בע"ה נעשה ונצליח. היום ז׳ בשבט ה׳תשע״ט

מה זו בכלל גאולה ולמה כל כך צריך לצפות לה..?

מאת רוני פיזנטי | י״ד בניסן ה׳תש״ע |

חז"ל מלמדים אותנו שכאשר אדם נפטר מהעולם ועולה לעולם העליון, הוא נשאל שלוש שאלות מהותיות המסכמות את כל עבודתו הרוחנית בעולם. לא מעט אנשים שחוו מוות קליני מתארים את אותו הדבר בדיוק. אחת מהשאלות היא "האם ציפית לישועה?". לכאורה השאלה הזו נראית קצת מיותרת… האם באמת ישנו אדם שלא מצפה לישועה? ישנו מישהו שאין לו צרות שהוא רוצה להיפטר מהן? הרי כולנו מצפים לישועות בכל דקה שעוברת. לקראת חג הגאולה שממש בקרוב מגיע אלינו, כדאי להבין קצת יותר לעומק מה זו בדיוק הישועה שאנו צריכים לצפות לה.

בפשטות, ישועה היא ההצלה המגיעה לאחר שאנו נמצאים במצב לא אידיאלי לזמן מה. אם הכל היה טוב ויפה מלכתחילה, אז אין שום טעם בישועה. כשאנו נמצאים בצרות, כולנו רוצים לראות ישועות. אבל כשהכל רגיל אצלנו, אנו מעדיפים שפשוט יתנו לנו להמשיך לחיות בלי הצקות. כאן בעצם מתחילה הבעיה שלנו. מרוב ששקענו בחומריות העולם, קשה לנו להבין שקיימת מהות הרבה יותר עוצמתית, ואנו מתייחסים אליה כטירדה.

כדי להבין את זה אנו צריכים להבין את מהות העולם הזה. כפי שאומרים חז"ל, העולם הזה הוא פרוזדור. הוא רק הדרך ולא יותר מכך. כמו נסיעה באוטובוס שלוקח אותנו למקום אליו אנו צריכים להגיע. כשהנשמה יורדת לעולם הגשמי ונכנסת לתוך גוף, זהו סבל עצום בשבילה. יש כאן ניתוק מעולם של מושלמות, רוחניות, דעת ושפע אינסופי, וכעת הנשמה חיה בעולם נסתר של העלם, בו הקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו מאיתנו. זה אמנם נעשה לתועלת, כי כך ישנה אפשרות צמיחה והתגברות על מכשולים שאין בעולם העליון, אך עדיין הדבר כואב מאוד, ולנשמה כיסופים רבים לעולם העליון ולעונג האינסופי מהדבקות בבורא.

עם כל זה, כל אחד מאיתנו שיתבונן על עצמו יגלה שדווקא די נחמד לו כאן. נכון, לכולנו יש צרות, כולנו עוברים דברים לא נעימים, אבל בסך הכללי כל אחד כמעט היה מבקש להישאר לחיות כאן לנצח אם רק הייתה לו האפשרות. הישועה שאנו מצפים לה היא משהו בסגנון של הרבה כסף, הרבה רכוש, הרבה כבוד או סתם להרגיש כיף חיים. לרגע לא נחשוב לשנות את כל חיינו ואת כל ההרגלים שלנו. כאמור, החיבור לעולם העליון נתפס לא פעם כהפרעה לעולם הנוכחי. אנחנו נעדיף לקבל המון כסף ואהבה ולחיות בכיף בעולם הזה מאשר להיגאל. אם יאמרו לנו שהגיעה הגאולה, אולי אפילו נעדיף לוותר עליה כדי לצפות בעוד איזשהו משחק כדורגל שחיכינו לו המון. בתוך היום העמוס שלנו, עם כל התוכניות שיש לנו, אנו לא משאירים יותר מדי מקום לאותה גאולה.

הפחד משינוי

הסיבה לרתיעה הזו מהמושג "גאולה" היא הפחד משינויים. אנו אוהבים את ההרגלים שלנו, ללא קשר למהותם. יש לנו את שיגרת החיים והיא נותנת לנו ביטחון. ברגע שישנה גאולה, אנו הולכים בכיוון שונה לגמרי פתאום. אף אחד לא יודע בדיוק לאן זה מוביל. כך היה גם ביציאת מצריים. רק חמישית מבני ישראל רצו לצאת ממצריים, בעוד שכל השאר העדיפו להיות עבדים. הם פשוט התרגלו לכך ופחדו משינוי בחייהם. השיעבוד במצריים היה משהו שהם מכירים, הגאולה היתה לא שיגרתית ומפחידה.

העניין הוא שבכדי להגיע לגאולה, צריך להיות קודם בצרה כמו שכבר נאמר. היינו עבדים במצריים, ומתוך זה קיבלנו את התורה והפכנו לעם. היינו בגלות קשה ומתוך זה זכינו לשבת בארץ ישראל. וכך גם עכשיו אנו נמצאים בגלות העולם, ומתוך זה בע"ה נזכה לצמיחה רוחנית גבוהה ולגאולה השלמה. ובכל זאת, ההרגלים מונעים מאיתנו את הרצון להגיע לשם.

הדבר דומה לילד קטן שאומרים לו לעזוב את כל הצעצועים שלו כי יש דברים מהותיים יותר בחיים. הוא יכול לגדול להיות בעל, אב, איש מקצוע, תלמיד חכם ועוד דברים רבים. אך מבחינתו, זה הסיוט הכי גדול שלו. השאיפה שלו היא להשיג את כל הצעצועים והממתקים שבעולם. זה מה שמעניין אותו. כמובן שבתור ילד זה בסדר גמור, אך כשהוא גדל הוא חייב להתקדם ולהגיע למקום גבוה יותר. הוא צריך לצמוח. הצעצועים והממתקים מהווים את הדרך להתקדמות, הם בוודאי לא המטרה. אבל אם נתבונן על עצמנו, נגלה שאנחנו אותו הילד הקטן, אלא שאנו לא רוצים להתקדם. אנו פוחדים שלא יהיו לנו את הצעצועים והממתקים שלנו כשתבוא הגאולה, אולי לא נוכל לבלות כמו עכשיו, אולי כבר לא יהיה כיף, אולי יהיה משעמם שם ועוד פחדים ודאגות. עצם הפחד שלנו מראה שאנו בכלל לא מבינים את המהות של הגאולה. הגאולה היא משהו שכולנו רוצים והנשמות שלנו משתוקקות אליה. הגאולה היא התנתקות מכל הפחדים, הדאגות, הצרות וכל רע שאנו מכירים והגעה לשמחה ולאושר האמתיים. הגאולה היא המטרה והתכלית שלשמה אנו סובלים. לא צריך לחשוב שאין יותר טוב ממצריים רק משום שאנו לא מכירים משהו יותר טוב. כשחיים באמונה אפשר לסמוך על הבורא ולתת לו לקחת אותנו למקום הנכון.

כמו אותו ילד שגדל בשלבים מבלי להרגיש זאת, כך גם אנחנו. אולי כעת קשה לנו לדמיין את עצמנו נגאלים, אבל כאשר אנו מכינים את עצמנו, לומדים וצומחים, עובדים על המידות ודואגים תמיד להתקדם קדימה, אנו מתקדמים לכיוון התכלית והגאולה השלמה ויודעים שהיא אמנם לא נודעת, אך היא בוודאי משהו טוב שאנו שואפים להגיע אליו. ברגע שנהיה לנו טוב מדי בגלות, אנו מפספסים את העיקר. אנו נשארים באוטובוס שנוסע ונוסע מבלי להגיע ליעד. הבורא שם אותנו בגלות כדי שנצמח ונתקדם, ואנחנו מבחינתנו חושבים שלכאן אנו שייכים ולא רוצים לזוז. כדי שבאמת נגיע לתכלית, לטוב ולאמת, אנו חייבים לשאוף רחוק יותר. לחשוב עמוק יותר. לא יתכן שהעולם מסתכם במה שאנו רואים בעיניים. לא יתכן שאדם קם בבוקר ועובד על אוטומט כמו רובוט מבלי שתהיה איזושהי תכלית לכך. לא יתכן שכל הגשמיות והייסורים הם המטרה עצמה. חייבת להיות מטרה נעלה יותר, רוחנית יותר, טהורה יותר שאליה צריך לשאוף להגיע. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא ממצריים. זוהי עצם האמונה בגאולה. נגאלנו וניגאל בשנית. כל עם ישראל ביחד וגם כל אחד לחוד. לכל אחד ישנה גם הגאולה הפרטית והאישית שלו אליה הוא יכול להגיע בכל רגע. רק לשנות את התפיסה, להאמין, להבין ולצפות לגאולה.

שהקדוש ברוך הוא ישמע לתפילותינו ויגאל אותנו גאולה שלמה ואמתית.

Print Friendly, PDF & Email

הצטרף לדיון

5 תגובות

  1. צריך לעורר על דבר אחד שקשור לצפיה לגאולה:
    יש ענין לצפות בכל יום באמת לגאולה.מצד שני,יש אזהרה במס' כתובות,קי,ב' שלא לדחוק את השעה בענין הזה כמש"כ,"עד שתחפץ".ויש כאלה שמעוררים את הענין כבר למעלה מ-20 שנה עם שלטי חוצות וזה דבר שנקרא "לא תאכלו ממנו נא"(נא,פי' חצי בישול) האמור בקרבן פסח.וכן תאריכים מסוימים שנאמרו על הגאולה כגון תש"ן(הגר"א,הרב יצחק אלפייה זצ"ל)),תש"ס(ה"חסד לאברהם") ותשע"ב,גם בשם הגר"א ועוד רבנים ..
    וכגודל הצפיה,כך גודל האכזבה.וצדקו דבריהם שאמרו שלא לעורר אותה יותר מדי.וכבר אמר מוהר"ן ז"ל,שדוקא בזמן שיאמרו תאריך,לא יבוא כי מוכרח שיבוא בהיסח הדעת כדברי הגמ' בסנהדרין.וגם שיבוא פתאום,כדברי הפסוק שם.לנו עכשיו יותר קל,כי באמת,כל הסימנים מראים היום על כך.

  2. באותו ענין:אמר מוהר"ן ז"ל שכל ההתחלות היו מפסח ועכשיו….והפסיק ולא המשיך לסיים דיבורו.ואמר ר' נתן,תלמידו המובהק,שכונתו שעכשיו הכל מתחיל מפורים ולא רצה לגלות עוד.
    ולענ"ד,יש אולי רמז לזה במה שאמרו חז"ל ששלושה דברים באים בהיסח הדעת ואחד מהם הוא משיח.ומתי יש היסח הדעת גדול ביותר אם לא בפורים שכולם מי בשכיבה,מי בחצי עמידה או חצי ישיבה לקיים מה שנאמר "חייב איניש לבסומי" ללא בשומי (בשמים…)

    1. אנחנו אמנם נמצאים בארץ ישראל וזו מעלה עצומה ותחילת הגאולה, אבל בוודאי שאי אפשר לקרוא לזה שאנו כבר גאולים. הרי אם זה כך, אז איך יש צרות? איך יש חטופים? איך יש פחד? איך יש עבירות וחטאים? הגאולה היא כאשר המשיח מגיע, בית המקדש נבנה, יצר הרע נשחט וכו׳. בע״ה נתפלל שזה יגיע עוד היום, אבל ברור שאי אפשר לומר שכבר נגאלנו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צור קשר | הלכות מתחלפות לבעלי אתרים | ספר חינם להורדה