק מה שהשם חושב עליו, ואין לאנשים מסביב שום צד בעניין. וממילא הם גם לא יחשבו עליו שום דבר רע, כי השם יתברך הוא שייתן להם מחשבות טובות לגביו, שייתן לו חן בעיניהם.

השם יתברך יזכה אותנו להתרחק מדעות כוזבות של אנשים, להתרחק משקרים, מרושם חיצוני וממציאת חן, ויזכה אותנו שנתחבר אליו, וכך הוא יצליח דרכנו בצורה אמתית ויעשה שנמצא חן בעיני כל.

Print Friendly, PDF & Email

עוד על

הצטרפו לקבלת דברי תורה מחזקים מהאתר (מעל 1,200 מנויים):

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *