חג הפסח מזכיר לנו את העבדות במצרים והיציאה לחופשי. עד היום קצת קשה לנו לצאת מהמיצרים שלנו, ולכן ישנם יהודים רבים שעדיין חיים בעבדות במצרים. ההרגלים שלנו והשפעת הסביבה הם המיצרים שכובלים אותנו ומונעים מאיתנו להתבונן עמוק יותר ולהבין שיש כאן משהו הרבה יותר גדול משאנו מתארים לעצמנו.
למעשה אין שום הבדל בין החמץ שאנו אוכלים במשך השנה למצה של פסח מלבד תפיחת העיסה. ידוע שתפיחת העיסה מרמזת לנו על היצר הרע והגאווה. הם גורמים לנו להתנפח בהרבה אוויר ולהחמיץ את המטרה. הרי כולנו הגענו לעולם הזה מסיבה ומטרה מסוימת, אך הגאווה והיצר הרע מונעים אותנו מלהגיע לאותה המטרה. במקום להקפיד על קיום מצוות, עבודת המידות והליכה בדרך טובה יותר, אנו מחפשים לעשות מה שכולם עושים מתוך ההרגלים שלנו. מחפשים תענוגות, חיים קלים ונוחים ללא מאמץ ואוכלים אוכל מנופח שגורם לנו להחמיץ את ההזדמנות שלנו לתיקון אמתי. לכן החמץ בפסח אפילו ב1000 לא בטל, הרי מספיק טיפה קטנה של יצר הרע או גאווה כדי שינפחו את הכל באוויר שאין בו כלום.
המצה היא שונה, אמנם מבחינת הרכיבים היא זהה לאותו החמץ, אך ההבדל הוא שאנו לא מתפיחים אותה. אין לה גאווה או יצר הרע, היא לא מתנפחת ומציגה את עצמה בתור משהו שהיא לא, כמו שאוהבים להציג לנו בסרטים או בפרסומות. היא פשוט מביאה לנו את האמת כמו שהיא. לכן היא גם פשוטה יותר ונקראת לחם עוני. בניגוד לחמץ שגורם לנו להחמיץ את המטרה, המצה עוזרת לנו למצות את עצמנו ולהגיע אל המטרה שלנו. עם המצה ניתן להגיע למיצוי אמתי, שכן אנו מפחיתים מעט מהגשמיות והגאווה השקריות, כדי להתמקד ברוחניות ובעבודה העצמית שלנו שחשובים הרבה יותר ומקרבים אותנו אל המטרה והתכלית. על ידי כך אנו זוכים לצאת ממצרים מעבדות לחירות אמתית.
