"מה אכפת לך" זו דרך לענווה – פרשת בהעלותך

מאת רוני פיזנטי | י״ח בסיון ה׳תשע״ה | פרשת השבוע - דברי תורה על הפרשה

הטבע האנושי גורר אותנו לרדוף אחד גאווה וכבוד. זה מביא אותנו לכעס, קנאה, מרירות ודאגות, שהרי כל דבר שיעכב אותנו עלול לשבור אותנו, כל אדם שיצליח יותר מאיתנו יהפוך לאויב שלנו וכל מה שלא מסתדר לנו בדיוק כפי שאנו רוצים יהיה לנו קשה מאוד לקבל. אבל כשאדם מצפה לדברים שינפחו לו את הגאווה והוא נתקל בבזיונות במקום, הוא צריך לשאול את עצמו מה זה נותן לו? כיצד אותם הדברים עוזרים לו? מה אכפת לו מכל זה?

פרשת בהעלותך מספרת לנו על אלדד ומידד שהיו מתנבאים במחנה. יהושע אמר למשה לכלוא אותם, כיוון שהם התנבאו שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ. משה היה רבו של יהושע ולכן קשה היה ליהושע לשמוע שכך מדברים על רבו. משה עונה לו תשובה עצומה שכולנו צריכים לקחת לתוך חיינו, “המקנא אתה לי" (במדבר יא', פסוק כט'). כביכול מה אכפת לך?

משה רבינו היה רחוק ביותר מאותה גאווה ולכן הדבר כלל לא הפריע לו. הוא לא הסתכל על טובתו הפרטית, אלא על טובת הכלל. פעם אחר פעם הקריב את כל ההשגות שלו כדי להציל את עם ישראל שמצדם לא העריכו, אלא התרעמו, התנגדו לו והקשו עליו. לכן לא פלא שבהמשך הפרשה התורה מעידה עליו שהוא "ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב', פסוק ג').

את מידת הענווה שלו הפרשה מזכירה גם בהקשר דומה. כאשר מרים ואהרן מדברים על משה התורה מביאה את הפסוק שהוא ענו מאוד מכל האדם, ולאחר מכן מרים מקבלת עונש. לכאורה אפשר לקשר שאולי העונש בא למרים מצד משה שהקפיד עליה. אולי הוא כעס שדיברו עליו או שהוא נעלב מכך. לכן התורה טורחת לציין שהוא ענו מאוד מכל האדם. במלים אחרות, לא אכפת לו שידברו עליו. הוא לא מקפיד על הכבוד שלו ולא מצפה לשום דבר מאף אחד.

להגיע לדרגת הענווה של משה רבינו בוודאי שאין לנו אפשרות. אבל כל אחד יכול לבחור להגיב בצורה דומה למצבים השונים, לנסות לנהוג כמו משה רבינו מדי פעם, ואז נוכל לזכות להתקרב לאותה דרגה עצומה של ענווה. באופן מעשי, כל מה שצריך זה להתחיל לחשוב בכל מצב שמזדמן לנו, האם זה באמת אכפת לנו?

אנשים מקניטים אותנו, החברים מצליחים יותר מאיתנו והתוכניות משתבשות לנו. אבל האם זה באמת אכפת לנו? מה אכפת לנו שאחרים יהיו מצליחים? מה אכפת לנו אם השם יתברך רוצה שנלך בדרך שונה מהתכנון שהיה לנו? מה אכפת לנו שכל העולם יצחק עלינו?

ברוב הפעמים קשה לנו מאוד להגיב בצורה כזו, משום שזה כן אכפת לנו. אנחנו מצפים מאנשים להתנהג בצורה מסוימת, אנו מצפים שמצבים שונים יתרחשו ואז כל דבר ששונה מהתכניות שלנו יכול לשגע אותנו. יש לנו תכנון של כל מהלך הדברים ואנו לא מסוגלים לקבל את העובדה שהקדוש ברוך הוא מכוון את העניינים ולא אנחנו. אבל ככל שנעמיק בדברים נוכל לראות שהקדוש ברוך הוא מכוון הכל, הוא שם אותנו במצב הזה והוא זה ששולט בעניינים ומכוון אותנו למקום הנכון בשבילנו. לכן לא צריך לצפות רק לדברים שאנו מתכננים, אלא לקבל את כל מה שהשם מביא. ואז כאשר דברים מסתדרים בצורה קצת שונה, נוכל לקבל את זה באהבה ולהבין שלא אכפת לנו.

ברור שזה לא אומר שלא צריך להשתדל לעשות שום דבר ורק לחכות שהשם יביא דברים לחיינו, אלא שנעשה את ההשתדלות המוטלת עלינו במה שבאמת תלוי בנו, אבל את כל מה שתלוי בסביבה נשאיר בידי השם יתברך. הרי אנחנו לא באמת יכולים לשלוט בתגובות של הסביבה או במצבים השונים שיתרחשו. לכן ננסה להבין שכל דבר שמגיע ללא תלות בנו הוא הדבר שצריך להגיע לחיינו לטובתנו מאת השם יתברך.

להגיע למידת הענווה זה לא פשוט בכלל. להתרחק מהגאווה שמנפחת אותנו זה דבר שמצריך המון מאמץ. אבל אם רק נעצור כדי לשאול את עצמנו אם זה באמת אכפת לנו, אז נגלה שברוב המקרים זה ממש לא אכפת. לא אכפת לנו אם ההוא יצליח או אם יגידו עלינו דברים לא טובים. באופן טבעי יש לנו יצר שגורם לנו להרגיש שכן אכפת לנו ולהיפגע מהדברים, אבל אם נתבונן באמת ונחשוב, נגלה שזה כלל לא משנה מבחינתנו.

הדבר דומה לילד קטן שהחברים קוראים לו בשמות. אותו ילד עלול להתעצבן עליהם, להתקוטט איתם, להיעלב מהם ולהיכנס להמון רגשות שליליים שידרדרו את המצב להרבה יותר גרוע. אבל אם אדם מבוגר יהיה לידו, העצה הראשונה שהוא ייתן לו זה לא להגיב. שיעזוב אותם שיגידו מה שהם רוצים. מה אכפת לך?

כל אחד מאיתנו מרגיש כמו אותו ילד כשפוגעים בו באופן כלשהו. אבל האמת היא שזו הבחירה שלנו אם להיפגע או לא. אחרים יכולים לחשוב מה שהם רוצים, לומר מה שהם רוצים ולעשות מה שהם רוצים. זה בכלל לא קשור אלינו. אנחנו מצדנו תמיד מקבלים את מה שהשם מביא לנו דרך נסיונות החיים. לפעמים זה בא דרך אדם מסוים או מצב מסוים, אבל זה לא קשור לאותו אדם ואותו מצב, אלא רק למה שהשם יתברך רצה להביא לנו. באותה מידה הוא יכל להביא לנו את זה דרך אדם אחר או מצב אחר, אבל זה מה שהשם רצה.

במקום להיפגע מכל הדברים האלו ולחשוב שכולם שונאים אותנו או לפתח בעצמנו רגשות שנאה לכל העולם, אפשר פשוט לחייך ולומר לעצמנו "מה אכפת לי?". שכל העולם יעשה מה שהוא רוצה, לנו יש את החיים שלנו וזה מה שחשוב ורק בזה אנחנו צריכים להתמקד. אם נפעל בצורה כזו, בוודאי נוכל לזכות להגיע לענווה. אמנם לא ענווה מושלמת כמו של משה רבינו, אבל בהחלט ענווה ראויה שתתאים לנשמתנו ולמה שהשם יתברך רוצה מאיתנו שנשיג.

Print Friendly, PDF & Email

עוד על

הצטרפו לקבלת דברי תורה מחזקים מהאתר (מעל 1,200 מנויים):

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *