מסירות נפש – פרשת בשלח

מאת רוני פיזנטי | ח׳ בשבט ה׳תשע״ד | פרשת השבוע - דברי תורה על הפרשה

בני ישראל יוצאים ממצרים. פרעה וכל לוחמיו רודפים אחריהם ולאט לאט מדביקים את הקצב. בני ישראל תשושים ולא מוכנים למלחמה. המצרים מקיפים אותם מאחור, מלפנים נמצא ים סוף. הם לכודים מכל הכיוונים חסרי אונים וללא כל יכולת להתמודד עם המצב. רק נס יוכל להציל אותם כעת. כולם פונים למשה רבינו והוא פונה לקדוש ברוך הוא בתפילה. ואז בשיא המתח עונה לו הקדוש ברוך הוא את התשובה התמוהה והלא צפויה: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד', פסוק טו'). מה זאת אומרת "מה תצעק אלי"?! מה הולך כאן? הרי אל מי עוד אפשר לצעוק ולהתפלל? לאן בכלל אפשר לנסוע כאשר המצרים והים מקיפים אותם? מי היחיד שיכול להושיע מתוך מצב כזה? בטח שמשה רבינו יצעק להשם בעת צרה שכזו! אז מה הפליאה הגדולה על הצעקה של משה?

צריך לדעת שהתפילה היא עניין חשוב ומועיל, אבל יחד עם זאת היא רק חלק מהתפקיד שלנו. האדם היהודי נמדד בעיקר לפי מעשיו ולפי העמידה בניסיונות חייו. לפעמים אנו יכולים להתפלל מכל הלב ולהתמלא באמונה, אבל עדיין חסרה הוכחה מנצחת לאמונה שלנו. חסרה העמידה במבחן כדי שנוכל להוכיח לעצמנו ולקדוש ברוך הוא שאנחנו באמת דבקים בתורה הקדושה ושאנו לא סתם מתפללים בלי כיסוי להבטחות שלנו. לדבר זה קל, אבל לפעול פעולות ולבטא את האמונה במעשים זה קשה יותר. חסרה מסירות הנפש שלנו למען השם יתברך.

כל יהודי צריך להיות מוכן למסור את נפשו בכל רגע למען התורה הקדושה. זה לא חכמה גדולה לאכול אוכל טוב, לישון שינה טובה, לקבל משפחה טובה עם מידות טובות ושהכל מסביב יהיה טוב, ואז להסכים גם ללמוד קצת מתוך המצב הזה. החכמה הגדולה היא לעשות מסירות נפש גדולה. למרות שיש אוכל בקושי, שישנים רק שעתיים בלילה, שכולם מסביב מציקים וששום דבר לא הולך, למרות הכל אנו מוסרים את נפשנו למען התורה הקדושה.

הגדלות היא לוותר על הנוחות של עצמנו ולהיות מוכנים למסור את הנפש למען השם יתברך. כפי שעשו בשואה, כפי שעשו במסעות השמד הרבים וכפי שעשו אבותינו הקדושים בכל התקופות. אברהם אבינו הושלך לכבשן האש, יצחק אבינו נעקד על המזבח, משה רבינו מסר את עצמו כדי להציל את ישראל ומיליוני יהודים קדושים בכל הדורות מסרו עצמם, ויתרו, חיו בצער, התענו ועשו מסירות נפש גדולה רק כדי להישאר יהודים דבקים בקדוש ברוך הוא. במשך כל הדורות היו גזירות שמד רבות, ובכל זאת יהודים רבים שמרו באדיקות על המצוות מתוך סיכון חייהם. תארו לכם איזה שכר עצום יש למעשים גדולים כאלו.

כאשר בני ישראל יצאו ממצרים היו נסים גדולים סביבם. בני ישראל לא היו ראויים מצד עצמם לכל אותם נסים, שהרי הם היו בתוך מ"ט שערי טומאה של מצרים. כאשר הגיעו לים סוף היה צורך לעשות מעשה שיוכיח שהם באמת ראויים לכך. אמנם להתפלל זה בוודאי דבר חשוב, אבל זה לא מוכיח שום דבר. יש הרבה אנשים שמתפללים הרבה, אבל לא מוכנים להשקיע מעצמם. יש כאלו שהיו אצל כל הרבנים האפשריים כדי לקבל ברכה ושיתפללו עליהם, אבל הם בעצמם לא עושים שום שינוי ושום השתדלות. כי להתפלל או לקבל ברכה זה דברים שלא דורשים הרבה מאמץ מצדנו, אז מה אכפת לנו לנסות? אבל כדי לזכות לדברים גדולים באמת צריך מסירות נפש אמיתית. כדי לראות ניסים וישועות צריך להקריב את עצמנו וללכת על כל הקופה. רק כך אפשר להוכיח ולבטא את האמונה הגדולה שנמצאת בתוכנו. הדבר דומה לאדם שרוצה ללמוד לשחות, הוא חייב קודם כל לאזור אומץ ולהתמלא בביטחון כדי שיוכל לנסות לצוף על פני המים. אם לא יהיה לו ביטחון, הוא לא יוכל להגיע לשלב שבו יוכל לשחות.

מסירות נפש מעידה על האמונה ועל מה שנמצא בתוכנו הרבה יותר מדיבורים ומחשבות. אנו מעידים על כך שאנו מוכנים להקריב מעצמנו למען מטרה נעלה יותר. רק אדם אמיתי עם אמונתו יהיה מוכן להקריב למענה. לכן בים סוף היה צורך במעשה יוצא דופן של מסירות נפש כדי לסתום את פיות המקטרגים על עם ישראל ולבקוע את הים. הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו שכעת זה לא הזמן להתפלל ולבקש רחמים. זוהי שעת מבחן שבה נדרשת מסירות נפש של עם ישראל, "דבר אל בני ישראל ויסעו". כאשר בני ישראל מבינים זאת הם נכנסים לתוך המים של ים סוף מתוך אמונה עצומה. הם עושים את ההשתדלות שלהם ובטוחים שהשם יתברך יציל אותם בדרך נסית. לאחר שהם נכנסים לים, השם יתברך בוקע אותו לשניים כך שיוכלו לעבור.

ניסיונות החיים שלנו מובילים אותנו פעם אחר פעם לנקודה הזו של מסירות הנפש. אדם שחוזר בתשובה נתקל בכל הקשיים האפשריים (לחצו כאן למאמר על הקשיים בחזרה בתשובה), כי הוא צריך להיות מוכן לוותר על הכל ולהוכיח שהוא באמת רוצה לחזור בתשובה. הרי אם זה היה קל, כולם היו עושים את זה. ללכת לשיעור תורה זה דבר עצום ויש רבים שזוכים בחייהם לשכר רב בעבור כך. אבל תארו לכם איזה שכר יש לאדם שלא מרגיש טוב ובכל זאת מפלס את דרכו בשלג כדי להגיע לשיעור תורה. מצוות תפילין היא חשובה מאוד, אבל תארו לכם איזו עוצמה יש למצוות תפילין כאשר יהודי מניח אותן בזמן גזירות קשות של הגויים שאוסרים להניחן ומסתכן בכך בחייו. כאשר יש מסירות נפש, הדבר שווה הרבה יותר ומבטא אמונה הרבה יותר גדולה.

הקדוש ברוך הוא אומר לנו לפתוח לו פתח כחודו של מחט (ממש קטן) והוא יפתח לנו כפתחו של אולם (ענק פי מיליארדי מיליארדים מאותו חוד של מחט). השם יתברך מוכן לעשות לנו ניסים ולתת לנו את כל מבוקשנו. אבל כל זה רק לאחר שנעשה אנחנו את ההשתדלות שלנו. לא מדובר סתם על השתדלות פשוטה. הרי הרבה אנשים עושים טובה שהם הולכים לאיזה שיעור תורה פעם אחת, או מקיימים איזו מצווה כשמסתדר להם, ואז חושבים לעצמם שהם עשו את שלהם וכעת הקדוש ברוך הוא צריך לשלוח להם שפע עצום בלי הפסקה. הם ממש כועסים כאשר רואים שזה לא כך. אבל אותו פתח כחודו של מחט הוא אמנם קטן, אבל צריך להיות מכל הלב. מספיק מעשה אחד קטן, אבל הוא צריך לבטא מסירות נפש גדולה.

אנשים אוהבים לדבר. כי קל להגיד שהכל מלמעלה, שהפרנסה היא מאת השם, שאין עוד מלבדו ועוד משפטי מחץ בסגנון הזה. אבל אז כאשר העסק ממול גונב לנו לקוחות אז שוכחים הכל ומתחילים לנבל את הפה. לכאורה אפשר לשאול מה קרה לאמונה שהיתה לנו? מדוע שכחנו פתאום שהשם לבדו מביא לנו את הפרנסה? אלא שאותה אמונה לא היתה שלמה גם לפני כן. במצבי רוח מסוימים קל לדבר ולהרגיש על הגובה, אבל זה לא מבטא את מה שאנו מאמינים בו באמת. רק המעשים שלנו מבטאים את האמונה הפנימית.

כמה פעמים התפללנו תפילת עמידה וביקשנו מהשם יתברך שיחזירנו בתשובה שלמה, שינצור לשוננו מרע, שנפשנו כעפר לכל תהיה וכו'. האם מישהו זוכר את כל הבקשות האלו שניה לאחר מכן? הרי מיד אחרי התפילה אנו מדברים לשון הרע, מרגישים גאווה מנופחת, כועסים על כל העולם וחוזרים לתאוות העולם. אז איפה כל מה שביקשנו? אם אנחנו כל כך רוצים את זה מדוע אנו לא עושים שום דבר כדי להשיג את זה? השם יתברך אומר לנו "מה תצעק אלי", בשביל מה אתה עכשיו עומד ומתפלל? "דבר אל בני ישראל ויסעו" – כי עכשיו זה הזמן להתקדם ולעשות מעשים בעצמנו. ברגע שנתחיל לפעול אז נזכה לראות את הישועות בע"ה.

לכן אנו צריכים לעשות השתדלות גדולה להוציא אל הפועל את האמונה שלנו. לעצב אותה ולחזק אותה כך שנוכל למסור את הנפש עליה. רבי עקיבא התכונן במשך כל חייו לרגע בו יוכל למסור את נפשו למען קידוש השם. לכן כאשר הוציאו אותו להורג בצורה מזעזעת עם עינויים איומים, הוא בכלל היה עסוק בלקרוא קריאת שמע ולא הרגיש את העינויים. הוא היה מרוכז כל כולו בקיום המצווה של קידוש השם. כך נראית מסירות נפש אמיתית.

אמונה חזקה יכולה להוציא אותנו מכל צרה. אבל אמונה ממש חזקה, כזו שמתבטאת במסירות נפש אמיתית. אנשים רבים חושבים שהאמונה היא בלב. אז אמנם עיקרה הוא בלב, אבל כדי לדעת מה נמצא אצלנו בתוך הלב צריך להסתכל על המעשים. הרי אי אפשר לומר שאנחנו אוהבים את הקדוש ברוך הוא ושאנחנו מאמינים חזקים בזמן שאנו עוברים על הציווים שלו. האדם פועל על פי האמונה שלו ומעשיו מעידים עליו. אדם שעושה עבירות והולך נגד רצון השם מוכיח בזה שהוא לא מאמין, וזה לא משנה אם בכל חצי דקה הוא מוציא את צמד המלים "בעזרת השם" או שהוא היה בכל קברי הצדיקים בעולם. כי מי שבאמת מאמין בקדוש ברוך הוא הולך בדרך שהוא ציווה עליה.

יהודי צריך לפעול ולעשות מעשים משפיעים. קיבלת על עצמך משהו? עכשיו תוכיח ותראה שאתה מקיים. כי להבטיח דברים זה קל, אבל לקיים ולהוציא את הדברים לפועל זה הרבה יותר קשה, וזו העבודה האמיתית. רק מסירות נפש יכולה לקדם אותנו בחיים בצורה משמעותית. אדם שמוכן לעבור קשיים למען השם יתברך בסופו של דבר יגיע למקום גבוה ביותר. זה בוודאי לא אומר שאנו צריכים לרצות קשיים, שהרי אף אחד לא צריך להזמין לחייו ייסורים או נסיונות. אלא שאם בדרך האמת יש קשיים וייסורים ואין לנו ברירה אלא לעבור אותם, אז שווה לעבור אותם למען האמונה והדבקות. זה לא שווה לחיות בנוחות אם זה אומר שאנו צריכים לוותר על האמונה שלנו בשביל זה.

השם יתברך יזכה אותנו לעשות מסירות נפש גדולה בחיינו. להשקיע, להתמיד ולוותר על הנוחות כדי להתדבק בו, ובזכות זה ירחם עלינו ויעשה לנו נסים גדולים ויגאל אותנו מעבדות לחירות כמו שעשה ביציאת מצרים.

Print Friendly, PDF & Email

עוד על

הצטרפו לקבלת דברי תורה מחזקים מהאתר (מעל 1,200 מנויים):

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *