קמצא ובר קמצא ושנאת חינם

מאת רוני פיזנטי | ד׳ באב ה׳תשע״ה | שבת, חגים ומועדים

הגמרא בגיטין נה: מביאה את הסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא שהביאו לחרבן ירושלים. מתוך הסיפור אפשר ללמוד כמה חשוב להרבות באהבה, להתרחק משנאת חינם ולהשתדל להיות אנשים טובים יותר. אבל למרות שכל זה נשמע ממש טוב בצורה תאורטית, ולמרות שאנו ממש סולדים מאותה התנהגות של המעורבים בסיפור קמצא ובר קמצא, בשטח המציאות מוכיחה שקשה לנו מאוד לשלוט על עצמנו ולעצור את השנאה, וכך בלי לשים לב אנו מתנהגים בדיוק כמוהם.

העניין הוא שהשנאה נראית לנו כל כך טבעית, נכונה וצודקת, עד כדי כך שאנו מרגישים שזו כלל לא שנאה. מרוב שהיא צבועה בורוד אנו מרגישים שזה דבר טוב שעוזר לנו בחיים. מבחינתנו אנו לא שונאים אף אחד, רק שאחרים לפעמים לא בסדר ואז אנו מגיבים בהתאם. אצלנו זו לא שנאת חינם, אם כבר יש שנאה אז היא מגיעה מתוך צדק. אבל זה לא רק אנחנו, כי כולם מרגישים כך וכל אחד מרגיש צודק.

כשמסתכלים על הסיפור של קמצא ובר קמצא מבחוץ, קשה לנו להבין איך אנשים יכולים להתנהג בצורה גרועה שכזו. אבל כל זה מתוך שאנו לא מכירים את הדברים לעומק ולא נגועים. כאשר הדברים נוגעים לנו, אז אנו כבר לא מצליחים לראות וגם אנחנו מתנהגים בצורה גרועה כזו בלי לשים לב.

כדי להבין את הדברים, נביא בקיצור את הסיפור על קמצא ובר קמצא. אדם כלשהו שהיה נכבד ועשיר ערך סעודה גדולה והזמין את כל אהוביו. בין היתר הוא שלח את המשרת שלו להזמין את קמצא שהיה אוהבו. אלא שהמשרת התבלבל והזמין בטעות את בר קמצא שהיה שונאו של אותו עשיר. בעל הסעודה העשיר הופתע לגלות בין הסועדים את בר קמצא שונאו וגירש אותו משם. בר קמצא שלא רצה להתבייש מול כולם ביקש שיניח לו והוא ישלם לו בעבור מה שאכל ושתה, אך העשיר לא הסכים. הוא אמר שהוא ישלם לו מחצית מדמי כל הסעודה שעשה, אך העשיר לא הסכים. הוא אמר שהוא אפילו מוכן לשלם עבור כל הסעודה שעשה אותו עשיר, אבל הוא לא הסכים וגירש אותו. בר קמצא יצא מבוייש וכועס והחליט לנקום. הוא ראה שהיו גם תלמידי חכמים בסעודה שלא התערבו ולכן רצה לנקום בכולם. הוא הלך להלשין למלכות שהיהודים מורדים בהם ולא רוצים להקריב את הקרבנות שלהם. הקיסר שלח קרבן כדי לבדוק אם זה נכון, ובדרך בר קמצא הטיל בו מום בשפתיים כדי שיהיה פסול לקרבן. כאשר ראו את המום, לא רצו להקריב את הקרבן ואז הקיסר כעס והחליט לנקום ביהודים, מה שהביא לתחילת החורבן.

הרבה לקחים והרבה מוסר אפשר ללמוד מהסיפור הזה. איך שדבר גורר דבר עד שבלי לשים לב פתאום מגיעים לנפילה ענקית בלי לשים לב. איך שלפעמים עושים דברים מתוך כבוד מבלי לחשוב על הטוב האמתי. איך שכל אחד מהאנשים המעורבים בסיפור היה יכול למנוע את כל זה במאמץ קטן. אבל בעיקר, אפשר ללמוד שגם אנחנו מתנהגים בצורה דומה מבלי להרגיש.

במבט ראשון על הסיפור, נראה שאותו עשיר עשה את הדבר הנבזה ביותר. איך יתכן לראות יהודי מתחנן שלא יביישו אותו, ומוכן אפילו לשלם על סעודה שלמה של עשירים שעולה המון לשם כך, ובכל זאת לבייש אותו כך? איך יתכן גם שכל האנשים שהיו נוכחים וביניהם גם החכמים, לא הגיבו ולא מחו על מה שהתרחש? אמנם אנחנו לא יודעים את כל הסיפור, לא יודעים מה התרחש לפני כן, מדוע בר קמצא היה שונאו של אותו עשיר וכו', ולכן בוודאי שאין לנו אפשרות לשפוט. אבל ממבט ראשון זה לא נראה טוב. לכן קשה לנו להזדהות עם אותו עשיר, כי ללא ידיעת הפרטים המוקדמים זה נראה שהוא בייש את חברו לחינם וזוהי ממש שנאת החינם שעליה שמענו ונראית מאוד רחוקה מאיתנו.

אבל דווקא בר קמצא שהוא אותו אדם שנפגע הוא זה שהביא את הנזק הגדול ביותר, ודווקא איתו נוכל להזדהות בקלות. דווקא אותו אחד שבהתחלה ריחמנו עליו כל כך הוא זה שעשה את הדבר הגרוע מכל שלפעמים כלל לא מצטייר לנו כשנאת חינם. אותו בר קמצא הביא להרס וחורבן עצום, אבל אילו היינו שואלים אותו, הוא היה אומר לנו שזו כלל לא שנאת חינם. הרי הכל היה צודק לחלוטין והיתה לו לכאורה סיבה מצויינת לעשות את מה שעשה. פשוט גררו אותו לזה ולא היתה לו ברירה. הרי ביישו וביזו אותו שלא באשמתו, והוא רק ניסה להגן על עצמו. דווקא כאשר אנחנו כל כך בטוחים שאנחנו צודקים, פועלים לשם הצדק ושונאים מתוך סיבה טובה, דווקא שם הניסיון הגדול ודווקא אז זה הכי מסוכן.

הרי כולנו נמצאים פה ושם בניסיון הזה של בר קמצא. לפעמים נראה לנו שכל העולם נגדנו. פתאום שום דבר לא הולך לנו ומכל כיוון באות רק צרות, ואז אנחנו רוצים להעניש את כל העולם ולנקום. לפעמים אנחנו בטוחים כל כך שאנחנו צודקים, ובוער בתוכנו להוכיח את זה לכל העולם. פתאום כולם נראים טועים, ונראה שכולם שונאים אותנו לחינם, בעוד שאנחנו בעצמנו אנשים טובים שמחפשים את הטוב והצדק. לכן אנו מרגישים שזה בסדר לשנוא את כל אלו שמתנהגים אלינו לא בסדר והשנאה הזו מוגדרת אצלנו כצודקת. אלא שאנו לא מרגישים שכאן חבוי לו החורבן האמתי.

הרי אף אחד לא קם בבוקר ומחליט לשנוא מישהו שהתנהג אליו בצורה נחמדה. אף אחד לא מתהפך סתם כך ועושה רע לאנשים שרוצים בטובתו ומנסים לעזור לו. לכל שנאה יש סיבה. לפעמים זו סיבה טיפשית ולפעמים דברים קטנים מתגלגלים ומתעצמים לדבר ענקי, אבל תמיד יש סיבה שנראית מוצדקת. לכן אם ננסה לחפש את שנאת החינם שבתוכנו, לא נצליח למצוא אותה, כי אף אחד לא שונא לחינם לפי ההגדרה שלנו. אבל אם ננסה להבין את הדברים יותר לעמקם, נגלה שכל שכמעט כל שנאה שקיימת, נובעת משנאת חינם.

בר קמצא היה יכול הרי לדון את כולם לכף זכות. כנראה שאם החכמים לא מחו, זה אומר שהם לא שמו לב למה שהתרחש, או שאולי פחדו להתערב כי ראו נזק גדול יותר שעלול להגיע מכך. הוא יכל לחשוב על כך שאותו עשיר נפגע ממנו מאוד ולכן התנהג בצורה הלא טובה. אולי היתה איזו אי הבנה ביניהם שצריך לשבת בארבע עיניים כדי לסדר אותה וליישב את ההדורים. וגם אם הוא לא היה מוצא שום כף זכות לדון את כולם, בוודאי שהיה לו לחשוב שזהו רצון השם. הרי מהשמיים גלגלו את כל זה ויתכן שזהו תיקון כלשהו או חוויה שדרכה הוא יוכל להתעלות. כמו דוד המלך שאמר להניח לשמעי בן גרא שקילל אותו, וזה מה שהביא אותו להגיע לדרגה העצומה של רגל רביעית במרכבה. ישנה סגולה ידועה ומוכחת שמי ששומע חרפתו ושותק אף על פי שיכול להגיב, יכול לבקש בקשה ולהיענות מהשמיים.

הבעיה היא שכאשר אנשים פוגעים בנו, הכעס משתלט עלינו עד שאנחנו מאבדים שליטה לחלוטין. במקום לראות את הדברים הנכונים ואת התמונה הגדולה, אנו רואים את הכל מצומצם ושחור. כל ההיגיון בורח וכל מה שנשאר זה רק יצר חזק ורצון לנקמה. כשאנשים כועסים הם יכולים לעשות דברים איומים ולפגוע אפילו בעצמם. הם יכולים לשבור דברים יקרי ערך, לאבד את ממונם, להזיק לאלו שהם אוהבים, לקלל את יקירהם ולעשות המון דברים שמיד לאחר מכן הם יתחרטו עליהם.

בר קמצא הרגיש פגוע מאוד והוא היה בטוח בעצמו שמגיע עונש לכל מי שהיה נוכח שם. אם נשפוט את הדברים בצורה שטחית כפי יכולתנו, אולי אפילו נגיע לכך שהוא צדק. אבל גם אם הוא צודק לחלוטין, זה לא אומר שזה הדבר הנכון. להלשין למלכות זה בוודאי לא הפתרון. לעשות דברים שיזיקו לכלל ישראל זה בוודאי לא רצון השם. זה בכלל לא התפקיד שלנו לשפוט ולהעניש אחרים, ובטח שלא בדבר כל כך חמור שעושה נזק כללי ומה שהביא בסופו של דבר לחורבן ירושלים.

כל יהודי צריך להפנים את הדברים ולעבוד על עצמו כך שיוכל לנהוג ביותר סבלנות. גם אם פגעו בנו, ננסה לחפש כיצד לדון אותם לכף זכות. אם אנו לא מוצאים שום דרך לדון לכף זכות, ננסה להתאפק ולהבין שזה ניסיון מהשם יתברך. ואם גם זה קשה לנו, אז לכל הפחות נעצור את עצמנו מלעשות דברים שאחר כך אנו עלולים להתחרט עליהם. ניקח קצת זמן לחשוב על הדברים ולתכנן כיצד להגיב כך שנוכל לראות את התמונה הרחבה יותר בלי לנהוג בפזיזות. ברוב המוחלט של הפעמים נוכל להבין שהתגובה הראשונית שלנו היתה מוגזמת ולא ראויה.

מתוך הרצון וההשתדלות שלנו בוודאי נזכה לסיוע מהשמיים כך שנצליח להגיע לאהבת ישראל אמתית. השם יתברך יזכה אותנו לאהבת ישראל שתתקן את עוון שנאת החינם. מתוך כך נזכה לגאולה השלמה ובניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

עוד על

אהבתם את דבר התורה? אתם מוזמנים להוריד בחינם את הספר "מחפשים את האמת" וליהנות מדברי תורה רבים נוספים על משמעות ותכלית החיים:
לחצו כאן להורדת הספר בחינם

הכניסו את כתובת האימייל שלכם כדי לקבל את דברי התורה החדשים שמתפרסמים באתר:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *