קרח ועדתו חולקים על משה בפרשה, ולבסוף כידוע האדמה פותחת את פיה ובולעת 250 אנשים. למחרת מתלוננים כל עדת בני ישראל על משה ואהרון על שהם אחראיים למותם של עדתו של קרח, מה שגורם למגפה שממיתה 14,700 איש. השאלה המתבקשת כאן היא האם כל זה באמת שווה? האם לא למדנו מטעויות העבר? העם מתלונן שוב ושוב, על האבטיחים שהיו במצריים, על שאין להם מים ועל כל דבר אפשרי. רק בשבוע שעבר קראנו בפרשה על חטא המרגלים ועל הבכיה של העם שגבתה מחיר כבד. האם באמת משתלם לבכות ולהתלונן? הרי בסופו של דבר הם רואים היטב שזה מביא לעונשים כבדים. אז בשביל מה כל זה?
כשאנו קוראים את הפרשיות בתורה, הדברים באמת נראים לא מובנים. כי זה פשוט וקל לקרוא דברים מבחוץ ולתת ביקורת על אחרים שלא נוהגים כשורה. אבל מה איתנו? האם אנחנו לומדים מהטעויות שלנו? הרי בסופו של דבר כאשר מרגיזים אותנו אנו לא מצליחים לשלוט בעצמנו מרוב כעס. כאשר דברים לא הולכים כמו שרצינו, כאשר האשה מרתיחה, הילדים מקפיצים, הנהגים בכביש חותכים, הבוס צועק, השיפוצניק הורס, הכסף בורח וכל מה שאנו רוצים הולך הפוך, גם אנחנו לא מצליחים לשמור על קור רוח ולהתנהג כאילו הכל כשורה מבלי להתלונן, אפילו שאנו יודעים היטב שלא צריך להתעצבן מדברים כאלו ואפילו שאנו יודעים שאנו מביאים בצורה כזו רק רע. אדם מסוגל להרביץ לקיר ולבעוט בעמוד בשעת כעס ללא כל היגיון. הוא יכול לגרום לנזקים כבדים אפילו שלא יוצא מכך שום דבר טוב. ידוע שהצרות באות בצרורות, כי כאשר אנו חושבים בצורה שלילית אנו יוצרים מציאות שלילית. מתלונות וכעסים לא יכול לצמוח שום טוב.
כולנו עברנו מלחמות וסכסוכים עם אנשים אחרים ובעיקר עם עצמנו. כולנו יודעים שברגע האמת קשה מאוד לשלוט, להבין שהכל מלמעלה ולשתוק מבלי להתלונן. אך כאשר אנו רואים את הפרשיות מול העיניים, אנו מבינים את החומרה של העניין. אמנם קשה לפעול ברגע האמת, אך אם נכין את עצמנו וננסה להיות עירניים למתרחש, אולי נצליח לזהות איזשהו רגע כזה שהכעס והאכזבה עומדים להגיע, ונוכל להתגונן מפניהם. אולי סוף סוף נצליח לשמוח מבלי להתלונן גם כשהכל לא הולך כמו שצריך, ואז נגלה שדווקא האמונה והשמחה שלנו כנגד כל הסיכויים היא זו שמביאה לנו את הישועה.
