בע"ה נעשה ונצליח. היום ז׳ בשבט ה׳תשע״ט

תקיפה ובריחה או התמודדות? (פרשת בא)

מאת רוני פיזנטי | ד׳ בשבט ה׳תשע״ט |

כשמשה מגיע אל פרעה בפעם האחרונה, לאחר מכת חושך, פרעה מוכן כבר לעשות פשרות ולבוא לקראתם, שילכו הם, נשיהם וילדיהם, ורק שהצאן והבקר יישארו במצרים. אבל משה לא מסכים לכך.

ואז פרעה אומר למשה דבר לא צפוי וקצת תמוה. אולי קצת מתריס, אולי קצת מעורר רחמים, אולי נובע מתוך כעס ופזיזות או סערת רגשות שהיה מצוי בה. הוא אומר לו להישמר, ושלא יוסיף לראות פניו, וביום שיראה את פניו ימות.

וברור הדבר שכל זה בא לרעת פרעה, וכאילו שהולך נגד עצמו. הרי משה מעולם לא הכה אותו או הזיק לו באופן ישיר אחר מצד עצמו. שאם משה היה האויב הישיר שלו, היינו מבינים שיש לו תועלת בזה שלא יראה אותו.

אבל הרי משה רק מזהיר אותו בכל פעם לפני המכה שהשם הולך להביא בכל אופן. והוא גם זה שמתפלל עליו בכל פעם שהמכה תוסר. משה הוא זה שמציל אותו בכל פעם ולכן פרעה עצמו שולח לקרוא למשה פעם אחר פעם ומתחנן אליו שיעתיר בעדו כדי שתפסיק המכה.

אם כן מובן הדבר שבוודאי שאין תועלת בכך שמשה יפסיק להגיע אליו, ואדרבה, האדם שהכי יינזק מכך יהיה פרעה בעצמו. אז איך יתכן שהוא אומר דבר כל כך נורא ומאיים על משה, שלא יראה את פניו יותר? והרי גם ידע את הכוח העצום של משה, ואיך לא פחד לאיים עליו?

תגובות חסרות היגיון

אלא שהדבר נובע מתוך מעין מנגנון שנמצא באדם. שכאשר האדם מרגיש מאוים, הוא מיד פורץ במגננות. מתוך מצב של לחץ, הוא לא חושב מה נכון ומה טוב, אלא מדחיק את שורש הבעיה ובכלל לא מנסה לטפל בה. הוא פועל בצורה ישירה לנסות למנוע את האיום הרגעי, בלי לחשוב בהיגיון על ההשלכות שיש לכך.

ומטבע הדברים, כאשר הוא מנסה למנוע את האיום הרגעי בלבד, אז הוא רואה רק את מה שמוצב מולו ברגע זה. לא אכפת לו אם הוא פורק את העצבים שלו על שליח שלא יכול להועיל, או על אנשים שאפילו לא קשורים לכעס שלו. הוא לא מכוון למקום כלשהו, אלא פשוט עושה הכל כדי להסיר את המטרד שנמצא מולו כעת.

אדם שמאושפז בבית חולים עלול לכעוס על הרופאים שכאילו הם האשמים במצבו ובכאבים שהוא חש. אדם שרגיל לקבל מכתבים לא נעימים של גביה, צווים, עיקולים וכדומה עלול לרצות להתחמק מהשליח של הדואר. הוא לא מבין שהגורם שנמצא מולו הוא לא האויב שלו.

אנשים רבים רגילים להאשים את האישה, את הילדים, את ההורים, את החברים ואת כל העולם בכל המצבים הלא נעימים שהם חווים. כי הם מיד תופסים קרבן את הגורם הראשון שמזדמן להם.

ולפעמים אדם נמצא בכעס או בלחצים, אז הוא לא חושב בצורה מיושבת ובשיקול דעת. הוא יכול לעשות שטויות ולומר דברים שהוא כלל לא מתכוון אליהם. הוא יכול ללכת נגד עצמו ולהזיק לעצמו ממש. הוא רואה את החברים הטובים ביותר שלו כאויבים.

ואמנם אחר כך הוא יצטער על התגובה שלו, אבל באותו הרגע הוא כאילו לא בשליטה. כי הוא לא חושב על כל ההשלכות להמשך, אלא כאילו שקיים אך ורק הרגע הזה. הוא לא רואה את שורש הדברים ובכלל לא מנסה לטפל בזה, אלא שהוא מנסה לטפל במה שניצב מולו באותו הרגע.

כל זה מתוך המנגנון הזה שמוטמע בתוכנו, שמנסה להגן עלינו באמצעות חיסול של מה שנדמה כאויב שנמצא מולנו ממש, בלי לעשות חשבונות ושיקולים מיהו האויב האמתי וכיצד להתמודד בצורה נכונה ואמתית. בלי שום שיקולים של שורש הבעיה וכיצד לבחור בבחירה הטובה והיעילה ביותר עבורנו.

ואמנם יש לזה צדדים חיוביים. וכמו למשל שהאדם יודע שסופו למות וכך גם סופם של כל אהוביו, והוא לא יכול להתמודד עם הדבר. וכי יכול להילחם במוות? וכי יש לו כיצד להגן על עצמו מפניו? אז הוא פשוט מדחיק ומתעלם כדי לחיות בצורה שפויה. הוא חי את החיים בצורה רגילה ובשלווה יחסית, וכאילו בלי לחשוב ובלי להתייחס לזה.

זוהי מתנה גדולה שקיבלנו, שאנחנו יכולים להדחיק דברים וכך להתמקד בדברים אחרים. אחרת האדם היה כל היום שקוע בעצבות נוראה ולא יכול היה לתפקד כלל. לכן האדם מתעלם משורש הדבר, לא חושב על זה, ומשתדל להתמקד בענייני היומיום בלי לחשוב על התמונה הרחבה יותר.

אבל גם יש לזה צדדים שליליים. וכמו שיש עניין שצריך לטפל בו, אלא שהאדם לא רוצה להתמודד כי זה לא נעים לו, אז הוא מתעלם. ולמשל שחולה מסוכן לא ירצה ללכת לבית חולים כדי לא להתמודד. או שאדם יפחד מאיום כלשהו, אז הוא ימשיך כרגיל כאילו הכל בסדר, בלי לנסות לטפל בעניין. שהוא מסתכל רק על הרגע וכך לא רואה את האיום. הוא מתעלם משורש הבעיות שמגיעות אליו, ומכבה כל היום שרפות קטנות.

כך עשה פרעה בכל פעם, שהתחנן למשה שיסיר ממנו את אותה מכה שנמצאת כעת, אבל לאחר מכן חזר לסורו. כי לא חשב על ההשלכות, על שורש הדבר, אלא רק על אותו הרגע. לכן כשהייתה הרווחה, לא הייתה לו סיבה לשחרר את בני ישראל, אבל כשהייתה מכה, הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להסיר אותה מעליו.

אלא שמובן הדבר שכל זה מכניס את האדם למקומות גרועים ביותר. שבמקום להסתכל על התמונה הרחבה, לראות את שורש הדברים ולבחור בבחירה הנכונה יותר, הוא מסתכל על התמונה הצרה של הרגע הזה ופועל רק על פי מה שהוא רואה מול העיניים, בלי לדעת מהן ההשלכות של הדברים.

הדבר דומה למנגנון אזעקה שפועל בכל פעם שמתרחש אירוע סכנה. אז מתוך שקול האזעקה מלחיץ ומתוך הפחד ששורר בציבור, מחליטים לנתק את האזעקה במחשבה שכך יפתרו את הבעיות. הרי הדבר ברור שכל זה יביא צרות גדולות יותר. זה לא ימנע את המפגעים, אלא רק יהפוך את האנשים ללא מודעים וכך הסכנות יתרבו עוד יותר.

בריחה היא לא פתרון

וכך פעמים רבות האדם בורח מהמציאות. הוא לא רוצה לדעת את האמת. כאילו מעדיף להישאר טיפש וחסר ידע. אנשים אומרים לו דברים לטובתו, אבל הוא לא רוצה לשמוע. נותנים לו כללים, אבל הוא מרגיש שהם מאיימים על החופש שלו. נותנים לו עצות להישמר, אבל הוא מרגיש שהן חונקות אותו.

אנשים מנסים להרחיב לו את התפיסה, שיסתכל גבוה יותר, שיחפש את העיקר, שיטפל בשורש, אבל הוא רואה את הדברים שניצבים מולו ברגע זה, והם נראים החשובים ביותר. לא אכפת לו מהעולם הבא, ואפילו לא מהעולם הזה בעוד עשרים שנה. אכפת לו רק מהרגע הזה, איך הוא מתמודד עם כל הצרות שנפלו עליו ברגעים האלו.

הוא יכול להסתכל על סידורים קטנים שיש לו כעניין של חיים ומוות. הוא יכול להתעסק ימים ולילות עם דברים חסרי טעם. לפעמים הוא יבזבז שעות יקרות בשביל לחפש איזה מטבע של חמישה שקלים שאבד לו. זה לא שהוא חושב שיש בזה היגיון, אלא שכרגע זה מה שנמצא מול עיניו ולכן זה מה שמעסיק אותו.

הדבר ברור שאת כל העיסוקים ה"חשובים" שנראים לו הכרחיים ועיקריים, הוא לא יזכור כלל בעוד חודש או חודשיים. וכמובן שעד אז יצוצו בעיות חדשות ועיסוקים חדשים. תמיד יש דברים שממלאים את חייו ולוקחים את המיקוד שלו.

אלא שאת הדברים העיקריים באמת הוא לא מצליח לראות, כיוון שאלו דברים גבוהים שנמצאים בשורש, ולשם הוא בכלל לא מנסה להסתכל. אדרבה, הוא מנסה לברוח משם ולא להיתקל בזה כלל. במקום לראות מי מצית את השרפות ולטפל במה שצריך כדי להפסיק את זה, הוא מעדיף לכבות עוד ועוד שרפות בכל יום מחדש.

וזו הסיבה שאנשים כל כך שונאים לשמוע ביקורת. הם רוצים לחיות בדמיונות הנעימים שלהם, בהרגלים המוכרים שלהם. הם לא רוצים לשמוע דברים לא בסדר שצריך לתקן. לא רוצים לשמוע שהם צריכים להשתנות. אין להם כוח נפשי להתמודד עם זה. אז הם מעדיפים להתעלם ולא לשמוע כלל.

כי לעשות עבודת המידות זה דבר שנוגע לתמונה הרחבה יותר. זה משהו עם השלכות לטווח הרחוק. אנשים מנסים לפתור את הבעיות שיש כעת, מחפשים פתרונות מהירים וקלים, אין להם עניין לעבוד עכשיו במשך כמה שנים כדי לפתור בעיות גדולות יותר שעתידות להתרחש.

פחד מהאמת

כשהאדם רואה פתאום את האמת שלא מוצאת חן בעיניו מול הפרצוף, אז הוא מנסה לברוח. וכאשר האמת רודפת אחריו ואי אפשר לברוח, אז הוא מגיב בכעס וחוסר איפוק. הוא מאיים ותוקף. מנסה להפיל ולהתנקש. מתפרץ ומאבד שליטה. פועל מתוך חוסר מחשבה. אבל הוא לא מבין שכל זה לרעתו.

וזו הסיבה שאנשים רחוקים מתורה ומצוות כל כך פוחדים מהתורה. שהם פוחדים להיתקל באנשים יראי שמיים, פוחדים לשמוע דברי תורה, ובעיקר הלכות. כי הם יודעים שהחיים שלהם רחוקים מזה, והם גם לא מתכוונים להשתנות בזמן הקרוב, אז הם מנסים לברוח מזה כדי לא להתמודד עם העובדה שהם לא בסדר.

ומצד אחד הם מוכרחים להגיב לטענות ולהתמודד בצורה מסוימת, אבל מצד שני הם בוודאי לא מתכוונים להסכים עם הדברים ולהכריח את עצמם להשתנות. אז הם מרגישים הכרח למצוא איזה פתרון שיאפשר להם כאילו לא לדעת. שכאילו יוכלו להמשיך להסתכל על התמונה הצרה בלי לחשוב על התמונה הרחבה יותר.

ואז הם מגיבים בצורות שונות כדי להתחמק מהטענות. הם עושים מזה ליצנות, מאיימים, נלחמים, תוקפים, בורחים, ומגיבים בשלל דרכים נוספות שאינן הגיוניות כלל. והם חושבים שכאילו כך הם יכולים להמשיך לחיות בכיף ללא איומים. כאילו שאם הם לא יודעים אז הכל מותר להם. הם לא מבינים שהם רק ניתקו את האזעקה, שהאיום עדיין קיים ורק שכעת הם לא מודעים אליו.

אנשים רוצים רק לכבות שרפות ולא לטפל בשורש הדברים. אז הם מטפלים בענייני היום, רודפים אחרי ההבל ומתעסקים בתפל. ויש כאלו שזכו לאיזו התעוררות והם כבר מבינים שהדרך שלהם לא טובה, אבל מכל מקום הם לא רואים את עצמם ככאלו שיכולים להשתנות ולחיות את החיים בצורה אחרת, אז הם מחפשים את הפתרונות הקלים והלא מחייבים.

אז הם הולכים לרבנים כדי לקבל ברכות, עושים איזה מעשה חסד או צדקה חד פעמיים, קוראים ספר תהלים, מדליקים נרות לכבוד הצדיקים וכו’. אמנם כל זה מצוין, אבל זה פתרון קל וחד פעמי. ולאחר שהם מבצעים אותו, הם מרגישים כמו צדיקים וכאילו שהם מחזיקים את כל העולם. ואז ממילא בורחים מכל אפשרות של איזו קבלה קטנה או עבודת המידות.

כל זה מתרחש מתוך שהאדם מרגיש שהוא לא יכול להתמודד. שיש נגדו טענות צודקות, שהוא רואה שאין לו הסבר לדברים שהוא עושה. הוא מבין שהוא טועה, אבל יחד עם זאת הרגש מכה בו בעצמה גדולה וכאילו לא מאפשר לו לפעול בצורה אחרת.

הרי הוא מלא בתאוות, יצרים, הרגלים ותפיסת עולם מגבילה ומבין שאין לו סיכוי לחיות אמת. הוא יודע בתוכו מה נכון, אבל יעשה הכל כדי להכחיש את זה ולהציג את הדברים בצורה הפוכה. הוא חושב שאם יצליח לפגוע באנשים שכביכול מייצגים את הדת, אז הוא יראה שהוא חזק מהם וכך כאילו יוכיח שהשקר שלו הוא האמת.

וזה מה שפרעה עשה. שניסה להגיע להבנות עם משה, כי ידע שהמצב לא טוב. הוא הבין שצריך לעשות ויתורים. בשכל הרי הוא בוודאי הבין שיש כוח חזק ממנו. אבל יחד עם זאת הלב לא נתן לו, כי השם הכביד את לבו. ואז פתאום הוא ראה את כל התאוות מול עיניו, את ההפסד העצום שיהיה אם ישחרר את בני ישראל, והיה מוכרח לזרוק את השכל שלו. היה מוכרח להכחיש את הכל ולהתעלם מהמציאות.

אלא שאי אפשר להתעלם כאשר משה רבינו עמד לו מול הפרצוף. הרי משה מייצג את האמת ומזכיר לו אותה בכל רגע. לכן במקום לחשוב על שורש הבעיה, איך להגיע לפתרון הטוב ביותר עבור מצרים ועבור המלכות שלו, הוא העדיף להתעלם, ולשם כך היה מוכרח לגרש את משה מפניו. לכן איים עליו שלא יראה את פניו יותר.

משה עומד מולו וכאילו מחכה לתשובה. מתווכח בהיגיון. אומר דברי טעם. אבל לפרעה אין מה לענות. אין לו איך להצדיק את הטענות שלו. וכי יכול לומר שכך הוא מרגיש בלב שלו, שלא כדאי לשחרר את בני ישראל? הרי זו טענת שטות. לכן הוא משנה נושא, מסיים את הוויכוח בכעס, מאיים, מנסה להיראות השולט. וכך אולי יצליח לשכוח מהאמת ולהמשיך לחיות בשקר של עצמו.

כל אדם מכיר את זה מתאוות שונות שמצויות בחייו. שהוא יודע שזה לא טוב, אבל כאילו שהוא לא יכול לעצור את עצמו, כאילו שהוא לא בשליטה. ואם מישהו ייתן לו ביקורת על מעשיו הלא טובים, הוא מיד יתקוף ויכעס. למרות שהוא עצמו מבין שהמעשים שלו לא טובים, מכל מקום הוא מרגיש שהוא לא יכול אחרת. אז אין לו היגיון לפעולות שהוא עושה, אבל יחד עם זאת הוא יעשה הכל כדי להוכיח שהוא צודק ולהרחיק ממנו את כל נותני הביקורת.

יש אנשים שפוחדים מהאמת, שפוחדים מתורה ומצוות, אז הם מגיבים בצורות משונות ולא הגיוניות. הם נלחמים נגד, כועסים, מאיימים, אבל באמת אין להם טענה כלל. הם עצמם מבינים שאין לזה טעם, אבל הם מרגישים הכרח מצד הרגש להגיב בצורה הלא ברורה שבה הם מגיבים. כאילו שזה מאפשר להם לברוח ולהתחמק.

אומרים לאדם שיבוא לשמוע שיעור תורה, אז הוא מחליף צבעים ובורח בכל כוחו. ממציא תירוצים טיפשיים שאפילו את הפתי הגדול ביותר לא משכנעים. ואז כועס ותוקף. כי אין לו מה להגיד. הוא יודע שאין לו טענה, אבל הרגש מושך בעצמה. וכי יכול לומר שהוא רוצה לחיות בשקר כי זה מרגיש יותר כיף?

נזק עצמי

וכך אנשים הורסים לעצמם. מונעים מעצמם שפע רב ומכניסים עצמם לצרות. שהרי אותה אזעקה היא שהייתה צריכה להתריע ולשמור עליהם, ובמקום להילחם באויב הם נלחמו באזעקה שמתריעה מפניו. אנשים רבים מתקיפים, כועסים ומאשימים, בלי לבדוק בכלל באיזה צד הם נלחמים. והם לא מבינים שהם חוסמים לעצמם שפע עצום בכך.

ולמשל אילו הגויים היו יודעים כמה בית המקדש מביא להם שפע, היו עושים הכל כדי לשמור עליו. זה מקור הברכה לכל העולם. הרי מתפללים ומקריבים שם קרבנות גם בשביל אומות העולם. וכמו בימי שלמה, שהיה שלום בכל העולם והיה שפע עצום לכולם. כולם מרוויחים מזה.

אבל כאשר לא מבינים את החשיבות, אז נלחמים ורוצים להרוס. פועלים מתוך רגש ומתוך מחשבה צרה. וכך אותם רשעים הרסו גם לעצמם. כשהחריבו את בית המקדש גם החריבו את ההגנה שהייתה להם, את מקור השפע שלהם, את הצינור שמביא טוב להם ולכל העולם.

כך גם אילו אנשים היו יודעים כמה שפע יש להם בזכות אברכים ובחורי ישיבות שלומדים תורה, היו עושים הכל כדי שימשיכו ללמוד ללא שום טרדות והפרעות. אילו היו יודעים כמה שפע היו יכולים להשיג אם הם עצמם היו מתחזקים בשמירת המצוות ובלימוד התורה, היו בוודאי מעריכים את זה מאוד ולא מרפים.

אלא שהם לא יודעים, אז הם מרשים לעצמם לזלזל ואפילו להילחם בזה. והרי כל יהודי יודע שאלו השורשים שלו, שהסבא רבא שלו סיכן את חייו למען שמירת התורה והמצוות. הוא יודע שיש לזה ערך. אבל נוח לו יותר להתעלם.

ובאמת אי אפשר להתעלם כשיש אנשים עם חזות תורנית של יראת שמיים שמראים להם את האמת מול הפרצוף שלהם, אז הם מוכרחים לתקוף. לזלזל ולהראות שאותם בני תורה הם חסרי חשיבות. לדרוך עליהם וכך להראות שכאילו הם החזקים והדרך שלהם היא בסדר. לאיים עליהם כדי שיתרחקו וכך לא יצטרכו לראות אותם ולהתמודד עם האמת. אבל הם לא מבינים שהם עצמם הראשונים שנפגעים מכך.

וזה מה שפרעה עשה. שבמקום להבין את משמעות הדברים שמשה העביר לו, הוא בחר כאילו להילחם בו. לאיים עליו שלא יבוא אליו ואם יראה שוב את פניו ימות. במקום להודות לו על כך שהוא מזהיר אותו, שהוא מתפלל עבורו שהמכה תוסר וכו’, הוא איים עליו והתקיף אותו.

אלא שברור הדבר שאי אפשר להרוויח מכך. לכן כאשר מכת בכורות הגיעה, פרעה בעצמו נאלץ ללכת למושב בני ישראל כדי לחפש את משה. הוא ראה שכל מצרים מלאה מתים, ופתאום הבין כמה הוא צריך את משה. פתאום הוא הצטער על כך שאיים עליו, ולא זו בלבד, אלא שהיה מוכרח הוא עצמו לרדוף אחריו ולהתחנן אליו שיתפלל וירחם עליו.

בסופו של דבר אי אפשר לברוח מהאמת. אפשר לנסות להתעלם לזמן מה, אבל הנזק רק יתעצם בכל רגע. וכי אדם יכול לחיות לנצח? וכי יכול לעכב את ביאת המשיח? וכי יכול לבטל את השכר והעונש בעולם הבא?

אמנם אפשר להתעלם כמו פרעה, אבל זה לא ימנע מהמכה לבוא. אפשר לגרש ואפילו לאיים על השליח כפי שפרעה גירש את משה, אבל אז האדם עצמו יצטרך לרוץ ולחפש אחריו באמצע הלילה כדי להתחנן אליו שירחם עליו. אפשר לנסות להתחמק מהתורה שמראה לנו מהי האמת, אבל בסופו של דבר אנו אלו שנצטרך אותה.

במקום לכבות שרפות, לסדר ולתקן את הקלקולים הרגעיים, עדיף לאדם להתעורר ולחפש את האמת. לעשות חשבון נפש אמתי ולחפש מה נכון באמת. ואמנם לפעמים זה דורש השקעה ומאמץ, אבל זוהי השקעה בשורש, שאחר כך תחסוך לנו המון שרפות מיותרות.

השם יתברך יזכה אותנו להתמודד עם המציאות, לא להתעלם, לחפש ולהתעקש, עד שייפתחו לנו כל השערים הדרושים לנו להגיע לשורש נשמתנו, לטפל במה שצריך ולעשות תיקונים גדולים וטובים, וכך נזכה לעלות בקודש ולחיות חיים אמתיים ומלאי משמעות.

Print Friendly, PDF & Email

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צור קשר | הלכות מתחלפות לבעלי אתרים | ספר חינם להורדה