פרשת תרומה – למי לתרום?

מאת רוני פיזנטי | ל׳ בשבט ה׳תשע״ח | פרשת השבוע - דברי תורה על הפרשה

פעמים רבות אנו מבולבלים ונבוכים בענייני תרומה וצדקה. שליהודי יש לב רחב לתת כאשר הוא יודע שזה לתועלת, וגם הצדקה עצמה היא חיוב על האדם על פי התורה הקדושה. אבל לא תמיד האדם יודע היכן להשקיע את כספו וממה תצמח תועלת אמתית.

כאשר האדם רוצה לתת צדקה, תמיד יש מחשבה אחרת שאולי אותו אדם שעומד מולנו וכביכול נצרך הוא רמאי? אולי הוא סתם חי חיי הוללות על חשבון אחרים וצוחק על כולם? וכך האדם לא יודע היכן להשקיע את כספו.

ואמנם יש אנשים שלא נכנסים לעומק של הפרטים ופועלים בתמימות. שנותנים לכל אדם נזקק שפושט את ידו ולכל ארגון שמבקש. אלא שיתכנו בזה בעיות חמורות, ולפעמים אותה צדקה גורמת לנזק של ממש ונחשבת לעבירה.

הרי אולי אותו ארגון שאנו תורמים לו הוא בכלל ארגון של נוצרים או של אנשים שיוצאים נגד התורה הקדושה? אולי אותו אדם שנראה נחמד משתמש בכסף כדי לעזור למחבלים? אולי זה נרקומן שיקנה בכסף סמים וילך להזיק לאנשים? בצורה שכזו לא רק שאנו לא עושים מצווה באותה צדקה, אלא אף עושים עבירה ועדיף היה לא לתת כלל.

פעמים רבות יש מוסדות מוכרים ועמותות עם אישורים שפועלים בצורה מסודרת ומאושרת. הם אפילו מקבלים תקציבים מהמדינה ונחשבים להוצאות מוכרות במס, ואז אנו חושבים שאפשר להיות רגועים. אבל יחד עם זאת, לפעמים הכספים משמשים לעשיית עבירות. שאמנם מצד המדינה מחשיבים אותם כעמותה עם ערכים, אבל מצד התורה הקדושה כל תרומה להם נחשבת כעבירה ממש.

תארו לכם שאדם פשוט, נדיב וטוב לב, יגיע לשמיים אחרי מאה ועשרים ולהפתעתו יאשימו אותו בעבירות חמורות וקשות. יאמרו לו שהוא בנה כנסיות של נוצרים, הרס תלמודי תורה, הכניס חיילים לכלא, סייע למחבלים, נלחם נגד היהדות, גרם לחילולי שבת וכו’.

אותו אדם יהיה בהלם ולא יבין על מה בכלל מדברים אתו, שהרי אין לו שום קשר לדברים האלו. אבל אז יראו לו שהוא תרם לארגונים שונים עם שמות מפוצצים, ארגונים לשוויון זכויות בין העמים, לשחרור מהדת, להכרת המשיח וכו’. כל אלו פעלו בעזרתו והיו כשלוחיו ממש, לפגום ולהרוס.

וגם אם הכסף אינו הולך לדברים גרועים ולעבירות, בכל זאת לפעמים הוא הולך למטרות שאינן כל כך נצרכות וחשובות. וכמו למשל שיש ארגונים שעוזרים לבעלי חיים במצוקה, מעודדים לאימוץ כלבים וכו’. שאמנם הרעיון הוא נחמד וטוב, שצריך להיות רחמנים על כל הבריות ועל אחת כמה וכמה שאסור בתכלית האיסור להתאכזר לבעלי חיים ולצער אותם לחינם. אלא שכאשר יש כל כך הרבה דברים חשובים ונעלים לתיקון העולם, אז אנו מוכרחים להשקיע במה שחשוב יותר.

ותארו לכם למשל שאדם עשיר בעל הון עתק גר בעיר של עוני גדול, וכעת הוא ישקיע את כל כספו בגידול נמלים, בהקמת רשת מחילות עולמית לזוחלים השונים, בהקמת בתי חולים לעכברים פצועים ובהקמת גני שעשועים לחיות מחמד. אותו אדם חושב שהוא רחמן גדול ובעל חסד, אבל יתבעו אותו על כך. וכי אותם בעלי חיים חשובים יותר מכל אותם עניים מסכנים שהפקיר? וכי כל הצרות בעולם נפתרו שהוא מרשה לעצמו לבזבז את הכסף על דברים פחותי חשיבות?

צריך סדר עדיפויות, שעניי עירך קודמים וצריך לדאוג לסביבה שלך, קודם ליהודים, קודם לדברים בסיסיים, מזון, ביגוד ובית לאנשים, החזקת התורה, ריפוי חולים וכו’. ורק אחרי שכל השאר כבר מתוקן, אז אפשר להשקיע בדברים כאלו, בבעלי חיים ושאר דברים.

יש כל כך הרבה עמותות וארגונים שלא עושים כמעט שום דבר מועיל. שאמנם יתכן והם באמת פעילים בעניינים שונים, אבל יש עניינים הרבה יותר חשובים לטפל בהם. לכן חשוב לבחון היטב את הדברים ולראות שבאמת יש עניין גדול וחשוב באותה פעילות שאנו תורמים לה.

וגם לאחר שהאדם בדק וראה שבאמת ההתנהלות הכללית של הארגון ראויה והמטרה היא טובה, מכל מקום עדיין יש הרבה דברים אחרים לקחת בחשבון. שהדבר ידוע שיש ארגונים שמגלגלים מליונים. ובזמן שאמנם חלק מהתרומות באמת מגיע למטרות הטובות, מכל מקום יש הרבה מנהלים בדרך שלוקחים סכומים מופרזים משם לכיסם בלי הצדקה.

וגם כאשר חקר עד לפרט האחרון, מכל מקום עדיין צריך הרבה מחשבה כדי לדעת היכן הוא המקום הטוב ביותר להשקעה. אם בבתי כנסיות, ריפוי חולים או עזרה לנזקקים? אם בתלמודי תורה או בפדיון שבויים? אם לתת לשכן, לקרוב משפחה או לארגון עולמי? ישנם הרבה מקומות טובים ומועילים ולא תמיד אנחנו יודעים מהו הנכון יותר לעשות.

לכן השתדלנו לרכז את ההנהגות וההלכות העיקריות בענייני נתינת הצדקה והמעשרות. ננסה להביא בתחילה את הכללים וההנהגות הרצויות, ולבסוף ננסה לתת עצות מעשיות כדי להתמודד עם המצבים המצויים בזמננו.

חשוב לציין שכל מקרה נידון לגופו ואין לדמות כלל בין ארגון אחד לאחר או בין אדם כלשהו לאחר. שיש כאלו שעושים את הדברים לשם שמיים ובצורה טהורה ונקיה, יש לעומתם כאלו שעושים מתוך כוונות לא טובות, ויש גם כאלו שנמצאים איפשהו באמצע בין שתי ההגדרות. הדברים שנאמרים כאן הם כלליים ביותר ולצורך נתינת כיוון בלבד. יש לחקור ולבדוק היטב כל מקרה פרטי לגופו ולבחון כיצד לנהוג בו.

כללים בנתינת צדקה

יש לשים לב שהפרשה עוסקת בתרומה למשכן. ומדובר על דברים יקרים מאוד ועל סכומי עתק. ולכאורה היינו צריכים לשאול מדוע לא לקחת את כל הכסף הזה ולחלק לעניים ונזקקים? אלא שיש עניין גדול לפאר את בית השם ולתת למקום של תורה ותפילה, שמשם יורד כל השפע לעולם.

ומכאן נבין שהשקעת הכספים צריכה להתחלק לעניינים שונים. שצריך לתת לעניים כפי שאנו מצווים בתורה, ומצד שני צריך גם להקים בתי כנסיות ובתי מדרש ולהשקיע במקומות הקדושים כפי שאנו רואים בפרשה. וכן מקוואות, בתי חולים ושאר דברים, שהרי הכל נצרך.

אלא שאדם ממוצע לא יכול לתת לכל הדברים האלו, ובטח שלא לבדוק את ההתנהלות של כל אחד ואחד. לכן צריך מעט כיוון כללי שיוכל לעזור לתורם הנבוך להבין היכן להשקיע בעיקר.

הכלל העיקרי שמביאים חז"ל הוא "עניי עירך קודמים". והכוונה היא שהאדם צריך לבדוק מיהם אותם אנשים שנצרכים, ולבחור לתת לאלו שקרובים ביותר אליו. כך למשל אם יש לאדם קרוב משפחה נזקק, או שכן במצוקה, אז מובן הדבר שעליו לעזור לו בצורה ניכרת. שלא יתרום בטלפון אלפי שקלים לכל מיני ארגונים בזמן שהוא משאיר את אותו קרוב חסר ישועה.

ואם יש כמה קרובים שונים שנצרכים, אז יש לדאוג תחילה לזה שקרוב ביותר מבין כולם. ומכל מקום כדאי להשתדל לדאוג לכולם עד כמה שאפשר.

ומעיקר הדין צריך לדאוג לאדם ממש. והיום יש רגילות לתת כמה שקלים בשביל השקט הנפשי ולשכוח מהעניין. ואמנם כאשר מדובר על אדם שאנו לא מכירים ואוסף צדקה, אז יתכן וזה בסדר לנהוג כך. אבל כאשר מדובר על אדם קרוב שאנו מכירים, אז מחובתנו לדאוג לו לפחות לאוכל, ביגוד, מקום לינה וכל שאר הצרכים הבסיסיים.

כאשר מדובר על אדם נזקק שאנו לא מכירים, אז אם מדובר על אדם שמבקש אוכל, יש לתת לו מיד בלי לבדוק אחריו ובלי חקירות. אבל אם הוא מבקש ממון, אז צריך לחקור ולבדוק ולא לתת לכל אחד, שמא הוא רמאי. והרבה נוהגים לתת סכום מועט של כמה שקלים מתוך החשש, שאי אפשר להתחיל לבדוק ולחקור אחרי כל אחד, אבל גם אסור להתעלם.

השולחן ערוך בהלכות צדקה מביא שפדיון שבויים קודם לפרנסת עניים. אך מצד שני אין לפדות שבויים יותר מכדי דמיהם משום תיקון העולם. וכן הצלת נפשות קודמת לכל, שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש.

מובא שם שמצוות בית הכנסת עדיפה מצדקה, אבל צדקה לנערים שלומדים תורה או לחולים עניים עדיפה מבית הכנסת. ומכאן נבין שישנה חשיבות גדולה ללימוד התורה ולחולים עניים, ששני אלו עדיפים על סתם עניים שאינם חולים או על בית הכנסת.

ולפי זה נראה שככל שהמצוקה גדולה יותר, כך יש יותר עניין לתת, שלכן נאמר דווקא חולים עניים ולא שאר עניים. וגם ככל שהכסף הולך למקום גבוה יותר, כך יש יותר עניין לתת, וכמו שאמרו על נערים שלומדים תורה. שלימוד התורה מעורר דברים עצומים בשמיים. ומכל זה אולי אפשר להבין שהמקום הטוב אפילו עוד יותר הוא אדם עני שלומד תורה, שבנתינה כזו יש את כל המעלות של הצדקה.

ורואים את גודל המעלה של נתינה לצורך לימוד תורה. וכן מובא שם גם שצדקה שהתנדבו לבית הכנסת, אפשר לשנות ולקחת את הכסף לצורך בית מדרש או תלמוד תורה. אבל אם הכסף ניתן לתלמוד תורה, אי אפשר לשנות ולקחת את הכסף לבית הכנסת. ומכאן מפורש עוד יותר שמעלת תלמוד תורה גבוהה הרבה יותר.

ולצערנו הדבר רחוק מהמודעות של האנשים. שרוב האנשים מעדיפים לתרום להרבה מקומות אחרים ולא לבתי מדרש וללימוד התורה. שהם רואים את לימוד התורה כתחביב לשעות הפנאי, ואז ממילא מסתכלים על תלמידי חכמים כבטלנים וחושבים שזה בזבוז לתת להם.

אז כאשר הם צריכים לעשות משהו לזכות מישהו או לעילוי נשמת, אז הם עושים סעודות גדולות, בונים מבנים יקרים להנצחה, נותנים לרבנים מפורסמים וכו’. והם לא מבינים שאם היו נותנים במקום אפילו סכום מועט לאברך הפשוט והלא מוערך שגר בקצה הרחוב כדי שילמד לזכותם, הזכות שלהם הייתה גדולה פי כמה.

ורואים שישנם בתי כנסת רבים מפוארים ומושקעים מאוד, אך לעומת זאת בתי המדרש הם בדרך כלל איזה צריף או קרוון קטן. ארון הקודש בבית הכנסת עמוס בספרי תורה מפוארים שכלל לא מוציאים אותם, בזמן שבבית המדרש חסרים ספרי לימוד פשוטים רבים שיכולים להיות לתועלת ממש.

וכמו שמובא בגמרא במסכת שקלים טו. שכאשר עברו שני אמוראים ליד בתי כנסיות, אמר האחד שאבותיו השקיעו שם המון כסף, וענה לו השני שאבותיו שיקעו את כספם, כלומר איבדו אותו, כי היה להם לתת את הכסף לתלמידי חכמים שיעסקו בתורה. וכן מובא שם שעשו שערים יפים ויקרים לבית המדרש, ואמרו על זה שעדיף היה לתת לתלמידי חכמים.

ואנשים רבים תורמים בעיקר בשביל כבוד וגאווה. ואמנם ברור שהדבר עדיף מלא לתרום כלל, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. אבל מכל מקום צריך לדעת שהערך של זה מועט. שישנם דרגות במצוות הצדקה, והדרגות העליונות הן כאשר הדבר נעשה בסתר כך שלא באים להרבה גאווה. וכל שכן כאשר זה בא לצורך גבוה יותר, וכמו לימוד התורה הקדושה.

ויש אנשים שמחכים למכירות בבית הכנסת כדי להרשים את כולם, או שמחכים שיהיה ציבור רב נוכח כדי להראות את העושר והנדיבות שלהם, וצריך לדעת שכך המצווה אינה שלמה. ולכן צריך לשים על לבנו, שעדיף לקיים את המצווה הזו כמה שיותר בשקט, עם כמה שפחות אנשים שיודעים מהדבר, ולמקום שהכי נצרך שבו תהיה התועלת הגדולה ביותר, הן מצד הגשמיות כמו עני חולה, והן מצד הרוחניות כמו תלמוד תורה.

חיוב הצדקה נאמר על נתינה ליהודי כשר. והיום המציאות מראה שישנם הרבה יהודים שתועים בדרכם ועושים עבירות מתוך קלילות הדעת או חוסר מודעות, ונראה לומר שגם להם צריך לתת. אבל כאשר מדובר על אדם ששונא את הדת ועובר על מצוות התורה במזיד כדי להכעיס ולא מתחרט על כך, אז אין חיוב לתת לו צדקה. וכל שכן אם ידוע שישתמש עם אותה צדקה לדברי איסור ועשיית עבירות, שאז אסור לתת לו.

אין לקבל צדקה מעובדי כוכבים, ורק בלית ברירה, כשאין שום אפשרות אחרת, אז אפשר בצנעה. וצריך לדעת שיש ארגונים של נוצרים שנותנים ליהודים, והדבר בעייתי הן מעצם קבלת מתנה מעובד כוכבים, והן מצד הדבר שפעמים רבות אלו מיסיונרים שמנצלים את הדבר כדי לצבור כוח ולהחדיר לאט לאט רעיונות מהנצרות. מנסים להשפיע על אנשים במצוקה ומנסים להראות את טוב לבם כך שיקבלו את דבריהם.

עצות מעשיות

כעת נשאר לברר לגבי הצורה המעשית, כיצד ראוי לנהוג בפועל עם הניסיונות והמצבים בזמננו, והיכן כדאי להשקיע את המצווה החשובה הזו של הצדקה.

ארגון גדול או אנשים פרטיים? יש ארגוני צדקה שעושים דברים נפלאים. והם גם אחראיים לעשות את עבודת המחקר למי ראוי לתת וכו’. אלא שקשה לעקוב אחרי מה שנעשה עם הכסף, שפעמים רבות סכומים גדולים מושקעים בעמלות לטלפנים, במשכורות שמנות לבכירים, בפעילויות לעובדים וכו’. ויש לציין שאין כל רע בתשלום לעובדים עבור הפעילות שלהם, שהרי לכל עמותה יש הוצאות שונות. רק שצריך לבדוק שאכן נשמרים פרופורציות נכונות.

גם צריך לדעת שישנם אנשים פרטיים שמתביישים ללכת לקבל מארגונים וכו’, או שאינם מקבלים מספיק. וכך אם נבחר לתת לאותם אנשים באופן אישי, אז נוכל לדאוג להם ויש אחרים שגם ידאגו לאותו ארגון. אבל אם נדאג רק לארגון, אז לא בטוח שיהיה מי שידאג לאותם אנשים פרטיים שאנו מכירים.

לכן נראה לומר שאם האדם מכיר באופן אישי מישהו נצרך, ועל אחת כמה וכמה אם הוא אברך שלומד תורה, ועל אחת כמה וכמה אם הוא קרוב אליו, שהדבר ברור שהטוב ביותר הוא לתת לו ולעזור לו ככל שאפשר.

אבל אם הוא לא מכיר אדם כזה באופן אישי, אז כנראה שעדיף יותר לתת לארגוני הצדקה לאחר חקירה ובירור עד כמה שאפשר, מאשר לתת לאדם שלא מכירים ויתכן והוא נוכל ומתחזה.

כך גם בארגונים עצמם, אם מכירים איזה ארגון מקרוב או פעיל של ארגון כלשהו שמעיד עליו, ועל אחת כמה וכמה אם זה גבאי צדקה מוכר ונאמן שיודעים שפועל עבור הנזקקים, אז יהיה עדיף לתת למקום הקרוב ביותר והנאמן ביותר שאנו מכירים.

איך לתת באופן אישי? ישנן מעלות שונות למצוות הצדקה. ככל שהדבר נעשה יותר בסתר, ושהעני פחות מתבייש, כך המצווה שלמה יותר. לכן מובן שלא כדאי לתת באופן ניכר שרואים את האדם המקבל בתור נזקק. אלא כדאי לכסות כמה שאפשר.

ולכן אם יש אפשרות להעביר את הכסף דרך צד שלישי, כמו גבאי צדקה שסומכים עליו והוא נאמן לחלוטין, אז עדיף לעשות כך. או שאם אפשר לתת כאילו בדרך הלוואה ורק לאחר מכן לומר שאין צורך להחזיר. ואם זה לא מתאפשר, אז לכל הפחות צריך לתת בסבר פנים יפות, ולנסות להראות כאילו שהוא זה שעושה לנו טובה בזה שהוא מקבל את זה, כך שלא יתבייש מאיתנו.

ואם הנצרך הוא בן תורה, נראה שאפשר להגיע למעלה הגבוהה ביותר של הצדקה. שאפשר לתת לו לשם לימוד, שאם ילמד כך וכך שעות, אז יקבל מאיתנו כך וכך, כאילו שפתחנו כולל קטן משלנו. וכך משיגים את כל המעלות של הצדקה ביחד.

שבצורה כזו יוצא שהוא מקבל מעין משכורת על הלימוד וכך הוא לא מתבייש כלל. גם בצורה כזו הנתינה היא גם ללימוד תורה וגם לעניים. גם אנו הגורמים והאחראיים ללימוד התורה שלו וכך הוא נרשם גם לזכותנו. וגם לא מוכרחים לדקדק אם הוא בגדר נזקק של ממש שהרי מכל מקום קיימנו מצוות צדקה לצורך לימוד תורה. וכך נראה שמי שיש באפשרותו להגיע לזה, זוהי כנראה המעלה הגבוהה מכולם.

וגם אם הוא אינו בן תורה, אולי אפשר לזכות אותו. שאם יבוא לשיעור או דרשה, אז יקבל כך וכך. אם יקיים מצווה כלשהי, אז יקבל כך וכך. וכמו שעושים תהלים לילדים ובתמורה מחלקים להם ממתקים, וכך הם לאט לאט מתקרבים.

איך לבחור ארגון גדול? כאשר האדם לא מכיר באופן אישי אנשים נצרכים או אנשים פעילים בארגונים חשובים וטובים וכו’, אז יש צורך ללכת למקומות מרוחקים יותר, וככל שהדבר מרוחק כך קשה יותר לחקור אחריו ולדעת את טיבו.

אז בכל זאת כדאי לנסות ולחקור ככל שניתן, לשאול אנשים ובעיקר בני תורה על טיבו של הארגון וכו’. ואפשר גם לבקש מהארגון עצמו פרטים, שהעמותות מחויבות לתת דוחות שונים ולפרט את פעילויות העמותה. כדאי לחפש דברים שנראים מחשידים ולנסות לברר כמה שאפשר את האמת.

כדאי שאנחנו נהיה אלו שפונים לארגון ולא שהארגון יפנה אלינו. כי לצערנו ישנם המון ארגונים פיקטיביים שקמו במטרה להתעשר על חשבון הציבור. ופעמים רבות מתקשרים לאדם בבקשת תרומה ממקומות שכלל לא קיימים. ולפעמים גם מספרים לו שהוא תרם להם בעבר כך שירגיש בטוח יותר, למרות שמעולם לא שמע עליהם. ויכולים להיות להם שמות מרגשים והם מספרים סיפורים נוגעים ללב עם הידיעה שנוכל להציל ילד חולה וכו’, למרות שבפועל הכל שקרים. מובן שלא כולם כך, אבל ראוי לבדוק היטב את העניין.

לכן כדאי לעשות את החקירות והבירורים שלנו בעצמנו, ולאחר מכן לפנות לאותם ארגונים שנראים לנו ראויים. והשיטה הטובה ביותר היא החוויה האישית. שלפעמים נמצאים למשל בבית חולים ופתאום בא איזה ארגון שמביא אוכל או דואג לכל מיני דברים ואנו מרגישים אסירי תודה. לפעמים נמצאים בצרה ואז איזה ארגון צץ כדי לעזור. לפעמים שומעים על מכרים שנעזרו בארגונים מסוימים. וכך רואים שאותו ארגון הוא באמת פעיל, וגם רואים את מידת המסירות של הפעילים שלו, ומשם אפשר להתקדם ולחקור על טיבו.

ואפשר לבדוק את הדבר בצורה יזומה. וכמו למשל שאם יש ארגון עזרה לנזקקים, אז אפשר לבקש מתן עזרה למכר כלשהו וכו’, ולראות כיצד יגיבו. ישנם הרבה מקרים שמתייחסים יפה לתורמים, אבל לצד המקבל מתייחסים בזלזול, עושים הרבה בעיות והשפלות, ולפעמים לא נותנים כלל. לכן כדאי להגיע דווקא מהצד השני ולראות את הפעילות בשטח של הארגון כדי להחליט אם ראוי לשים שם את כספנו.

לא ליפול בהצעות של הרגע: ישנם הרבה הצעות פתאומיות שנשמעות מפתות. שפתאום מישהו מבקש עזרה באופן דחוף, או שרק היום כל שקל של תרומה יהפוך לשניים וכו’. ואמנם אם כבר מכירים את הפרטים ויודעים שהכול נאמן, או שאם מדובר על עני שמבקש מזון, אז אדרבה אפשר לעשות בזה מצווה גדולה. אבל כאשר מדובר על הצעות שמדברות לרגש, אז פעמים רבות זה נעשה מתוך התלהטות של הרגע ללא בדיקה מקיפה, וכך אפשר לאבד את הכסף במקומות לא ראויים.

ויש כאלו שמתקשרים ולוחצים שכבר עכשיו בדחיפות תתבצע התרומה מסיבות כלשהן. וכאשר מסבירים שרוצים לבדוק ולתכנן, הם מיד שואלים מתי אפשר לחזור אלינו, ואם נאמר שאנחנו ניזום את השיחה אז מיד הם יתנו את המספר האישי שלהם כדי שנגיע אליהם. ומכל זה אפשר בדרך כלל ללמוד שאותם טלפנים מקבלים עמלות גבוהות ולכן מתעקשים שהתרומה תתבצע דרכם דווקא ולא דרך טלפן אחר.

וישנם מבצעי התרמה שונים שמדווחים בכלי התקשורת ונשמעים כאמינים, אבל צריך לדעת שכלי התקשורת עצמם בדרך כלל לוקחים עמלות גבוהות מאוד. ופעמים ששומעים ברדיו על בקשה לתרומה, ולבסוף מתברר שחלק מזערי בלבד מהכסף באמת הגיע למקום הנצרך. וכמובן שאין כלל גורף, שיתכנו מקרים שבהם הכל לשם שמיים, אלא שצריך לבדוק היטב.

נתינה למוסדות תורה: לצערנו ענייני הנוכלות לא פסחו גם על מקומות הקדושה, ואדרבה, שם כנראה מנצלים את העניין הכי הרבה כיוון שיודעים שאנשים באים למקומות הקדושים עם לב יותר פתוח לנתינה.

לכן ישנם ארגונים שמצהירים שאברכים ובני תורה יתפללו על כל תורם, ילמדו עבורו, יעשו תעניות ויקרעו את גזר דינו בשמיים. אם זה בכותל, בקבר רשב"י, בקבר רחל וכו’. והאדם ששומע את הדברים, משוכנע שמדובר על אנשים צדיקים, ועל אחת כמה וכמה שמעורבים בזה המקומות הקדושים שנותנים לו תחושת אמינות.

ואמנם התפילה במקומות הקדושים, לימוד התורה וכו’ הם דברים עצומים ומועילים. אבל כל זה כאשר האדם מכיר ויודע שאכן זה נעשה ולא סתם סיפורים בעלמא. ואדם צריך לדעת שהטוב ביותר היא תפילת החולה על עצמו, ולכן יש עניין גדול שדווקא האדם עצמו שנמצא בצרה יתפלל, ילמד ויעשה תשובה כדי לקרוע את גזר הדין.

ויש מקומות שפתחו חצרות משל עצמם, הפכו עצמם לבאבות ונותנים לאנשים תחושה שהם עצמם מקומות קדושים. הם מסתכלים במבט חודר ומתיימרים לפתור לאדם את כל צרות החיים שלו. ואנשים יוצאים משם מהופנטים ובטוחים שהייתה להם התגלות אלוקית. ואז תורמים למוסדות שלהם, ולא מבינים שזה הולך לכיסם כדי ליהנות מתאוות העולם.

ולפעמים באמת יש לאותם אנשים מוסדות תורה אמתיים ממש ואברכים טובים שלומדים, אלא שכל זה בא כתפאורה להצגה שאותם ארגונים עושים כדי לגרוף סכומים נכבדים.

לכן נראה שההנהגה הטובה היא להכיר מקרוב את הדברים. ללכת לאותו מוסד תורני, לנסות לחקור את הלומדים שם ואפילו לשבת ללמוד איתם כדי לראות את ההתנהלות במקום. ואם אפשר, אולי אפילו כדאי יותר לנסות להכיר את האברכים, לראות אם יש אברך נצרך, אם יש מישהו שמתמיד בלימוד, ואז לתת לו בצורה ישירה.

פעמים רבות נותנים לאנשים שיתנו לאברכים, אבל הכסף עובר דמי תיווך בדרך ולא תמיד מגיע כולו לאברכים, אם בכלל. ויש גם כאלו שאמנם קרויים "אברכים", אבל מגיעים יום כן יום לא, וגם ביום שכן אפשר למצוא אותם יותר באזור המטבח או החצר, עורכים שיחות עסקיות בטלפון וכו’. לכן כדאי לתת באופן אישי, לראות את האברך, לנסות לתת הערכה כללית ולדעת אם הכסף שלנו הולך למקום טוב.

ואפשר גם להשקיע בדברים שמסביב שנצרכים ללימוד התורה. וכמו למשל לברר אילו ספרי לימוד נצרכים לאותו המקום, או איזה ציוד חסר וכו’. וכך להשקיע בספרי לימוד, בסטנדרים, כיסאות, מתקן מים, ספריה, או אפילו קניית קפה או שאר דברים פשוטים שישמשו את לומדי התורה. כך בהשקעה מועטה יחסית, מביאים ללימוד הרבה יותר גבוה ואיכותי מצד האברכים והכל הולך לזכותנו.

ופעמים רבות אנשים משקיעים בכתיבת ספר תורה לעילוי נשמה בעשרות או מאות אלפי שקלים, למרות שלרוב כמעט ולא משתמשים בו בפועל ויש ספרים רבים אחרים. וכן משקיעים בעיקר בחומשים, סידורים וספרי תהלים. ואמנם מובן הדבר שזו זכות גדולה לעשות כך, אבל צריך לדעת שאם ההשקעה תהיה בספרי לימוד נצרכים, או בשאר דברים שמשמשים את לומדי התורה, אז יעשו שימוש רב באותו דבר וזכויות התורם יתרבו בכל לימוד מחדש. זוהי מעלה גבוהה הרבה יותר.

חלוקת הכסף: נראה שכדאי לחלק את הכסף למקומות שונים מכמה סיבות. שכך יהיה לנו חלק בזכויות רבות יותר ומצוות שונות. וכמו למשל שאדם נותן חלק לבתי מדרש, קצת לבתי כנסת, קצת לעניים, קצת לריפוי חולים, קצת להצלת נפשות, קצת לעזרה במצוקה, קצת לגמילות חסדים וכו’. וכך יהיה לו חלק בכל דבר ודבר. ובצורה שכזו, גם אם יש מקומות שאינם ראויים, מכל מקום יש לו עוד הרבה מקומות שהוא תורם להם וכך הוא ניצל מאיבוד כל כספי הצדקה לנוכלויות.

וכאשר מחלקים את הכסף, ראוי לתת למקומות החשובים יותר סכום גדול יותר משאר המקומות. שככל שהאדם קרוב יותר, ככל שמעלת הצדקה גבוהה יותר וככל שאנו מכירים את נאמנות הסיפורים, כך נשקיע בזה יותר.

השם יתברך יזכה אותנו לתרום בעין יפה, ויכוון אותנו כך שנתרום למקומות הנכונים והטובים. נזכה להיות מהנותנים ולא מהמקבלים, ונזכה לברכה מרובה עד בלי די.

Print Friendly, PDF & Email

עוד על

הצטרפו לקבלת דברי תורה מחזקים מהאתר (מעל 1,200 מנויים):

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *