עבדות רוחנית ושעבוד פסיכולוגי – פרשת שמות

מאת רוני פיזנטי | י״ז בטבת ה׳תשע״ח | פרשת השבוע - דברי תורה על הפרשה

לאחר שמשה ואהרן אומרים לפרעה לשחרר את בני ישראל, הביטחון של פרעה מתערער והוא מבין שכעת הדברים כבר לא יחזרו להיות כפי שהיו עד עתה. הרי מספיק שאדם רק שומע על אפשרות כזו של גאולה, ומיד המחשבות שלו הולכות לכיוון חשיבה אחר ואז הוא מקבל כוחות ויכול למרוד ולפעול כדי להשתחרר. ומזה פרעה פוחד ולכן הוא מרגיש מוכרח למנוע מבני ישראל לחשוב בצלילות, כך שלא ימרדו בו ולא יחשבו כלל על אפשרות של גאולה.

אז הוא מחליט להכביד עליהם את העבודה שלא יהיה להם פנאי לחשוב כלל. ולכאורה פרעה יכול היה פשוט להכביד את העבודה עצמה, לבקש יותר הספק, לתת להם עבודות פיזיות קשות יותר, להכות אותם וכו’. אבל במקום זה הוא בחר בדרך יצירתית שמשנה את כל צורת העבודה. הוא החליט שמאותו יום הם לא יקבלו תבן ויצטרכו לדאוג לקושש תבן בעצמם.

ובאמת אותה שיטה היא גאונית. שכך הוא לא הכביד את העבודה רק מבחינת פיזית, אלא בעיקר מבחינה מחשבתית ופסיכולוגית. הוא העביר את האחריות לידיים שלהם. כעת בני ישראל לא רק עובדים קשה יותר, אלא צריכים לתכנן תכנונים ולחשוב כיצד יצליחו לקושש תבן וגם להספיק את מכסת הלבנים. כך הם לוקחים את העבודה גם מחוץ לשעות העבודה שלהם והדבר נמצא במחשבות שלהם יום ולילה. וכך אפשר ללחוץ אותם ולשבור אותם.

גם שיטת העבודה הייתה בצורה היררכית, שהיו ממנים שוטרים מבני ישראל, שהם יהיו הממונים על כך שהעבודה מתבצעת כראוי. ואם הפועלים לא היו מגיעים להספק הרצוי, אז המצרים היו באים בטענות לאותם שוטרים והיו מכים אותם. וכך רצו שאותם שוטרים יהודים יכו את חבריהם שעובדים בפרך, שהרי אם לא יעשו זאת ולא יגיעו להספק, אז הם עצמם יוכו על ידי הנוגשים המצרים.

תארו לכם שמישהו מביא עבודה קשה לאדם א׳, ומאיים שאם הוא לא יבצע את העבודה כראוי, אז הוא יכה את אדם ב׳. אדם ב׳ שיודע שמכים אותו בגלל אדם א׳, כועס עליו והופך לאכזרי כלפיו. כעת אדם א׳ בלחץ עצום להספיק את העבודה, כי הוא יודע שמישהו אחר יסבול בגללו. ואדם ב׳ ייכנס ללחצים וכעסים גדולים על אדם א׳, בגלל הסבל שהוא גורם לו. וכך הדבר מביא למחלוקות, מריבות, כעסים ובעיקר הרבה לחץ. לכן המצרים בחרו בדרך הזו, כדי לשבור את רוחם של ישראל, להפוך אותם ללחוצים ואכזריים ולגרום להם להיות עסוקים בלי להספיק לחשוב לעומק.

כאשר מוטל על האדם לעשות עבודה קשה כלשהי, אז אמנם זה לא נעים, אבל מכל מקום הוא עדיין בן חורין. אבל כאשר נותנים לו אחריות גדולה על משהו שקשה מאוד לעשות, זה מביא לו לחץ איום. ואז הוא כבר הופך להיות אדם אחר. הוא לא חושב בהיגיון ויכול לאבד דברים יקרים וחשובים מתוך כך.

כי גם אם נותנים לאדם עבודות פיזיות קשות, לאט לאט הוא מתרגל והרוח שלו בפנים נשארת חיה. הוא עושה דברים קשים ומפרכים, אבל אין לו שום אחריות. השעבוד שלו הוא רק כלפי חוץ והוא לא מתחבר לאותה עבודה שהוא עושה. אבל כאשר מטילים את האחריות עליו זוהי כבר מעמסה נפשית כבדה ואז אותו אדם כבר לא יכול להתמודד והופך למשועבד לחלוטין.

אדם שעובר דברים פיזיים קשים והתעללויות קשות במשך כל היום הוא מסכן ותשוש, אבל מכל מקום עדיין יכול לחשוב בהיגיון. הוא מתפלל מעומק לבו אל השם יתברך שיגאל אותו מהצרות. הוא חוזר לביתו בסוף היום ומקבל כוחות מתוך שרואה את אשתו וילדיו. הוא חושב בהיגיון ומנסה למצוא עצה כיצד לצאת מהצרה. הוא אמנם שבור ומפורק מבחינה פיזית, אבל את הרוח שלו לא יכולים לפרק.

אבל כאשר ההתעללות היא פסיכולוגית, אז אותו אדם מפתח חשיבה שונה ולאט לאט כבר לא מבין מה הוא עושה. הוא יכול לאט לאט לשתף פעולה עם האויב בלי להרגיש בכך. כבר אין לו זמן להתפלל וכשהוא נמצא עם אשתו וילדיו המחשבות שלו נמצאות במקום אחר. הוא יכול לכעוס ולצעוק עליהם כי הם מפריעים לו להתרכז בתכנון כיצד להספיק את מכסת העבודה שהטילו עליו. הוא הופך לאכזרי ורק מנסה לשרוד. כל מה שיש לו בראש זה אותה עבודה שעליו להספיק והוא מוכן למכור את כל הערכים שלו לשם כך.

עינויי הקידמה

השעבוד במצרים לא היה דבר זמני ששייך לאותו דור בלבד, אלא שעם הזמן והקדמה כולנו הפכנו למשועבדים. וגם אצלנו העינויים שאנו עוברים הם בעיקר נפשיים ולא פיזיים. אנשים לוקחים על עצמם בלי לשים לב הרבה אחריות על הכתפיים, וכך נכנסים ללחצים גדולים ולא מצליחים לחשוב בהיגיון. לכן יש אנשים שנראה שיש להם הכל לכאורה, אבל הם סובלים ומתענים, והכי גרוע שהם אפילו לא מודעים לזה.

זהו עינוי המחשבה. שלכל מקום שהאדם הולך הוא סוחב מטען כבד על הגב. מטען של כל החוסרים, הדאגות, הלחצים, המחשבות המטרידות וכו’. האדם חושב שהוא מתקדם, יש לו מכשירי חשמל מתוחכמים, מחשבים משוכללים, רכב יוקרתי, דירה גדולה, משכורת שמנה ושאר כל הדברים שהוא חלם עליהם. אבל הוא לא מצליח בכלל ליהנות מכל זה, כי המחשבות בראש מתרוצצות והדאגות לא נותנות מנוח.

כי ככל שהוא מתקדם, כך גם הצרות מתגברות. ככל שהוא מרבה נכסים, כך הוא מרבה בדאגות. כי יש לו אחריות, יש לו עסקים לטפל בהם, יש לו משכנתא לשלם, יש לו דברים חדשים שיוצאים שהוא צריך להשיג, יש לו חברים להתחרות בהם, ולאט לאט הוא מאבד שליטה ושוכח מעצמו.

אז הוא יושב כל היום במשרד יוקרתי עם פקידים שעושים לו קפה, אבל אין לו דקה לנשום וליהנות מזה. הוא בלחצים עצומים ועומד להתפוצץ. הוא חוזר הביתה ולוקח את כל הדאגות של העבודה ביחד אתו. ואז הילדים רוצים לשחק אתו, אבל הוא כועס עליהם שהם מפריעים לו. אשתו מנסה לעודד אותו והוא צועק עליה. כי הוא כמו מטען חבלה שכל נגיעה קטנה יכולה לפוצץ אותו. כל הכעס והלחצים של כל היום מחכים להתפרץ על מישהו.

ופעם הדברים היו פשוטים יותר. אמנם אנשים היו עובדים קשה, לא היה את הטכנולוגיה שעוזרת, לא היו רכבים שמקצרים את הדרך, לא היו ברזים אלא היה צריך לשאוב מים מבארות, ואפילו בית הכיסא היה בשדה. אבל היה שקט נפשי. היה אפשר ליהנות מהפשטות. אנשים היו יכולים לעצור כדי לחשוב ולהתבונן. לא היו דאגות רחוקות וטרדות שלא נותנות מנוח. היו לוקחים את הכבשים לשדה וכך יום שלם היו יושבים על איזה סלע מתחת לאיזה עץ בלי דאגות ומדברים עם השם יתברך.

אבל היום לוקחים את כל הטרדות של העולם בתוך מכשיר קטן בכף היד שאנו מחוברים אליו בלי הפסקה. ברגע אחד מתחברים לקצה השני של העולם ומוסיפים גם את הדאגות של כל העולם לתוכנו. לוקחים לכל מקום איתנו חדשות, דאגות והרבה היסחי דעת שלא נותנים לנו להתרכז ולחשוב את המחשבות של עצמנו. מחוברים לכלי תקשורת והופכים להיות תלויים בהם.

אנשים היום מוקפים במכשירים מתקדמים וצעצועים טכנולוגיים חדישים, אבל הם כבר איבדו כל עניין. הם לא באמת מתרגשים מזה כמו שפעם ילד היה מתרגש כשקיבל אופניים חדשות. היום הכל זמין וזול, ולכן העצלות גוברת, אין חשק לשום דבר ואין כבר למה לשאוף.

מרוב פינוק ומותרות התרגלנו שיש הכל ולא יכולים להסתדר לרגע אחד בלעדי זה. אם ליום אחד המזגן לא יעבוד אנשים יקרסו. אפילו בפירות וירקות כבר לא מוצאים טעם, שכבר התרגלו לטעמים תעשייתיים חזקים, מלוחים ומתוקים. אנשים לא שמים לב לעומס העצום שיש להם בראש, שכבר לא מצליחים ליהנות מהפשטות של הטבע.

האדם לוקח את כל העולם באחריותו. לוקח על עצמו דברים מעבר ליכולות שלו. הוא מוכרח להיות זמין בכל רגע. מוכרח לעשות רושם על כולם כדי שיחשבו עליו דברים טובים. מוכרח להיראות מוצלח, עשיר ושמח. מוכרח להיראות טוב בפני אחרים כדי לא להרגיש מוזר. אבל אז כל החיים שלו הם בכלל לא שלו. השתלטו על המחשבות והרגשות שלו והוא כבר לא יודע מי הוא. לכן עלינו להבין שאנו מוכרחים להתנתק מכל זה כדי להתחיל באמת לחיות.

עינויי העבודה

גם מקומות העבודה השונים כבר תפסו את השיטה של פרעה. וכך מיום ליום הם הופכים את העובדים שלהם למשועבדים להם. שבמקום לתת להם עבודה פשוטה ולשלם להם משכורת תמורתה, הם מעדיפים להכניס תחבולות שונות כך שהאחריות תיפול על העובדים וכך הם יישארו משועבדים להם.

אז אם מישהו רוצה למכור מוצר ירוד ולא מוצלח, הוא שוכר לעצמו אנשי מכירות ונותן להם תגמולים. וכך במקום שהוא עצמו יתאמץ למכור דבר שאף אחד לא רוצה לקנות, העובדים עצמם ימכרו את הערכים שלהם כדי למכור את המוצר תמורת עמלה של כמה שקלים.

לאט לאט אותם עובדים לא מבינים שהם עושים דברים לא מוסריים כלל, הונאה, שקרים, גזל ושאר דברים נוראים שהם לוקחים על הגב שלהם, והם אפילו לא מרגישים שמשהו לא בסדר. כי עושים להם שטיפות מוח שתכלית העולם זה למכור כמה שיותר, מעודדים אותם עם תחרויות וכו’, וכך הם מתעוותים לגמרי.

וכך מקומות עבודה רבים מנצלים את העובדים שלהם. מכניסים להם מידע כוזב שבראש סולם העדיפויות נמצאת העבודה. ובאמת אפשר לשמוע אנשים ברחוב שנשמעים כך, שבטוחים שהעבודה זה ערך עליון מעל הכל. שבלי עבודה לא שווים כלום. לכן אחת השאלות הראשונות ששואלים אדם שנפגשים אתו היא "במה אתה עובד?” וכך גם מגדירים את האדם, שפלוני נגר, ההוא בנקאי וזה רואה חשבון, כאילו שזה חלק בלתי נפרד ממנו, כאילו שזו התכלית ובשביל זה הגיע לעולם.

כך הם מעבירים את האחריות לידיים של העובד ומחדירים לו שעבוד מחשבתי. שהעובד יודע שיש לו הספק מסוים, ואז אם הוא לא עמד בזמנים, הוא יישאר שעות נוספות ואפילו יעבוד בבית על חשבונו ועל חשבון משפחתו, ובלבד שיספיק לעשות את מה שהוא מרגיש שהוא מוכרח לעשות. כאילו שכל העולם יתמוטט ואף אחד לא יוכל לתפקד אם הוא לא יספיק לעשות את המטלה שלו.

כך נותנים לעובד פשוט להרגיש שכולם תלויים בו, כאילו שאין לו תחליף כלל. ואז מחוסר ברירה הוא מגיע לעבודה גם כשהוא חולה, כי הוא לא רוצה לתקוע את כל האחרים, והוא בטוח שלא יסתדרו בלעדיו, וגם לא נעים לו שמישהו אחר יצטרך לבוא במקומו ואולי הוא גם ישמור לו טינה כאשר הוא עצמו יצטרך אותו. לכן הוא מוותר על הזכויות הבסיסיות שמגיעות לו, רק כדי שיעריכו אותו. ומי יודע, אולי גם יתנו לו איזו תעודת הוקרה שיוכל למסגר אם ממש ימסור את כל החיים שלו בשביל העבודה.

לאט לאט אותו עובד כבר מאבד את הערכים. שזה כאילו בסדר לשקר או לעשות דברים לא מוסריים כשאין ברירה, כאילו מתוך "מוסר" העבודה שלו. שבשביל לשמור על אותה עבודה הוא מוכן להקריב את האמונה ואת המשפחה שלו. הנאמנות שלו לעבודה גוברת על הנאמנות שלו כלפי עצמו, כלפי השם יתברך או כלפי המשפחה שלו. הוא בכלל לא מבין שהוא נותן את החיים שלו במתנה לאחרים.

כך לכודים בתוך המערכת וחושבים שאנחנו חלק ממנה. מספרים לנו שאותו מפעל או חברה היא כמו משפחה אחת גדולה. ואנחנו לא מבינים שצוחקים עלינו. שמנצלים אותנו ולוקחים לנו את החיים, שאנחנו עמלים ועובדים קשה, ובסוף הכל הולך לאחרים ולנו לא נשאר כלום. אנחנו חושבים כמה שאוהבים אותנו שם, אבל אנחנו בסך הכל כוח עבודה זול שמכניס הרבה. הדבר הרי ברור שבהזדמנות הראשונה שתהיה להם שיצליחו להסתדר בלעדינו, הם יעיפו אותנו בלי לחשוב פעמיים.

ואמנם נשמע שהדברים מתכוונים לעובדים השכירים שמשעובדים למקום העבודה שלהם, אבל אפשר לראות את זה בכל מקום, ואדרבה, אצל עובדים עצמאיים הדבר קשה הרבה יותר. ששם הם לא משועבדים למנהל העבודה, אלא לעצם העבודה. שהם מכריחים את עצמם לעשות עוד ועוד כסף. שעובד שכיר שמסיים משמרת סוגר את המקום והולך, אבל אותו עצמאי חושב כל היום איך להגדיל את ההכנסות ומבחינתו להיות זמין בכל שעה אפשרית כדי לייצר עוד עבודה.

פעם היו עובדים כמה שעות כדי להתפרנס מעט, ואת שאר היום היו משקיעים בתורה, במצוות, במשפחה ובדברים שבאמת חשובים. אבל היום השעות מתארכות, ולוכדים אותנו שם. זה שעבוד מוחי, שאנו מרגישים שאנו חייבים להישאר עוד קצת, ועוד קצת. צריך הרי לממן את כל המותרות שאנו רוצים לרכוש, את הרכב היוקרתי שמשמש אותנו, את כל הטכנולוגיה החדשנית שעדיין לא הצלחנו להשיג.

וכך האדם נשאב עוד ועוד לאותה עבודה. חושב על זה ביום ובלילה, משתף רגשות חזקים וחש כאילו שזוהי המשפחה שלו וכאילו שאותה עבודה זה חלק מהמהות שלו ממש. אלא שלאט לאט הוא שוכח את המהות האמתית שלו ולא מצליח להתחבר לעצמו.

לחצי הסביבה

הלחץ הגדול ביותר שהאדם נתון לו הוא הלחץ החברתי שמגיע מהסביבה. ולא מדובר רק על ילדים שנמצאים במסגרות כפי שנהוג לחשוב, אלא כולנו מושפעים ממנו. אנשים בוחנים כיצד אחרים מתנהגים, איך הם נראים, באיזו צורה הם חושבים, ולאט לאט מחדירים לעצמם את הדברים.

אז אמנם כל אדם הוא שונה, אבל בכללות אפשר לראות שיש דמיון רב בין כל האנשים שנמצאים בזמן מסוים ובמקום מסוים. שבהשוואה למקומות אחרים ולדורות אחרים, רואים היטב את ההבדל והדבר ברור שכולם מושפעים אחד מהשני.

אדם מרגיש צורך להיות שייך. הוא לא יכול ללכת נגד כולם ולעשות מריבות. הוא לא אוהב שמסתכלים עליו בתור חייזר שונה. הוא לא רוצה להיות בודד. אז הוא בוחן את הסביבה ואז עושה כל מה שאפשר כדי להשתייך אליה. וזהו לחץ אדיר שהוא נמצא בו, שכל החיים שלו משתנים לפי זה והוא מוכן לוותר על דברים יקרים וחשובים לשם כך, והוא אפילו לא מודע לכל התהליך שמתרחש.

והיום שהכול נגיש וקרוב, אז מטבע הדברים הסביבה של האדם התרחבה. הוא צופה בכלי התקשורת כיצד הדברים מתנהלים גם בקצה השני של העולם. הוא רואה כיצד מתלבשים בארצות אחרות, הוא רואה את התספורות, את צורת הדיבור, את המנהגים של עמים אחרים ולאט לאט מקבל את הדברים באהבה.

ואז אנשים נשאבים לתוך מנהגי גויים. פתאום נראה נוצץ בעיניהם לערוך טקס חתונה כמו שראו אצל הנוצרים. פתאום הם יוצאים לחגוג בתחילת שנה אזרחית כפי שראו אצל הגויים. פתאום נראה להם מרתק להיכנס חס ושלום לראות את האמנות בתוך כנסיה נוצרית, שזהו איסור עבודה זרה ממש. פתאום מקלים ראש והופכים את הכל לזול ומופקר. יוצאים למועדונים ומקומות בילוי הרסניים. עושים עבירות ומסתכלים על זה בתור דבר יפה וטהור, כמו שהגויים עושים את זה בלי נקיפות מצפון.

ואז מי ששומר תורה ומצוות נראה בעיניהם בזוי ומיושן. הכל מתוך הלחצים הפסיכולוגיים שמופעלים עליהם ללא הרף. בין המשפחה, בין החברים, בשכונה, במקום העבודה, במסגרות השונות, ברחוב ובכל מקום אפשרי. הרי כולם לועגים לתורה ולמצוות, אם בצורה ישירה ואם בעקיפין, שיש כאלו שאומרים שהם מאמינים ומכבדים, אבל כאשר מזכירים קיום של איזו מצווה בסיסית אז מעקמים פנים ואומרים בזלזול ש״זה של דוסים״, כאילו שיש יהודים שיש להם פטור מתורה ומצוות. וכך לאט לאט חשים את הזלזול ומתוך כך משתנים והופכים לגרועים יותר בלי להרגיש. דור אחר דור מתרחקים לאט לאט, כל אחד מוותר על משהו, עד שבסוף עוזבים את הכל ח"ו.

אלא שהם לא מבינים שהם מתרחקים מהחיים. שהתורה הקדושה היא עצם החיים ושהקרבה להשם יתברך היא התכלית. שזוהי המהות הפנימית של כל אדם ורק כך האדם יכול להיות מאושר באמת. שאנחנו נמצאים במלחמה כמו במצרים, ורק שכעת השתלטו עלינו בלוחמה פסיכולוגית ואנו עובדים בשביל פרעה.

שעבוד אחרית הימים

וכך כאשר האדם בוחן את הדברים היטב, הוא מבין שצוחקים עליו מסביב. שעשו לו לוחמה פסיכולוגית כדי שיעשה את רצונם ויעבוד בשביל אחרים, אבל בעצם הוא עבד. כמו שהיינו עבדים במצרים, כך גם היום אנו עבדים. עבדים של הסביבה, של היצר הרע, של הטכנולוגיה, של העבודה, של הקדמה ושל כל דבר אפשרי סביבנו.

פעם אדם היה עובד כדי להרוויח כסף, ועם אותו כסף היה יכול להתפרנס כך שיוכל לחיות. התכלית הייתה החיים עצמם. אבל היום הכל הפוך. אדם חי בשביל התאוות, הוא הפך להיות עבד שלהן והן הפכו לתכלית שלו. וכדי להשיג את התאוות הוא מוכרח לעבוד כדי לממן אותן, ואז הוא עובד ועובד, וכך מתאווה עוד ועוד. מדי פעם הוא מתעדכן עם הסביבה כדי לראות שהוא עדיין הולך בכיוון של העדר, לבדוק שהתאוות שלו עדיין עדכניות. ואז ממשיך לעבוד קשה כדי להתפרנס בכבוד כך שיוכל לעבוד עוד יותר קשה לאחר מכן. אבל הוא אף פעם לא עוצר כדי לחיות.

הסטרא אחרא יונקת מהקדושה, מאיתנו. היא נותנת לנו לפעול ולהתאמץ ובסוף לוקחת לנו הכל. וכל הזמן מכבידה את העבודה בצורה פסיכולוגית שלא תיתן לנו רגע פנוי לחשוב עם עצמנו. הכל כדי שנשכח בשביל מה הגענו לעולם. שלא נשאל שאלות ולא נקום להילחם. שנמשיך להיות עבדים שמקדישים את כל חיינו כדי לשרת את היצרים שלנו. זו לא סתם עבודה קשה, אלא עבודה מנטלית שלא נותנת לחשוב כי אנחנו חלק ממנה. נוח לה שנקיים מעט מצוות, ואז נעבוד קשה עבורה ונעשה עבירות כך שהיא תזכה בכל השפע שהשגנו על ידי מעט המצוות שקיימנו. כמו עלוקה שנצמדת ומתפרנסת מאחרים.

ותארו לכם שאם בני ישראל במצרים היו מתאחדים כולם ומורדים, אז היו בוודאי יכולים לנצח את המצרים. הרי פרעה עצמו אומר בתחילת הפרשה שעם ישראל רב ועצום ממנו. הוא פוחד שתפרוץ מלחמה ואז בני ישראל ינצחו. לכן הוא אמר שהוא צריך להתחכם, כי בצורה רגילה בני ישראל חזקים יותר.

אז באמת בני ישראל היו חזקים ויכלו למרוד ולצאת לחופשי, אלא שמרוב העול הכבד של השעבוד, הם לא הצליחו להבין שזה אפשרי. הם חשבו כמו עבדים. במקום להילחם במצרים שמתאכזרים אליהם, הם הפכו לעבדים שלהם וויתרו על חייהם כדי לתת לאותם מצרים אכזריים שפע. כך אנחנו במקום להילחם ביצרים ולמרוד, בוחרים לשרת אותם ולהפקיר את החיים שלנו בעבורם.

לכן לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. שמרוב העבודה עצמה, לא יכלו לשמוע. וזו הייתה הגאונות של פרעה, שאמר הבה נתחכמה לו ומצא דרכים מתוחכמות לגרום להם להרגיש עבדים ממש כך שלא יוכלו למרוד. ששינה את כל התפיסה המחשבתית שלהם כך שירגישו שהם מוכרחים להיות עבדים במצרים ואין שום דרך אחרת. ורואים שזה עבד, שהרי גם לאחר שיצאו ממצרים המשיכו עם התלונות ורצו לחזור למצרים.

ויוצא שהמלחמה הפסיכולוגית היא הקשה ביותר. כי במלחמה שכזו אנו כלל לא נלחמים, אלא מקבלים את הכל ובטוחים שאלו הרצונות שלנו. אנחנו חושבים שאנו הולכים בדרך טובה ועושים מה שצריך לעשות. אנחנו משרתים את האויב ונותנים לו שפע לגדול ולהתעצם. וכך אנו חיים עם כל המפריעים והמעכבים שלנו בשלום, ובכלל לא מבינים שאנו עבדים.

ולכן עלינו לעצור ולחשוב. כי רק אם עוצרים לעשות חשבון נפש אפשר להגיע להשגות ולתובנות. רק כך אפשר לצאת מעול השעבוד המוטל עלינו. לא לעשות דברים שהתרגלנו אליהם רק בגלל שאנו מרגישים שאנו מוכרחים לעשותם, אלא לחשוב בצלילות ולבחון את הדברים לעומק. מהי המטרה, מהי השאיפה לעתיד, לאן אנחנו מנסים להגיע וכו’.

השם יתברך יזכה את כולנו לעשות חשבון נפש אמתי ולהגיע לאמת. נזכה לצאת מהשעבוד שלנו, לסלק את כל המפריעים ולהתחבר להשם יתברך בצורה טהורה.

Print Friendly, PDF & Email

עוד על

אהבתם את דבר התורה? אתם מוזמנים להוריד בחינם את הספר "מחפשים את האמת" וליהנות מדברי תורה רבים נוספים על משמעות ותכלית החיים:
לחצו כאן להורדת הספר בחינם

הכניסו את כתובת האימייל שלכם כדי לקבל את דברי התורה החדשים שמתפרסמים באתר:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *