בע"ה נעשה ונצליח. היום ט״ז בשבט ה׳תשע״ט

להימנע מקשיים כשחלשים בדרך – פרשת בשלח

לאחר שבני ישראל יוצאים ממצרים, הקדוש ברוך הוא מוליך אותם בדרך עקיפה כדי שלא יעברו בארץ פלשתים. כי השם יודע שכעת לאחר כל הניסיונות שעברו, הם חלשים מאוד עד שכל דבר קטן יכול לשבור אותם בקלות וכך ירצו לשוב למצרים.

כאשר האדם עובר ניסיונות וקשיים, ובמיוחד אם הוא מתחיל דרך חדשה ולא מוכרת, הוא נהיה חלש מאוד וכל דבר קטן יכול להיראות לו כעצום. דבר קטן שלא מסתדר יכול ממש להפיל אותו. זוהי מעין חולשה זמנית שצריך פשוט לחכות שתחלוף.

כל אדם מכיר את העניין הזה. כשהוא מגיע לסביבה חדשה ולא מוכרת, כשהוא מתחיל לעבוד במקום חדש, כשהוא מחליט על דרך חדשה, כשהוא לוקח על עצמו קבלה מסוימת וכו’. כל שינוי ועניין חדש מביא אתו המון אתגרים וניסיונות.

ואמנם לאחר זמן האדם כבר מקבל ניסיון ויודע להתמודד ולתפקד היטב, אבל ברגעים הראשונים, כל דבר קטן נראה מפחיד ועלול להיראות כמקום ללא מוצא. לכן ברגעים כאלו, צריך לנסות להימנע ככל האפשר מקשיים וניסיונות. שבאותו הרגע הם עלולים להפיל אותנו, אבל לאחר זמן הם יהיו פשוטים וקלים.

הדבר דומה לאדם שבדיוק התחיל לעבוד במקום כלשהו. הוא עדיין לא מכיר שום דבר ובקושי למד את העבודה, ואז פתאום זורקים לו המון מסמכים ודברים לטפל בהם. הוא עלול להיכנס ללחץ מטורף. לא בגלל שאותה עבודה היא קשה, אלא רק משום שהוא לא רגיל בה.

ואמנם לאחר שילמד את המקצוע, הוא יצליח לעמוד בזה בקלות. אבל כרגע בשלבים הראשונים, צריך להקל עליו כדי שלא יתייאש. עניין התזמון הוא חשוב מאוד בזה. לא מדובר על קושי כלשהו שהדבר קשה מצד עצמו, אלא קושי שנובע מצד חולשה זמנית של האדם. שצריך פשוט להסיח דעתו של האדם מהדבר, ולאחר זמן מה הוא יצליח בדבר ללא קושי.

וכך היו בני ישראל, שיצאו לדרך לא ברורה, יצאו ממצרים אל המדבר הלא מוכר, עד אותו הזמן הם היו עבדים ולא הכירו שום דבר אחר. ופתאום היו צריכים להתמודד עם העולם, עם הקשיים, עם הניסיונות.

ומובן אם כן שאם יראו מלחמה, מיד יזדעזעו וירצו לחזור למצרים. וכי הם יכולים בכלל להילחם כעת? הרי הם חלשים וטרודים, בדרך למקום לא ברור ולא מוכר, הכל מעורפל וכמעט ואין להם אחיזה במה שמתרחש. לכן השם יתברך מוליך אותם בסיבובים כדי להרחיק אותם מדברים שעלולים להחליש אותם ולגרום להם לרצות לשוב למצרים.

איך עושים שינוי?

ובאמת כל אדם עובר את הדבר הזה. שהרי מצרים מסמלת את המקום הרע שבו היינו עבדים בעבר, והשינוי שאנו רוצים לעבור מסמל את היציאה ממצרים. כאשר האדם מחליט שהוא רוצה לעשות שינוי, זה אומר שהוא לא מרוצה מהמצב הקודם ולכן הוא מעוניין לשנות אותו. ואז מתוך הבחירה בדרך חדשה, עלולים לתקוף אותו קשיים רבים בדרך.

וכיוון שאותו אדם נמצא בדרך חדשה ולא מוכרת, אז מטבע הדברים הוא מרגיש חלש וחסר יכולת. ואז ממילא הוא מתחיל לחשוב שאולי עדיף לו לחזור למצרים, לכל ההרגלים הלא טובים של העבר. לוותר על כל המאמץ וההשתדלות, ולחזור למקום הגרוע שהיה בו קודם לכן, שכעת כבר לא נראה כל כך נורא ביחס לקשיים החדשים.

ובאמת הדבר ברור שכל זה אינו נכון כלל. שאמנם כעת הכל נראה קשה ומסובך, מתוך חוסר ההיכרות וההרגל למצב החדש. האדם נתקל בקשיים שחושב שהם בלתי אפשריים. הוא מיד מתייאש ורוצה לסגת. אבל אם יתעלם מהקשיים ויתמיד בדרך, בסופו של דבר הוא יסתכל על כל אותם "קשיים" ויבין שזה משחק ילדים.

וכמו שכל תינוק היה צריך לעבור את השלב שבו הוא צריך להתחיל לזחול, ואחר כך לעמוד וללכת. ואמנם באותו רגע זה נראה לו כל כך קשה עד בלתי אפשרי. שהוא בקושי מצליח להזיז את האיברים ואין לו כוח להחזיק את עצמו. אבל ברוך השם שהתינוקות לא מתייאשים, ואז הם מנסים שוב ושוב עד שמצליחים גם לקפוץ ולרוץ.

וכאשר אדם מבוגר יסתכל על השלב הזה, הוא יצחק על זה. וכי יש קושי לעמוד או ללכת? והרי זה דבר טבעי וקל שכל טיפש יכול לעשות ללא שום בעיה. אלא שכל זה רק לאחר שהוא כבר עבר את התהליך וצבר הרבה ניסיון. אבל עבור אותו תינוק קטן זה נראה דבר מסובך ממש.

וגם לאחר מכן, כשאדם למשל לומד לנהוג ברכב, או שלומד שפה חדשה וכו’, אז בתחילה זה נראה פרטים רבים והוא צריך לחשוב לפני כל פעולה קטנה שהוא עושה. אבל לאחר מכן הכל הופך להיות אוטומטי והוא עושה את הכל בקלות רבה.

ומכאן נלמד לגבי כל התקדמות וכל שינוי שהאדם רוצה לעשות. ברור הדבר שמתוך שהתרגל לדרך חיים מסוימת, אז כל שינוי ייראה לו קשה ואולי אפילו בלתי אפשרי. ובאמת זה כך באותו הרגע. אבל אם יתמיד בדבר, אז לא רק שיצליח בזה, אלא שזה גם יהיה לו קל ופשוט.

חלק מתהליך ההתקדמות כולל בתוכו מעט נסיגה. לאחר שאדם מחליט על שינוי כלשהו, אז בהתחלה יש אורות גבוהים, אבל מהר מאוד רואים ניסיונות וקשיים ואז חושבים על הכל מחדש. מתחילים לחשוב שאולי לא היינו צריכים לעשות שינוי, אולי היינו צריכים להמשיך כפי שהיינו.

ופעמים רבות כשרואים את הקושי, אז מחליטים שאולי זה לא כדאי. ואז רוצים לחזור לאחור, לכל אותם הרגלים, לכל מה שהכרנו, למי שהיינו בעבר, כאילו שאין טעם להתאמץ ולהשתנות. רוצים לחזור למצרים, אפילו להיות משועבדים, רק שנהיה במקום מוכר ונחיה כפי שהתרגלנו.

ואמנם האדם רוצה להתקדם, הוא יודע שהשינוי הזה טוב בשבילו, שהרי זו הסיבה שבחר לעשות את אותו שינוי מלכתחילה. אבל מצד שני הוא לא רוצה לחיות בייסורים. הוא רואה את הקשיים הרבים ומתייאש.

הוא חשב שזה יהיה פשוט יותר. הוא לא לקח בחשבון שיהיה בזה קושי גדול כל כך. הוא לא רוצה שכל חייו יהיו קשיים. אלא שהוא לא יודע שזה רק ניסיונות שמלווים אותו בתחילת התהליך, ושאחר כך הכל יהפוך להיות פשוט יותר.

וזה בכל תחום. כשאדם רוצה לעשות דיאטה, להיגמל מעישון, לעבור לגור במקום חדש, ללמוד משהו חדש, להימנע מתאווה כלשהי או לרכוש מידה טובה כלשהי. בכל עניין חדש ודרך חדשה שהאדם מתחיל בהם.

בתחילה הוא בוודאי עושה זאת מתוך שיקול מחושב, שהוא מבין שזה מה שטוב עבורו ולכן הוא מתחיל בזה. וכשהוא מתחיל, אז ביום הראשון הוא באורות גדולים. אבל ביום השני והשלישי כבר נהיה קשה לו. ואז התאוות משגעות אותו והכל נראה כמעט בלתי אפשרי.

אז הוא חושב לעצמו בשביל מה הכניס את עצמו לכל זה? מה היה רע לו קודם לכן? מדוע לא המשיך לחיות כפי שהתרגל? אולי בכלל לא כדאי לו להשתנות? אולי היה לו טוב פעם? אולי עדיף לו לשוב להיות עבד במצרים?

הוא חושב שכך יהיה כל החיים. רק ייסורים וקשיים. ומובן שאף אחד לא רוצה לחיות בצורה כזו, אז הוא מעדיף לוותר. ובאמת רוב האנשים שמתחילים תהליך כלשהו, נופלים במהלכו ולא מצליחים להגיע אל היעד.

אבל התורה הקדושה מספרת לנו שזה חלק מהתהליך. שכאשר אדם נמצא בצעדים הראשונים, הוא נמצא בקושי גדול. וישנם קשיים רבים שמגיעים, אלא שצריך להתרחק מאותם קשיים, לא לוותר על הכל, אלא פשוט לנסות להימנע באופן זמני מהקשיים עד שנצליח להתחזק.

והדבר מצוי מאוד לצערנו, שאדם מתחיל דרך חדשה כלשהי, ואז כולם מסביב מנסים לייאש אותו. אומרים לו שאין לו סיכוי, מספרים לו כמה זה קשה, שואלים אותו איך יצליח להתמודד עם כך וכך, מראים לו איך אפילו אנשים גדולים ממנו נכשלו, צוחקים עליו וכו’.

ואז במקום לנסות להשקיע ולהתאמץ כדי לעבור את השלב הקשה, אז אדרבה, אותו אדם שוקע יותר ויותר בייאוש. הוא מאמין יותר ויותר שאין לו שום סיכוי בעולם להצליח, וגם אם יצליח איכשהו, מכל מקום כל חייו יהיו מלאים בקשיים רבים.

ומתוך כל זה, האדם פוחד להשתנות ממש. שהוא משתדל לחיות את החיים שלו על פי מה שהוא כבר מכיר, שלא יהיו הפתעות בדרך, שלא ישנה מדרכו, שלא ישנה את ההרגלים.

עומס יתר

לפעמים אנשים מעמיסים על עצמם כל כך הרבה. הם מקבלים קבלות רבות, מבטיחים הרבה, רוצים לכבוש בבת אחת את כל העולם, לוקחים אחריות על דברים מעבר ליכולתם, רוצים לרצות את כולם וכך מקבלים חלישות נוראה שעלולה להביא אותם לקריסה.

כאשר האדם פועל במקום חדש ולא מוכר, הוא עדיין רך בשנים ולא מיושב כל כך בדעתו. כל דבר קטן עלול להיראות מפחיד ובלתי אפשרי. לכן עליו להקל על עצמו, לא לקבל אחריות מעבר ליכולת, להתעלם באופן זמני ממצבי קושי אפשריים ולהתרחק ככל שאפשר ממקום מלחמה.

וכמו שבכל מלחמה, הדרך היא לקחת חיילים צעירים, להעביר אותם הכשרה מתאימה, אימונים מפרכים וכו’, ורק לבסוף מביאים אותם למלחמה מול האויב. כך גם אצלנו, הדרך היא להתאמן, לצבור ניסיון, להתאזר בכוח ואמונה, ורק אז להתמודד מול האויב.

ולצורך דוגמה מעשית, אם למשל אדם החליט להפסיק לעשן לפני כמה ימים, אז ברור הדבר שאם יסתובב עם כל החברים המעשנים שלו וירצה לשבת לדבר איתם עם כוס קפה, יהיה לו קשה הרבה יותר. כשכל החברים יוציאו סיגריה וגם יציעו לו, אז המלחמה כמעט כבר אבודה מראש. כמעט שאין לו סיכוי להחזיק מעמד.

אסור לאדם להכניס עצמו לניסיונות כאלו. הוא מוכרח קודם לקבל ביטחון בדרך החדשה ורק לאחר שכבר התיישב בדעתו הוא יוכל לעמוד בזה. אם יעשה עבודה ויתמיד, עד שכבר יהיה חזק מספיק, אז הוא יוכל לשבת עם אותם חברים לאחר מכן וכלל לא להתאוות לעשן. אבל כאשר הוא עדיין חלש הוא לא יצליח להתמודד.

לכן השם יתברך מסובב את בני ישראל בדרך עקומה, כדי לא לתת להם לראות דברים שעלולים להחליש אותם. שיתחזקו בינתיים ולא יתייאשו מהניסיונות שיבואו. אלא שכל זה זמני. שבתחילה הם לא יכלו לראות מלחמה, אבל אחרי שהשם קרע להם את הים וראו את כל מצרים טובעים, אז כבר הפכו לחזקים יותר, ואז הם עצמם יכלו להילחם בעמלק.

וכך בכל עניין. שכאשר הדבר חדש זה קשה ודורש הרבה כוח. אבל לאחר זמן הכל נעשה קל. וכך האדם יכול להתקדם לאט לאט, ולאחר שכבר התבגר בעצמת הנפש באותו תחום, הוא יכול לעמוד בניסיונות קשים יותר ביתר קלות.

אם האדם יתעקש, יחליט ללכת עד הסוף עם ההחלטה שלו, יתעלם מכל הקשיים שעלולים לצוץ בדרך, יתמיד בדבקות, יעלה בהדרגה לאט לאט, שלב אחר שלב, אז בסופו של דבר הוא בוודאי יראה תוצאות. הוא יגיע להשגות אמתיות ובכל רגע הכל יהפוך לקל יותר ממה שהיה קודם לכן.

תהליך התקרבות להשם

ואמנם כל זה מתרחש בכל עניין חדש בחיים, אבל בעיקר אפשר לראות את זה בצורה ברורה וחזקה בתהליך ההתחזקות הרוחנית של האדם. תהליך של תשובה בכלל, ותהליכים רבים של התחזקות בכל עניין רוחני בפרט.

וכך השם בנה את העולם. שהאדם ישתמש בכלים שיש לו על מנת להתקדם עוד ועוד. בכל פעם להתקרב קצת וכך להשיג עוד השגות, להגיע עוד יותר לשלמות, להפוך לרוחני יותר וכו’. השם יתברך ברא עולם מלא בתאוות חומריות ומלא גם בתורה ורוחניות. ותפקיד האדם הוא להתנתק מאותם תאוות גשמיות ולשאוף להתקרב עוד ועוד לאותה רוחניות.

אלא שלכל אדם יש את המקום שלו. שאי אפשר למשל שאדם יחליט שהוא רוצה לחזור בתשובה והוא רוצה להתנתק מכל המשפחה והחברים, ללמוד תורה במשך עשרים שעות בכל יום, לישון כמה שעות בודדות בלילה, לעשות סיגופים ותעניות וכו’.

אם יעשה את זה, הוא יפסיד מכמה בחינות. ראשית, זה יהיה לו קשה מאוד וקרוב לוודאי שיקרוס. שנית, גם אם איכשהו יצליח להחזיק מעמד, הוא ירגיש סבל נורא ואיום ולבסוף עלול ממש לשנוא חס ושלום את כל מה שנוגע לרוחניות. בנוסף, כל החיים שלו ייראו כמו מוות. הכל יהיה לו קשה וגרוע.

אבל יחד עם זאת, אסור לחשוב שזה לא אפשרי. כיוון שכל מה שמוטל על אותו אדם זה להתחזק בדבר קטן. לתקן איזו מידה מקולקלת, להנהיג הנהגה טובה, לקבל לקיים איזו מצווה וכו’. ואז מצווה גוררת מצווה, ולאט לאט הוא יגיע למקומות גבוהים ממש שמעולם לא חלם שיכול להגיע אליהם.

ואם הוא יתמיד בעליה לאורך זמן, לבסוף יראה שהוא יכול לעבור את כל אותם דברים, אבל בצורה קלה הרבה יותר ממה שחשב. שפתאום הוא יכול לא לאכול כמעט יום שלם בלי להרגיש סבל או קושי. שהוא מצליח ללמוד תורה ברצף כמה שעות בלי שום צורך לעשות הפסקה וכו’.

לא מדובר שהוא מכריח את עצמו ושהוא סובל מכך. אמנם בהתחלה מובן שהיה צריך לעשות ויתורים ומאמץ כדי להתקדם, אבל לאחר מכן זה הופך לטבע. ואז הוא מגלה שמספיק לו לישון פחות בלילה, והוא יכול ללמוד במשך זמן רב, והחלק החשוב ביותר הוא שזה לא קשה לו כלל, והוא אפילו נהנה מכך.

לכן אדם צריך להכיר את מקומו. לא לקחת דברים מעבר ליכולתו, לא להעמיס עליו דברים שנוגדים את כל דרך החיים שלו, אלא לפעול בעקביות לעלייה מתמדת ומתונה. לאט לאט. עוד מניעה מתאווה, עוד הנהגה טובה, הכל לפי המקום שלו, עד שיהיה אפשר לראות את השינוי.

אדם לא צריך למדוד עצמו ביחס לאחרים, כי הם נמצאים במקום שונה משלו. אלא שהוא צריך לעשות חשבון נפש, למצוא את המקום שלו ביחס לעצמו בלבד, לראות במה הוא צריך להשתפר. וכך לאט לאט יצליח להתעלות. שלא יהיה קשה עם עצמו יותר מדי, ומצד שני שגם לא יתעצל ויקל יותר מדי, אלא שידאג לעלות מעט מעט בהתאם לרמה שלו.

ובעניין העבודה הרוחנית, הדבר מצוי מאוד שאדם מכניס עצמו לסכנות רבות. שלפעמים למשל אדם רוצה לעבוד על תאווה מסוימת, אבל מכניס את עצמו לניסיונות גדולים. ואמנם הוא רוצה להתגבר, אבל הניסיון שהוא מכניס עצמו אליו הוא חזק מדי עד שהוא לא מצליח.

הדבר מצוי במכשירי תקשורת שונים, שמביאים לאנשים חדשות, רכילות, פריצות, לשון הרע, דברי כפירה, החלשת האמונה וכו’. וכן בסביבה שאינה הולמת לדרך בה האדם רוצה ללכת, ולפעמים אפילו עוינת ממש. וכן במקומות רבים שידוע לאדם מראש שהמכשולים מצויים שם, ורק הוא חושב לעצמו שהוא יתגבר.

אלא שאפילו השם יתברך הוליך את בני ישראל בדרך עקיפה כדי שלא יראו מלחמה. כי ידע שהם חלשים וידע שהם עלולים ליפול בזה. ואמנם יכול היה לעשות להם נס, אלא שמצפים מהאדם עצמו להתקדש ולהתאמץ. אז אנחנו הקטנים, כל שכן שאסור לנו להכניס עצמנו למקום ניסיון וסכנה.

ולכן אמרו חז"ל שאדם שמכניס עצמו למקום ניסיון בכוונה תחילה, וכמו שאדם הולך למקום בו נמצאות נשים ותתכן חוסר צניעות, אז אפילו אם עצם את העיניים ולא חטא כלל, מכל מקום נקרא רשע. כי עצם ההליכה למקום ניסיון מביאה את האדם לנפילה גדולה.

אלא שהרבה אנשים חושבים לעצמם שהם יכולים להיות במקום של פריצות, במקום שאוכלים לא כשר, במקום שמחללים בו שבת, במקום שתקלות רבות מצויות, ורק שהם עצמם ישמרו ולא יחטאו. הם חושבים שהם יכולים להיות בסביבה עוינת ובכל זאת להצליח להתגבר על כל הלחצים, הפיתויים והתאוות.

אלא שהדבר קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי. וגם אם הם חושבים שלא חטאו, מכל מקום ישנם פרטים קטנים שבכלל לא שמו לב אליהם ובוודאי נפלו בהם בלי להרגיש. וגם אם לא נפלו כלל אפילו בדבר קטן, מכל מקום עצם הכניסה למקום ניסיון היא עבירה בפני עצמה.

לכן מוטל על כל אדם להקיף עצמו בסביבה אוהדת ותומכת, שתעודד אותו להמשיך קדימה, שתדרבן אותו להצליח, שתיתן לו כוח להתחזק ברוחניות. עליו להתרחק מכל דבר שמחליש אותו, בין אם זה אנשים, חפצים, מצבים או מקומות, עליו לברוח מכל מקום של ניסיון, ולכל הפחות בשלבי ההתחלה שאז הוא עדיין חלש.

אדם שעדיין לא רגיל בשמירת שבת למשל מוכרח לנסות למצוא לו סביבה של אנשים יראי שמיים שיעזרו לו. שימצא חברים ששומרים שבת שיוכל לשבת איתם ולהיכנס לאווירה מתאימה. הוא צריך להרגיש שייך, להרגיש הנאה, להרגיש טוב עם עצמו.

הדבר ברור שאם ישהה בשבת בסביבה של מחללי שבת, אז גם הפיתויים יהיו גדולים, גם ירגיש דחוי ומוזר, גם יצחקו עליו, גם יהיה לו קשה לעמוד בלחץ, גם יכול לטעות ולעבור על איסורים רבים בלי לשים לב, ומכל זה הוא עלול להתדרדר ולחשוב שאולי זה בכלל לא כדאי להמשיך בדרך החדשה שבחר.

אם הוא לא התכונן כראוי, אז הוא עלול למצוא את עצמו בספקות רבים, שפתאום אין לו מה לאכול, או שחם או קר לו, או שיש חושך ואין לו אפשרות להיכנס למקום מסוים וכו’. אבל אם היה מכין את הכל קודם לכן, אז הכל היה הולך לו בצורה הרבה יותר קלה וטובה. הוא היה נהנה ממש.

וכך בכל דרך חדשה שהאדם בוחר בה. שעליו להשתדל ככל שאפשר לעשות את כל ההכנות המוקדמות, לבנות את הכלים המתאימים, לעשות כל מה שנדרש כדי שיהיה קל בשעת המבחן. אפילו שעושים עיקופים, וכמו שעשו בני ישראל, אבל בסופו של דבר נמנעים כך מצרות גדולות שעלולות לבוא.

השם יתברך יזכה את כל ישראל הקדושים להתחזק עוד ועוד ולעלות מעלה מעלה, להתמיד בדבקות בעלייה הרוחנית ולהתחבר להשם יתברך, וכך לאט לאט, שלב אחר שלב, נוכל להגיע בעזרת השם יתברך למקומות גבוהים ביותר, אלא שלא יהיה שם שום קושי, כי השהייה שם תהיה נפלאה ומרוממת.

תקיפה ובריחה או התמודדות? (פרשת בא)

כשמשה מגיע אל פרעה בפעם האחרונה, לאחר מכת חושך, פרעה מוכן כבר לעשות פשרות ולבוא לקראתם, שילכו הם, נשיהם וילדיהם, ורק שהצאן והבקר יישארו במצרים. אבל משה לא מסכים לכך.

ואז פרעה אומר למשה דבר לא צפוי וקצת תמוה. אולי קצת מתריס, אולי קצת מעורר רחמים, אולי נובע מתוך כעס ופזיזות או סערת רגשות שהיה מצוי בה. הוא אומר לו להישמר, ושלא יוסיף לראות פניו, וביום שיראה את פניו ימות.

וברור הדבר שכל זה בא לרעת פרעה, וכאילו שהולך נגד עצמו. הרי משה מעולם לא הכה אותו או הזיק לו באופן ישיר אחר מצד עצמו. שאם משה היה האויב הישיר שלו, היינו מבינים שיש לו תועלת בזה שלא יראה אותו.

אבל הרי משה רק מזהיר אותו בכל פעם לפני המכה שהשם הולך להביא בכל אופן. והוא גם זה שמתפלל עליו בכל פעם שהמכה תוסר. משה הוא זה שמציל אותו בכל פעם ולכן פרעה עצמו שולח לקרוא למשה פעם אחר פעם ומתחנן אליו שיעתיר בעדו כדי שתפסיק המכה.

אם כן מובן הדבר שבוודאי שאין תועלת בכך שמשה יפסיק להגיע אליו, ואדרבה, האדם שהכי יינזק מכך יהיה פרעה בעצמו. אז איך יתכן שהוא אומר דבר כל כך נורא ומאיים על משה, שלא יראה את פניו יותר? והרי גם ידע את הכוח העצום של משה, ואיך לא פחד לאיים עליו?

תגובות חסרות היגיון

אלא שהדבר נובע מתוך מעין מנגנון שנמצא באדם. שכאשר האדם מרגיש מאוים, הוא מיד פורץ במגננות. מתוך מצב של לחץ, הוא לא חושב מה נכון ומה טוב, אלא מדחיק את שורש הבעיה ובכלל לא מנסה לטפל בה. הוא פועל בצורה ישירה לנסות למנוע את האיום הרגעי, בלי לחשוב בהיגיון על ההשלכות שיש לכך.

ומטבע הדברים, כאשר הוא מנסה למנוע את האיום הרגעי בלבד, אז הוא רואה רק את מה שמוצב מולו ברגע זה. לא אכפת לו אם הוא פורק את העצבים שלו על שליח שלא יכול להועיל, או על אנשים שאפילו לא קשורים לכעס שלו. הוא לא מכוון למקום כלשהו, אלא פשוט עושה הכל כדי להסיר את המטרד שנמצא מולו כעת.

אדם שמאושפז בבית חולים עלול לכעוס על הרופאים שכאילו הם האשמים במצבו ובכאבים שהוא חש. אדם שרגיל לקבל מכתבים לא נעימים של גביה, צווים, עיקולים וכדומה עלול לרצות להתחמק מהשליח של הדואר. הוא לא מבין שהגורם שנמצא מולו הוא לא האויב שלו.

אנשים רבים רגילים להאשים את האישה, את הילדים, את ההורים, את החברים ואת כל העולם בכל המצבים הלא נעימים שהם חווים. כי הם מיד תופסים קרבן את הגורם הראשון שמזדמן להם.

ולפעמים אדם נמצא בכעס או בלחצים, אז הוא לא חושב בצורה מיושבת ובשיקול דעת. הוא יכול לעשות שטויות ולומר דברים שהוא כלל לא מתכוון אליהם. הוא יכול ללכת נגד עצמו ולהזיק לעצמו ממש. הוא רואה את החברים הטובים ביותר שלו כאויבים.

ואמנם אחר כך הוא יצטער על התגובה שלו, אבל באותו הרגע הוא כאילו לא בשליטה. כי הוא לא חושב על כל ההשלכות להמשך, אלא כאילו שקיים אך ורק הרגע הזה. הוא לא רואה את שורש הדברים ובכלל לא מנסה לטפל בזה, אלא שהוא מנסה לטפל במה שניצב מולו באותו הרגע.

כל זה מתוך המנגנון הזה שמוטמע בתוכנו, שמנסה להגן עלינו באמצעות חיסול של מה שנדמה כאויב שנמצא מולנו ממש, בלי לעשות חשבונות ושיקולים מיהו האויב האמתי וכיצד להתמודד בצורה נכונה ואמתית. בלי שום שיקולים של שורש הבעיה וכיצד לבחור בבחירה הטובה והיעילה ביותר עבורנו.

ואמנם יש לזה צדדים חיוביים. וכמו למשל שהאדם יודע שסופו למות וכך גם סופם של כל אהוביו, והוא לא יכול להתמודד עם הדבר. וכי יכול להילחם במוות? וכי יש לו כיצד להגן על עצמו מפניו? אז הוא פשוט מדחיק ומתעלם כדי לחיות בצורה שפויה. הוא חי את החיים בצורה רגילה ובשלווה יחסית, וכאילו בלי לחשוב ובלי להתייחס לזה.

זוהי מתנה גדולה שקיבלנו, שאנחנו יכולים להדחיק דברים וכך להתמקד בדברים אחרים. אחרת האדם היה כל היום שקוע בעצבות נוראה ולא יכול היה לתפקד כלל. לכן האדם מתעלם משורש הדבר, לא חושב על זה, ומשתדל להתמקד בענייני היומיום בלי לחשוב על התמונה הרחבה יותר.

אבל גם יש לזה צדדים שליליים. וכמו שיש עניין שצריך לטפל בו, אלא שהאדם לא רוצה להתמודד כי זה לא נעים לו, אז הוא מתעלם. ולמשל שחולה מסוכן לא ירצה ללכת לבית חולים כדי לא להתמודד. או שאדם יפחד מאיום כלשהו, אז הוא ימשיך כרגיל כאילו הכל בסדר, בלי לנסות לטפל בעניין. שהוא מסתכל רק על הרגע וכך לא רואה את האיום. הוא מתעלם משורש הבעיות שמגיעות אליו, ומכבה כל היום שרפות קטנות.

כך עשה פרעה בכל פעם, שהתחנן למשה שיסיר ממנו את אותה מכה שנמצאת כעת, אבל לאחר מכן חזר לסורו. כי לא חשב על ההשלכות, על שורש הדבר, אלא רק על אותו הרגע. לכן כשהייתה הרווחה, לא הייתה לו סיבה לשחרר את בני ישראל, אבל כשהייתה מכה, הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להסיר אותה מעליו.

אלא שמובן הדבר שכל זה מכניס את האדם למקומות גרועים ביותר. שבמקום להסתכל על התמונה הרחבה, לראות את שורש הדברים ולבחור בבחירה הנכונה יותר, הוא מסתכל על התמונה הצרה של הרגע הזה ופועל רק על פי מה שהוא רואה מול העיניים, בלי לדעת מהן ההשלכות של הדברים.

הדבר דומה למנגנון אזעקה שפועל בכל פעם שמתרחש אירוע סכנה. אז מתוך שקול האזעקה מלחיץ ומתוך הפחד ששורר בציבור, מחליטים לנתק את האזעקה במחשבה שכך יפתרו את הבעיות. הרי הדבר ברור שכל זה יביא צרות גדולות יותר. זה לא ימנע את המפגעים, אלא רק יהפוך את האנשים ללא מודעים וכך הסכנות יתרבו עוד יותר.

בריחה היא לא פתרון

וכך פעמים רבות האדם בורח מהמציאות. הוא לא רוצה לדעת את האמת. כאילו מעדיף להישאר טיפש וחסר ידע. אנשים אומרים לו דברים לטובתו, אבל הוא לא רוצה לשמוע. נותנים לו כללים, אבל הוא מרגיש שהם מאיימים על החופש שלו. נותנים לו עצות להישמר, אבל הוא מרגיש שהן חונקות אותו.

אנשים מנסים להרחיב לו את התפיסה, שיסתכל גבוה יותר, שיחפש את העיקר, שיטפל בשורש, אבל הוא רואה את הדברים שניצבים מולו ברגע זה, והם נראים החשובים ביותר. לא אכפת לו מהעולם הבא, ואפילו לא מהעולם הזה בעוד עשרים שנה. אכפת לו רק מהרגע הזה, איך הוא מתמודד עם כל הצרות שנפלו עליו ברגעים האלו.

הוא יכול להסתכל על סידורים קטנים שיש לו כעניין של חיים ומוות. הוא יכול להתעסק ימים ולילות עם דברים חסרי טעם. לפעמים הוא יבזבז שעות יקרות בשביל לחפש איזה מטבע של חמישה שקלים שאבד לו. זה לא שהוא חושב שיש בזה היגיון, אלא שכרגע זה מה שנמצא מול עיניו ולכן זה מה שמעסיק אותו.

הדבר ברור שאת כל העיסוקים ה"חשובים" שנראים לו הכרחיים ועיקריים, הוא לא יזכור כלל בעוד חודש או חודשיים. וכמובן שעד אז יצוצו בעיות חדשות ועיסוקים חדשים. תמיד יש דברים שממלאים את חייו ולוקחים את המיקוד שלו.

אלא שאת הדברים העיקריים באמת הוא לא מצליח לראות, כיוון שאלו דברים גבוהים שנמצאים בשורש, ולשם הוא בכלל לא מנסה להסתכל. אדרבה, הוא מנסה לברוח משם ולא להיתקל בזה כלל. במקום לראות מי מצית את השרפות ולטפל במה שצריך כדי להפסיק את זה, הוא מעדיף לכבות עוד ועוד שרפות בכל יום מחדש.

וזו הסיבה שאנשים כל כך שונאים לשמוע ביקורת. הם רוצים לחיות בדמיונות הנעימים שלהם, בהרגלים המוכרים שלהם. הם לא רוצים לשמוע דברים לא בסדר שצריך לתקן. לא רוצים לשמוע שהם צריכים להשתנות. אין להם כוח נפשי להתמודד עם זה. אז הם מעדיפים להתעלם ולא לשמוע כלל.

כי לעשות עבודת המידות זה דבר שנוגע לתמונה הרחבה יותר. זה משהו עם השלכות לטווח הרחוק. אנשים מנסים לפתור את הבעיות שיש כעת, מחפשים פתרונות מהירים וקלים, אין להם עניין לעבוד עכשיו במשך כמה שנים כדי לפתור בעיות גדולות יותר שעתידות להתרחש.

פחד מהאמת

כשהאדם רואה פתאום את האמת שלא מוצאת חן בעיניו מול הפרצוף, אז הוא מנסה לברוח. וכאשר האמת רודפת אחריו ואי אפשר לברוח, אז הוא מגיב בכעס וחוסר איפוק. הוא מאיים ותוקף. מנסה להפיל ולהתנקש. מתפרץ ומאבד שליטה. פועל מתוך חוסר מחשבה. אבל הוא לא מבין שכל זה לרעתו.

וזו הסיבה שאנשים רחוקים מתורה ומצוות כל כך פוחדים מהתורה. שהם פוחדים להיתקל באנשים יראי שמיים, פוחדים לשמוע דברי תורה, ובעיקר הלכות. כי הם יודעים שהחיים שלהם רחוקים מזה, והם גם לא מתכוונים להשתנות בזמן הקרוב, אז הם מנסים לברוח מזה כדי לא להתמודד עם העובדה שהם לא בסדר.

ומצד אחד הם מוכרחים להגיב לטענות ולהתמודד בצורה מסוימת, אבל מצד שני הם בוודאי לא מתכוונים להסכים עם הדברים ולהכריח את עצמם להשתנות. אז הם מרגישים הכרח למצוא איזה פתרון שיאפשר להם כאילו לא לדעת. שכאילו יוכלו להמשיך להסתכל על התמונה הצרה בלי לחשוב על התמונה הרחבה יותר.

ואז הם מגיבים בצורות שונות כדי להתחמק מהטענות. הם עושים מזה ליצנות, מאיימים, נלחמים, תוקפים, בורחים, ומגיבים בשלל דרכים נוספות שאינן הגיוניות כלל. והם חושבים שכאילו כך הם יכולים להמשיך לחיות בכיף ללא איומים. כאילו שאם הם לא יודעים אז הכל מותר להם. הם לא מבינים שהם רק ניתקו את האזעקה, שהאיום עדיין קיים ורק שכעת הם לא מודעים אליו.

אנשים רוצים רק לכבות שרפות ולא לטפל בשורש הדברים. אז הם מטפלים בענייני היום, רודפים אחרי ההבל ומתעסקים בתפל. ויש כאלו שזכו לאיזו התעוררות והם כבר מבינים שהדרך שלהם לא טובה, אבל מכל מקום הם לא רואים את עצמם ככאלו שיכולים להשתנות ולחיות את החיים בצורה אחרת, אז הם מחפשים את הפתרונות הקלים והלא מחייבים.

אז הם הולכים לרבנים כדי לקבל ברכות, עושים איזה מעשה חסד או צדקה חד פעמיים, קוראים ספר תהלים, מדליקים נרות לכבוד הצדיקים וכו’. אמנם כל זה מצוין, אבל זה פתרון קל וחד פעמי. ולאחר שהם מבצעים אותו, הם מרגישים כמו צדיקים וכאילו שהם מחזיקים את כל העולם. ואז ממילא בורחים מכל אפשרות של איזו קבלה קטנה או עבודת המידות.

כל זה מתרחש מתוך שהאדם מרגיש שהוא לא יכול להתמודד. שיש נגדו טענות צודקות, שהוא רואה שאין לו הסבר לדברים שהוא עושה. הוא מבין שהוא טועה, אבל יחד עם זאת הרגש מכה בו בעצמה גדולה וכאילו לא מאפשר לו לפעול בצורה אחרת.

הרי הוא מלא בתאוות, יצרים, הרגלים ותפיסת עולם מגבילה ומבין שאין לו סיכוי לחיות אמת. הוא יודע בתוכו מה נכון, אבל יעשה הכל כדי להכחיש את זה ולהציג את הדברים בצורה הפוכה. הוא חושב שאם יצליח לפגוע באנשים שכביכול מייצגים את הדת, אז הוא יראה שהוא חזק מהם וכך כאילו יוכיח שהשקר שלו הוא האמת.

וזה מה שפרעה עשה. שניסה להגיע להבנות עם משה, כי ידע שהמצב לא טוב. הוא הבין שצריך לעשות ויתורים. בשכל הרי הוא בוודאי הבין שיש כוח חזק ממנו. אבל יחד עם זאת הלב לא נתן לו, כי השם הכביד את לבו. ואז פתאום הוא ראה את כל התאוות מול עיניו, את ההפסד העצום שיהיה אם ישחרר את בני ישראל, והיה מוכרח לזרוק את השכל שלו. היה מוכרח להכחיש את הכל ולהתעלם מהמציאות.

אלא שאי אפשר להתעלם כאשר משה רבינו עמד לו מול הפרצוף. הרי משה מייצג את האמת ומזכיר לו אותה בכל רגע. לכן במקום לחשוב על שורש הבעיה, איך להגיע לפתרון הטוב ביותר עבור מצרים ועבור המלכות שלו, הוא העדיף להתעלם, ולשם כך היה מוכרח לגרש את משה מפניו. לכן איים עליו שלא יראה את פניו יותר.

משה עומד מולו וכאילו מחכה לתשובה. מתווכח בהיגיון. אומר דברי טעם. אבל לפרעה אין מה לענות. אין לו איך להצדיק את הטענות שלו. וכי יכול לומר שכך הוא מרגיש בלב שלו, שלא כדאי לשחרר את בני ישראל? הרי זו טענת שטות. לכן הוא משנה נושא, מסיים את הוויכוח בכעס, מאיים, מנסה להיראות השולט. וכך אולי יצליח לשכוח מהאמת ולהמשיך לחיות בשקר של עצמו.

כל אדם מכיר את זה מתאוות שונות שמצויות בחייו. שהוא יודע שזה לא טוב, אבל כאילו שהוא לא יכול לעצור את עצמו, כאילו שהוא לא בשליטה. ואם מישהו ייתן לו ביקורת על מעשיו הלא טובים, הוא מיד יתקוף ויכעס. למרות שהוא עצמו מבין שהמעשים שלו לא טובים, מכל מקום הוא מרגיש שהוא לא יכול אחרת. אז אין לו היגיון לפעולות שהוא עושה, אבל יחד עם זאת הוא יעשה הכל כדי להוכיח שהוא צודק ולהרחיק ממנו את כל נותני הביקורת.

יש אנשים שפוחדים מהאמת, שפוחדים מתורה ומצוות, אז הם מגיבים בצורות משונות ולא הגיוניות. הם נלחמים נגד, כועסים, מאיימים, אבל באמת אין להם טענה כלל. הם עצמם מבינים שאין לזה טעם, אבל הם מרגישים הכרח מצד הרגש להגיב בצורה הלא ברורה שבה הם מגיבים. כאילו שזה מאפשר להם לברוח ולהתחמק.

אומרים לאדם שיבוא לשמוע שיעור תורה, אז הוא מחליף צבעים ובורח בכל כוחו. ממציא תירוצים טיפשיים שאפילו את הפתי הגדול ביותר לא משכנעים. ואז כועס ותוקף. כי אין לו מה להגיד. הוא יודע שאין לו טענה, אבל הרגש מושך בעצמה. וכי יכול לומר שהוא רוצה לחיות בשקר כי זה מרגיש יותר כיף?

נזק עצמי

וכך אנשים הורסים לעצמם. מונעים מעצמם שפע רב ומכניסים עצמם לצרות. שהרי אותה אזעקה היא שהייתה צריכה להתריע ולשמור עליהם, ובמקום להילחם באויב הם נלחמו באזעקה שמתריעה מפניו. אנשים רבים מתקיפים, כועסים ומאשימים, בלי לבדוק בכלל באיזה צד הם נלחמים. והם לא מבינים שהם חוסמים לעצמם שפע עצום בכך.

ולמשל אילו הגויים היו יודעים כמה בית המקדש מביא להם שפע, היו עושים הכל כדי לשמור עליו. זה מקור הברכה לכל העולם. הרי מתפללים ומקריבים שם קרבנות גם בשביל אומות העולם. וכמו בימי שלמה, שהיה שלום בכל העולם והיה שפע עצום לכולם. כולם מרוויחים מזה.

אבל כאשר לא מבינים את החשיבות, אז נלחמים ורוצים להרוס. פועלים מתוך רגש ומתוך מחשבה צרה. וכך אותם רשעים הרסו גם לעצמם. כשהחריבו את בית המקדש גם החריבו את ההגנה שהייתה להם, את מקור השפע שלהם, את הצינור שמביא טוב להם ולכל העולם.

כך גם אילו אנשים היו יודעים כמה שפע יש להם בזכות אברכים ובחורי ישיבות שלומדים תורה, היו עושים הכל כדי שימשיכו ללמוד ללא שום טרדות והפרעות. אילו היו יודעים כמה שפע היו יכולים להשיג אם הם עצמם היו מתחזקים בשמירת המצוות ובלימוד התורה, היו בוודאי מעריכים את זה מאוד ולא מרפים.

אלא שהם לא יודעים, אז הם מרשים לעצמם לזלזל ואפילו להילחם בזה. והרי כל יהודי יודע שאלו השורשים שלו, שהסבא רבא שלו סיכן את חייו למען שמירת התורה והמצוות. הוא יודע שיש לזה ערך. אבל נוח לו יותר להתעלם.

ובאמת אי אפשר להתעלם כשיש אנשים עם חזות תורנית של יראת שמיים שמראים להם את האמת מול הפרצוף שלהם, אז הם מוכרחים לתקוף. לזלזל ולהראות שאותם בני תורה הם חסרי חשיבות. לדרוך עליהם וכך להראות שכאילו הם החזקים והדרך שלהם היא בסדר. לאיים עליהם כדי שיתרחקו וכך לא יצטרכו לראות אותם ולהתמודד עם האמת. אבל הם לא מבינים שהם עצמם הראשונים שנפגעים מכך.

וזה מה שפרעה עשה. שבמקום להבין את משמעות הדברים שמשה העביר לו, הוא בחר כאילו להילחם בו. לאיים עליו שלא יבוא אליו ואם יראה שוב את פניו ימות. במקום להודות לו על כך שהוא מזהיר אותו, שהוא מתפלל עבורו שהמכה תוסר וכו’, הוא איים עליו והתקיף אותו.

אלא שברור הדבר שאי אפשר להרוויח מכך. לכן כאשר מכת בכורות הגיעה, פרעה בעצמו נאלץ ללכת למושב בני ישראל כדי לחפש את משה. הוא ראה שכל מצרים מלאה מתים, ופתאום הבין כמה הוא צריך את משה. פתאום הוא הצטער על כך שאיים עליו, ולא זו בלבד, אלא שהיה מוכרח הוא עצמו לרדוף אחריו ולהתחנן אליו שיתפלל וירחם עליו.

בסופו של דבר אי אפשר לברוח מהאמת. אפשר לנסות להתעלם לזמן מה, אבל הנזק רק יתעצם בכל רגע. וכי אדם יכול לחיות לנצח? וכי יכול לעכב את ביאת המשיח? וכי יכול לבטל את השכר והעונש בעולם הבא?

אמנם אפשר להתעלם כמו פרעה, אבל זה לא ימנע מהמכה לבוא. אפשר לגרש ואפילו לאיים על השליח כפי שפרעה גירש את משה, אבל אז האדם עצמו יצטרך לרוץ ולחפש אחריו באמצע הלילה כדי להתחנן אליו שירחם עליו. אפשר לנסות להתחמק מהתורה שמראה לנו מהי האמת, אבל בסופו של דבר אנו אלו שנצטרך אותה.

במקום לכבות שרפות, לסדר ולתקן את הקלקולים הרגעיים, עדיף לאדם להתעורר ולחפש את האמת. לעשות חשבון נפש אמתי ולחפש מה נכון באמת. ואמנם לפעמים זה דורש השקעה ומאמץ, אבל זוהי השקעה בשורש, שאחר כך תחסוך לנו המון שרפות מיותרות.

השם יתברך יזכה אותנו להתמודד עם המציאות, לא להתעלם, לחפש ולהתעקש, עד שייפתחו לנו כל השערים הדרושים לנו להגיע לשורש נשמתנו, לטפל במה שצריך ולעשות תיקונים גדולים וטובים, וכך נזכה לעלות בקודש ולחיות חיים אמתיים ומלאי משמעות.

מאמץ שמביא אמונה – פרשת וארא

כאשר משה מעביר לבני ישראל את המסר שהשם יתברך שלח להם, הם לא שומעים אליו. אבל לכאורה זה נראה קצת תמוה, כיוון שבפרשה הקודמת כתוב שהעם כן האמינו לדבריו של משה. אז מדוע פתאום הם לא מוכנים לשמוע לו?

ואמנם היה אפשר להסביר בפשטות שמאז הפעם הקודמת, בינתיים הרי פרעה הספיק להכביד עליהם את העבודה. וכך אפשר לומר שאמנם האמינו בתחילה, אבל לאחר מכן שראו שלא זו בלבד שלא נגאלו אלא שגם המצב שלהם הפך לגרוע יותר, אז אולי התייאשו וחשבו שאין לזה סיכוי.

אלא שצריך לדקדק עוד יותר, שאם העם האמינו בתחילה כפי שהובא בפרשה הקודמת, אז מדוע בכלל היה צריך לשלוח להם מסר נוסף על ידי משה? מדוע השם יתברך שולח את משה שוב ושוב כדי לשכנע את בני ישראל שהם הולכים להיגאל?

הדבר דומה לאדם שמשכנע את חברו שיבוא אתו למקום כלשהו, עד שאותו חבר משתכנע ומסכים. ואז ביום למחרת הוא שוב בא אליו ומנסה לשכנע אותו. והרי אם אתמול הוא כבר אמר שהוא מסכים, אז מדוע צריך להמשיך לשכנע אותו שוב ושוב?

ואמנם האמונה היא חלק הכרחי בגאולה ולכן מוכרחים לחזק את בני ישראל. אלא שכאן הם כבר האמינו בתחילה, אז מדוע צריך לדבר אליהם ולהמשיך לשכנע אותם לאחר שכבר הסכימו לדברים והביעו את אמונתם?

גם מדוע הקדוש ברוך הוא נותן לבני ישראל קשיים לאחר שהם כבר מאמינים, ולאחר מכן שולח את משה ואהרן שיחזקו את האמונה שלהם לאחר הרפיון שנוצר אצלם באמונה? והרי היה אפשר מראש לא לתת קשיים וכך לא היה נוצר רפיון והיו ממשיכים להחזיק באמונתם?

מהי באמת אמונה?

אלא שצריך להבין שאמונה אמתית לא מגיעה בקלות. כולם חושבים שהם מאמינים ויכולים לספר לאחרים כמה הם מאמינים גדולים. כי זה קל להאמין כאשר האמונה מגיעה בפשטות ובקלות. אם זו אמונה ללא מאמץ שלא דורשת מאיתנו שום דבר, אז בוודאי שיהיה אפשר להאמין בקלות.

אם למשל ישאלו אנשים ברחוב אם הם מאמינים שהפרסים או היוונים שלטו בעבר בעולם, אז כמעט כולם יאמרו שכן. ואם יחלקו שטרות כסף לכל מי שמאמין לזה, אז כנראה שיצליחו לשכנע גם את הבודדים שהיו קודם בספק.

ולכאורה הרי אף אחד בדור שלנו לא ראה או שמע על כך ממקור ראשון, אז איך יתכן שכולם מאמינים בזה בביטחון? ואמנם יש עדויות וראיות שונות, אבל בוודאי שלא יותר מהעדויות של התנ"ך שחוקרים רבים מתאמצים ומנסים בכל כוחם להכחיש. ואם כן מדוע זה נחשב לדבר כל כך מוכח שאף אחד לא מנסה לחלוק עליו?

אלא שזה לא מצריך שום מאמץ מצדנו, אז מה אכפת לנו להאמין? אם זו אמונה שבאה בקלות ולא משפיעה עלינו כלל, אז אנשים מוכנים לקבל אותה בשמחה. אנשים לא שמים לב לכך, אבל באמת הם מאמינים גדולים באינספור דברים.

אדם מאמין בביטחון מלא שהוא נושם חמצן למרות שמעולם לא חקר שום ניסוי שקשור לזה. הוא מאמין שכדור הארץ עגול למרות שמעולם לא טס מסביב לכל העולם כדי לבדוק. הוא מאמין שיש חור באוזון או שבכלל קיים דבר כזה אוזון, למרות שמעולם לא ראה את הדבר. וכך הוא מאמין לאינספור פרטים ששמע במשך חייו. כי מה אכפת לו להאמין? וכי זה גורע ממנו משהו?

אילו היינו רואים נסים גדולים והשגחה פרטית, הקדוש ברוך הוא היה מתגלה לנו, יד ישראל הייתה חזקה על אומות העולם, וגם לא היו דורשים מאיתנו שום דבר, בלי מחויבות לקיים מצוות או לעשות שום דבר מיוחד, אז כולם היו מאמינים אדוקים. כי מה אכפת להם להאמין? הרי הם לא מפסידים בזה כלום. אבל ברור הדבר שזה כלל לא קרוב לאמונה אמתית.

אמונה אמתית היא זו שנובעת מתוך הקושי. שכאשר האדם חווה ניסיונות וקשיים, וכאשר יש הסתר פנים, אז האדם נבחן באמונתו. וכמו אדם שמתאמץ בעבודת השם ומשקיע בתורה מתוך אמונה שהשם אתו, ואז רואה קשיים וניסיונות שכאילו מוכיחים לו את ההפך. אם הוא ימשיך להאמין בעצמה, אז תיבחן האמונה שלו באמת.

דווקא מתוך הקושי נבחנת האמונה של האדם. כולם יכולים להאמין כשהכול טוב ולא צריך להתאמץ. האדם נבחן אם הוא מאמין גם כשהדברים לא מסתדרים וקשה לו. וזו גם הסיבה שהיה צורך להשתעבד במצרים, כי דווקא מתוך הקושי היה אפשר להצמיח אמונה עצומה ממש שתיחקק לדורות.

וכך אפשר ליישב את השאלות ששאלנו בתחילת הדברים. שצריך לדייק שבפרשה הקודמת משה הראה לבני ישראל את האותות ואמר להם שהשם הולך לגאול אותם. ואז ממילא הם האמינו, כיוון שראו דברים מופלאים ושמחו לשמוע שיהיה סוף לצרות שלהם. והרי מי לא היה רוצה לראות ישועות גדולות? מי לא יאמין לאותות ומופתים שלא מחייבים כלל? מי לא ישמח לקבל גאולה בקלות?

אבל בפרשה שלנו משה אומר להם את דברי השם לאחר שפרעה הכביד עליהם את העבודה. הרי משה כבר הבטיח להם שייגאלו וכעת נהיה גרוע יותר. אז כעת קשה יותר להאמין. ולכן השם יתברך שולח את משה שוב ושוב, כדי לחזק את בני ישראל.

מצד אחד היה צריך לתת להם ניסיון שיהיה להם קשה יותר להאמין, אבל מצד שני היה צריך גם לחזק להם את האמונה. צריך לדבר אל לבם, להדריך אותם ולהסביר להם, כך שיצליחו לחזק את האמונה. נדרשת מהם עבודה. האמונה לא מגיעה בקלות כדבר של מה בכך, אלא שצריך להתאמץ ולהביא אותה.

לכן הפסוק אומר שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה (שמות ו, פסוק ט). ואמנם פשט הדברים הוא שהיו שקועים וטרודים בעבודה הקשה שעסקו בה בפרך, ולכן לא נתנו לבם לדברים של משה. אבל אפשר גם להסביר שלא שמעו אל משה מתוך שהבינו שמצפים להם קוצר רוח ועבודה קשה כדי להיגאל.

פתאום הם ראו שהגאולה היא לא עניין של רגע ולא מגיעה בחינם. היא מצריכה מאמץ גדול, נדרשת מהם השתדלות ועליהם לעבוד קשה בשבילה, ואז ממילא זה נהיה קשה יותר להאמין. אם זו גאולה שדורשת עבודה קשה, אז הם מעדיפים לא להאמין בה.

בתחילה הם חשבו שהגאולה תגיע בקלות, בחינם, אז לא היה אכפת להם להאמין. אבל לאחר שראו שהיא כרוכה בקשיים, אז הם העדיפו לא לשמוע למשה. העדיפו לא להיגאל, ואפילו לא לשמוע על כך שהשם רוצה לגאול אותם, ובלבד שיוכלו להמשיך בהרגלים שלהם מבלי להתאמץ ולהתחייב לשום דבר.

אמונה בשקל

כך גם אנחנו פועלים בצורה דומה. שכל אדם רוצה ישועות וכל יהודי רוצה להאמין. לכולם יש את החוסר הזה שהם רוצים להשלים, הן החוסר בענייני הגשמיות, והן החוסר הרוחני שצועק מתוכנו. השאלה היא במה זה כרוך. כמה מאמץ נצטרך להשקיע בזה. כמה קשה זה הולך להיות.

שאם אפשר לקבל ישועות ללא מאמץ, וכמו ללכת לאיזה רב שיעשה לנו אותות ומופתים, אז נהיה מוכנים להאמין. אם כל מה שדורשים מאיתנו זה לנשק את המזוזה ולומר מדי פעם ברוך השם, אז נאמין בשמחה. אם היינו יכולים להיות אנשי אמונה גדולים ברגע ללא שום קושי ובלי לוותר על דבר, אז כולם היו צדיקים גדולים.

הבעיה היא שהאדם מבין שזה דורש מאמץ. שצריך ללמוד תורה, צריך לקיים מצוות, צריך להימנע מאיסורים, צריך לעבוד על המידות, צריך להקדיש את כל החיים להשם יתברך. ואז ממילא האדם לא רוצה להיכנס לכל זה, שהרי זוהי עבודה קשה. אז הוא לא מוכן לשמוע מקוצר רוח. אין לו כוח להתאמץ.

אנשים מנסים להתחמק מהתורה והמצוות. לא משום שהם בדקו וחשבו עם עצמם ואז הגיעו לתובנות כלשהן. אלא אדרבה, משום שהם בורחים מחשבון נפש כדי לא להגיע לתובנות, כיוון שהם יודעים שתובנות כאלו יחייבו אותם. הם מדחיקים ומתרחקים מזה כדי לא לדעת את האמת.

אם מישהו יתחיל לדבר איתם על משהו שקשור לתורה, מיד הם ישתיקו אותו בטענה של הטפה דתית. אם מישהו יזכיר לידם את הביטוי "העולם הבא", מיד הם יברחו כדי לא לשמוע. הם פוחדים מזה ממש, ולכן כל כך נלחמים בזה, כי הם יודעים שאם יגיעו למסקנה שזה נכון, אז הם יהיה מחויבים.

הם חושבים שאם הם לא יודעים, אז הם פטורים. שמה שהם לא יודעים לא יזיק להם. כשמישהו שואל אותם איך יתכן שהם מבטלים מצוות, אז הם עונים בפשטות שהם לא "דתיים". הם חושבים שהתורה ניתנה רק ל"דתיים" ולא לכלל היהודים. כאילו שכל יהודי יכול לבחור אם להיות דתי ומי שלא מגדיר את עצמו כ"דתי" פטור מתורה ומצוות. לכן הם מעדיפים לא לדעת. לא להאמין.

יוצא שכל עניין חוסר האמונה הוא לא מתוך בדיקה ועיון מקיפים, אלא מתוך נוחות. זה נוח יותר לא להאמין. זה נראה פחות מחייב. אילו היו מציעים לנו את התורה ללא שום מחויבות ומאמץ מצדנו, היינו מקבלים אותה בשמחה גדולה. אבל כעת שאנשים רואים שיש בזה קושי, הם מחפשים את כל התירוצים האפשריים כדי להתחמק מזה.

ואז עולות להם כאילו קושיות, הם מוצאים כאילו שיש סתירות, מחפשים דברים לא מובנים ובמקום לחפש הסברים ותשובות הם מיד מנפנפים בזה כאילו כהוכחה לכך שלא צריך להאמין. הם החליטו בדעתם לא להאמין וכעת מחפשים תירוצים וסיבות הגיוניות שכאילו יאשרו להם את זה וישתיקו את המצפון.

נגיעות משפיעה על האמונה

ואולי צריך לדקדק שבפרשה הקודמת שהם כן האמינו, כתוב "ויאמן העם וישמעו כי פקד השם את בני ישראל…" (שמות ד פסוק לא). ולכאורה יש בזה שינוי לשון קצת מוזר. שבתחילה כתוב "ויאמן העם" ולאחר מכן כתוב שהשם פקד "את בני ישראל". וכאילו נשמע שאלו אנשים אחרים. שיש את "העם" שהאמינו ויש אחרים שהם "בני ישראל", ואותם השם פקד.

ואמנם יש פירוש כזה שבכל מקום שמוזכר "העם", הכוונה היא לערב רב ולא לבני ישראל. אלא שאז יהיה לכאורה אפילו קשה יותר, שכיצד יתכן שדווקא הערב רב האמינו באותות שעשה משה בעוד שבני ישראל עצמם לא שמעו לו, וכפי שמבואר בתחילת הפרשה שלנו?

אלא שלפי המהלך שהוסבר, הדבר הופך להיות הרבה יותר ברור. שכאשר מתסכלים על אחרים, זה הופך להיות הרבה יותר קל להאמין. כולם למשל יכולים לתת עצות או ביקורת לאנשים בחוץ, וכך כאילו להכניס להם שכל. אבל כאשר מדובר על האדם עצמו, הוא כמו עיוור בחשכה.

כי כאשר מסתכלים על אחרים, אז אין לנו נגיעות ומחויבות. אבל כשהדברים נוגעים לנו, זה כבר הרבה יותר קשה לקבל. וכמו שאדם ממש כועס על דברים שאנשי ביתו עושים ולא מוצאים חן בעיניו, אבל מצד שני הוא יכול לראות את השכנים עושים את אותם הדברים ולחייך אליהם. כי כאשר זה לא נוגע לו אז לא אכפת לו.

וכך אם נאמר שהכוונה במילת "העם" היא לערב רב, אז מובן שאנשים מבחוץ יידהמו לראות אותות ומופתים ואפילו ירצו להתגייר בעקבות כך. אדם לא מעריך מה שיש לו מתחת לאף, אלא אוהב לפזול לצדדים. דווקא את מה שיש לשכן הוא גם היה רוצה.

יש גויים ששומעים על ההיסטוריה של העם היהודי ונדהמים ממש. ואז בא מישהו רחוק מתורה ומצוות שכבר התרגל לתופעת ה"חילוניות" ומרגיע את ההתלהבות שלהם. טוען שזה לא סיפור מיוחד או שזה סתם צירופי מקרים וכדומה. ומצד שני הוא עצמו היה רוצה לטוס לכמה שנים למזרח הרחוק. כל אחד פוזל לדשא של השכן.

כאשר משה עשה לפניהם את האותות, אז ממילא בני ישראל עצמם אולי הבינו שכדי להיגאל דרושים מאמץ והקרבה מצדם. אבל הערב רב שראו את הדבר מהצד לא היו נגועים ולכן האמינו שהשם יגאל את בני ישראל.

וגם אם נאמר שהכוונה במילת "העם" היא כפי פשט הדברים, לבני ישראל עצמם, מכל מקום הפסוק עצמו מלמד אותנו שהם לא ראו את עצמם כאנשים שהולכים להיגאל, אלא שכאילו ראו עצמם מבחוץ. שהעם האמינו שהשם פקד את בני ישראל, וכאילו שהם עצמם מחוץ לתמונה.

וכמו שלפעמים מספרים למישהו סיפור על קבוצת אנשים, והוא לא מבין שהוא כלול בתוכם. וכמו שאנחנו בעצמנו מדברים על בני ישראל בגוף שלישי ולא מתייחסים אל עצמנו בתוכם. והרי אנחנו בעצמנו חלק מבני ישראל? אלא שזו צורת דיבור כזו שכאילו מרחיקה אותנו מהאירוע ומוציאה אותנו מן הכלל.

וכך אנשים רבים עושים. שמוציאים עצמם מהכלל וכאילו מקבלים בכך היתר לעשות כרצונם. וכמו שכבר הוזכר שאנשים רבים אמנם יודעים שהם יהודים, ואפילו כועסים אם מישהו יפקפק בזה, אבל יחד עם זאת רחוקים מתורה ומצוות ומתרצים שהם לא "דתיים".

בצורה שכזו הם מוציאים עצמם מהכלל ואז יכולים מצד אחד לומר שהם מאמינים בתורה, אבל מצד שני לא לקיים מצוות. וכדי לצאת מהסתירה הזו, הם פשוט קוראים לעצמם "חילונים" ובכך מוציאים עצמם מהמחויבות היהודית שלהם.

המאמץ שבחוסר מאמץ

וישנו דבר פלא בזה. שלמרות שיש אנשים שיעשו הכל כדי להתחמק מהמחויבות הזו של האמונה, שלא מוכנים להתאמץ ולעשות ויתורים על ההרגלים שלהם, מכל מקום הם כן יהיו מוכנים לעשות ויתורים גדולים עבור אמונה זרה.

ולמשל אנשים רבים מוכנים להתאמץ ממש כדי לחקור עניינים של דתות אחרות. יש בתי ספר חילוניים שלא מוכנים בשום אופן להכניס תכנים הקשורים ליהדות, וצועקים על זה שזו כפייה דתית. אבל יחד עם זאת הם מוכנים בשמחה ללמוד על הנצרות, האיסלאם ושאר הדתות בעולם.

יש כאלו שמחפשים רוחניות, אז טסים למקומות רחוקים בעולם, מתבודדים במנזרים, עוברים מסעות מפרכים ומתאמצים ממש. ויוצא שאותם אנשים כן מתאמצים, ואם כן מדוע כל כך קשה להם להשקיע בענייני התורה הקדושה?

אלא שהאדם נגוע. הוא בא עם מטען כבד שסחב כל חייו. מלא בדעות קדומות. ובעיקר מבין שזה שייך אליו ומחייב אותו. לכן הוא מנסה להתחמק מזה. לכן אנשים מתרחקים מאנשים עם חזות של יראת שמיים ופוחדים ממש להיכנס לבתי מדרש.

אבל כאשר הדבר נוגע לעמים אחרים, זה לא מחייב אותו כלל. הוא מרגיש חופשי יותר. הוא לומד את הדברים ואפילו מוכן להשקיע, כיוון שאין לו שום מחויבות. זה כמו הדשא של השכן, שנראה ירוק יותר ולכן מפתה, לא דורש מאיתנו טיפול, וגם לא אכפת לנו אם ייהרס, שהרי אין לנו שום מחויבות לשם.

אבל צריך לדעת שהאדם יתאמץ בכל אופן, ורק השאלה מה הוא ישיג בזה ולאן אותו מאמץ יוביל אותו. וזה מה שאמרו חז"ל שאם אדם מקבל על עצמו עול מצוות, מעבירים ממנו עול דרך ארץ, וכן להפך. כי כשאדם עוזב את התורה, אז הוא חושב שהוא פחות מתאמץ, אבל אז יגיעו לחייו דברים אחרים שהוא צריך להתאמץ עבורם.

וכפי שאומרים בתפילה שנושאים בסיום הלימוד כשיוצאים מבית המדרש או בסיום מסכת, שאנו משכימים והם משכימים, אנו עמלים והם עמלים וכו’. כולם פועלים ומתאמצים למטרה כלשהי, השאלה היא מהי המטרה ולאן היא מובילה אותנו. אנו רצים לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת.

ויש אנשים שאפילו הרחיקו לכת, ומשקיעים את כל כוחם בהתנגדות לדת. הם משקיעים כספים, זמן ומשאבים שונים כדי להילחם בתורה, להקים עמותות שונות של "שחרור" מהדת, לעשות הפגנות נגד הדת, למנוע הפרדה באירועים דתיים, להכריח תכנים שונים בבתי הספר החרדים וכו’.

ולכאורה צריך להבין מדוע הם כל כך מוכנים להתאמץ מצד אחד, אבל יחד עם זאת כל כך אטומים לשורשים של עצמם? הרי אם כבר רוצים להתאמץ, אז שיחקרו את השורשים של אבות אבותם. ואם הם באמת חושבים שהדת היא חסרת משמעות, אז מדוע להשקיע כל כך הרבה מאמצים במלחמות מול הדת?

הרי ברור לכולם שאדם מתעסק דווקא עם הדברים שמעניינים אותו. וכמו למשל שיש עמותות שונות לזכויות בעלי חיים או לשמירה על איכות הסביבה. אז יש אנשים שזה מעניין אותם והם מצטרפים לזה, ויש כאלו שלא, אז הם מתעלמים ומתעסקים בעניינים שלהם.

וכי יעלה על הדעת שיבואו אנשים ויפתחו עמותות שכל מהותן היא ללכת נגד העמותות לבעלי חיים או לאיכות הסביבה? וכי יעלה על הדעת שיבזבזו זמן, כסף, מאמץ ומשאבים יקרים כדי להילחם באותם ארגונים? וכי מה אכפת להם בכלל? אם הדבר לא נוגע להם, אז שיתעסקו בעניינים שלהם.

אלא שבעניין האמונה זה קורה ממש. שיש אנשים רבים, עמותות, ארגונים ואפילו מפלגות, שאין להם שום מצע או עניין כלשהו מצד עצמם, אלא שכל מהותם היא להילחם בדת. זה עצם המצע שלהם. אין להם איזה עיקרון חשוב שנפגע ולשמו הם נלחמים, אלא שהעיקרון המנחה אותם הוא עצם הלחימה.

אם באמת הייתה איזו מטרה נעלה, ורק שהתורה מפריעה להם בדרך, אז היה אפשר להבין מדוע הם נלחמים. אבל אין להם שום מטרה מלבד המטרה הברורה להילחם בתורה. אם למשל רואים שאנשים יראי שמיים עושים הפרדה בין גברים לנשים, אז הם נלחמים כדי למנוע את ההפרדה. אם רואים שהם לומדים דברי קודש, אז נלחמים כדי שילמדו גם דברי חול. אין להם היגיון או סיבה מיוחדת, העיקר ללכת נגד.

אם למשל היו מקימים דבר שכזה נגד ערבים, מיד היו אוסרים את זה ותובעים את כולם על פגיעה במגזר. אבל נגד התורה הקדושה ונגד החרדים יש כאלו בשפע לצערנו. אנשים מוכנים לעזוב את כל העיסוקים שלהם, ולהשקיע את כל כוחם ומרצם אך ורק במלחמה מול התורה. ולכאורה איך זה יתכן? איך אדם מוכן כל כך להתאמץ בדברי הבל שלא יתרמו דבר ולא יועילו מאום? איך הוא כל כך משקיע במלחמות נגד אחרים במקום להתעסק בענייניו ולחיות את החיים שלו?

אלא שכל יהודי יודע שהתורה היא אמת והיא כל המהות שלנו. הרי בלעדי התורה אין שום משמעות למילה "יהודי". מה שאיחד את העם היהודי בכל שנות הגלות היה עניין האמונה המשותפת, וללא אותה אמונה, אין שום הבדל בין יהודי לגוי.

אבל יחד עם זאת כל יהודי יודע שבשביל התורה צריך להתאמץ. שצריך לעמול קשה כדי להשיג אותה. צריך לקיים מצוות, צריך ללמוד תורה, צריך לחזק את האמונה וצריך לחיות כמו יהודי. ומובן הדבר שכל זה אינו דבר פשוט שבא בקלות, אלא שצריך להשקיע ממש.

ומכאן מתחילים השורשים של כל אופי האוכלוסייה שאנו מכירים היום. שיש כאלו שמשקיעים את כל חייהם כדי לחיות כמו יהודים, ואלו אנשי יראי השם. יש כאלו שפחות מוכנים להשקיע, אז הם משלבים גם עניינים שלמדו מהגויים, ואלו הם דתיים מודרניים וחדשנים, שנזהרים לא ללכת אחרי התורה בקיצוניות. יש כאלו שכמעט לא רוצים להשקיע כלל, ואז הם מכנים עצמם "חילונים" כדי להשתיק את המצפון.

ויש כאלו שהמצפון ממש צועק להם, שאיך יתכן שהם חיים בסתירה נוראה? ומצד שני הם כל כך אחוזים בהרגלים ה"חילוניים" שלהם ולא יכולים לוותר. ואז החיים שלהם הופכים לגיהינום. הם לא יכולים להצטרף לדת, כי הם מרגישים לא שייכים. אבל הם גם לא יכולים לחיות בשקר עם מצפון שזועק. אז הם בוחרים לצאת למלחמה. להילחם בתורה וכך כאילו שיצליחו להוכיח שהם בסדר, וכך ירגיעו את המצפון.

ומכאן יהיה מובן איך הם מוכנים להשקיע כל כך הרבה, שכאילו כל עסקם הוא עניין הדת. כי הנשמה שלהם כל כך צמאה לזה, והם מרגישים כל כך רחוקים מזה, אז הם יעשו הכל ויתנו כל מה שאפשר כדי להילחם בזה. כדי לכסות את הרגש ולהעלים את המחויבות.

אלא שמובן הדבר שאדם אמתי יתרחק מכל הדרכים הכוזבות. בשביל להגיע להשגות מוכרחים להשקיע. זה דורש עמל ויגיעה, אבל זה שווה את זה. רק מתוך העבודה והמאמץ אפשר להתקדם. לכן אמרו חז"ל יגעתי ומצאתי תאמין. אין אפשרות אחרת. אין דבר כזה יגעתי ולא מצאתי או לא יגעתי ומצאתי. בשביל תורה צריך להתאמץ.

וזה מה שהיה ביציאת מצרים. שלאט לאט חיזקו לבני ישראל את האמונה. אלו שזכו להאמין, נגאלו, ואלו שלא האמינו, מתו במכת חושך. ואומרים חז"ל שרק חמישית זכו להיגאל, וזה אומר שהרוב המוחלט לא האמינו וכך גם לא נגאלו.

כעת אנחנו נמצאים בבירורים האחרונים שלפני הגאולה. מה שהתרחש במצרים הוא סימן לגאולה העתידית. ומשם נלמד שעלינו לעשות הכל כדי לחזק את האמונה. לא סתם לומר שאנו מאמינים בזמן שאנו חיים בצורה רחוקה מתורה ומצוות. אלא אמונה אמתית, שלמרות כל הניסיונות, למרות כל הקשיים, אנו הולכים רק עם השם יתברך.

השם יתברך יזכה אותנו להגיע לאמונה אמתית גדולה, ויגאל את כל ישראל גאולה שלמה ברחמים במהרה בימינו אמן.

דרגות באמונה שמביאות דרגות בגאולה

פרשת שמות מתארת את השעבוד הנורא והייסורים הגדולים שעברו על בני ישראל. ובנוסף גם מתארת את צמיחת הישועה, את לידת משה רבינו ואת התהליך שעבר לקראת תחילת הגאולה.

ומובא שהשם שמע את נאקתם ואז "ויזכור אלוקים את בריתו" (שמות ב, כד). ולכאורה זה נראה חס ושלום כמו מוגבלות של בשר ודם. וכי רק לאחר ששמע את נאקתם פתאום נזכר בברית והחליט לגאול אותם? וכי שכח מהברית לפני כן? וכי לא ידע את מצבם הלא טוב עד ששמע את נאקתם?

לכאורה זה נשמע שכאילו לפני כן לא תכנן לגאול אותם ולא ידע מכלום, ורק לאחר ששמע את נאקתם אז נזכר פתאום בברית עם האבות ואז החליט לגאול אותם. ואיך יתכן שהתורה תאמר דבר כזה שנשמע מגביל כלפי השם יתברך?

ובנוסף, הפסוק שלאחר מכן היה יכול להיראות אולי מיותר, "וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים". שהרי כבר נאמר שהשם שמע את נאקתם וזכר את הברית, ואם כן אפשר להבין שכעת הוא יגאל אותם. אז מה החידוש בזה שהפסוק אומר לאחר מכן שהשם ראה וידע, שהרי זה מובן מאליו?

אלא שכל זה יכול ללמד אותנו על דרגות באמונה. שבמקומות רבים בתורה מובאים תיאורים שונים שלכאורה נראים שמגבילים את יכולת השם יתברך. וכאילו שנתנו מקום מכוון לאדם לטעות בו, שכאילו יש גם בשמיים חס ושלום מעין מוגבלויות שונות.

והרי ברור הדבר שהשם יתברך הוא אינסוף, בלתי נתפס ומעבר לכל מה שאנו יכולים לתאר. אבל מכל מקום כל אדם מוכרח לתפוס אותו באופן כלשהו, על פי העולם הפנימי שלו, על פי היכולות שלו ועל פי התפיסה האישית שלו. ולפי אותו מקום מיוחד בו הוא נמצא ומוגבל בו, כך רמת ההבנה שלו.

הדבר דומה לילד קטן שינסה לחקור ולהבין את עולמם של המבוגרים. למרות שהוא יראה את דרך ההתנהלות של המבוגרים, מכל מקום הוא יצליח לתפוס אותה רק דרך העיניים של ילד קטן. הוא לא באמת יצליח להבין את עולמם, אלא שהוא יצליח להבין נקודות מסוימות בו על פי מה שהוא רואה בהתאם לתפיסה שלו.

ככל שאותו ילד יגדל, ישכיל ויחכם, כך התפיסה שלו תתרחב והוא יצליח להבין עוד יותר. מה שבתחילה תפס רק חלק קטן ובצורה מעוותת על פי תפיסתו, לאט לאט הופך למובן יותר. וכך ילד קטן תופס את השם בצורה מוגבלת, מעוותת ואפילו קצת גשמית. שהוא נמצא בשמיים, שהוא חזק וכו’.

אלא שכל אלו משלים. כי השם יתברך נמצא בכל מקום והוא הכל. אי אפשר לתאר אותו כחזק כי אין קיום לאף אחד אחר לעמוד מולו. החוזק הוא מושג יחסי, שיש מישהו חזק ביחס לאחרים שהם חלשים יותר. אבל פה אין שום מתמודד אחר. ולדוגמה, אי אפשר לומר שהשם חזק יותר מהטבע, כיוון שאין דבר כזה "טבע", כי גם הוא בא מכוח השם. הכל ממנו.

ומכאן הגיעו לכל מיני פרדוקסים לקויים ושאלות מטופשות, ולמשל אם השם יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים. כי אם הוא היה חס ושלום יצור גשמי, אז אולי הייתה שאלה, כי אז הייתה תחרות בין כובד האבן לחוזק שלו. אבל השם יתברך הוא הכל, הוא שמקיים את האבן, הוא שנותן לה מסה, הוא שמקיים את כוח המשיכה, הוא שעושה הכל.

אין שום דבר חוץ ממנו. אין לו "חוזק" כי הוא עצם החוזק. הוא הכוח היחידי שקיים. כל הכוחות שאנו מכירים פועלים ממנו. הכל שלו. אנשים מסתכלים על השם יתברך בתור מישהו חזק שיכול לעשות דברים מעבר לטבע ולהושיע אותם, אבל כל זה מוגבל מאוד. האמת היא שהוא הכל ואין טבע כלל. הוא לא החזק ביותר בעולם, אלא שהוא עצם כל קיום העולם.

מבטים שונים על הבריאה

לכל אדם יש את צורת ההסתכלות האישית שלו. ואמנם תמיד צריך ללטש, ללמוד ולהרחיב את ההסתכלות, שתהיה כמה שיותר ישרה, אבל מכל מקום על כורחו האדם תופס את העולם מנקודת המבט שהצליח להגיע אליה עד כה.

כך למשל יש אדם שתופס שכאילו השם עושה מלחמה בגויים. ומצטייר אצלו שכאילו יש עולם שמתפקד מאליו, ואז במקרה באים אנשים רשעים ועולים לגדולה בדרך הטבע, וכמו פרעה, עמלק, המן ושאר מרעין בישין. ואז השם יתברך מחליט להושיע, ואז הוא נלחם בהם.

וכמו שמובא שהשם נלחם במצרים, או שמלחמה להשם בעמלק וכו’. ומשמע שאפילו להשם יתברך בעצמו יש כאילו אויבים. וכי השם יתברך צריך בכלל להילחם? וכי קשה לו לחסל את כל העמלקים ברגע? הרי כל הקיום שלהם זה רק מצד שהשם יתברך ממשיך לחיות ולקיים אותם.

ויוצא שהרבה אנשים יכולים לטעות שכאילו הקדוש ברוך הוא נלחם כפי שאדם בשר ודם נלחם. שיש מצב נתון, יש אויבים שמציקים, ואז השם נלחם בהם. ואמנם כולם מבינים שהשם יתברך חזק ויכול לנצח את כולם, אבל יחד עם זאת חושבים שהוא כאילו צריך להילחם כדי לנצח.

ובזה טעו העם בחטא המרגלים, שאמרו על הענקים שישבו בארץ שחזק הוא ממנו. ומובא שהתכוונו כלפי מעלה, שכאילו אותם ענקים חזקים חס ושלום מהקדוש ברוך הוא. הם הבינו שהשם חזק, שהוא הוציא אותם ממצרים ועשה נסים גדולים, אבל הם נעצרו באיזשהו שלב, שכאילו למרות כל החוזק והעצמה עדיין יש בו איזושהי מוגבלות. ולכן חשבו שאולי אותם ענקים הם חזקים יותר חס ושלום אפילו ממנו.

ומובן הדבר שכל זה גובל בכפירה. הקדוש ברוך הוא לא רק מגיע מדי פעם להתעניין בנעשה בעולם, אלא שהוא העושה את העולם. כל מה שנעשה זה על פיו. הוא לא שומע מדי פעם חדשות על המתרחש, אלא שהוא יודע הכל בידיעה מוחלטת. אין עולם שפועל מעצמו ואז השם בודק ומשגיח על הנעשה, אלא שהשם יתברך הוא שמפעיל את כל העולם כולו.

הקדוש ברוך הוא לא נלחם באף אחד, ויתרה מכך, הוא זה שנותן את הכוח גם לאויבים שלו. הוא נותן להם את החיות והכוח והוא זה שמאפשר להם כביכול למרוד בו ולהילחם בו. אף אחד לא יכול להזיז אצבע בלי שהשם יתברך גוזר על כך.

ולכן באו הפסוקים הנזכרים, עם שלש לשונות, של שמיעה, ראיה וידיעה. לספר לנו את מה שהתרחש במצרים מתוך השקפות שונות של אמונה, בהתאם לדרגה בה אוחז האדם.

שיש כאלו שחושבים שהשם שמע ואז החליט להושיע, כאילו שלא ידע כלום קודם לכן. וכך לפעמים מספרים את הסיפור לילדים קטנים בגן, שהשם שמע את התפילה ואז החליט להושיע אותם.

אבל יש דרגה גבוהה יותר, שהשם ראה את בני ישראל. שלא היה חידוש מבחינתו, כי הוא כבר ראה את הכל קודם לכן. הוא ראה את כל מה שקורה. וזו דרגה שהרבה אנשים נמצאים בה, וגם אם לא חיים את זה ממש, מכל מקום הם יודעים שכך היא האמת. שיודעים שהשם יתברך רואה הכל. שהוא רואה גם מה קורה בחדרי חדרים וכך מביא את כל נסיבות החיים בהשגחה פרטית.

אלא שגם זה מוגבל מאוד. ולכן התורה מוסיפה "וידע אלוקים". שהשם יתברך כבר ידע הכל. לא רק בעניין של ראיה ושמיעה, אלא ידיעה ממש. חיבור וחוויה ממשית של העניין. וזה מובא בלשון עבר, שלא הצעקה של בני ישראל הביאה לידיעה שלו, אלא שכבר מההתחלה הוא ידע.

ויש הבדל עצום בין התפיסות השונות. כמו למשל שאדם לפעמים חווה דבר כלשהו, ואז יש אדם ששומע על כך ומבין את הדבר בצורה כללית ושטחית. יש אדם אחר שראה, ואז הוא כבר עד למתרחש וזה הרבה יותר חזק. אבל אותו אדם שחווה את הדבר הוא יודע, הוא חש ומרגיש, הוא מחובר לדבר ממש. זה הבדל עצום ותפיסה אחרת לחלוטין.

דרגות בגאולה

וצריך לדעת שעל פי אותה תפיסה שאדם בונה לעצמו, כך מה שאותו אדם יקבל בחזרה. שנותנים לאדם מקום לטעות בו לצורך ניסיון, ואם הוא עצמו לא מתחזק באמונה, אז יניחו לו לחיות את חייו מתוך אותה טעות.

וכמו למשל שבלעם חשב שיצליח לשכנע את השם שילך לקלל וחיפש הזדמנות שכאילו לא ישים לב, ובאמת השם יתברך נתן לו לטעות, שלמרות שבתחילה אמר לו שלא ילך, לאחר מכן אמר לו שילך. בכך בלעם חשב שקיבל סימן מלמעלה שהוא צודק.

ואז אדם יכול לחיות בתוך טעות, בזמן שהוא חושב שהוא צדיק גדול שעושה את רצון השם. הוא יכול לחשוב שהתפיסה שלו היא הנכונה, והוא יכול גם להוכיח את זה ממש, אבל מכל מקום הוא יהיה רחוק מהאמת.

ולכן נאמר "תנו עוז לאלוקים". ולכאורה זה לא מובן כלל, וכי אנחנו אלו שנותנים כוח לאלוקים? אלא ברור ומובן שהשם יתברך הוא אינסוף והוא מקור כל הכוחות כולם, ובוודאי שלא נוכל להוסיף לו מאום. אלא שזה נאמר כלפינו, שאנחנו נאמין שיש לו כוח כדי שאנחנו בעצמנו נקבל שפע מאותו כוח. ככל שהאדם נותן בתפיסה שלו עוז לאלוקים, כך השפע והישועות שהוא יכול לקבל הם גדולים יותר.

וזהו עניין הביטחון, שככל שאדם בוטח בהשם, כך יכול לזכות לישועות גדולות יותר עם פחות השתדלות. אבל ככל שהוא מגביל את הכוח העליון, שאומר לעצמו שזה לא אפשרי, ואת זה השם בוודאי לא ייתן לו וכו’, אז הוא מגביל כך את הישועות עצמן בפועל.

לכן אנשים שמאמינים בצורה מוחלטת בטבע, חיים על פי טבע. אבל אנשים שמאמינים בהשגחה פרטית, זוכים לראות השגחה גדולה יותר בחייהם. ואלו שממש חיים את האמונה, שיודעים שאין טבע כלל, וכמו שמובא לגבי רבי חנינא בן דוסא, הם רואים נסים גלויים וכמעט שאין לטבע השפעה עליהם.

וזה מה שמביא הפסוק "יהי חסדך השם עלינו כאשר ייחלנו לך". שכשם שהאדם מייחל להשם יתברך, כך החסד והשפע שהוא מקבל ממנו. ולכן צריך לצפות לישועה, כיוון שככל שמצפים לה באמונה כך מחזקים את הכוח שלה לבוא.

צריך להבין שכל אדם חי בתפיסת עולם מיוחדת משלו. הוא יכול להביא טענות וראיות חזקות לאותה תפיסה ולהוכיח לכולם שזו אמת. ובאמת משמיים גם יראו לו שהוא צודק לחלוטין. אבל על פי אותה מוגבלות שהוא מגביל את השם, כך הישועות שיקבל יהיו מוגבלות.

וכמו למשל שיש אדם עני, שיציעו לו להתפלל ולהאמין שהשם ישלח לו ישועה. ואז הוא יאמר בייאוש שאין לו תקווה. הרי מעולם לא הייתה לו פרנסה, תמיד היה לא מוצלח, פעמים רבות התפלל ולא נענה, המצב הכלכלי במשק קשה, יש לו חובות רבים שגם אם יתעשר לא יצליח להחזיר, וכך ימשיך עוד ועוד להוכיח לכולם שאין לו שום סיכוי.

ובאמת הוא צודק לחלוטין ואי אפשר להתווכח עם זה. ואדרבה, אם ימשיכו להתווכח אתו אז הוא ינסה להתפלל ולעשות מאמצים נוספים ויראה שזה לא הולך. ואז זה יוכיח לו אפילו עוד יותר, מעל ומעבר, שאין שום סיכוי ושהוא צדק מההתחלה.

אבל מצד שני יש אנשים שנמצאים באותו מצב בדיוק, ולמרות הקושי הגדול וכל הנסיבות הבלתי אפשריות, בכל זאת מאמינים. ברור להם שעל פי טבע זה לא יתכן ואין תקווה, אבל גם ברור להם שהשם יתברך הוא שמנהל את העולם. הם מחזקים את האמונה, מתפללים בדבקות, ובאמת רואים נסים גדולים שהופכים את כל המציאות.

וכך הדבר פועל בכל סוגי הישועות שאדם צריך. אם זה רפואה, הצלחה, זיווג, זרע של קיימא או כל ישועה אחרת. אנשים נמצאים במקומות שהם בטוחים שאין להם סיכוי. אבל זה רק על פי טבע. יש כאלו שמאמינים יותר ויש כאלו שמאמינים פחות. כולם צודקים, כל אחד לפי דרגתו. רק שהישועות שהאדם יקבל הן לפי דרגת האמונה שהצליח להגיע אליה.

ויוצא שיש לאדם בחירה. הוא יכול להיות חסר אמונה, להיות בטוח שהתפילות שלו לא נענות, שכאילו השם חס ושלום מוגבל על ידי הטבע ושאין לו שום סיכוי. ובאמת הוא יקבל הוכחות שהוא צודק ושהעולם מתנהל על פי טבע. אבל אם הוא יבחר לחזק את האמונה ולהאמין שהכול אפשרי כפשוטו, אז באמת כך יהיה.

וכל אדם מוגבל באופן כלשהו. גם אנשים מאמינים זה רק ביחס לאחרים שפחות מאמינים. אבל כולם מוגבלים. יש מחלות שאי אפשר לרפא, יש דברים שעל פי טבע לא מסתדרים וכו’. ששם הניסיון קשה הרבה יותר. ולמשל כשזוג בני חמישים לא הצליחו עדיין להיפקד בזרע של קיימא, אז זה הופך להיות ממש קשה להאמין, אבל יחד עם זאת זה ממש משתלם.

לכן עלינו לעשות מסירות נפש ממש. לבטל את כל הטבע. להתעקש ולהידבק בהשם. לדעת שרק הוא קובע ועושה את הכל. וזה לא עניין של רגע אחד של התלהבות, כי זה דורש עבודה תמידית. עוד יום ועוד יום. קווה אל השם, חזק ויאמץ לבך, וקווה אל השם.

ואדם רואה שהוא מתפלל בדבקות ומתחנן להשם באמונה ולא מקבל את מבוקשו, ואז מתייאש וחושב שזה לא עובד. אבל זה הכל ניסיון. כמה אמונה יש לנו. כמה נחזיק מעמד. כמה נמשיך להתפלל בדבקות. כמה נמשיך להאמין שרק השם יתברך עושה את הכל.

ניסיונות בדרגות האמונה

אדם חווה ניסיונות קשים, מרגיש את הטבע ממש, מרגיש שיש כוח לאנשים ולמצבים, ולאט לאט מתקשה להתחזק באמונה. ככל שהוא מחובר לאנשים, לחדשות, לשמועות ולכל ההתרחשויות השונות, כך הוא מאמין יותר בטבע, ומתקשה להאמין שיכול להיות אחרת.

וכך היו בני ישראל, בתוך השעבוד הנורא, בתוך סבל איום, בתוך צרות וייסורים, בתוך האיומים של פרעה, ואמנם השם יתברך שמע את נאקתם, אלא שהם עצמם לא ידעו מזה. אצלם לא היה שום חידוש והם המשיכו להיות עבדים. ולצורך העניין, מאז שמשה נולד ועד שניצב לפני פרעה עברו שמונים שנה. ובני ישראל לא הרגישו שום שינוי או גאולה שמתקרבת במשך הזמן הזה.

אלו ניסיונות לא פשוטים כלל. כשאדם חי ומרגיש את הכוח של הטבע, קשה מאוד להאמין שיש משהו מעבר לזה. ובמיוחד שהנהגת השם יתברך נסתרת. צריך כוח עצום והתמדה גדולה כדי לאחוז באמונה. צריך להילחם כדי להשיג דרגה גבוהה בה, וגם אז צריך להמשיך להילחם מלחמה תמידית כדי לא ליפול מאותה דרגה.

יש אנשים שלוקחים את עניין האמונה כדבר של מה בכך. שבטוחים לעצמם שהם המאמינים הגדולים ביותר על פני תבל, ללא שום מאמץ. כי נוח להם לומר ולחשוב שהם מאמינים, אבל הם לא חיים את זה. הם חיים חיי טבע גשמיים ורק מדי פעם מזכירים "בעזרת השם" או "הכל משמיים", וחושבים שבכך הם סוגרים את חובת האמונה שלהם.

יש כאלו ששומעים שיש כוח לאמונה, אז אומרים לעצמם שמעכשיו הם מאמינים, מתוך מחשבה שאז יזכו לישועות. אבל זה לא עובד בצורה כזו. ואם למשל אדם עושה ניסיון לראות אם האמונה שלו תעבוד כדי להביא לו נסים, זה עצמו מוכיח שהוא לא מאמין. הרי אם היה מאמין לא היה צריך שום ניסיון. אדם בודק דברים שהוא לא בטוח בהם ואין לו שום צורך לבדוק דברים שכבר מאומתים אצלו.

והרי הדברים האלו כבר ידועים לכולם. שכל תינוק יודע שהשם יתברך הוא כל יכול, שולט על הכל וכו’. כולם מבינים שהכול נעשה על ידו. אבל יחד עם זאת קשה להחדיר את הדברים אל הלב ולחיות אותם. אנשים יכולים לדבר בקלות ואפילו לחשוב שהם באמת מבינים, אבל הם לא חיים את זה.

אלא שצריך לעבוד על זה, יום יום, בכל רגע, להתרגל לחיות אמונה. לראות את השם יתברך בכל דבר, להרגיש שהוא מנהל את הכל. ככל שאדם יתעמק בזה ויחיה את זה, כך זה יחדור אליו. כדי לזכות לדרגת אמונה צריך חיבור ממשי אליה. להיות בטוחים ממש ביכולת של השם לעשות נס כמו שאנו בטוחים שהשמש תזרח מחר.

ואפילו משה רבינו היה זקוק לחיזוק הזה. שהשם יתברך נגלה אליו בסנה בנסים גדולים כדי לגרום לו להאמין. כי אמנם היה בדרגת אמונה עצומה, אבל גם זה לא הספיק כדי להוציא את בני ישראל ממצרים. לכן היה צורך להעלות אותו בדרגות האמונה עוד יותר. וכך גם לכל בני ישראל, שראו נסים עצומים כדי להביא אותם לאמונה הזו שהשם יתברך שולט על הכל ואין טבע כלל.

לא להגביל את השם

פסוקים ודרשות רבים מתארים לנו תמונה חלקית ומוגבלת. ואז לאדם יש בחירה, אם הוא בוחר לקחת את פשט הדברים ולחשוב שהשם חס ושלום מוגבל, או שהוא רוצה להעמיק יותר ולחפש את הרמזים שמראים לו שהכול זה כעין משל ובאמת השם יתברך אינו מוגבל כלל.

אם אדם מאמין שהשם רק "שומע" את התפילה שלו, אז ממילא הוא חושב שכאילו קודם לכן לא ידע כלום. הוא מגביל בדעתו את השם, וכל זה מביא לישועות מוגבלות שהוא יצליח לקבל. שאם למשל אדם לא הספיק לצעוק, או שאולי הוא בכלל אילם, אז כאילו שלא יוכל לקבל את הישועה שהוא זקוק לה. גם מובן שאדם לא יכול להסביר את עמקי לבו בכמה מלים של תפילה, ומובן אם כן שזה מוגבל מאוד.

אם למשל הוא חושב שהשם רק "שמע" לצעקת בני ישראל, אז מובן לו שכאילו לפני כן לא ידע מכך. פתאום הוא נזכר בברית ובהבטחה שלו, ואז החליט שצריך להתחיל להכין את הישועה, ומובן שעד שהיא תגיע עוד ייקח זמן רב. וכאילו שחלף המון זמן שבו הם סבלו לחינם.

אבל כאשר האדם מבין שהשם "רואה", אז כבר הישועות שהוא יכול לקבל הן חזקות יותר. שאז השם משגיח עליו בכל עניין. אלא שגם זה מוגבל, כי עדיין ישנם דברים נסתרים, הן אם אלו מחשבות ורגשות שאי אפשר להסביר או לראות מבחוץ, והן אם אלו דברים נסתרים שגם האדם עצמו לא מבין.

ואז האדם מבין שהשם רואה ומשגיח, אבל זו עדיין לא השגחה מדוקדקת. שיתכנו חס ושלום טעויות, וכמו בשר ודם שרואה התרחשות מסוימת ויכול לפרש אותה בצורה לא נכונה וכדומה.

ולכן עלינו להגיע לדרגה כזו של הבנה שהשם יתברך "יודע". הוא יודע כל מה שמתרחש כבר מההתחלה. ולא מדובר על ידיעה בעלמא, כמו שאנשים מבחוץ מתארים לעצמם מה אדם אחר חווה, אבל לא באמת מרגישים כפי שהוא מרגיש. אבל אצל השם יתברך זו ידיעה גמורה ממש, שהוא יודע לפרטי פרטים ולרחשי הלב הקטנים ביותר.

וזה מה שלימדו אותנו חז"ל שהשכינה נמצאת איתנו בגלות. שהשם יתברך לא יושב למעלה ומסתכל מדי פעם מה קורה איתנו. אלא שהוא כאן איתנו, בתוך המחשבות והרגשות, בתוך השמחה או הצער, הוא מרגיש ממש ויודע לפרטי פרטים את מה שבלבנו, אפילו יותר ממה שאנחנו בעצמנו מרגישים ויודעים.

וכל מה שצריך הוא להחדיר את זה לתוכנו, ולחיות מתוך הרגשה כזו. ואז נותנים לזה כוח, נותנים עוז לכוח האלוקות שמנהיג אותנו, שככל שאנו מאמינים בו כך אנו יכולים לקבל ממנו שפע.

וזה גם יסביר לנו מדוע אחת מהשאלות הראשונות והחשובות ביותר ששואלים את האדם לאחר פטירתו היא האם ציפית לישועה. כי רק אדם שמאמין יכול לצפות לישועה. אם אדם מאמין בטבע, אז ממילא הוא מיד מתייאש כשאין סיכוי טבעי. הוא לא מאמין שתוכל להגיע ישועה.

וכל הגאולה תלויה בזה. הגאולה הפרטית של כל אדם ואדם מכל קושי וצרה, וגם הגאולה הכללית של עם ישראל בכלל. שצריך לחזק את האמונה, לצפות לישועה, להאמין ממש. וכך אנחנו בעצמנו נותנים לישועה כוח לבוא.

אנשים רבים שואלים מתי כבר יבוא משיח. אמנם השם יתברך יכול להביא אותו בכל עת, וזוהי הבחינה של בעתה. אבל ישנה אפשרות נוספת של אחישנה. שאם עם ישראל יזכה לחזק את האמונה שיבוא משיח, אז יתנו לו כוח לבוא. אדם צריך להיות בטוח בזה שהשם יתברך יגאל ויושיע, וזה מה שייתן לזה כוח לפעול.

וצריך לדעת שבסופו של דבר כל העולמות עולים וכולם מגיעים לתיקון. העולם כולו בכלל וכל יחיד בפרט. הבירורים נעשים והעולם מתקדם. אלא שכל אחד מקבל את הישועות על פי מקומו ותפיסתו.

וזה מה שאמרו לגבי המשיח, שאם זכו יגיע על ענני כבוד, ואם לא זכו יהיה עני ורוכב על חמור. גם זה עניין הגאולה שיכולה לבוא ברחמים, או חס ושלום במלחמות וכדומה. הכל יבוא על תיקונו בוודאי, השאלה רק באיזה אופן זה יהיה.

לכן עלינו לעשות כל שביכולתנו להגביר את כוח האמונה, להתעלות ולהתחבר למקומות הגבוהים ביותר שאפשר. להגדיל את האמונה וכך להגדיל את הישועות שנקבל. השם יתברך יזכה אותנו להגיע לדרגות גבוהות באמונה, שיביאו לנו ישועות עצומות ואת הגאולה השלמה ברחמים גדולים במהרה בימינו אמן.

להעמיק ולהחדיר אל הלב – פרשת ויחי

לאחר פטירת יעקב, אחי יוסף נופלים לפניו ומוכנים להיות לו לעבדים, מתוך שהם חושבים שירצה לנקום בהם ואולי אפילו להרוג אותם. אבל יוסף מסביר להם שזה הכל היה מסובב מהשם ושאין להם מה לדאוג כלל, כי הוא לא כועס עליהם והוא ידאג להם ויכלכל אותם ואת משפחתם.

בנוסף הוא מנחם אותם ומדבר אל לבם. ומובא במסכת מגילה טז שאמר להם דברים המתקבלים על הלב. ולמשל מה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, היאך יכול נר אחד לכבות עשרה נרות?

והמדרשים מאריכים עוד יותר עם דברים שונים המתקבלים על הלב שאמר להם. שהם הראש והוא הגוף, ומה יועיל הגוף ללא ראש? שהם נמשלו כעפר וככוכבים, ואיך יצליח לעשות מלחמה מולם? שאיך ילך נגד אביו, שאביו מוליד והוא קובר? שכמו שיש י"ב שעות, י"ב חודשים, י"ב מזלות, כך יש י"ב שבטים ואיך יבטל את זה?

גם אמר שעד לפני שהגיעו, המצרים היו חושבים שהוא עבד. אבל מאז שהגיעו, הבינו שהוא מיוחס. וכעת אם יהרוג אותם, יחשבו שסתם ראה קבוצת בחורים, אמר שהם האחים שלו ואז הרג אותם, ואם כן כיצד יוכל להרוג אותם? גם אמר שהמצרים יגידו שאם על האחים שלו לא חס, אז על אחת כמה וכמה על המצרים, ואיך יוכל להרוג אותם?

ולכאורה נראה שיש פה אריכות גדולה, וכי בשביל מה בכלל צריך את כל זה? האם לא הספיק ליוסף לומר לאחים שלו שהוא אוהב אותם וישמור עליהם ושאין להם מה לדאוג וזהו? וכי בשביל מה היה צריך להפליג ולחשוב על עוד ועוד דוגמאות שידברו על לבם?

מעבר לכך, כל הדברים האלו נשמעים כתירוצים בלבד. וכי היה אכפת ליוסף מה המצרים יחשבו עליו? וכי באמת לא יכל להזיק לאחים אם היה רוצה בכך? וכי אם לא היו כל הסיבות הטכניות האלו אז כן היה הורג אותם? הרי זה מובן שכל אלו רק תירוצים, ואם כן מדוע הוא כל כך טורח למצוא ולומר אותם לאחים?

אלא שיוסף הרגיש צורך לשכנע אותם ממש. שאמנם הוא ידע את האמת, שהוא כלל לא רוצה נקמה, ואדרבה, הוא מעריך את האחים ורוצה בטובתם. אבל האחים לא ידעו מה יש בלבו. לכן רצה להוכיח להם בצורה הכי ברורה שהוא לא מתכוון כלל לפגוע בהם.

כל החיים של האחים יכולים להפוך להיות חיי סבל נוראים אם לא ידעו את מה שבלבו של יוסף. הם יכולים לחשוב שאולי יוסף עושה הצגה, אולי הוא כן מקפיד, אולי הוא טומן להם פח, אולי בכל רגע יקרה משהו גרוע לא צפוי. מי יודע מה הוא מתכנן עליהם?

ואמנם הוא יכול היה להגיד להם את הדברים בצורה פשוטה. אבל עדיין זה לא מספיק חזק. הם היו רואים שהוא מתייחס אליהם בצורה טובה, אבל מכל מקום הוא לא היו יודעים מה יש בפנים. ואי אפשר שלא לחיות בפחד שאולי הכל זה מלכודת.

לכן יוסף היה צריך לשכנע אותם, לא רק לומר את הדברים אלא ליישב את הדברים בלבם. והדרך לעשות זאת היא על ידי משלים, דוגמאות, ראיות, לימוד קל וחומר, הוכחות וכו’. להיכנס לעומק הדבר ולא רק לזרוק איזה משפט סתמי. וכך אפשר לגעת בנקודות העמוקות יותר, ברגש ובהכרה הפנימית יותר.

להחדיר את הרגש על פי האמת

ומשם נוכל ללמוד גם לעצמנו. הרבה פעמים אנו חושבים בדרך מסוימת, ויודעים שזו האמת, אבל יחד עם זאת אנו לא משתכנעים ממנה לחלוטין. כי גם כשאדם יודע שדבר מסוים הוא הנכון, מכל מקום קשה להחדיר את הדבר לתוכנו. יש תאוות שמרחיקות, יש ניסיונות, יש שקרים שמפתים, יש יצרים וכו’. ולכן צריך לפתוח במסעות שכנוע.

ובעיקר בענייני התורה והאמונה, שאנו יודעים מהי האמת, אבל יחד עם זאת אנו רחוקים מלחיות בצורה שכזו. אדם יכול לדקלם משפטים, אין עוד מלבדו, הכל מלמעלה, השגחה פרטית, רק השם קובע, התורה היא החיים וכו’. אבל יחד עם כל המשפטים שהוא מדקלם, הוא מתנהג בצורה הפוכה לחלוטין.

הוא מסתכל על כל הסובבים אותו, שההוא שיקר, ההוא רימה, ההוא הכעיס, ההוא גנב וכו’. הוא מסתכל על כל הנסיבות, למה חסר לו כך וכך, למה דווקא הוא וכו’. וכך הוא חי בוויכוחים, כעס, עצבות, גאווה, תחרות, קנאה וכו’.

הוא מלא ביצרים ותאוות שמושכים אותו לעשיית עבירות, ומלא בעצלות שגורמת לו לא לקיים מצוות, וכך הוא נוהג בדיוק הפוך מהתפיסה שלו. הוא מאמין גדול ויודע שהתורה אמת, אבל כאילו שחי בצורה הפוכה.

אבל אז נשאל את אותו אדם איך זה יתכן? הרי הכל מלמעלה ואין עוד מלבדו? ואיך יתכן שמישהו אחר הצליח להזיק או לצער אותו באופן כלשהו? איך יתכן שהבלי העולם הזה מושכים אותו? איך הוא יכול להתגאות בהצלחה של השם שכאילו זה הוא עשה? איך יתכן שהוא כועס או עצוב מנסיבות החיים שהשם יתברך נתן לו אותם בהשגחה פרטית?

אלא שמובן הדבר שכאשר אדם אומר שזה ברור שאין עוד מלבדו, או שהוא המאמין מספר אחת וכדומה, זה סתם משפט חסר משמעות. כי חסר החיבור לאותו משפט. חסר השכנוע העמוק שיגרום לאדם להתחבר למשפט ולהתחיל לחיות את חייו על פיו.

סוד החיבור

ישנם שלושה סוגים של חיבור לדיבור או מעשה כלשהו שהאדם עושה. ישנה בחינה של אחד בפה ואחד בלב, שהאדם עושה משהו או אומר משהו בצורה חיצונית, אבל בפנים לא מאמין בזה כלל. וזוהי בחינה של פירוד ממש.

ישנה בחינה יותר גבוהה, שבה האדם מאמין במה שהוא עושה, אבל יחד עם זאת הוא לא מחובר. וכמו למשל שאדם מתעורר בבוקר, אומר מודה אני ועושה נטילת ידיים. מצד אחד הוא בוודאי עושה זאת מתוך אמונה, שהרי הוא בחר לחיות בצורה שכזו.

אבל מצד שני, פעמים רבות הוא לא חושב על מה שהוא עושה, הוא אומר מודה אני בלי לחשוב שהוא באמת מודה להשם שהחזיר לו את הנשמה. הוא עושה נטילת ידיים והראש שלו בכלל מונח במקום אחר. הוא עושה את הדברים באופן אוטומטי בלי לשים לב, כמצוות אנשים מלומדה.

וישנה הבחינה הגבוהה ביותר, שזהו חיבור ממש. שהאדם אומר מודה אני, ובאמת חושב ומרגיש הכרת הטוב לבורא על כך שהנשמה שלו שהייתה בעולמות העליונים חזרה אליו לתוך הגוף. הוא עושה נטילת ידיים ובאמת מרגיש ומתחבר לתחושה הזו של היטהרות. ולחיבור מסוג כזה קשה יותר להגיע.

לכן כאשר אדם אומר לעצמו שהכול מלמעלה, הוא לא באמת מתכוון לומר שהוא חושב שממש הכל כולל הכל מלמעלה. כי הוא רואה את הגשמיות סביבו וחי אותה, מתעצבן מדברים שלא מסתדרים או מאנשים שמטרידים אותו וכו’.

אלא שהוא רוצה לומר שהוא מבין שעל פי האמת הכל מלמעלה, למרות שהוא עצמו רחוק מאוד מלהרגיש את זה. וזוהי הבחינה השנייה שתוארה, שהוא כן מאמין בנכונות הדברים, אבל הוא לא מתחבר אליהם.

יש אנשים שישבו בשיעורי תורה רבים, שבאו מישיבות, שיכולים לדקלם גמרות שלמות, שמכירים את כל סיפורי הצדיקים הקיימים, אבל יחד עם זאת אין להם כמעט שום נגיעה ביהדות. כי הם נגעו רק בחיצוניות הדברים ולא ניסו להתחבר אליהם.

ולפעמים רוצים לקחת מישהו לשיעור תורה, אז הוא אומר שכבר שמע את השיעור הזה. רוצים לספר לו סיפור מחזק, אבל הוא כבר מכיר. רוצים לדבר אתו על אמונה, אבל אי אפשר לחדש לו שום דבר. הוא מכיר כבר הכל, אבל יחד עם זאת לא מכיר כלום.

וזה הכי גרוע, שהוא חושב שהוא מכיר ונהיה אטום וכך לא מוכן לקבל. אבל יחד עם זאת הוא רחוק מהכרת הדברים באמת. כי הוא מעולם לא חווה את הדברים, מעולם לא התחבר אליהם, רק שמע בחצי אוזן ואז חושב שהוא כבר יודע ומכיר.

הדבר דומה למישהו שראה מאכלים רבים מכל העדות השונות, אבל יחד עם זאת מעולם לא טעם שום דבר חוץ מפת יבשה. אז בכל פעם מישהו מציע לו משהו, והוא מיד אומר שהוא כבר מכיר את המאכל. כי הוא באמת כבר ראה אותו בעבר, אפילו ראה איך מכינים ואילו חומרים מכניסים. אלא שאותו אדם רק ראה את המאכל מבחוץ, ואם כן, יוצא שהוא לא יודע כמעט כלום.

הוא חושב שהוא מבין יותר מכולם. כי הוא כבר ראה את כל השפים הגדולים שמכינים את כל סוגי המאכלים שאף אחד כמעט לא מכיר. אבל יחד עם זאת הוא בור, כי ישנם אנשים שבקושי מכירים כמה מאכלים בודדים, אבל הם זכו לטעום אותם.

כמובן שזהו משל דמיוני לעניין האוכל, אבל זה כך ממש לכל העניינים. זה לא מספיק לגעת ברבדים החיצוניים של הדבר ואז להצהיר שכאילו הכל ברור. צריך לטעום את הדבר, להכניס אותו לתוכנו, להרגיש אותו. אפשר לדבר במשך אלף שנה על עניין מסוים, אבל כאשר האדם חווה את אותו עניין, זה כבר אחרת לגמרי, וזה הרבה יותר חזק מכל האלף שנה שעברו.

טעמו וראו כי טוב השם

וכל זה יסביר לנו קושיות גדולות. שפעמים רבות מדברים בשבחה של תורה. שכל מי שמתעסק בה זוכה לכך ולכך. ולכאורה היה אפשר להקשות שאנו לא רואים שזה מתקיים? וכן מובא בתהלים טעמו וראו כי טוב השם, ולכאורה יש הרבה שטעמו ולא ראו, ואם כן איך זה מסתדר?

אלא שכעת הדבר יהיה מובן יותר. שאדם יכול לקיים את כל המצוות עם כל הדקדוקים, להיות לבוש כחרדי ולשבת כל היום בבית המדרש ללמוד תורה. אבל יחד עם זאת, הכוונה שלו נמצאת במקום אחר לחלוטין. ואז אמנם מבחינה טכנית זה נחשב לו שהוא מקיים מצוות והוא גם יקבל על זה שכר, אבל מבחינת הלב הוא לא מתקדם לשום מקום.

ואז לאט לאט הוא יכול להימצא בהפסקת קפה, טלפון וסיגריה יותר ממה שהוא נמצא בתוך בית המדרש עצמו. משם הוא פוזל לענייני העולם למצוא לו עסקאות מזדמנות שהוא יכול לעשות, משם הוא כבר עובר לעבודה של יום שלם עם איזה שיעור תורה קטן בסוף היום, ועד מהרה גם השיעור הזה נעלם לו ואתו גם מעט המצוות שהוא עוד מקיים.

ואז כולם מסתכלים על אדם כזה וחושבים שאדם שהיה בן תורה גדול "חזר בשאלה". ואז הוא מספר על כל הדברים הטכניים שכאילו לקויים בעולם התורה, על הרבנים ה"מאיימים", על המצוות הקשות לביצוע, על האיסורים המגבילים וכו’. וכולם רואים את זה וחושבים שבאמת תלמיד חכם גדול וירא שמיים, כאילו עזב את הכל והפך להיות מה שקרוי "חילוני". וכל זה מביא לחילול השם עצום.

אבל האמת היא שהכול בדוי. כיוון שאותו בן תורה גדול, תלמיד חכם ירא שמיים, הוא מעולם לא היה קשור לתורה וליראת שמיים. כי הכל היה חיצוני. הוא למד בישיבות, ישב בבתי מדרש, קיים מצוות, אבל הכל בצורה טכנית חיצונית. מעולם לא היה לו חיבור אמתי. כי אילו היה באמת מרגיש רגע אחד של יראת שמיים אמתית, לעולם לא היה מסוגל לעזוב את זה.

וכך גם להפך. זה גם הסוד הגדול של הצימאון שקיים בעולם לתורה ומצוות. שלפעמים יש אנשים מנותקים ורחוקים, שכל הסביבה שלהם רחוקה מתורה ומצוות, אבל הם עצמם כל כך משתוקקים ורוצים להתחזק. ולא תמיד זה אפשרי מבחינתם, כי הם צריכים לעזוב את כל ההרגלים, את המשפחה, את החברים ואת כל העולם החיצוני שלהם לשם כך. אבל מכל מקום הם משתוקקים לכך בתוכם.

כי אותם אנשים בדרך כלל חוו איזו חוויה קטנה של יראת שמיים. הרגישו משהו שקשור לקדושה. ולאחר שהרגש חדר, זה כבר הופך להיות דבר עצום, עד שהכול מאבד טעם ליד זה. ואמנם אם יזניחו את זה, אז לאט לאט זה עלול להידחק לפינה, אבל מכל מקום אותו רגש נפלא קיים בתוכם לעולם, ואם יתחברו אליו, שיהיה למשל דבר כלשהו שיזכיר להם את החוויה, אז מיד הם ירגישו את העצמה הגדולה.

לכן נאמר טעמו וראו כי טוב השם. כי אדם שמסתכל על הדברים מבחוץ לא יכול להבין. אי אפשר לצפות שאנשים ישמעו על האיסורים הרבים שיש בשבת ויחשבו בלבם כמה זה נשמע כיף. הרי בצורה טכנית זה בוודאי לא מושך. אבל כאשר טועמים את הדבר, זה כבר שונה לחלוטין. מספיק שבת אחת אצל איזו משפחה חרדית נחמדה שמארחת כדי להבין שכל השבתות שחיללנו היו גיהינום בעולם הזה.

לנסות להגיע לפנימיות

וכל זה נוגע לכולנו. שפעמים רבות כל כך משקיעים ברבדים החיצוניים וזונחים כמעט לחלוטין את הפנימיות של הדברים. שמודדים את יראת השמיים של האדם על פי מספר הגמרות שסיים או עניינים טכניים אחרים. ואמנם זה בוודאי חשוב וטוב לסיים כמה שיותר גמרות, אבל השאלה היותר חשובה היא כמה יראת שמיים הצליח לשאוב מתוך אותה גמרא שלמד.

לצורך העניין צריך לזכור שישנם אנשים רשעים שלומדים גמרא במטרה למצוא בה כאילו טעויות וסתירות כדי לטעון דברים נגד התורה ולנסות לבזות ולהתריס. יש כאלו שהולכים לשיעורי תורה כדי לכתוב דברי נאצה נגד תוכן השיעור ששמעו או נגד אותו רב שהעביר אותו. וכי יעלה על הדעת שכל אלו ייחשב להם שלמדו תורה בזמן הזה? הרי מובן הדבר שהכול הולך לפי הכוונה של האדם.

אנשים רואים שכולם בבית הכנסת מתפללים ומתנועעים, וכך כל אחד מחקה את השני. ואז יוצא שיכול להיות אדם שמתנועע בכבדות, בעצימת עיניים עם ידיים על הלב וחיוך של דבקות על השפתיים, אבל בפנים אין כלום. שהוא בדיוק חושב על מה שהחבר אמר קודם או מה הוא רוצה לאכול בערב.

אנשים תופסים שהעיקר זה להספיק כמה שיותר, להרבות תורה, להרבות מצוות, להרבות חסדים וכדומה. ואמנם בוודאי שכל אלו חשובים ביותר. אבל הדבר העיקרי עוד יותר הוא להיכנס לעומק ולהחדיר אל הלב. להתחבר לדברים ולחיות אותם.

וזה מה שאמרו חז"ל שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמיים. שהעיקר זה לעשות מתוך כוונה, מתוך חיבור. אמנם ישנם גם עניינים טכניים, צריך לקיים מצוות בצורה מעשית מדויקת, יש הלכות, יש דקדוקים רבים, אבל כל אלו באים כדי לכוון אותנו למקום הנכון עם הכלים הנכונים שנוכל להתחבר להשם. וזה העיקר שצריך לקחת משם.

ויוצא שמעבר למעשים ולדיבורים, ישנו החלק של הכוונה שהוא החשוב ביותר, ודווקא שם צריך להשקיע את רוב הכוח. שלא משנה כמה פעמים כבר שמענו את הסיפור, למדנו את הגמרא או קיימנו את המצווה, מה שחשוב הוא איך נצליח להתחבר לדברים כעת בצורה עמוקה וחזקה יותר.

איך יוצרים חיבור?

אלא שעניין החיבור הוא לא פשוט. זה לא דבר של מה בכך שאפשר לעשות בצורה טכנית וזהו. אלא דבר שמצריך מחשבה ותכנון, שדורש סבלנות ורצון גדול להיכנס לעומק. ולכן יוסף מלמד אותנו כיצד נוכל לנסות להתחבר לדברים.

כאשר אנו רוצים להחדיר לתוכנו דבר כלשהו, עלינו לעשות מסעי שכנוע אמתיים. כמו שיוסף מצא תירוצים רבים שיוכיחו לאחים בצורה ברורה שאין סיכוי שינקום בהם, כך אנחנו צריכים למצוא תירוצים רבים וחזקים לעצמנו.

אז במקום לומר משפט סתמי כמו "הכל לטובה" ולהתעלם לחלוטין מהתוכן הפנימי שלו, צריך לנסות באמת למצוא את הדברים בצורה מוחשית. לשכנע את עצמנו להאמין בזה. להסתכל על אירוע שקרה ולראות איך זה היה לטובה מנקודות מסוימות, לחשוב על גדלות השם ואיך שהוא מתכנן את הכל וכו’.

אפשר לקרוא איזה ספר בנושא, להעמיק, לחשוב עם עצמנו על התנהלות הדברים וכו’. זה דורש הרבה השקעה, תרגול, סבלנות וכו’, אבל בסופו של דבר זה מביא לנו משהו אמתי ולא סתם משפט שאפשר לומר עשרות אלפי פעמים בלי להבין חצי דבר ממנו.

אדם צריך לחשוב כמו אנשי מכירות. שכאשר הם רוצים להשפיע על אחרים לקנות את המוצר שלהם, הם חושבים כיצד להציג אותו בצורה הטובה ביותר. לתת לו צבעים יפים, עטיפה מושכת את העין, כותרת מסקרנת וכו’. הם עושים תרגילים רבים כדי להשפיע על הרגש, מנסים להתחבב ולהפוך פגישה עסקית לאישית יותר וכו’.

ולכאורה, מדוע שלא יציעו את המוצר וזהו? בשביל מה צריך את כל התרגילים האלו? אלא שהם רוצים לחדור לתוך הרגש שלנו, כך שנתחבר לאותו מוצר ונרצה לרכוש אותו. ואמנם בוודאי שאנו לא מעודדים אנשי מכירות, ובטח שלא תרגילים ומניפולציות על אחרים, אבל יחד עם זאת נוכל ללמוד מהם לעצמנו.

שבצורה דומה אנו צריכים להשקיע בשכנוע עצמי. לא להסתפק באמירה סתמית, לא לומר לעצמנו שאנחנו כבר יודעים ומכירים, אלא לנסות לחקור ולחשוב על הדברים היטב, עד שנחדיר אותם לעצמנו.

וזה מה שאנשים רחוקים מתורה ומצוות טוענים לגבי חוסר ההתקדמות שלהם. שהם עדיין לא מרגישים מוכנים, שזה לא בא להם מהלב, שהם פוחדים לעשות את הצעד וכו’. ואמנם הם צודקים במובן מסוים, אבל גם אם יחכו עוד אלף שנה זה לא יבוא מהלב והפחד יישאר כפי שהוא. אבל אם ישכנעו את עצמם, אז זה יבוא הרבה יותר מהר ממה שהם חושבים לעצמם.

ויוצא שאדם צריך לעשות חושבים עם עצמו, מה נכון, מה טוב ומהי האמת. כל זה ללא נגיעות אישיות מצד עצמו, אלא רק מצד השכל. ולאחר שהוא הסיק את המסקנות הנכונות, כעת ינסה לחקור ולהעמיק ככל שאפשר באותם עניינים כדי לשכנע את עצמו. ואז ממילא הוא יתחבר לדבר וגם הרגש יגיע.

וזה עובד לגבי כל עניין בחיים. ולמשל יש אנשים שפוחדים מדברים מסוימים מעבר לנורמה, וכמו פחד מכלבים, עכברים, ג’וקים, מהחושך, מגבהים וכו’. והדבר מצוי שאומרים לאותם אנשים שאין להם ממה לפחד. ובעיקר אומרים את זה לילדים. אבל ברור לכולם שלא עשו בזה דבר.

וכי כעת זה ירגיע אותם? וכי כעת הם יפסיקו לפחד? הרי זה משפט סתמי וחסר משמעות מבחינתם מול עולם שלם של רגשות ופחדים ממשיים. כשאומרים למישהו לא לפחד הוא מפחד עוד יותר. אין כפתור שאפשר ללחוץ עליו כדי להפסיק לפחד. זה לא משהו טכני.

זה גם לא ידע שכלי שחסר בתמונה, שהרי כולם מבינים שהג’וק לא יטרוף את הבן אדם, אבל יחד עם זאת ישנו אינסטינקט להירתע. זה לא שעד עכשיו היו בטוחים שעכברים אוכלים אנשים וכעת שהכריזו שאין ממה לפחד, אז כולם יכולים להירגע. כולם כבר יודעים שאין ממה לפחד, ולכן זה לא יעזור לומר את זה. זה לא מרגיע אף אחד.

אין פה היגיון, אלא רגש. ולכן צריך לשכנע ממש ולהעמיק, כדי לגעת ברגש. צריך לחשוב על הדברים לעומק, להביא דוגמאות, להמחיש, לרדת לפרטים, וכך לנסות ליישב את הדברים על הלב בצורה משכנעת.

להתחבר אל הטוב

ולפי זה נוכל ללמוד כיצד לזמן שפע וטוב לחיים שלנו. שכאשר האדם מסתכל על הטוב, הוא מתחבר אליו. וכאשר הוא מחובר אליו, אז ממילא הוא יכול לקבל ממנו עוד ועוד. וזה מה שעשה יוסף שתמיד ניסה להתחבר לטוב, גם כשמכרו אותו האחים, גם כשאשת פוטיפר ניסתה להכשיל אותו, גם כשהיה בבית הסוהר, בכל מצב אפשרי. ומשם זכה לשפע עצום שאין כדוגמתו, שהיה משפיע שפע לכל העולם בזכות הצדקות שלו.

ובאמת תמיד יש דברים טובים שאפשר להסתכל עליהם כדי ליישב את הלב. גם לאדם שנמצא במקום הכי גרוע ועצוב, יש המון ממה לשמוח. זה לא עניין של שקר שצריך להמציא, אלא דברים אמתיים שלפעמים האדם מדחיק ולא שם לב אליהם.

פעמים רבות אדם מסתכל על התמונה השחורה. רואה את הגרוע מכל. חושב על דברים לא טובים ומעלים את כל הטוב שיש לו. ואז הוא חושב לעצמו איך יצליח לשקר לעצמו? וכך למשל רוצים לפעמים לעודד ילד מופרע כדי לחנך אותו, אבל מצד שני אי אפשר לשקר לו ולומר כמה הוא עוזר ומתנהג יפה כאשר הוא רומס את הערכים. אז איך ישקרו לאותו ילד?

אלא שבאמת לא צריך לשקר כלל. תמיד יש טוב, ורק שמעלימים אותו. וזו הבחינה של המן שהעלים את כל הטוב שהיה לו, שהיה המשנה למלך, ורק הסתכל על כך שמרדכי לא משתחווה לפניו. אבל אם אדם יחליט להסתכל על הטוב, הוא יצליח למצוא אותו, כמו יוסף הצדיק.

ואז ינסה לשכנע את עצמו, לספר סיפורים, לחשוב, לדמיין ולעשות כל מה שאפשר כדי להתחבר לאותו טוב. ומתוך שהוא מחובר לטוב, הוא מושפע ממנו ומקבל עוד ועוד טוב ממשיים. תמיד אפשר לשנות זווית ראיה ולהסתכל על הטוב, גם במקומות הגרועים ביותר שאדם מגיע אליהם.

וזה מה שיוסף עשה כעת לאחים. הוא הראה להם נקודה של טוב. שהם רצו למכור אותו, אבל השם כיוון את הדבר לטובה. וכדי לשכנע אותם, הוא השתמש בכל הדוגמאות שיכול היה למצוא. להוכיח להם את הדבר ממש. לא סתם משפט חסר משמעות שהוא אומר בלי כוונה, אלא משהו אמתי ומוכח שהוא מתחבר אליו.

השם יתברך יזכה אותנו להתחבר אליו ממש, למצוא את הדרכים אל הלב שיחברו אותנו לעולמות העליונים כך שנוכל לחיות באמת בחיבור עצמתי ובלתי פוסק ביראת שמיים, באמונה גדולה ובדבקות עצומה.

להגביר את כוח הקודש על החול – פרשת ויגש

יעקב אבינו היה בצער גדול במשך עשרים ושתיים שנה כיוון שיוסף נעלם. ואומרים חז"ל שפרחה ממנו רוח הקודש מרוב הצער שהיה לו. זה היה ממש כאילו נחרב עליו עולמו. הוא עבר דברים קשים, עם עשו, עם לבן, אבל זה היה קשה מהכול, שלא הצליח להתנחם במשך כל השנים הללו.

ואז באו וסיפרו לו שיוסף חי. בתחילה הוא לא האמין שזה יתכן, אבל לבסוף הבין שזה נכון ומיד ירד למצרים כדי לראותו. הוא כל כך חיכה לרגע הזה במשך כל כך הרבה זמן. זה אולי הרגע המאושר ביותר בחייו.

וכאשר הגיע המפגש המרגש, יוסף ניגש לאביו, נפל על צוואריו ובכה. אבל יעקב לא זז כלל, אלא מובא ברש"י שהיה קורא את שמע באותה שעה.

ולכאורה צריך להבין איך בכלל הצליח להתרכז בקריאת שמע? איך יתכן שלא נתן איזה חיבוק קטן, או לכל הפחות איזה חיוך לכיוון הבן האהוב ביותר שלו שלא ראה מעל עשרים שנה? איך נהג בקרירות כזו?

ועל אחת כמה וכמה שהרי מעיקר הדין אמרו חז"ל שמותר להשיב שלום לאדם נכבד באמצע קריאת שמע, והרי יוסף היה מלך מצרים. ומכל מקום בין הפרקים התירו להשיב אפילו לאדם פשוט. וגם אם נאמר שהוא רוצה להחמיר, אז שלא ידבר, אבל מכל מקום יכול היה לתת לפחות איזה חיוך קטן בין פרק לפרק?

מעבר לכך, הרי בוודאי היה אפשר להרגיש בזה שיוסף מתקרב עוד לפני שהגיע, שהרי היה מלך מצרים ובוודאי התלוו אליו כל הפמליה שלו עם רכב גדול ופרשים. לכן מובן שכבר ראו אותם מרחוק והבינו שיוסף מגיע בעוד כמה דקות.

ואם כן זה לא מובן כלל, שהרי קריאת שמע זה עניין של כמה דקות לכל היותר. אז האם יעקב לא יכול היה לכוון לסיים את קריאת שמע לפני כן, או לחכות לומר קריאת שמע לאחר מכן? האם דווקא באותו הרגע שיוסף הגיע הוא היה מוכרח לקרוא את שמע?

אלא שנראה מכל זה שיוסף לא הגיע במקרה בזמן שיעקב היה קורא את שמע ואז הפתיע את יעקב שלא יכל להפסיק באמצע. אלא אדרבה, יעקב כיוון לקרוא את שמע בכוונה ובדבקות בצורה מכוונת דווקא באותה שעה שיוסף הגיע.

שבמשך עשרים ושתיים שנה היה בעצבות והיה נותן את הכל כדי להגיע לרגע הזה שיוכל לראות את יוסף בנו. זה היה הדבר שהכי רצה והיה הכי חשוב לו. הוא כל כך השתוקק לכך. הוא ייחל לזה יותר מכל דבר אחר בעולם.

אלא שדווקא מרוב שכל כך רצה בזה, אז לכאורה אולי זה נראה כמו זלזול בחפצי שמיים. שהדבר שהכי מעסיק את מחשבתו זה בנו, וכאילו שחפציו האישיים יותר מעסיקים אותו מחפצי שמיים. שאולי בנו יותר חשוב לו מאהבת השם וקיום המצוות. לכן היה צריך לעשות מעשה שיוכיח את ההפך.

הרי מי יכול לומר על עצמו שהיה בעצבות נוראה במשך עשרים שנה כיוון שלא כיוון כראוי בתפילה? מי יכול לומר שהוא כל כך מתרגש ולבו פועם בחזקה כיוון שהוא מניח תפילין? מי יכול לומר שהוא חיכה בקוצר רוח במשך עשרים שנה לרגע בו יוכל לקיים מצווה כלשהי?

סדר עדיפויות – קודש מול חול

אנשים יכולים להיכנס ללחצים, תאוות, השתוקקות וריגושים גדולים מתוך ענייני החול והגשמיות שלהם. אם זה פרנסה, רפואה, משפחה, זוגיות ושאר כל הדברים שמעסיקים אותם. אבל את ענייני הרוחניות הם לוקחים בקלות. שזה לא נורא לוותר על איזו מצווה פה ושם, ובכל אופן לא צריך להיכנס כל כך ללחץ או לריגוש גדול מתוך כך.

אם יש לאדם לא עלינו ילד חולה, הוא לא יצליח לישון בלילה. אבל גם אם הוא לא אמר תיקון חצות, הוא בכל זאת יצליח לישון מצוין. אם מישהו פגע בכבוד שלו, הוא לא יסלח לו גם אחרי שנים, אבל אם מישהו גרר אותו לעבירה ופגע ברוחניות שלו, הוא ימשיך להיות חבר טוב כאילו שלא קרה כלום.

ויוצא מכך שאדם נותן חשיבות גדולה יותר לחפציו האישיים, לדברי החול שמעסיקים אותו. שישנם דברים רבים שמשפיעים על האדם ממש, שמרגשים אותו או עושים אותו עצוב, אבל את ענייני התורה והמצוות הוא לוקח כדבר של מה בכך. שאמנם הוא משתדל לקיים, אבל לא מתרגש מזה בצורה קיצונית.

אנשים חושבים כל היום על דברי חול והבלים. משפחה, עבודה, חברים, מה נאכל היום, לאן נלך וכו’. אלו הדברים שמעסיקים אותם ואלו הדברים שמרגשים אותם. אבל לגבי הקשר עם השם יתברך, הם בכלל לא מנסים להתאמץ.

הם שומעים איזה דבר תורה פה, חוטפים תפילה שם, איזו הלכה, איזו מצווה וכו’. אבל מתייחסים לזה כמו שעולים על אוטובוס או כמו שמעבירים כרטיס בעבודה. שכאילו זה עוד משהו שצריך לעשות, אבל לא שזה משהו מרתק ומרגש שצריך להשקיע בו. וגם אם זה לא יוצא, אז לא נורא. זה לא סוף העולם.

לכן מובן מדוע אנשים רבים מוטרדים מעניין העונשים בתורה. שלמשל אדם שמחלל שבת חייב סקילה. ולכאורה זה לא מובן להם, שאיך אפשר להרוג אדם רק בגלל שחילל שבת? וכי זה מוצדק לתת עונש מוות על דבר כזה? הרי אפילו על רצח העונש הוא קל יותר.

אלא שזה לא מובן כי אנשים לוקחים את עניין השבת כדבר של מה בכך. שכאילו זו רק המלצה טובה או איזו סגולה. הם לא מבינים שזה איסור חמור ממש. כי מבחינתם חפצי שמיים זה דבר שלא צריך להשקיע בו. שכאילו מצוות בין אדם למקום הן לא דבר חשוב, וכאילו שהשם מוותר לכל מי שחוטא. לכן הם לא מבינים מדוע העונש פתאום כל כך קשה.

הם סוברים שכאילו אם אדם בוחר לחלל שבת זו בחירה שלו ואין בכך שום בעיה. כמו שיש פינות מיוחדות למעשנים, כך כאילו יש פינות מיוחדות למחללי שבת. שמי שרוצה יכול לבחור להיות לא שומר שבת ולעשות ככל העולה על רוחו, שהרי זה עניין פרטי שלו.

אבל צריך לזכור שגם אם אדם ירצה לקפוץ מגג של בנין זה עניין פרטי שלו. אבל שם כולם מבינים שאסור לתת לזה לקרות. אם אדם יעודד את החבר שלו לקפוץ מהגג יכניסו אותו לכלא. אבל כשהוא מעודד אותו לחלל שבת זה בסדר גמור. כי המצוות זולות מדי בעיני אנשים ולכן הם לא מייחסים להם חשיבות.

הם לא מבינים שאדם שמחלל שבת משפיע על העולמות העליונים בלי להרגיש ומביא חורבן גדול לעולם. הוא מביא לגזרות קשות מלמעלה, הרס וחורבן, ייסורים ומוות, פיגועים, רעב, חולי, מגפות ואסונות נוראים בלי שאף אחד שם לב.

אז אם אדם רוצח, גונב או אונס, מיד כולם מגדירים אותו כרשע עצום. אבל אם הוא מחלל שבת וגורם בכך לנזקים כבדים הרבה יותר מאחורי הקלעים, אז הם פשוט מגדירים אותו בתור "חילוני", וכאילו שאין בזה שום דבר לא בסדר.

איך להגביר את הרגש לרוחניות?

ואמנם הדבר נראה רחוק מאיתנו, שהרי הטבע האנושי הוא בדיוק הפוך מכך. שאדם מתנהג בקרירות כלפי חפצי שמיים ומתפרץ ברגש בדברים שנוגעים לו ולאנשים הקרובים אליו. כי חפצי שמיים נראים כדברים רחוקים מאיתנו שאין לנו השגה בהם, אבל בדברים האישיים שלנו יש לנו נגיעה אישית וזה נראה הרבה יותר קרוב.

קשה למצוא אנשים שבוכים בכי קורע לב בזמן אמירת וידוי בתפילה, מתוך שכל כך מצטערים על החטאים שעשו. קשה למצוא כאלו שכל כך מאושרים במשך כל השבוע כיוון שקיימו איזו מצווה. כי אנשים לא מחוברים לזה, אלא לגשמיות שסובבת אותם.

ולכן התקנה לכך היא לנסות להראות בדרכים שונות שאהבת השם יתברך כן חשובה לנו יותר מדברי החול. אפילו להראות את זה בצורה מאולצת, אבל העיקר לנסות להראות. להוציא את זה החוצה. וכך מתוך המעשים, גם הלב מושפע והרגש לאט לאט נולד.

ולכן למשל מובא ברמ”א בסימן צח, שאסור לאדם לנשק את בניו בבית הכנסת, כדי שלא יראה שאהבתו לבניו גדולה מאהבת המקום. הרי הוא הגיע לבית הכנסת כדי להתפלל, כדי להתחבר להשם, כדי להראות את אהבת השם שבלבו, אז איך כעת ינשק את בניו כאילו שהם חשובים יותר?

גם מובא שאסור לאדם לאכול, להתעסק בצרכיו או אפילו ללכת לומר שלום לחברו קודם תפילת שחרית. שלא יראה שחפציו האישיים חשובים יותר מחפצי שמיים. גם מובא שבית הכנסת צריך להיות גבוה יותר ומפואר יותר מכל בתי העיר. שצריך קודם כל לדאוג לשכינה הקדושה, ורק לאחר מכן להתעסק בדברים האישיים.

אנשים מנסים להפוך את הבית שלהם לארמון, אבל בבית הכנסת לפעמים הספסלים שבורים, האריחים נופלים, הכיורים נוזלים, הברזים חלודים והכל נראה מוזנח. בבית אף אחד לא מעז להניח רגלים על הספה, אבל בבית הכנסת מחייכים לילדים שמשחיתים רכוש כאילו שהכול הפקרות. אבל על פי האמת זה צריך להיות הפוך, שדווקא בבית הכנסת שצריך להשקיע. שכל מה שיש לאדם בבית, צריך להיות בבית הכנסת יפה ומפואר יותר.

וכמובן שלא מדובר רק על בית כנסת, אלא בתי מדרשות, ישיבות וכל מקום של לימוד תורה. ומשם אפשר גם ללמוד לכל המצוות, שכמו שאדם קונה לעצמו ביגוד יפה ומושקע, כך ישקיע גם בציצית נאה ותפילין מהודרות. כמו שהוא משקיע בריהוט לבית, כך ישקיע בספריית קודש איכותית עם ספרים מרובים. כמו שהוא מבזבז על דברי מותרות, כך גם ייתן לצדקה ויעזור לנזקקים.

וכך בכל עניין וכל הנהגה, שכשם שהוא משקיע בדברי חול, כך ישתדל להשקיע עוד יותר בדברי קודש. וכך גם לעניין ניהול הזמן. שישקיע את עיקר זמנו ועמלו בתורה הקדושה וקיום המצוות, ושלא יסתפק בחצי שעה של תפילה בבוקר מול יום שלם של דברי חול רחוקים מתורה ומצוות.

אנשים קובעים פגישות, לוקחים על עצמם מטלות, סידורים וארגונים שונים, וכך ממלאים את לוח הזמן שלהם בדברים שונים. אבל לשיעור תורה אין להם זמן מיוחד שהם מקדישים, אלא שאם יש להם חלון זמן פנוי, ובמקרה יש להם חשק, ובדיוק יש בסביבה איזה רב מעניין, אז אולי הם ילכו לשמוע שיעור. אבל זה צריך להיות בדיוק הפוך. שהדבר הראשון שצריך לקבוע הוא שיעור תורה, ולאחר מכן בזמן הפנוי אפשר לעשות את שאר העיסוקים.

וכך אפשר להשפיע על הרגש ממש. שכאשר עושים את הדברים אפילו בצורה מאולצת ולא טבעית, אבל מכל מקום מנסים להשקיע באמת בדבר, אז מגבירים את חשיבותו וכך הרגש לאותו עניין מתגבר.

יעקב אבינו בוודאי התרגש מאוד לפני המפגש שציפה לו בכיליון עיניים. אלא שהדבר אולי עלול להראות מעט זלזול בענייני הקודש. וכי המפגש הזה יותר חשוב מהשם יתברך? וכי יתכן שזה יותר מרגש מקיום מצוות וחיבור לקדוש ברוך הוא?

לכן יעקב אבינו קורא את שמע בכוונה גדולה דווקא בשעה שיוסף מגיע כדי לכפות את יצרו. להראות שאהבתו להשם יתברך היא יותר מהכול. להראות שיש חשיבות לחפצי שמיים יותר מאשר לחפציו האישיים. שהמפגש עם יוסף לו חיכה בהשתוקקות במשך יותר מעשרים שנה הוא לא חשוב כמו קריאת שמע.

ולכן גם לא זז כלל, ואפילו שיכול היה לעשות איזו מחווה של חיבה, מכל מקום הוא דמם כאילו שיוסף בכלל לא נמצא שם. וגם כשיוסף חיבק אותו ובכה על צוואריו, הוא התעלם והדביק את מחשבתו רק בהשם יתברך.

דחיית סיפוקים

ואמנם הנהגת יעקב אבינו נראית כבלתי אפשרית ולא אנושית. וכך אנשים בטוחים שזה נשגב מאיתם. ואנשים רחוקים מתורה ומצוות רואים את זה כחסר רגישות ואפילו פוגעני ולא מוסרי. כי אצלם התאוות והרגשות זה דבר שמוכרח לצאת החוצה, ומבחינתם המעלה העליונה על הכל זה רק בין אדם לחברו וכאילו שאין שום חשיבות למצוות בין אדם למקום. אז מובן שלדעתם החיבוק ליוסף עולה על כל המצוות.

ומכל מקום גם אצל מי שמצליח לתפוס את זה בשכל, עדיין הדבר רחוק מאוד מהרגש. ויוצא שקשה מאוד למצוא אנשים שבאמת ינסו להתחבר לדברים. אבל באמת זה שייך לכולנו, וזה חלק בלתי נפרד מההתקדמות הרוחנית שלנו בעולם. כולנו מוכרחים לעשות מעשים כאלו בפועל, להוכיח שאהבתנו למקום היא חזקה יותר מאהבה לרצונות הפרטיים שלנו.

ומובן שיעקב אבינו התמודד עם דבר עצום, שלקח את הרגש העצום שהיה מרכזי בחייו במשך עשרים ושתיים שנה, ופשוט העלים אותו כאשר הגביר את הכוח והחשיבות של קריאת שמע בכוונה עליו. ואמנם אנחנו הקטנים לא בדרגות כאלו, אבל מכל מקום אפשר לקחת את אותה הנהגה לדברים פשוטים יותר שגם אנחנו נוכל להתמודד איתם.

וזה העניין של דחיית סיפוקים ותאוות. שכמעט בכל רגע נתון, מצויה איזו תאווה כלשהי שמניעה את האדם. שהאדם רעב, צמא, רוצה לומר משהו, רוצה לעשות דבר כלשהו, רוצה להשיג דבר כלשהו וכו’. וכל אלו תאוות שכאילו משתלטות על האדם וגורמות לו להפוך להיות כמו בהמה, שכאילו הוא מוכרח להשיג את הדבר.

ולכן אפשר לעשות עבודה עצמית, ולנסות לקדש מעט את החומר ולהגביר את כוח הקדושה. ולמשל אם אדם רעב מאוד לאחר שלא אכל כמעט כל היום, ובדיוק הכל מוכן לסעודה והוא התפנה מכל עיסוקיו, הוא מתיישב ליד השולחן מול צלחת שמכילה בדיוק את האוכל שהוא מאוד אוהב וכבר נוזל לו ריר מהפה, אז כעת זה בדיוק הזמן לדחות את התאווה שלו בחמש דקות.

כעת הוא יכול לקחת איזה ספר קודש וללמוד כמה הלכות, הוא יכול לשאת תפילה לקדוש ברוך הוא, הוא יכול לעצום עיניים ולחשוב על שם הויה ולהתבונן בכך שאין עוד מלבדו וכו’. רק חמש דקות. וזה יעשה אצלו את ההבדל הקטן בין בהמה חסרת רסן שרוצה את התאוות כאן ועכשיו, לבין יהודי שמגביר את הקודש על החול.

בוודאי שאין הכוונה שאדם יעשה את זה בכל פעם שהוא רוצה לאכול, שקשה מאוד לעמוד בזה ללא הכנות מוקדמות. אלא שלפחות מדי פעם, כשהוא מלא בתאווה כלשהי או רגש חזק, שיקריב מעצמו וייתן מתנה להשם יתברך. זה כמו להקריב קרבן ממש. לכן השולחן הוא במקום מזבח. מתוך התאווה העצומה, שיעצור לרגע ויחשוב כיצד יצליח להעלות כבוד שמיים יותר מכבוד עצמו.

וכמובן שלא מדובר רק על תאוות אכילה. אם אדם מרגיש שהוא מוכרח לומר משהו, הוא יכול לעצור את עצמו לפעמים. אם אדם מוכרח להשיג משהו, הוא יכול להגביל את עצמו ולא לקנות את אותו דבר. וכן הלאה. כמובן שלא מדובר על דברים הכרחיים או שתצמח מהם איזו התעלות רוחנית וכדומה. אלא דברים סתמיים שהאדם מרגיש בוער בגללם.

ואמנם זה לא פשוט כלל, וזה יכול אפילו להיות ממש ייסורים מרים, הכל לפי גודל האש שבוערת בנו, אבל זה משתלם. זה נותן לנו שליטה, זה הופך אותנו לרוחניים ובעיקר מקרב אותנו אל השם יתברך. ככל שהאש גדולה יותר, כך נוכל לחוש סיפוק גדול יותר מההתגברות.

וזה מה שהפליגו חז"ל בשבח של מי שבולם את פיו בשעת מריבה. שבדיוק כאשר הכעס משתלט עליו, בדיוק כשהוא מרגיש בוער לפרוק את כל מה שבלבו, בדיוק בשיא הלהט, הוא עוצר את עצמו לכבוד השם יתברך ובולם את פיו. הוא יכול להגיב, אבל הוא בוחר לשתוק. אדם כזה מחזיק את כל העולם בזכות העצומה שלו.

הוא אולי חושב שלא עשה בזה כלום, ואולי אפילו מאוכזב שהפסיד במריבה ויצא "פרייר", שכולם צוחקים עליו שהוא יצא אפס וכאילו הכבוד שלו נפגע. אבל הוא לא יודע שכעת הוסיף לעצמו שפע עצום. הוא מנע גזרות קשות מהעולם. בזכותו עקרות נפקדו וחולים נרפאו. כמה צער וייסורים חסך לעצמו וכמה שפע הוסיף לעצמו.

ובאמת הרבה מצוות כבר מרמזות לכך. שאדם מוכרח לעצור ולחשוב לפני כל פעולה שהוא עושה. שלא ידבר ככל העולה על רוחו, שאולי זה לשון הרע, אולי זה דיבור חול בשבת וכדומה. שלא יעשה ככל העולה על רוחו, שאולי זו עבירה, אולי זה יזיק למישהו אפילו בעקיפין וכדומה. שלא יאכל כל דבר שבא לידו, שאולי זה דבר איסור, אולי זה חלבי והוא אכל קודם לכן בשר, אולי צריך לברור את זה קודם וכו’.

וכך יוצא שהתורה נותנת לנו המון כלים כדי להגיע למעלה הזו. שלא נתנהג כמו בהמות שפועלות על פי דחפים מזדמנים, אלא שנעשה דברים מתוך מחשבה עמוקה והתבוננות. וגם לאחר שביררנו אם הדבר טוב או לא, יש גם דרך לעשות את הדבר. וכמו עניין הברכות על המאכלים, נטילת ידיים לסעודה, קידוש בשבת וכו’. שכל אלו מביאים לאיפוק נוסף.

אלא שפעמים רבות אדם מזניח את כל זה. הוא לוקח איזה מאכל תאווה וממלמל את מילות הברכה בחצי שניה. לפעמים הוא אפילו לא יודע מה לברך על המאכל, אז הוא ממציא את הברכה הראשונה שמזדמנת לפיו או שסומך על כך שברכת הכל פוטרת הכל בדיעבד. במקום להתקדש על ידי המצוות, הוא הופך אותן לזולות וחסרות משמעות.

ויוצא שאדם שרוצה לקדש את עצמו, צריך לדחות את התאוות. לרסן את עצמו. הוא יכול להגביל את עצמו במקומות שונים, למעט בתענוגים לכבוד השם, לתת חשיבות גדולה יותר למצוות וכו’.

אז בפעם הבאה שהאדם רואה למשל איזה ממתק שממש מתאווה אליו, שיעצור לרגע. שידחה את הדבר בכמה דקות שבהן ילמד תורה או יחשוב על כמה שהוא אוהב את השם. לאחר מכן שייקח את אותו ממתק, יסתכל עליו, ויכוון לקדש שם שמיים בעזרתו. שיעצום עיניים ויחשוב על החסד העצום שעושה איתנו השם יתברך, ואז יברך לאט לאט ובכוונה, מילה במילה, ואז יאכל באיפוק ובמתינות.

לא בטוח שהאדם מיד ירגיש שהפך למלאך, אבל בוודאי ירגיש מזה איזו התעלות רוחנית. ומה שבטוח, אותו ממתק יהיה הרבה יותר טעים ממה שהוא באמת. זו תהיה אולי הפעם הראשונה שהוא באמת יצליח להרגיש את הטעם שלו. כי הוא הפך את הכל לעניין רוחני, לדבר של קדושה. הוא הפך את הממתק לקרבן להשם. אדם חושב שזה דבר מופרך ורחוק ממנו, אבל זה בהישג ידו של כל אחד.

ויוצא מכל זה שלא מוכרחים לוותר על תאוות ולחיות חיי נזירות. אלא שצריך לדעת לקדש את החומר. לעשות את כל מה שרוצים, אבל בצורה המותרת, במתינות ואיפוק, בזמן הנכון, במקום הנכון, במצב הנכון, עם האנשים הנכונים, עם כל הגבולות המתאימים וכו’.

וכך תמיד צריך לנסות להגביר את הקודש על החול. להשקיע בצרכי שמיים יותר מצרכי החול הפרטיים. על כל תאווה אישית, צריך לתת גם משהו גבוה וטוב יותר לקדושה. על כל מתנה שאנו נותנים לעצמנו, צריך לתת מתנה גם לשמיים. איפוק, מתינות, חיבור להשם, כוונה להתעלות וכו’. וכך נהפוך את הבלי החול לדברי טעם רוחניים ומהותיים.

השם יתברך יזכה אותנו לקדש את החומר, להגביר את כוח הקדושה על החול ולקדש שם שמיים בעולם. מתוך כך נזכה לשפע אדיר ברוחניות ובגשמיות.

לנסות למצוא חן בעיני השם, ולא בעיני אנשים – פרשת מקץ

בפרשה הקודמת ראינו שהעלילו על יוסף והכניסו אותו לבית הסוהר על לא עוול בכפו. וכעת בפרשת מקץ, יוסף עולה לגדולה עצומה להיות השליט על כל מצרים בעקבות החלומות שהוא פותר לפרעה.

אלא שצריך לעמוד על כך שעדיין לא ניקה את שמו. שאמנם כעת כל מצרים יודעים על גדולתו של יוסף, אבל מצד שני הם עדיין חושבים שהוא כן עשה את המעשה עם אשת פוטיפר.

גם לגבי הייחוס שלו, כולם בטוחים שהוא עבד בזוי, והם לא יודעים שהוא ממשפחה מיוחסת. שהרי הוא נכדו של אברהם אבינו שכל העולם הכירו בגדולתו, ובמיוחד מצרים שרעשה וסבלה נגעים קשים כשפרעה רצה לקחת את שרה לאחר שאברהם אמר עליה שהיא אחותו.

ויוצא שכל מצרים מצדם חושבים שהוא עבד בזוי שעשה מעשה בזוי עם אשת פוטיפר, ורק שיחד עם זאת יש לו חכמה רבה ולכן עלה לגדולה. ולכאורה צריך להבין, איך הם מסכימים שהשליט עליהם יהיה אדם שנתפס כעבד בזוי שעושה מעשים כאלו?

ויותר מכך צריך להבין, איך יוסף עצמו מתעלם מכל מה שקרה ולא יוצא במסעות הסברה כך שכולם ידעו שהוא היה חף מפשע? הרי כעת שעלה לגדולה הוא יכול בקלות להוציא כרוז ולספר לכולם את האמת. אבל נראה שזה לא מעסיק אותו כלל.

האם זה לא מפריע לו מה חושבים עליו? וכי הוא לא רוצה לנקות את השם הרע שיצא לו? הוא לא רוצה להוכיח לכולם שישב בבית הסוהר לחינם, שהוא חף מפשע ושהעלילו עליו דבר שמעולם לא היה? הוא לא רוצה להראות לכולם שהוא מיוחס כך שיעריכו אותו יותר?

אלא שבאמת זה לא מפריע לו כלל. זה מפריע לרוב האנשים, שתופסים את העולם כבעל כוח, וכאילו שלאנשים מסביב יש השפעה. ואז בוודאי יהיה חשוב מה אחרים חושבים עליהם. אבל מצד האמת כל זה אינו חשוב כלל, שהרי כל הקשיים והניסיונות הם מאת השם יתברך, רק הוא קובע ומשפיע, רק אותו צריך לרצות ורק אליו צריך להתחנף.

לכן החנופה היא דבר כל כך נורא ושנוא, כיוון שאדם שמתחנף למישהו, מראה בכך שני צדדים של חוסר אמונה. שכאילו הוא מצפה שאותו אדם יעזור לו, כאילו שאותו אדם הוא בעל כוח. וגם הוא מצפה שהחנופה שלו תעזור לו למצוא חן בעיני אותו אדם, שכאילו הוא עצמו בעל כוח שיכול להשפיע על אחרים.

וכי אתה מנסה למצוא חן בעיני אדם כלשהו? והרי השם יתברך הוא שנותן חן. הוא זה שקובע אם נמצא חן בעיני אחרים, והוא זה שקובע אם נצליח או ניכשל. לכן היחיד שצריך להתחנף אליו הוא השם יתברך, ורק דרכו אפשר לסדר את הכל. כל האנשים מסביב הם בכלל לא צד בעניין.

רק השם קובע למי יש חן

ואמנם הטבע משכיח את הרוחניות שמאחורי הדברים, ואז האדם מפריז בהשתדלות למצוא חן בעיני אחרים. אבל אפשר לראות גם בחוש שרק השם יתברך יכול לתת חן. שלפעמים אדם מסוים הוא בעל מידות מושחתות, כעסן ורגזן, משקר, נואף ונותן יחס נורא לאחרים, ויחד עם כל זה, אנשים רבים אוהבים אותו, כולם מכבדים אותו, הוא כובש לבבות וכו’.

ומצד שני, יש הרבה אנשים טובים, שמכבדים את כולם ומשתדלים לעשות טוב, אפילו עושים השתדלות יתרה למצוא חן בעיני כולם, אבל כולם דווקא מבזים אותם ומתרחקים מהם. אין בזה היגיון, אין חוקים מסוימים, אין נוסחה מנצחת.

כי זה בכלל לא תלוי בדברים המוחשיים, אלא במה שהשם יתברך נותן בלבנו. ובאמת אם אדם יחשוב על כל האנשים שהוא אוהב, הוא יגלה שזה כלל לא קשור למעשים שלהם, אלא שמסיבה לא מוסברת הם מוצאים חן בעיניו.

זה לא עניין טכני, שיש איזו נוסחה שמתאימה לכל האנשים שהוא אוהב. שהוא אוהב למשל אנשים עם עיניים כחולות שעושים חסדים. כי יכול להיות אדם כזה שהוא לא יאהב כלל, ומצד שני אדם רחוק מזה שהוא יאהב אהבת נפש. למרות שזה נוגד כביכול את הכללים שלו.

ומכאן נבין את התשובה לשאלה, איך יתכן שמצרים קיבלו את יוסף שיצא עליו שם רע בתור שליט. כי לא היה אכפת להם אם הוא עבד או אם עשה מה שעשה, כיוון שהשם יתברך עשה שיוסף ימצא חן בעיני כולם. כולם אהבו אותו, התעלפו מיופיו והיו עושים הכל עבורו, בלי שום קשר למעשים שלו.

ומצד יוסף עצמו שלא התייחס לשם הרע שיצא לו ולא התאמץ לנקות את שמו, זה מפני שלא היה אכפת לו מה חושבים עליו כלל. הוא הרי ידע בצורה ברורה שרק השם הוא שקובע את הכל. הוא זה שמוריש או מעשיר והוא זה שקובע אם ימצא חן בעיני אחרים או לא.

לכן הוא לא התרגש כלל כאשר הוא נעמד מול פרעה, למרות שזו הייתה הזדמנות פז למצוא חן בעיניו ולצאת מבית הסוהר. הוא יכול היה לנסות להתחנף ולעשות השתדלות, אבל עשה בדיוק את ההפך, המעיט מערכו ואמר שהשם יתברך הוא שיפתור את החלום בלעדיו. כי הוא ידע שזה בכלל לא בידיים של פרעה, אלא רק מהשם.

הרי בפעם האחרונה שניסה להצטדק בפני אנשים נכבדים ולהוכיח את חפותו, זה היה עם שר המשקים, שאז משמיים נגזר עליו להיות עוד שנתיים בבית הסוהר על ההשתדלות שניסה לעשות. דווקא משום שניסה למצוא חן בעיני שר המשקים, ניסה להתחנף קצת ולעשות השתדלות גשמית, שיזכיר אותו לפני פרעה, אז נענש.

וכי הצלחת האדם נמצאת ביד האנשים בסביבה? וכי שר המשקים יכול לעשות משהו? וכי פרעה יכול לעשות משהו? והרי הכל בידי שמיים, וכל סיבת היותו בבית הסוהר הייתה משמיים. אז איך פרעה יכול לשחרר אותו מבית הסוהר אם בשמיים לא רוצים בכך? ואם בשמיים כן רוצים לשחרר אותו, אז מי צריך את פרעה בשביל זה?

אם השם רוצה לעשות דבר כלשהו, אז הוא יכול לעשות כרצונו ללא שום הגבלה. ואם הוא לא רוצה, אז גם אם כל העולם ינסה להביא את הדבר זה לא יועיל. רק השם מחליט. ואפילו מה שנמצא בלב האדם, שאנשים אוהבים את האדם או חושבים עליו דברים טובים, זה רק משום שהשם יתברך נותן חן. לכן אין שום טעם לעשות השתדלות גשמית למצוא חן בעיני אחרים.

היופי האמתי הוא חן משמיים

וזה מה שאמרו בגמרא לגבי אסתר, שהייתה ירקרוקת, ורק חוט של חסד משוך עליה. שלכאורה מדוע צריך להידחק ולומר דבר שכזה? מדוע לא לפרש בפשטות, שאסתר באמת הייתה יפה? אלא שליופי מצד עצמו אין שום ערך, ורק לחן שניתן לאדם יש ערך, שאז אותו אדם נתפס בעיני הסביבה כיפה.

אנשים חושבים שהיופי הוא שמושך, אבל הדבר לא נכון כלל. שיש כאלו שנחשבים ליפים בצורה טכנית, אבל יחד עם זאת רבים מתרחקים מהם. אבל מצד שני יש כאלו שאינם יפים כל כך, אבל יחד עם זאת יש להם חן, שאנשים רבים נהנים להיות בסביבתם וממש כיף להם איתם. שיש להם משהו מיוחד, חיוך כובש, חן לא מוסבר.

אם אדם יחשוב על אנשים שהוא נהנה לראות, שהוא מתרגש כשהם עוברים לידו, שהוא מצפה להם, הוא יגלה שלא תמיד אלו האנשים היפים ביותר. רק שבעיניו הם יפים, כי יש להם חן מיוחד.

יכול להיות שאחרים חושבים שהם ההפך הגמור מיופי, ומהצד הטכני אין להם את הנתונים הדרושים כדי להיקרא "יפים", אבל מבחינתו יש להם יופי אמתי ממש. ולפעמים זה גם יכול להשתנות עם הזמן, שאנשים מסוימים מוצאים חן בעיני ולאחר זמן מה כבר לא. כי זה לא משהו טכני ומוחלט, אלא חן שניתן להם.

וזה מה שמובא בסוף ספר משלי, במזמור אשת חיל, שקר החן והבל היופי. שאותו חן הוא שקר. זה לא דבר ממשי. כמו שיש משיכה לתאוות ולדברים שונים, כך יש חן. והיופי עצמו הוא בוודאי הבל. שאם אין חן משולב עם אותו יופי, אז אין לו שום משמעות.

לכן מובן שאין שום טעם לעשות השתדלות, כי אי אפשר להשיג חן מתוך השתדלות גשמית, זה שקר. והיופי עצמו הוא הבל שאינו שווה מאום. ורק כאשר משמיים מחליטים לתת חן, אז מגיעים למשהו ממשי. וכמו אסתר שהייתה ירקרוקת, אבל משמיים משכו עליה חוט של חסד, ואז היא מצאה חן בעיני כולם. היא המיסה לבבות וכולם אהבו אותה.

אנשים עומדים שעות מול המראה ומנסים להיות יפים ולהרשים את כולם. אבל הם שוכחים שרק השם יתברך הוא שנותן חן, ולכן אשה יראת השם היא זו שתתהלל. כי כאשר האישה מבינה שאין שום טעם לנסות להרשים אחרים, אז במקום לנסות למצוא חן בעיני הסביבה היא מכוונת את כוחות הנפש שלה אל השם יתברך, ואז ממילא השם יתברך נותן לה חן. ולכן היא זו שתתהלל.

יש נשים שחושבות איך הן ישימו סמרטוט על הראש שלהן כמו סבתא זקנה? איך הן ילכו עם בגדים ארוכים ורחבים, ללא בושם ואיפור וכדומה? איך יתכן שיהיו צנועות בלי למשוך תשומת לב? הרי הדבר שהאישה הכי זקוקה לו בעולם הוא תשומת לב מאחרים, ולכן הדבר האחרון שהיא תרצה לעשות זה להיות צנועה. אדרבה, היא רוצה להבליט את היופי שלה ולגרום לכולם להסתכל ולהחמיא לה.

אלא שאישה כזו שמנסה להבליט את יופייה, רק מפסידה מזה. כיוון שאין לה חן. היא יכולה להיות יפה וגברים יסתכלו עליה כחפץ זול ויפה, אבל אף אחד לא יעריך אותה, אף אחד לא יתרגש ממנה. כי השם לא נותן לה חן.

אבל כאשר היא לא מנסה למצוא חן בעיני אחרים, לא מנסה להרשים אף אחד, אלא רק את השם יתברך, אז אדרבה, אישה יראת השם היא תתהלל. היא תזכה לחן אמתי. יחד עם כל הסחבות שלה, יעריכו אותה ויהללו אותה, יחסירו פעימה בכל פעם שהיא עוברת. לא מתוך עניין של תאווה זולה, אלא מתוך התפעמות אמתית.

יוסף הבין שהוא לא צריך להרשים את המצרים. הוא לא צריך לבזבז זמן יקר כדי להוכיח לכולם שהוא צדיק. אין לזה שום טעם. זה כמו שמדינת ישראל מנסה להוכיח לכל העולם כמה שאנחנו רחמנים ומוסריים. אין לזה שום משמעות. כי מי שאוהב אותנו, לא צריך שום הוכחה. ומי שלא אוהב אותנו, שום הוכחה לא תשכנע אותו. אז בשביל מה לבזבז זמן ומשאבים יקרים?

מצד המציאות לאף אחד לא היה אכפת ממה שהתרחש בעברו של יוסף. כולם ראו שהוא יפה תואר, מוצלח, חכם, וזה בכלל לא עניין אותם מה התרחש קודם לכן. הם אהבו אותו בכל מקרה. היה לו חן מיוחד ואמתי. אז לא היה שום טעם לנסות להצטדק בפני כולם.

הצגות של רושם

אנשים רבים ממש מוטרדים ממה שאחרים חושבים עליהם. הם מציירים לעצמם תמונות בראש ובטוחים שכולם חושבים עליהם כך וכך. אבל הכל דמיונות. מצד המציאות אף אחד לא חושב עליהם את מה שהם חושבים שחושבים עליהם, אבל מבחינתם הם בטוחים שזה כך. ואז הם עושים הכל כדי להרשים אחרים ולהוכיח שהם בסדר.

אנשים מציגים הצגות. מראים לכולם תמונות כלל לא אמתיות ומציגים את עצמם בתור הרבה יותר מוצלחים ממה שהם באמת. הם רוצים שכולם יסתכלו עליהם ויחשבו עליהם דברים טובים, שיעריכו ויעריצו אותם, שיאהבו אותם ויתעלפו מיופיים והצלחתם. הם בטוחים שכולם חושבים עליהם דברים נוראים, ויהיו מוכנים לעשות הכל כדי להוכיח שהם שווים משהו.

לכן כאשר הם נמצאים במסגרת יחד עם אנשים אחרים, הם מבועתים. הם חושבים שכולם מסביב מוצלחים באמת, אבל על עצמם הרי הם יודעים שזו רק הצגה. הם חושבים שכולם מצליחים, יפים וחכמים בצורה טבעית, ורק הם עצמם כלומניקים שלא שווים כלום.

הרי הם יודעים שהם קמים בבוקר ונראים כמו טרול, ורק לאחר שעות של השקעה הם מצליחים לעשות משהו עם המראה החיצוני שלהם. אבל כשהם רואים את האחרים, הם בטוחים שזה כך בצורה טבעית, שכאילו הם התעוררו כך בבוקר כשהם יפים ומטופחים.

וכל זה כמובן לא רק לעניין היופי החיצוני. שאנשים מסתכלים ורואים אחרים מצליחים, מדברים במלים גבוהות, מבינים עניין בכל דבר, בעלי ביטחון וכו’. אבל את עצמם הם מכירים מבפנים עם כל החסרונות. הם יודעים שהם פגועים רגשית ולא מצליחים להתמודד עם הדברים הפשוטים ביותר. הם יודעים שהם כמו ילדים קטנים שכאילו בטעות שמו אותם להתמודד בעולם הגדול.

אז הם עושים הצגות כדי להרשים אחרים, אבל בפנים הם יודעים שזו רק הצגה. אז הם מפגינים ביטחון מופרז כלפי חוץ, מראים לכולם שהם סופר מוצלחים, אבל בפנים הם מפוחדים כמו ילדים קטנים שעוד רגע יתפרצו בבכי.

אנשים מסתתרים מאחורי כל כך הרבה מסכות ותחפושות, עד שאי אפשר לזהות את האדם כלל. לכן כאשר פוגשים אדם חדש ומנסים להכיר אותו בפעמים הראשונות, מקבלים תמונה מסוימת, ולאחר זמן כאשר מכירים אותו טוב יותר, אז מבינים שאותה תמונה הייתה מוטעית לגמרי. מבינים שכל מה שחשבנו עליו הוא הבל ודמיון.

ויכול להיות אדם שכולם מעריכים ואוהבים, אבל הוא מצד עצמו מרגיש שאף אחד לא אוהב אותו. אז זה לא משנה כלל מה כולם חושבים, כי הוא עצמו חושב שהם חושבים דבר שונה לחלוטין. הוא יכול להרגיש בודד, מסכן ואומלל, למרות שכולם מסביב ממש מעריצים אותו. ואם כן מה יוצא לו מכך שאוהבים אותו?

וכך האדם בונה לעצמו תפיסה של הסביבה, שהוא חושב מה אחרים חושבים עליו, מנסה להרשים את כולם, ותמיד מנסה לעשות את מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא הדבר הכי טוב ומוצלח לעשות. ויוצא שהכול תחפושות ושום דבר לא אמתי.

וכל זה מסביר את הנגררות שיש לאנשים אחר הסביבה. שיש כאלו שהולכים אחרי העדר, עושים מה שכולם עושים, מתנהגים איך שאחרים מתנהגים, ועושים מה שכולם עושים כדי להרגיש שייכים. אין להם עקרונות וערכים משל עצמם, אלא הכל לפי התנודות של הסביבה.

ויש מצד שני את הטיפוסים הנועזים והמובילים, שגם הם משועבדים לסביבה לא פחות. כי הם מעריכים בדעתם שאם למשל יעשו כעת תספורת משונה מכולם, אז כל החברים יתלהבו מזה. אם הם יתלבשו בצורה נועזת ושונה, אז יחשבו עליהם שהם אמיצים וכדומה.

ויוצא שגם הם הולכים לפי מה שאחרים חושבים. שהם מנסים להלהיב את כולם כפי מה שהם משערים בדעתם שאחרים יעריכו ויאהבו. שיחשבו עליהם שהם נועזים ויעריצו אותם. שאם למשל היו יודעים מראש שכולם ישנאו אותם ויבוזו להם על הלבוש החדש, אז לא היו מעזים להתלבש בצורה שכזו.

הריקנות שברושם

ויוצא מכל האמור שכל עניין הרושם הוא שקר ודמיון. הכל הצגה מבוימת. זה דבר שלא קיים בפועל וכאילו שמביימים אווירה כזו. ויוצא שכל מה שאדם עושה, הוא לא עושה בגלל שהוא רוצה לעשות או בגלל שיש לו עניין כלשהו לעשות, אלא משום שהוא חושב שכך אחרים יתרשמו ממנו יותר ויאהבו אותו יותר. הוא משעבד את הרצון שלו לרצונות של הסביבה.

אנשים יוצאים מגדרם כדי להרשים את הסביבה שלהם. הם צמאים ליחס. רוצים שכולם יסתכלו עליהם, יקנאו בהם, יחשבו כמה הם יפים ומוצלחים, הם עושים כל מה שאפשר כדי למצוא חן בעיני כולם. והכל הצגות שקריות. ככל שהם מתאמצים יותר להרשים אחרים, כך הם פחות מצליחים בזה.

גם הכל זמני וחולף. כשהעולם רועש על עניין מסוים, זה רק בגלל שכעת הדבר מציף את כל הכותרות ונמצא במרכז העניינים. אבל במהרה אותו עניין יישכח ולאחר מכן הוא לא יעניין אף אחד. אדם יכול להתנהג בצורה בזויה ממש ולהכעיס את כולם, אדם אחר יכול להיות הגיבור של המדינה, אבל כל זה רק לכמה ימים, ולאחר זמן מה הכל יעבור ולאף אחד לא יהיה אכפת.

כי באמת אין שום ממשות לאותו רושם שהאחד מקבל מהשני. זה הכל דמיונות. כולנו בני אדם. לכולם יש יתרונות וחסרונות. כולם טועים לפעמים. כולם מתנהגים לפעמים כמו צדיקים ולפעמים כמו בהמות. כל אדם בעולם יכול להיות אותו גיבור בנסיבות מסוימות, וגם אותו אדם בזוי שמכעיס את כולם בנסיבות אחרות.

בתוך כל אדם יש את כל הכוחות המצויים בעולם. הוא אוהב והוא גם שונא. הוא רחמן והוא גם אכזר. הוא חכם והוא גם טיפש. הוא אמיץ והוא גם פחדן. הוא נועז והוא גם ביישן. כל הכוחות כלולים בתוכו, והכל רק תלוי ומשתנה בהתאם למצב, לסביבה, למקום, לזמן ולשאר הנסיבות.

ואם כן, אף אחד לא יכול להתנשא על האחר, וכל רושם על טבעי שאנו כאילו מקבלים מאחרים הוא רק דמיון כוזב. כל אחד יכול להיתפס כגיבור בנסיבות מסוימות, ומצד שני גם כל אחד יכול להיתפס כבהמה בזויה בנסיבות אחרות. אז גם אם האדם נמצא במעמד מסוים, זה בוודאי לא מגדיר אותו.

אז אנשים לפעמים שומעים על מעשה כלשהו ונדהמים ממש, אבל מצד שני הם עצמם יכולים לעשות את אותו מעשה בנסיבות אחרות. אין באותו מעשה שום דבר מפעים מצד המציאות עצמה, אלא רק מצד דרך התפיסה שלנו את אותו מעשה.

לפעמים אנשים אומרים על מעשה נורא כלשהו שאיך אפשר לעשותו. אבל לאחר זמן מה הגלגל מסתובב ופתאום הם עצמם מגיעים לאותו מעשה. אין דבר כזה אדם גיבור, או כל הגדרה אחרת לאדם עצמו. הוא אולי נהג כגיבור במקום מסוים, אבל יש מקומות אחרים שבהם הוא רחוק מזה.

אי אפשר להגדיר את האדם

האדם מכיל כוחות רבים ומנוגדים. כל אדם חושב לפעמים על דברים בזויים ממש, מחשבות ניאוף, רצח ועוד דברים מטורפים שעוברים לו בראש. ומצד שני כל אדם הוא קדוש עליון, שצמא לקשר רוחני עם הקדוש ברוך הוא. וכך האדם פועל בצורה מסוימת וברגע שלאחר מכן הוא יכול להתחרט או לפעול בצורה הפוכה לחלוטין.

לכן אין צורך לנסות להצטדק בפני כולם. אנשים אמנם מנסים לעשות לעצמם מעטפת שקרית, שכולם יחשבו שהם חסינים לכל, שהם סופרמנים, שהם יכולים הכל, שאין להם שום פגמים וחסרונות וכו’, אבל הדבר ברור שזה שקר. לכולם יש חולשות ונפילות, ולא צריך להתרגש מזה. רק צריך לקום ולהמשיך הלאה.

וזה מה שגורם לאנשים להיפגע מכל דבר. שאם למשל יאמרו לאנשים שהם ביישנים או ותרנים, אז רובם ייפגעו מזה. כי הם בטוחים שכאילו מגדירים אותם בצורה שכזו, וכאילו שזה ממעיט מערכם באופן כלשהו. ובאמת התכונות האלו הן טובות מאוד, אבל מכל מקום הן כלל לא מגדירות את האדם, אלא רק חלק מסוים בו שמתגלה במעשים מסוימים.

אז אדם שמבין שכל אדם הוא ביישן בצורה כזו או אחרת, וכל אחד בנסיבות מסוימות מגיע למצב של ביישנות שגוברת עליו, אז הוא לא מתרגש מהדבר כלל. הוא יודע שבנסיבות כאלו הוא נוהג בביישנות, אבל במקומות אחרים הוא בעל אומץ וביטחון גדולים. מכל מקום הוא אדם פשוט כמו כולם, עם יתרונות וחסרונות, ואין לו שום עניין להרשים אף אחד.

אבל אדם שחושב שכאילו כך הסביבה מגדירה אותו, ולצערנו היום העולם הפוך ומגדירים את הטוב כרע, ואז אדם ביישן נחשב כמסכן ואדם ותרן נחשב כ"פרייר", אז ממילא הוא מנסה לבנות לעצמו רושם שקרי, כאילו להוכיח לכולם שהוא לא כזה. ואז להפך, הוא רק מפחית עוד יותר מערכו. הוא מנסה למצוא חן בעיני כולם ורק מאבד את החן האמתי שלו.

וכל זה יכול להסביר איך יתכן שיש אנשים שעברו ביזיונות קשים ביותר שגרמו להם לנפילה גדולה שממנה לא הצליחו לקום גם אחרי שנים. ומצד שני יש אנשים שעברו ביזיונות דומים ואפילו קשים יותר, ולאחר זמן מה קמו והמשיכו את חייהם, ואפילו עלו לגדולה כמו יהודה ויוסף.

כי הביזיון וההשפלה שהאדם מקבל בעניין מסוים הם אמנם מצב נתון, אבל הם עטופים בדמיונות רבים. אז אם האדם מסתכל על המצב הנתון בלבד, בצורה טכנית, שכעת הורידו אותו מגדולה, או שהייתה לו נפילה וכדומה, אז בקלות הוא יכול לאחר מכן לעלות בחזרה.

הרי הוא מבין שלכולם יש נפילות. הוא לא חי בתוך שקרים והצגות שכאילו הוא אדם שאף פעם לא נופל ולא טועה, לא מנסה לעשות רושם על כולם ולהוכיח שהוא בסדר. לכן הוא מבין שהייתה לו נפילה, אבל זו לא נפילה שמגדירה אותו כאדם, אלא רק מעשה נתון, ולאחר מכן הוא יכול לחזור לתלם.

אז גם אם עשו עליו כותרות בחדשות עד שהוא לא יכול לצאת לרחוב, וגם אם כולם מבזים אותו, וגם אם הוא עשה מעשים גרועים ביותר, מכל מקום זה דבר זמני ויותר מכך זה רושם חסר ממשות. לכן הוא יכול לעשות תשובה, להתקרב אל השם יתברך, ואז השם ייתן לו חן ולאף אחד כבר לא יהיה אכפת ממה שהיה.

אם הוא לא מנסה להרשים את הסביבה, אלא רק את השם יתברך, והוא מנסה להתקרב ולעשות כל מה שאפשר לשם כך, אז השם יתברך בוודאי ייתן לו חן. וכך יהודה הפך להיות מלך השבטים, למרות שהציע את מכירת יוסף ולמרות המעשה עם תמר, מכל מקום הודה והבין שזה לא מוריד מגדולתו כלל. כיוון שלא ניסה להיתפס במעטפת של רושם שקרי על אחרים, אז לא היה אכפת לו להודות על האמת, ומכאן גם שמו, יהודה.

אבל אם האדם מתמלא בדמיונות כוזבים, שהוא חושב שכולם חושבים עליו שהוא כישלון, שאף אחד לא אוהב אותו, שאין לו סיכוי להצליח, שכולם בזים ולועגים לו, אז ממילא זה משתק אותו וכך הוא לא יכול להתקדם גם בהמשך. הוא נשאר תקוע באותו רגש שלילי ולא מצליח לקום.

כי הוא חי בתוך שקר. בתוך הרושם שהוא מנסה לעשות על כולם. אז אם כעת אותו רושם דמיוני נפגם, הוא מרגיש פגיעה ממשית כאילו בעצמו. במקום לחיות חיים אמתיים מול השם יתברך, הוא חי בהצגות שקריות, להראות לכולם שכאילו הוא שמח ומאושר, שכאילו הוא מוצלח וטוב לו, שכאילו הוא אף פעם לא טועה וכו’. ואז הדבר נפגם ומתהפך עליו עולמו, עד שהוא לא מצליח לקום מזה כלל. כי הוא תמיד בטוח שכולם חושבים עליו שהוא כישלון.

ברגע שחושבים כל הזמן על מה שאחרים חושבים עלינו, זה נהיה מקום מסוכן שקשה מאוד לצאת ממנו. תמיד מנסים למצוא חן בעיני כולם ולרצות את כולם, ואז ממילא מבטלים את עצמנו ואת האמת. חיים רק בהצגות. ובצורה כזו אי אפשר לקבל חן אמתי מהשם יתברך.

פלאי הטכנולוגיה

ולצערנו היום הדבר הפליג למקומות רחוקים ממש. שכעת עם מכשירי התקשורת השונים, ובמיוחד עם המכשיר הנייד שלא זז מהיד, אנשים מחוברים כמו אינפוזיה לרושם החברתי. שבכל רגע הם מנסים להרשים את כולם עם הודעות ססגוניות או תמונות מוצלחות, והכל שקר והצגה.

הם כאילו מביימים לעצמם חיים אחרים לצורך כלי התקשורת והחברים. כל כך מנסים למצוא חן בעיני כולם ומתחננים לכולם שייתנו להם אישור, שיחזקו וישבחו אותם בתגובות, יסמנו את ההודעה או התמונה בתור דבר שאוהבים וכו’.

וזה ממש עצוב. איך שאנשים מחוברים לאותם מכשירים ללא הפסקה. הולכים ברחוב וכמעט נתקלים באחרים מרוב שהם שקועים במסך הקטן. בכל רגע שומעים איזה צפצוף ומיד בודקים את המכשיר. אולי עוד מישהו אוהב אותם? אולי עוד מישהו אמר להם שהם מוצלחים? אולי עוד מישהו שלח להם משהו נחמד?

במקום לנסות להרשים את השם יתברך, מנסים להרשים את כולם מסביב. במקום לעשות דברים ממשיים, מנסים לביים דברים שייראו טוב בעיני אחרים. במקום לחיות את האמת, חיים כשחקנים בהצגה שמנסים להקסים את כולם.

ואז אנשים שפוחדים מהצל של עצמם מעלים תמונות שלהם קופצים בנג’י או עושים צניחה חופשית. הם לא עשו את זה כי הם באמת נהנו, להפך, זה היה פחד נוראי והם סבלו מכל רגע. אבל הם מספרים לכולם כמה כיף היה להם. הם שילמו כסף רב, סבלו ממש, בזבזו זמן יקר, העלו תמונות והכל בשביל לקבל קצת יחס. שכולם יחשבו עליהם שהם אמיצים ויעריצו אותם.

הורים שבקושי נמצאים בבית ומשאירים בכל יום לילדים פיצה קפואה לחמם במיקרו לצהריים, פתאום משקיעים באיזו מנת גורמה מיוחדת, מצלמים מכל הכיוונים, ומעלים תמונה. לתת לכולם את הרושם שכאילו הם אנשי משפחה ובשלנים מעולים, שכאילו הילדים שלהם אוכלים כל היום ארוחות מושקעות כאלו.

אנשים שלא מסתדרים עם עצמם, שכל היום במריבות עם בני הזוג והילדים שלהם לא מדברים איתם, שולחים כאילו דברי חכמה ומשפטים מפוצצים. שכאילו יחשבו שהם אנשים רגישים, מתחשבים ומבינים. ואז כולם בטוחים שאלו אנשי מופת, בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה.

אנשים עצובים שכל היום נמצאים בדיכאון, מרבים לשלוח לכולם בדיחות. הם יכולים להעביר מופעי סטנדאפ וצוחקים על כל העולם. אבל כאשר הם נשארים לבד עם עצמם, הם מרגישים כל כך ריקים ומסכנים. כל דבר מעצבן אותם, הם כועסים מכל שטות ושרויים בעצבות נוראה.

מרוב שאדם שקוע בבניית המעטפת השקרית, כבר לא אכפת לו מהחיים האמתיים שלו. הוא רק רוצה לברוח. לכן הוא שקוע כל היום בתוך המסך של המכשיר שלו. כי הוא בורח לעולם אחר. שם כולם אוהבים אותו, מפרגנים לו, משבחים אותו וכו’. לכן הוא בונה לעצמו את התדמית שהוא רוצה. הוא בונה רושם וכך משלים את החוסרים שיש לו בחיים האמתיים במציאות.

להבין שהכול מהשם ולהצליח

כולם רוצים שיחשבו עליהם דברים טובים. לכן לא פלא שהם מוכנים לבזבז זמן יקר כדי להוכיח לכולם שהם צודקים, או לנסות להסביר לכולם מדוע נהגו כפי שנהגו כך שלא יכעסו עליהם וכו’. כל זה מתוך שמאמינים באנשים שכאילו הם עצמם בעלי כוח.

אבל כשמאמינים שהכול בא בהשגחה, אז ממילא לא צריך להסביר לאף אחד שום דבר. אין צורך להצטדק, אין שום קושיות וממילא לא צריך שום תירוצים. כי כך השם רצה. הוא שם אותנו בניסיון הזה, הוא נתן בלב האנשים לחשוב מה שהם חושבים, הוא שמחליט אם לתת חן והוא שיכול לשנות את הכל ברגע.

ואז ממילא אפשר להסתגל לכל מצב. וכמו שיוסף נמכר לעבד, והסתדר והצליח שם מאוד עד שנהיה ראש הבית. ולכאורה היה יכול להיכנס למרה שחורה בקלות, שהרי היה הילד המפונק והאהוב של אביו, קיבל כל מה שרצה, היה יפה תואר, ואיך פתאום יהפוך להיות עבד בזוי? אבל הוא הבין שזה רצון השם כעת שיהיה עבד, אז נתן את כולו ואז השם נתן לו חן והצלחה עד שהפך להיות הראש בבית שר הטבחים.

ואז הושלך לבית הסוהר, וגם שם היה מצליח והפך לראש בית הסוהר. כי הבין שכך רצון השם ואז ממילא השם היה אתו והצליח דרכו.

ואז הביאו אותו מול פרעה, והוא לא התבלבל לרגע, לא התנהג כמו אסיר שכל עניין המלוכה חדש לו, אלא מיד נכנס לתפקיד כאילו היה מלך מאז ומעולם. למרות שהיה שתיים עשרה שנה בבית הסוהר, מכל מקום נעמד לפני פרעה בלי להתרגש, אמר מה שצריך לומר והתנהג באצילות. שום דבר לא היה חדש לו, כי קיבל את הכל באהבה.

כי הוא הבין שהכול מהשם, ואז ממילא היה מוכן לכל. לא הייתה לו מעטפת של רושם שהוא מנסה לעשות על אחרים, אלא שהוא נתן להשם להוביל וידע שאפשר לצפות לכל דבר. הוא ידע שהוא עצמו אדם פשוט, ורק שהשם מסובב לו את נסיבות החיים ומביא אותו למצבים השונים. ואז אין שום הבדל בין עבד אסיר לבין מלך.

הוא לא התחבר לתפקיד החדש שקיבל בכל פעם, כי הבין שזה בכלל לא הוא. השם שם אותו פעם בתור עבד ופעם בתור מלך. פעם בתור האח הבזוי שזורקים אותו לבור ופעם בתור האח הבוגר שמכלכל אותם. זה רק תחפושת חיצונית שהשם נותן לו, זה לא באמת הוא. הוא מצדו רק עובד את השם בנאמנות מתוך מצבי החיים שהוא מקבל.

לכן יהיה מובן מדוע הוא לא התרברב בהצלחה שלו ולכן גם הפך לסמל שעין הרע לא שולטת בו. כי הוא הבין היטב שהוא אדם פשוט כמו כולם ורק ניסה לחיות את החיים לפי מה שהשם רוצה ממנו. לכן הוא גם דאג לאחים שלו ולא ניסה לנקום בהם למרות שהיה לו כוח לעשות זאת. כי הוא הבין שהכול מסובב מלמעלה והוא בכלל לא צד בעניין.

לכן מובן מדוע לא ראה שום צורך לנסות לתקן את הרושם המוטעה והשם הרע שיצא לו. כי הוא הבין שאין לזה שום ממשות. מה שקובע זה רק מה שהשם חושב עליו, ואין לאנשים מסביב שום צד בעניין. וממילא הם גם לא יחשבו עליו שום דבר רע, כי השם יתברך הוא שייתן להם מחשבות טובות לגביו, שייתן לו חן בעיניהם.

השם יתברך יזכה אותנו להתרחק מדעות כוזבות של אנשים, להתרחק משקרים, מרושם חיצוני וממציאת חן, ויזכה אותנו שנתחבר אליו, וכך הוא יצליח דרכנו בצורה אמתית ויעשה שנמצא חן בעיני כל.

להיות נאמנים לאמונה – פרשת וישב

לאחר שיעקב עשה ליוסף כתונת פסים, האחים קנאו בו ולא יכלו דברו לשלום. ורש"י מביא שמתוך גנותם למדנו שבחם, שלא היו מדברים אחד בפה ואחד בלב.

ולכאורה צריך להבין מהו השבח כאן? והרי מותר ואפילו כדאי לשנות מפני השלום. וכמו למשל שאם אדם ישאל את חבריו האם הוא יפה או מוצלח, אז מובן שעדיף לומר את מה שהוא רוצה לשמוע כדי לשמח אותו, גם אם זה רחוק מהמציאות. ואם כן נראה לכאורה שזה לא כל כך שבח לאחים שאי אפשר לדבר אתו לשלום.

ואולי היינו חושבים שהשבח בזה הוא שהם היו עד כדי כך אנשי אמת שלא יכלו לסבול הצגות ושקרים, ולכן לא הצליחו לעשות הצגה לדבר אתו לשלום אפילו שיש בזה תועלת. שמרוב דבקות באמת ושנאת השקר, הם לא מסוגלים כלל לעשות הצגות.

אבל המשך הפרשה מראה שזה לא כך. שהרי טבלו את הכתונת בדם ועשו ליד אביהם הצגה גדולה, שנתנו לו לחשוב שיוסף מת ולא סיפרו לו את האמת במשך יותר מעשרים שנה. מכל זה יוצא שגם האחים ידעו לעשות הצגות בעת הצורך, ושוב צריך לנסות להבין אם כן מהו השבח הגדול שאינם מדברים אחד בפה ואחד בלב?

אלא שנראה לומר שהשבח של האחים הוא שהם אינם בוגדים באמונתם. שלא זונחים את העקרונות שלהם עבור דברים מזדמנים, אלא נשארים נאמנים להשקפתם ואמונתם. יש מטרה שאליה הם מתקדמים ואין להם עניין להתגמש, להתחנף או למצוא חן בעיני אחרים, אלא רק לממש את אותה המטרה.

ובאמת זהו שבח גדול מאוד. שיש להם דבקות גדולה במטרה. שאינם מסתנוורים מתאוות חולפות, לא מתרגשים מקשיים ומכשולים, לא מנסים לשנות את עצמם כדי להראות כאילו יש בהם משהו שלא באמת קיים, לא מנסים לעשות רושם על אחרים, אלא נאמנים למצפון שלהם ודבקים במטרה בעקשנות.

המניע של אחי יוסף

ומכאן נוכל אולי לנסות להבין את התנהגותם הלא ברורה. שהשבטים הקדושים הם לא אנשים פשוטים, ובוודאי שלא מדובר על סתם קנאה רגילה בין אחים. אלא שחשבו שיוסף בא לרודפם. שהיה מלשין על מעשיהם לאביהם וכו’. ואמנם הוא התכוון לטובה, כדי שאביו יוכיח אותם ויישר את דרכם, אבל הם חשבו שזה לרעה.

הם ידעו שישמעאל ויתר בני אברהם נדחו מפני יצחק, ולאחר מכן עשו נדחה מפני יעקב. וכעת ראו שבא יוסף, שאביו אוהבו יותר מכולם, ובא לדחותם. הם סברו שיש לו דין רודף, שעליהם להציל את נפשם מפניו בכל מחיר.

ואז יוסף מגיע עם כתונת הפסים שאביו עשה לו, והאחים חושבים שאביהם בחר ביוסף לבדו כממשיך דרכו. הם רואים איך הם נדחים וחס ושלום כאילו אובדים מהעולם.

הם חושבים שאולי אביהם טועה בזה, כמו שיצחק רצה לברך את עשו ואז יעקב היה מוכרח להיכנס לקבל את הברכות במרמה. שכך היה רצוי ומזומן משמיים. אז אולי גם הם צריכים לעשות מעשה מרמה כדי לקבל מאביהם את הברכות במקום יוסף.

הם הרי יודעים על עצמם שהם הולכים בדרך השם ולא רואים סיבה מדוע להידחות מפני יוסף. ומצד שני רואים שאביהם אוהב יותר מכל את יוסף. ומכל זה אי אפשר שלא לחשוב שאולי צריך לעשות מעשה מרמה כלשהו, כדי לקבל את ברכת אביהם, כמו שיעקב עצמו עשה מרמה כדי לקבל את ברכת אביו.

ממילא מובן שכעת לפי תפיסת עולמם ולפי נקודת המבט שלהם, יוסף הוא האויב שלהם ועליהם לעשות כל מה שצריך כדי לשמור על עצמם. כפי שיעקב היה צריך לעשות כל שאפשר כדי להיפטר מעשו, כך הם חושבים שעליהם לעשות כל שאפשר כדי להיפטר מיוסף. בזה הם מאמינים, זוהי המטרה שלהם ולשם המצפון מכוון אותם.

ואמנם אנחנו יודעים שהאחים טעו בזה, כי אנו מכירים את כל הסיפור ורואים את התמונה הגדולה מבחוץ. אבל האחים שהיו בתוך הסיפור, לא ידעו מה אביהם מתכנן בלבו, מה יוסף חושב לעצמו וכו’, ולכן לפי כל הסימנים שקיבלו, הבינו שהם בסכנה גדולה וחשבו על יוסף בתור האויב.

נאמנות האחים להשקפה

לאחר שמבינים את תפיסת העולם של האחים, אז ממילא אפשר להבין שכל מה שעשו הוא עבור המטרה הזו, בנאמנות מוחלטת לעקרונות שלהם. הם לא מדברים אחד בפה ואחד בלב, אלא הולכים עם לבם עד הסוף.

שכאשר יוסף מגיע, הם לא יכולים לעשות לידו הצגות. כי בפנים הם שונאים אותו ולא יכולים להסתיר את זה. הם לא מסוגלים לשקר. לא יכולים להתכחש וללכת נגד לבם ומצפונם. לא יכולים לסתור את עצמם. זה נגד התפיסה שלהם. ולכן לא יכולים לדבר אתו לשלום, כי זה נוגד את התפיסה שבה הם מאמינים.

אבל מצד שני כאשר יש צורך לעשות הצגה שכאילו יוסף מת, הם כן יכולים לעשות זאת. כיוון שזה לא נוגד את הדרך שלהם, שאדרבה, זה עוזר להם בהגשמת המטרה. שאמנם בוודאי שזה לא טוב שאביהם יתעצב, ומובן שיש בזה גם צדדים שליליים, אבל ביחס למטרה הכוללת הם יודעים שזה הצעד הנכון. ויוצא שזה כלל לא אחד בפה ואחד בלב, כי הם באמת מאמינים בלבם בדרך הזו.

וכמו שלפעמים יש צורך לצאת למלחמה או לעשות פעולות שונות, שאמנם הן לא נעימות מצד עצמן, ועלולות לגבות קרבנות רבים, אבל אלו פעולות הכרחיות שיביאו למטרה טובה בהמשך הדרך. כך האחים חשבו, שאמנם זה לא נעים, ואמנם אביהם יהיה בצער גדול, אבל מכל מקום זה הכרחי ויוביל למציאות טובה יותר.

ממילא כל מעשיהם נאמנים לאותה תפיסת עולם שהייתה להם. הם לא שיקרו למצפון שלהם ולא בגדו בתפיסת עולמם, אלא עשו כל מה שצריך כדי להיות נאמנים לעצמם ולהגשים את המטרה. כשצריך לעשות הצגות אז עושים וכשלא צריך אז לא עושים.

וזהו השבח העצום של האחים. שנשארו נאמנים למה שהם תפסו בתור אמת. שלא בגדו בערכים שבהם האמינו. ואמנם אותה תפיסה הייתה מוטעית, אבל מאותה נקודת מבט שלהם, זו הייתה האמת ממש.

תפיסות עולם שונות

וכך אפשר לראות בצורה ברורה, שהדבר מובן שלכל אדם יש תפיסת עולם שונה לחלוטין מחברו. ואמנם אנחנו מנסים להגדיר את הצדדים בתור טוב מול רע, צודק מול טועה וכו’, אבל לא תמיד הדברים מוגדרים.

וכמו שמסופר על צדיקים גדולי עולם עצומים שנחלקו אלו עם אלו בעניינים שונים בהלכה או בהשקפה. וכמו שגם יש חסידויות שונות, מנהגי עדות שונים וכו’. ופשוט הדבר שאי אפשר לומר שאלו צודקים והאחרים טועים. לכן אומרים חז"ל שאלו ואלו דברי אלוקים חיים.

ולפעמים הדברים הגיעו לידי מלחמות של ממש. וכמו שאול שרדף את דוד ורצה להרגו, למרות ששניהם היו צדיקים עצומים. וכמו למשל שנידו את רבי אליעזר בעניין תנורו של עכנאי, וכמו שהיו גדולי דור שנלחמו האחד בשני, עד כדי כך שכל אחד חשב על השני שהוא אפיקורוס.

ויחד עם כל זה, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, וכולם נחשבים לצדיקים. כי אם המניע עצמו היה נכון וצודק, ואם לפי תפיסת העולם היה נראה שכך היא האמת, ואם האדם נשאר נאמן למה שבאמת האמין בו, אז ממילא הוא צדיק.

ויוצא אם כן שאפילו אם אדם טועה, אם עשה כל שביכולתו כדי להגיע לאמת, עשה השתדלות, מצא ראיות, וגיבש לעצמו תפיסת עולם שבה הוא בטוח ויודע שהיא אמתית, בשמיים בוודאי מסכימים אתו. אלא שהוא מוכרח להיות אמתי עם עצמו, לא סתם להמציא דברים שנוחים לו, אלא באמת להאמין במה שהוא אומר וליישב את כל הסתירות והקושיות שיש בדרך.

ומכאן נבין את הקושיות העצומות שיש לאנשים על הסיפור של יוסף. שאיך יתכן שהאחים הצדיקים מכרו אותו? ועוד הרבה יותר קשה מכך, איך יתכן ששיתפו את השכינה הקדושה בחרם שעשו והביאו לכך שכביכול הקדוש ברוך הוא הסכים עם מעשיהם?

אלא שכאשר עשו את הדברים מכל הלב, מתוך שכך האמינו וכך חשבו שזה הטוב האמתי, אז ממילא אין על מעשיהם טענה ואז ממילא גם הקדוש ברוך הוא מסכים עם מעשיהם. ואמנם עדיין ישנה טענה עליהם מכיוון אחר, שהיו צריכים לחקור טוב יותר ולראות שהתפיסה עצמה מוטעית, ולכן הדבר נחשב להם לעוון. אבל מצד המעשה עצמו, משמיים הסכימו אליו.

וכך האדם נמדד על פי היכולות האישיות שלו ותפיסת עולמו האישית. אף אחד לא מצפה מהאדם לעשות דברים מעבר לתפיסת עולמו. אין לאדם אלא מה שעיניו רואות. מתוך המציאות שהוא תופס, מתוך התורה שהוא לומד, מתוך הקבלות שהוא מקבל, מתוך הרב שבחר לעצמו, הוא מגבש תפיסת עולם אישית.

ולכן ישנם כאלו שאפילו עברו עבירות, אבל מתוך תמימות וכוונה טובה, שחשבו שזה באמת רצון השם, ובאמת הדבר נחשב להם לטוב וקיבלו שכר על הדבר. וכמו למשל בנות לוט שהשקו את אביהן שיבוא עליהן כי חשבו שהעולם נחרב ועליהן להעמיד צאצאים.

האדם צריך תמיד לנסות להתיישר ולהגיע לאמת. עליו לעשות חשבון נפש ולבדוק את דרכו והשקפת עולמו בדקדוק גדול כדי להיות בטוח שדרכו נכונה וטובה, ושהוא לא סטה מהמסלול. אבל לאחר כל זה, שהאדם כנה עם עצמו, בודק היטב ובטוח שתפיסתו היא אמת, מוטל עליו לדבוק בזה.

אי אפשר לצפות מהאדם שיעשה דברים מעבר למה שהוא יודע ותופס, אבל כן מצפים ממנו שלא יבגוד בתפיסת עולמו. שלא יאמר דבר כלשהו או יעשה פעולה כלשהי, בזמן שבלבו בפנים הוא מרגיש דבר אחר. שלא יעשה בכל פעם מה שנוח וימכור את כל הערכים עבור תאוות מזדמנות. אלא שיישאר נאמן בכל כוחו לאותה תפיסה.

ואפשר לקחת כמשל שני חברים שמתווכחים זה עם זה, שלכל אחד מהם טעם הוגן לטענותיו. ואז לאט לאט באים חברים נוספים ומצטרפים אליהם לוויכוח בחריפות ממש, עד שהופכת להיות מחלוקת גדולה.

לבסוף מגיעים לשמיים ורואים בנוגע לאותה מחלוקת שאותם שני חברים הם צדיקים עצומים, שכל אחד מהם מסר נפש על טענותיו המוצדקות. אבל כל שאר החברים שהצטרפו הם רשעים שהתווכחו לחינם. לא היו להם טענות ולא הייתה להם בזה שום תועלת, אלא שרצו לתפוס צד ולעשות מלחמה. סתם נגררו למחלוקת שלא קשורה אליהם.

ולכן אדם צריך להיות אמתי עם עצמו. לא סתם להיגרר לדברים, אלא לדעת שכל צעד שהוא עושה הוא טוב ונכון מצד האמת, ומסתדר מצוין עם השקפת העולם שלו.

ואפשר למשל לראות את זה ביחסים שבין שתי מדינות עוינות. שהמדינה האחת שונאת את השנייה ורוצה להשמיד אותה, וגם השנייה שונאת את הראשונה. לכל מדינה יש תושבים עם תפיסות עולם המתאימים לאותה מדינה. שהם אוהבים את המדינה שלהם ושונאים את המדינה האויבת. וכל זה מובן, נתפס ומתקבל.

אבל כאשר אדם ממדינה אחת בוגד במדינה שהוא אוהב כדי לעזור למדינה השנייה תמורת כסף וכדומה, אז אותו אדם הוא בזוי ושפל ממש. הוא הולך נגד המצפון של עצמו תמורת תאוות מזדמנות. מוכר את הערכים שלו בשביל תאוות בצע. הוא אדם רשע, בוגד, שקרן, רמאי, בזוי שאי אפשר לסמוך עליו כלל.

ולכאורה, הוא עשה בדיוק מה שכל אנשי המדינה האויבת עושים. ולמה מכנים אותו רשע בזמן שכל אנשי אותה מדינה לא נתפסים כרשעים באופן אישי? ולמשל אם יחליטו לעשות שלום בין המדינות, אז באופן אוטומטי כל אנשי המדינה יהיו חברים ואוהבים, אבל אותו רשע ימשיך להיחשב כבוגד. אז מדוע הופכים אותו לרשע אפילו יותר מהאויבים עצמם?

אלא שכל אותה מדינה עושים מה שהם עושים מתוך תפיסת עולם, מתוך אמונה שכך צריך וכך הוא הטוב. ואולי התפיסה היא מוטעית, אבל מכל מקום זה כרגע מה שעיניהם רואות. אבל אותו רשע עושה את הדבר נגד תפיסת העולם שלו. הוא יודע שזה רע ובכל זאת עושה זאת נגד המצפון. ולכן הוא נקרא בוגד.

ללמוד להיות נאמנים

ואמנם לרוב אנו לא שמים לב לכל זה, אבל כאשר אנו מסתכלים על הנהגותינו לעומק, אפשר לראות שאנו רחוקים מאותו שבח של האחים. שרוב האנשים לצערנו מסתובבים בעולם בלי איזו תפיסת עולם ברורה, שתועים לאן שההבל מוליך אותם וזורמים עם הסביבה, וכך לא פעם סותרים את עצמם במעשיהם.

וגם אותם אנשי מיעוט שכן זכו לגבש לעצמם תפיסת עולם ומטרה, מכל מקום פעמים רבות בוגדים באמונתם ועושים דברים נגד המצפון. וכך האדם עושה מעשה, ולאחר מכן עושה מעשה אחר שסותר אותו. הוא אומר דבר אחד ולאחר מכן עושה דבר אחר. והוא בכלל לא שם לב איך שהוא דורך על הערכים ועל תפיסת העולם שלו בעצמו.

הוא כועס על מישהו שעושה דבר כלשהו ומוכיח ואתו, וביום למחרת הוא עצמו עושה את אותו דבר בלי נקיפות מצפון. הוא אפילו מרצה לרבים ומוכיח אותם, ואז עושה נגד כל המוסר שהוא אומר. הוא מבזה אנשים בלבו על מעשיהם, ואז עושה כמותם. הוא מפתח רגשות שנאה למישהו, ואפילו מסית אחרים כנגדו מאחורי הגב, ואז לידו הוא פתאום מדבר יפה בצביעות וכאילו שהוא החבר הכי טוב שלו.

וכך הוא עושה דברים רבים שנוגדים לחלוטין לתפיסת עולמו. ואת כל זה הוא עושה בלי שהוא בכלל שם לב. הוא לא מרגיש שהוא הולך נגד המצפון של עצמו, אלא פועל מתוך הרגל בלי להתייחס לדברים וללא כל מחשבה.

אדם צריך להיות נאמן לעצמו. לא לעשות אחד בפה ואחד בלב. לא לבגוד באמונה שלו. לא לזלזל בערכים שלו. אם הוא באמת מאמין בכל לבו בדבר כלשהו, עליו להשתדל ככל שאפשר כדי לקיים אותו.

ואמנם מובן שישנן תפיסות עולם מוטעות לחלוטין, ולכל מוטל על כל אדם לעשות חשבון נפש ולבדוק היטב אם תפיסת העולם שלו היא אמתית ונכונה. לבדוק אם הוא באמת מאמין בדברים לחלוטין. שלא ילך באמונה עם ערכים קלוקלים ומוטעים שיביאו אותו לבאר שחת.

אם יש לו ספקות, עליו לבררן ולא סתם לעשות דברים שעלולים להזיק מתוך חוסר ידיעה. אבל לאחר שבירר שהתפיסה שלו היא אמתית, אז עליו לעשות הכל כדי להידבק בה. לא לעשות דברים שנוגדים את התפיסה שלו, שזו ממש בגידה בעצמו.

וזה המקום שרוב האנשים נופלים בו. שעם ישראל הקדושים מאמינים בני מאמינים. כל יהודי מאמין בדרך כזו או אחרת. אלא שיחד עם אותה אמונה מביאים תפיסות עולם שונות שסותרות לזה. מנסים לשלב את התפיסה של אומות העולם, מנסים לשלב קלילות וחוסר זהירות, מנסים לשלב עשיית עבירות, רדיפה אחר תאוות, רמיסה של מצוות וכו’.

וכך לא שמים לב איך אנו בוגדים באותה אמונה. שהאדם חושב לעצמו שיש בורא לעולם, ויחד עם זה הוא בוגד באמונה שלו ועושה דברים שמכעיסים את אותו בורא. אנשים מקיימים מצוות ומנסים לשמור על התורה הקדושה, אבל יחד עם זה רומסים את הערכים שלה.

אז אדם הולך להתפלל ואז חוזר לצפות בטלוויזיה שמראה לו תאוות, ריגושים והנהגות של אומות העולם. הוא מדליק נרות חנוכה ואז הולך לראות כדורגל. הוא עושה קידוש ואז מחלל שבת. הוא מנשק את המזוזה ואז הולך לעשות עבירות עם החברה שלו. הוא מאמין במשהו, אבל ברגע שלאחר מכן הוא סותר את אותה אמונה.

ואמנם הדבר ברור שאי אפשר לעשות תשובה ברגע אחד, וכאשר האדם רוצה להתקדש ומנסה להתקדם, אז לאט לאט הוא מתקרב לדרך האמת. ומובן אם כן שבזמן התהליך הזה הוא בוודאי יעשה גם עבירות שונות. אבל כאשר פני האדם לכיוון הנכון, שהוא מנסה להתקדם ועושה את ההשתדלות שלו, אז ממילא יסייעו בידו משמיים להגיע אל המטרה.

כל אדם נופל לפעמים, ואין צדיק שלא יחטא. אף אחד לא מצפה שנהיה מלאכים. אלא שכאשר תפיסת העולם מוליכה לכיוון מסוים, ובאמת אנו משתדלים ללכת לאותו כיוון, אז הדבר מצוין. ולפעמים יהיו נפילות, אבל אז האדם צריך להתגבר, לעשות תשובה, להתחרט על המעשים הלא טובים ולבקש מהשם יתברך שיקרב אותו אליו.

אבל אם האדם מרוצה מאותן נפילות, שהוא חושב שזה דבר טוב לעשות עבירות מסוימות, ואפילו אם הוא מקיים את כל התורה כולה בדקדוק ורק חושב שאפשר לוותר על מצווה אחת קטנה, ממילא הוא נחשב לרשע גמור.

זה בסדר אם אדם נופל לפעמים, אבל לכל הפחות שיבין שזה לא דבר טוב, שיצטער על כך, שיבין שזה היצר שהתגבר עליו, שהוא עצמו לא שמח מזה, שירצה להשתפר בהמשך. שלא יחשוב לעצמו שהוא רוצה להיות דתי מודרני, שהוא רוצה לקיים מצוות וגם לעשות עבירות. כי זו בגידה באמונה שלו.

אדם צריך לגבש לעצמו תפיסת עולם ולעשות הכל כדי לחיות על פיה. להתבונן היטב בפרטים הקטנים, לנסות להבין מהי האמת ומהי הדרך הטובה ביותר להגיע אליה ואז ללכת בדרך הזו.

אדם מוכרח לעשות עם עצמו חשבון נפש. ללא מחשבה על החיים, האדם תועה בדרכו והולך לאיבוד בלי להרגיש. הוא נסחף עם כולם ומאבד את המשמעות העצמית שלו. הוא מתנהג כפי שהתרגל, כפי שמצפים ממנו, כפי שהוא חושב שראוי להתנהג, אבל לא כפי שהוא באמת חושב שצריך להתנהג על פי האמת.

ככל שנהיה שלמים יותר עם האמונה ונצליח להחזיק את עצמנו באותה הדרך, כך נוכל להגיע למקומות גבוהים ונשגבים, ובעיקר להיות שלמים עם עצמנו, לדעת שאנו עושים מה שבאמת צריך לעשות.

השם יתברך יזכה אותנו לדבוק באמונה, לא לחיות בסתירות פנימיות, לא להיות אחד בפה ואחד בלב, אלא ללכת בשלמות בדרך השם יתברך לטוב המוחלט, וכך נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

הנהגת הצדיקים מול הקלקול – פרשת וישלח

מתוך תיאור המפגש בין יעקב ועשו, אפשר לראות כיצד יעקב אבינו מצליח להתמודד עם עשו, ובעיקר אפשר ללמוד כיצד גם אנחנו נצליח להתמודד עם הקלקולים הגדולים שנמצאים סביבנו.

לכל אדם יש סביבו קלקולים שאיתם הוא נאלץ להתמודד. זה יכול להיות אנשים מקולקלים שאיתם הוא בקשר, זה יכול להיות דברים מקולקלים שנמצאים סביבו וזה גם יכול להיות הנהגות ואפילו מחשבות מקולקלות שלו בעצמו.

ויש שתי גישות עיקריות בקשר לזה. יש כאלו שמשלימים עם הקלקולים, ואולי אפילו נהנים מהם, וכך הם נשאבים לתוכם יותר ויותר, ומובן לכל שזו דרך גרועה.

ויש כאלו שמבינים שאסור להשלים עם הקלקול, ואז הם נלחמים בו בתוקף. ואמנם זו בוודאי דרך טובה יותר, אלא שצריך לדעת שגם דרך המלחמה היא בעייתית מאוד ואינה הרצויה ביותר.

בצורה שכזו אנו פוגעים בצד השני, מביאים לרגשות איבה, והופכים להיות פגיעים גם בעצמנו. ולמשל ישנם אנשים שרחוקים מתורה ומצוות ונוהגים בדרכים מקולקלות, והדבר ברור שאם נילחם בהם אז הם בוודאי ייפגעו. ואם מדובר על אנשים רשעים ממש, הם גם יכולים לרצות לנקום בנו וכדומה.

ומעבר לכל זה הדבר משפיע גם עלינו באופן ישיר. שכאשר אדם מקפיד, כועס ונגרר למלחמות, אז ממילא הוא עצמו מקבל הרגשה לא טובה מכך. הוא נכנס ללחצים, נתקף בעצבים וחרדות, חש תחושת מרמור, מרגיש חוסר ביטחון וכו’.

וזו בדיוק הייתה הבעיה של יעקב אבינו שנאלץ להתמודד עם עשו. שמצד אחד הוא היה אחיו, שהוא בוודאי רצה להימנע ככל שאפשר ממלחמה אתו. אבל מצד שני הוא היה עשו הרשע, שהדבר ברור שאי אפשר לחיות אתו בשלום.

ולכן כאשר יעקב שלח מלאכים לבדוק את מצבו של עשו, הם ענו לו שהם באו אל אחיו, אל עשו. וכן לאחר מכן בתפילתו הוא מזכיר הצילני נא מיד אחי מיד עשו. ולכאורה מדוע לכפול את הדבר ולומר "אחי" ולאחר מכן "עשו"? אלא שזה מדגיש את הקושי שהיה בהתמודדות עם המצב. שמצד אחד הוא אח, ולכן מובן שצריך לכבד אותו ולתת לו יחס ראוי, אבל מצד שני הוא עשו הרשע, ולכן צריך להתרחק ממנו.

ואז התורה מלמדת אותנו את דרכו הנפלאה של יעקב להתמודד עם הקלקול, כך שנוכל גם אנחנו ללמוד כיצד לעשות זאת.

כבדהו וחשדהו

כאשר יעקב אבינו נפגש עם עשו, הוא מאיר לו פנים, אבל יחד עם זאת הוא נזהר ונשמר היטב. נראה שהוא ממש מכבד את עשו בכל כוחו. הוא משתחווה לפניו, נותן לו מתנות, הוא מכנה אותו בתור אדון ולעצמו הוא קורא עבדו, וכך כל השיחה שלהם מתנהלת, שנראה שהוא ממש מבטל את עצמו לפניו ורוצה למצוא חן בעיניו.

והיינו יכולים לחשוב שאולי הוא כל כך אוהב את אחיו ורוצה באמת למצוא חן בעיניו כדי לחזק את הקשר ביניהם. אבל כאשר עשו מציע לו שילכו ביחד, יעקב מתחמק בטענה שהילדים רכים והצאן עלולים למות, ולכן הוא מציע שעשו ילך מהר לדרכו והוא עצמו ילך לאט עם הילדים עד שיגיעו אליו.

ובאמת יעקב רמז לנו בזה את החשיבות הרבה שיש לריחוק מהקלקול. הוא ידע היטב שמעשיו של עשו מקולקלים לחלוטין, ומובן אם כן שהערכים נרמסים והמידות מושחתות. ולכן ברור הדבר שאי אפשר להימצא בסביבה שכזו, שכן זה עלול להשפיע בצורה נוראה ממש.

ואמנם יעקב אבינו גדל עם עשו בבית וידע להתמודד אתו, אבל הילדים רכים ועלולים להיפגע. הילדים עלולים לראות את ההתנהגות של דוד עשו ולהתחיל לחקות אותה.

דוד עשו יכול לשחק איתם ותוך כדי המשחק הם יראו הנהגות לא טובות. הוא ייקח אותם לאכול ולא יקפיד על אוכל בד"ץ. הוא יעשה להם סיור בביתו ואז הם יראו את נשותיו שמתנהגות בגסות ומתלבשות בפריצות. הוא ייתן להם לשחק עם ילדיו והם ילמדו ממעשיהם. הוא ידבר איתם על החיים והם לא ישימו לב לחינוך המקולקל שהוא מעביר להם בדבריו.

גם אם הוא לא יעשה בכוונה, מכל מקום הנזק מצוי. כל מי שיש לו קרוב משפחה שרחוק מתורה ומצוות או בעל מידות לא טובות בוודאי מכיר את זה. שהילדים רואים את הדוד נוסע ברכב בשבת ומתחילים לשאול שאלות. הם רואים את הדודה שולפת מכשיר בעייתי ומתחילים להסתקרן. הרי תמיד לימדו אותם שכל זה נחשב לפשע חמור, ופתאום הם מתחילים להבין שזה לא כל כך חמור כפי שחשבו, שהרי הדודים הקרובים עושים זאת.

ואמנם אם זה מפגש חד פעמי, אז אפשר עוד לנסות להסתדר איכשהו. אבל ברגע שרואים את הדבר יום יום, וחיים בצורה שכזו, אז מובן שזה משפיע מאוד. לכן יעקב מבין שאין שום אפשרות לחיות חיי קדושה וטהרה כשרים לצדו של עשו, יחד עם כל הכבוד לכך שהוא אחיו.

מעבר לזה יעקב מבין שגם כל המחנה ממש נמצא בסכנה. עשו הוא אדם מסוכן. הוא יכול פתאום להיתקף ביצר עז ולהזיק בידיו. הוא יכול לקנא ולהיות צר עין ולגרום לנזק בעקיפין. הוא יכול להסתבך עם אנשים מסוכנים בצרות ואז לערב את יעקב בצרות שלו.

לכן יעקב אומר שגם הצאן והבקר עלולים למות. אוי לרשע ואוי לשכנו. כי אפשר לאבד את הכל ממש. ברגע שנמצאים קרוב לאדם רשע, אי אפשר לדעת לאן הדבר ייגרר והסכנה קרובה לבוא.

יוצא שאמנם יעקב מאיר פנים לעשו אחיו ומנסה למצוא חן בעיניו, אבל יחד עם זאת הוא מנסה לקצר את המפגש ונותן טענות מתקבלות כדי להתחמק. הוא אומר לעשו שיתקדם בדרכו והוא ילך לאט יותר עד שיגיע אליו. אבל באמת הכיוון שלו הוא שונה לגמרי והוא בכלל לא מתכוון להגיע אליו. וכי מדוע שיכניס את עצמו בכל כך הרבה בעיות וקלקולים?

אנשים רבים מוקפים בדברים מקולקלים ממש. בין אם זה אנשים ובין אם זה דברים שונים. הדבר ברור שאי אפשר להישאר לחיות בשלום עם הקלקול. אבל מצד שני גם קשה להתנתק ממנו.

חבר קרוב ואוהב יכול למשל להזמין אדם לביתו, ואותו אדם ירצה לשמח אותו ויגיע לשם. אבל אז הוא ישים לב שיש לחברו טלוויזיה שדולקת ברקע, ואשתו ובנותיו יושבות שם עם לבוש לא צנוע, עיתונים מלאים בדברי כפירה מונחים על השולחן, ואז החבר יגיש לו עוגה והוא לא בטוח שהיא כשרה, גם הוא חושש שחברו לא הטביל את הכלים וכו’.

וכל זה רק במפגש חד פעמי קצר, אבל ברור הדבר שלפעמים מגיעים לבעיות הרבה יותר גדולות, שמתארחים אצל אנשים לאורך זמן וכדומה. ואז מעבר לקלקולים הרגעיים והאיסורים השונים, מגיעים גם לקלקול המידות ומושפעים מהשקפת העולם המעוותת.

מצד אחד אותו אדם אוהב מאוד את חברו אהבת נפש. הוא בוודאי לא רוצה לפגוע בו. אבל כעת הוא צריך לבחור, או שיבחר בדרך השלום, וכך יבוא לעבור על איסורים שונים וייכנס לבעיות, או שיבחר במלחמה, ואז חס ושלום יפגע בחברו ויעליב אותו, וכך גם יפגע בקשר שלהם.

לכן יעקב אבינו לימד אותנו דרך חדשה ויצירתית. שלפעמים המציאות מחייבת את הקשר הזה עם הרע. מכורח הנסיבות אנו נגררים וכאילו שנכפה עלינו להיות בקשר עם אותו רע. אלא שאי אפשר לחיות עם הקלקול בשלום. ולכן צריך לנהוג בחכמה ובערמה. להיות עם כולם בשלום כלפי חוץ, אבל יחד עם זאת לשים את המגננות הנכונות כדי לא להשלים עם הקלקול.

ועל אחת כמה וכמה שלפעמים גם אותו רע עצמו הוא לא רע מכוח עצמו. שיש למשל אנשים שנשאבו לתוך מקומות שאינם טובים מתוך חוסר ידיעה או חוסר שימת לב, וכשלעצמם הם אנשים טובים ורק שכרגע הם עטופים בקליפות קשות. ועל כן יש עניין גדול לנסות לעזור להם ולהדריך אותם בדרך טובה, ומובן אם כן שזה לא נכון כלל לעשות איתם מלחמה.

לכן מצד אחד צריך להתייחס לכולם כמו אל מלכים. לכבד את כולם ככל שאפשר. אבל מצד שני צריך תמיד להישמר ולהיות בשליטה. שלא להיתפס לאיזה רגע של חוסר שימת לב שיגרור אסונות. תמיד לזכור בתוכנו את המטרה, ולא להיגרר למקומות אחרים שעלולים להביא אותנו לסטייה מהדרך.

וכך למשל אפשר להתחמק בתירוצים שונים. להימנע ממקומות בעייתיים. להתרחק מבתים בהם עלולות להיות תקלות. והכל בנימוס והתחשבות. ואם מדי פעם אין ברירה ומוכרחים להגיע למקום בעייתי כלשהו, אז צריך להיות בשיא הערנות לכל המתרחש ולהשתדל לצאת משם כמה שיותר מהר.

וכך יעקב אבינו עשה. שמצד אחד התייחס לעשו ממש כמו אל מלך. אבל יחד עם זאת החביא את דינה למשל כדי שלא ייתן את עינו בה וירצה להתחתן איתה. הוא שמר על המשפחה שלו ודאג שלא יתערבבו עם עשו.

הוא היה ערני לאורך כל הדרך ולא התפתה להצעות שעלולות להוביל למקומות לא טובים. לכן עם כל הנחמדות והביטול העצמי שלו כלפי עשו, מכל מקום לא התפתה ללכת ביחד אתו ומיד שלף תירוצים להתחמקות. כך הוא ניסה לעשות את המפגש ביניהם כמה שיותר קצר.

קרבנות השלום

אדם צריך להיות רגיש למצב ולהיות תמיד ערני ובשליטה. הוא מוכרח להציב לעצמו גבולות וקווים אדומים שאותם אסור לחצות. הוא מוכרח לחשב את צעדיו היטב כדי לא להיכנס למקומות בעייתיים. כי מרוב שהוא רוצה להיות נחמד לכולם ולרצות את כולם, הוא מקריב את עצמו, את משפחתו ואת כל היקר לו לשם כך בלי להרגיש.

אדם לא יכול להזמין לביתו חברים שמנבלים את הפה ומדברים על סרטים, כדורגל ונשים. ועל אחת כמה וכמה אם אשתו וילדיו נמצאים שם. אותו אדם חושב שהוא עושה חסד, אבל הקלקול שמגיע מכך גובר על הטוב שיכול לצאת מזה. הוא צריך להבין שהוא מקריב כך את המשפחה שלו כקרבן עבור קצת כיף שהוא רוצה לעשות לחברים שלו.

ופעמים רבות האדם רוצה להתרברב בפני אחרים. מטבעו הוא רוצה שהחברים יראו כמו הוא מוצלח, ואז הוא רוצה לעשות לחברים סיבוב עם הרכב, להראות להם את הבית המפואר שלו, לספר להם על המשרה שלו וכו’. וכל זה מגיע מהבחינה של עשו, שרצה להציג ליעקב את העם שאתו. אלא שזה מגיע על חשבון דברים יקרים.

אבל יעקב עושה הפוך. הוא מחביא את דינה ומתחמק מהליכה ביחד, כדי שלא יראה את ההצלחה המרובה שלו. הוא מתמקד בפנימיות ולכן מראה עצמו כמסכן וקורא לעשו בשם אדוני, כדי שיחשוב שהוא לא מוצלח. כי עדיף לו שעשו יחשוב עליו שהוא כלום ויעזוב אותו בשקט, מאשר שיחשוב שהוא מוצלח ואז יתחילו בעיות קשות.

וכך אדם צריך להבין שבכל פעם שהוא מתחבר לרע, וגם אם הכוונות שלו טובות לחלוטין, מכל מקום הוא ניזוק. צריך תמיד לחשוב על המחיר שהמפגש הזה גובה, ואם זה שווה את זה. שברוב הפעמים האדם יגלה שעדיף להיות בשקט מאשר לנסות להיות גיבור גדול שעוזר לכולם, כיוון שזה גובה מחיר כבד.

יש נשים שאוהבות לצאת הרבה עם הבעל, מסעדות, קניונים, מפגשים חברתיים וכדומה, וכך גוררות אותו לכל מיני מקומות. וצריך לדעת שהעולם בחוץ מכיל לצערנו הרבה רע. ואז נתקלים בפריצות נוראה, באנשים שאינם מהוגנים, בקנאה שמביאה לעין הרע וכו’. ועל אחת כמה וכמה אם הבעל הוא בן תורה, שאז גם יש ביטול תורה גדול בכל זה. לכן על אותן נשים להבין שיש מחיר לדבר.

ואז הבעל חושב עם עצמו, שאם הוא לא יסכים ללכת, אז תהיה מלחמה וזה בוודאי לא רצוי. אבל מצד שני אם הוא יסכים, אז יש לזה מחיר כבד, וזה גם לא יעצור פה, אלא שהדבר יחזור על עצמו שוב ושוב. ולכן על הבעל למצוא תחבולות בצורה יפה, כפי שעשה יעקב.

וכך הדבר במקומות רבים. שאנשים רבים מנסים להרשים אחרים על חשבון האנשים הקרובים. שבני זוג רוצים לרצות את ההורים והמשפחה בדברים שונים ולא שמים לב שהם דורכים על בן הזוג לשם כך. שאנשים עושים דברים שמסתדרים להם, ולא חושבים לרגע שזה משפיע על החינוך של הילדים. וכן עוד המון דברים, שאנשים פשוט לא מסתכלים על המטרה ואז לא שמים לב שהם מתחברים לקלקולים שמביאים אותם לסטייה מהדרך.

והדבר מצוי מאוד לצערנו שאנשים חושבים שזה דבר של מה בכך. כי בדרך כלל לא רואים את הנזק באופן ברור ומיידי, אלא שזה משפיע ומחלחל לאט לאט. ואז לא שמים לב ומתערבבים בסביבה לא טובה, ואחר כך מתפלאים איך הגיעו כל הנזקים.

כי לא מקשרים בין הדברים, שהאישה רוצה לקצר את החצאית כמו השכנה, הבעל רוצה לראות משחקי כדורגל שכולם מדברים עליהם בעבודה, הילדים רוצים להסתובב במועדונים מפוקפקים כמו ששמעו מהחברים, וכך כולם יורדים ברוחניות, מתמלאים תאוות וחשק לעולם רדוד, וכבר לא חושבים שזה כל כך חמור להקפיד על פרטי ההלכה. ומשם ועד לעבירות החמורות ביותר, הדרך לצערנו קצרה מאוד.

אמנם צריך להיות חכמים ולעשות שלום, אבל הכל בחכמה ובערמה. בוודאי שלא כל האמצעים כשרים לשם כך. לא מקריבים את הערכים שלנו כדי להתאים לסביבה או כדי למצוא חן בעיני אחרים. צריך תמיד לזכור שהמלחמה לא הסתיימה, וצריך תמיד לזכור מיהו האויב.

ישנם הרבה אנשים שרוצים לקרב ויוצאים מרוחקים. שהולכים למקומות טומאה כדי לנסות להוציא משם משהו טוב, ועם הזמן מתרגלים למקום ושוכחים מהשליחות שלשמה הגיעו לשם. מרוב שמוכנים לעשות הכל למען השלום, כבר שוכחים שהיינו במלחמה. ואז זה הכי מסוכן, כי לא רק שהפסקנו להילחם ברע, אלא שגם עברנו לצד של האויב.

התמודדות עם הנהגות מקולקלות

ואמנם עד עתה עסקנו בעניין הקרבה לאנשים מקולקלים. אבל כפי שנאמר בפתיחה, הדבר מצוי גם בדברים אחרים. וכמו חפצים מקלקלים, מצבים בעייתיים, ואפילו מידות ומחשבות מקולקלות שנמצאות בתוכנו ממש.

וצריך לדעת ששם ההתמודדות הרבה יותר קשה. שכן זה לא אדם חיצוני שאפשר להתרחק ממנו בקלות יחסית, אלא דבר שנמצא ברשותנו או מצב נתון שאנו נמצאים בו, ואפילו מחשבות ורגשות שמצויות בתוכנו, ששם אי אפשר סתם להתרחק מהם, אלא שמוכרחים להתמודד עם הדבר בצורה מוחשית.

ולמשל ישנם דברים שמשפיעים עלינו לשלילה, כמו מכשירי תקשורת שונים שמכילים תוכן ממש גרוע, ואפילו עיתונים שנחשבים לתורניים שמביאים חדשות ומכילים בין השורות הנהגות לא טובות, לשון הרע וחוסר אמונה.

ישנם פריטי אופנה שמסמלים תפיסת עולם שלמה של רדידות והשתייכות לקבוצת אוכלוסייה רחוקה מתורה, ועל אחת כמה וכמה תמונות, ספרים, דיסקים ושאר דברים שאינם מעולם התורה, שכל אלו יכולים לדרדר ולהזיק ממש.

וכיוון שכל הדברים האלו נראים כחפצים דוממים שאינם בעלי כוח להזיק, וגם תמיד נראה לנו שאנחנו בשליטה, אז ממילא אנחנו מרשים לעצמנו להיצמד אליהם. וכיוון שהם קרובים אלינו, שהם נמצאים ברשותנו ושייכים לנו, אז ממילא אנחנו נגועים וקשה לנו לראות את ההשפעה המזיקה שלהם.

והדבר מצוי מאוד אצל אנשים שחזרו בתשובה למשל, שקשה להם להיפרד מהספרים הישנים, מהדיסקים של הזמרים שאהבו, מהתמונות הישנות עם החברים והחברות, מהבגדים הישנים שאינם ראויים לבני תורה, מהמנהגים המקולקלים שהתרגלו אליהם וכו’.

זה קשה לשים לכל זה סוף בצורה חד משמעית, כיוון שזה חלק מהם, זה מלווה בזיכרונות ילדות ומציף ברגשות. ואמנם לאחר שכבר חזרו בתשובה הם בוודאי לא יקנו עוד חפצים כאלו, אבל מכל מקום קשה להם לזרוק לפח או להיפרד מאותם חפצים שכבר אצלם, שרכשו אותם בכספם, שהשקיעו בהם, שאהבו אותם וכו’.

ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר על מידות לא טובות שטבועות באדם, או מחשבות מקולקלות שעוברות לו בראש. שאפילו אם האדם מבין כמה הדבר רע ומזיק, מכל מקום קשה מאוד להתנתק מכל זה, כי זה בתוכו, זה חלק בלתי נפרד ממנו ממש.

ואז שוב מגיעים לאותו מבוי סתום לכאורה, שמצד אחד אסור בשום אופן להשלים עם הדבר ולעשות שלום עם אותם דברים רעים. הלכה שעשו שונא ליעקב ואין שום אפשרות לעשות שלום ופשרה ביניהם. ומצד שני, קשה מאוד לעשות עם זה מלחמה, ולפעמים המלחמה עלולה להביא נזק גדול עוד יותר.

שאם אדם מחליט להילחם ממש, ולמשל ייקח את כל החפצים הישנים שלו וישרוף אותם במדורה גדולה, או יעניש את עצמו בכל פעם שהוא חושב מחשבה רעה וכדומה, אז אולי זה ייתן לו כוח באותו רגע בודד. אבל מהר מאוד הוא יצטער מכך ויתחיל לשנוא חס ושלום את הדרך הטובה. כי אותה דרך טובה הביאה אותו לצער גדול.

יש אנשים שמצויים במלחמות עם עצמם במשך כל היום. שהם כאילו שונאים את עצמם. הם כועסים על עצמם, אומרים על עצמם שהם טיפשים, רעים, חסרי תקנה וכו’. הם מתעצבנים בכל פעם שעולה להם מחשבה לא טובה וכו’.

וכך אותם אנשים חושבים שהם נלחמים ברע, אבל הם מביאים את עצמם לייאוש גדול ומחשבות שליליות. הם אמנם נלחמים ברע, אבל יחד עם זאת הם נלחמים בעצמם ממש. אי אפשר להתקדם בצורה שכזו.

וזו הסיבה לנפילה הגדולה של רבים שמנסים לקבל על עצמם דברים מעבר ליכולתם. שברגע של התלהבות ודבקות הם יכולים לרצות לוותר על כל עולמם למען השם יתברך, אבל ברגע שלאחר מכן הם כל כך מצטערים על כך ואין להם את הכוח להכיל את זה.

כי באותו רגע הם חשבו שהם נלחמים ברע. אבל הם שכחו מכך שאותו הרע היה חלק מהם, שהוא היה בתוכם ממש. וכך יוצא שהם נלחמו בעצמם. שלאחר מכן נוצר להם חוסר, הם מפתחים רגשות שליליים וכו’.

ולכן צריך להיצמד לדרכו של יעקב אבינו. שכאשר היה צריך להתמודד עם אחיו, שהוא חלק ממנו ממש, אבל מצד שני הוא גם עשו הרשע, אז הוא הראה כאילו שהוא עושה אתו שלום. כאילו שהוא אוהב אותו אהבת נפש. אבל מצד שני היה ערני למתרחש והשגיח על כל פרט, עד שהצליח להיפרד ממנו בחכמה.

וכך נוכל להיפרד מכל אותם דברים שליליים שמקיפים אותנו. שבמקום להילחם בהם, נעשה איתם שלום, ורק נחפש כל הזמן תחבולות כיצד להתנתק מהם, בלי לפגוע ובלי עוינות, בצורה יפה, מתוך חכמה וערמה.

ולכן האדם צריך לשמור תמיד על שמחה בעבודת השם. לא להתרגש מדברים לא נעימים שמגיעים, לא להתייאש מן הפורענות, לא לקחת קשה את הקלקול מסביב, רק להתרכז תמיד בהתקדמות. להיות דבק במטרה. להיות ערני ולא לשכוח אפילו לרגע את השליחות שהוא מבצע. וכך אפשר להתקדם בהתמדה, לאט לאט, בכל פעם קצת.

וכך כאשר לאדם יש חפצים שאינם טובים ברשותו, או אפילו מחשבות ורגשות שאינם טובים, עליו להיפרד מהם מתוך שמחה. לא למאוס ולשנוא את הרגשות הללו, אלא אדרבה, להסתכל גם על הטוב שהם הביאו לנו, ורק שמתוך הרצון להתקדם הלאה צריך להיפרד מהם.

כאשר נפרדים בצורה יפה ומתוך שמחה, אז ממילא הדבר הופך לקל יותר. אבל אם נפרדים בצורה מכוערת, עם האשמות, רגשות שנאה ועוינות רבה, אז הפרידה קשה הרבה יותר. מרגישים לא שלמים עם הפרידה וקשה להוציא את זה מהראש. כל היום רק חושבים על זה ומרגישים רע.

הדבר נכון הן לפרידה בין אנשים והן לפרידה מחפצים או מרגשות. האדם צריך לנסות להיות שלם עם עצמו. בלי מלחמות ורגשות נקמה, אלא השלמה עצמית. הכל באהבה ובשמחה. רק חשוב לזכור תמיד לא לחלום, אלא תמיד לחשוב על הצעד הבא לקראת הגשמת המטרה.

יש אנשים שרוצים לעשות הכל רק מאהבה ושאף אחד לא ילחיץ אותם. הם לוקחים את הזמן ממש. שבמשך עשרים שנה, בקושי עשו איזה שינוי וכמעט לא התקדמו לשום מקום. הדבר ברור שבצורה כזו יוצא שכרו בהפסדו. אמנם צריך לעשות את הדברים לאט ומתוך אהבה, אבל בוודאי שמוכרחים להתקדם.

אדם צריך תמיד לחשוב על תחבולות ותירוצים, לחפש פרצות שונות, ולהיות תמיד מוכן לקפוץ על הזדמנויות בדרך שיעזרו לו להיפטר מהרע והקלקול הקרובים אליו. כמו יעקב, שלא עשה מלחמה עם עשו, אלא מצא את המלים הנכונות לומר כדי להתחמק ממנו.

אם עושים שינוי בקיצוניות ובמהירות, זה פעמים רבות לא תופס. וגם אם כן, מכל מקום זו מלחמה תמידית ובכל פעם מחדש צפים רצונות לחזור להנהגה הקודמת. לכן צריך לעשות שלום עם ההנהגות הלא טובות, אבל זה לא שלום מוחלט, אלא רק כלפי חוץ. לא למאוס בהן בצורה בולטת, אבל יחד עם זאת לפעול כדי לשחרר לאט לאט.

לכן עלינו להרגיל את עצמנו בהנהגה הזו. לקחת את הדברים בשמחה, לא להתרגש מדברים רעים, לא לראות עצמנו כרשעים, לא להחמיר עם עצמנו, בטח שלא לעשות מלחמות עם עצמנו, לא להיכנס לעצבות ויאוש, הכל בצורה טובה ויפה. ורק שיחד עם כל זה נזכור את המטרה ונדאג להתקדם לעברה.

וזה מה שלימדו אותנו חז"ל באבות, לא עליך המלאכה לגמור, שלא צריך להתרגש ולהילחץ מכך שיש המון מלאכה לעשות, שכן לא מוטל עלינו לגמור אותה. אז ממילא אפשר לקחת את הכל בשמחה ובקלות. אבל יחד עם זאת, אין אתה בן חורין להיבטל ממנה. שמוכרחים תמיד להיות בעשייה והתקדמות.

כמו פועל שעות, שלא אכפת לו מהמטרה הכוללת, אם הכל יעבוד בצורה מושלמת, כיוון שיש לו מנהל שאחראי על כך. לכן הוא יכול להסיר מעליו כל אחריות ולהיות רגוע. כל בעיה ותרעומת הוא מפנה למנהל העבודה שלו. הוא עצמו לא קובע שום דבר, אלא רק עושה את המוטל עליו כעת. אבל יחד עם זאת, כן יש לו אחריות אחת ויחידה, שאסור לו להתבטל. כיוון שמשלמים לו שכר עבור הזמן שהוא עובד.

לכן גם אם צריך לסיים עבודה ענקית עד שבוע הבא, זה לא מעניין אותו. בעל הבית יביא פועלים נוספים, יאריך את הזמן, ישלם קנס או יתמודד בכל דרך אחרת. הוא עצמו בוודאי לא צריך להילחץ מזה, כי זה לא עסק שלו. אבל יחד עם זאת, בכל זמן שהוא בעבודה עליו לעסוק במלאכה ולא להתבטל ממנה כלל. בלי לחץ, אבל להתקדם.

וכך נוכל לקחת את הכל בקלות, לדאוג תמיד לעסוק במלאכת התורה הקדושה, להיות בהתקדמות, בתיקון המידות, בשיפור המעשים, בקיום המצוות, בלימוד התורה, והכל בשמחה גדולה ובלי חשבונות. רק להתקדם בכל פעם עוד קצת וכך נזכה להגשים את התכלית בצורה היעילה והטובה ביותר.

השם יתברך יזכה אותנו לדבוק בדרך הטובה ולהתרחק מכל רע וקלקול, וכך נזכה לברכה גדולה בכל מעשינו.

ויתור, הבלגה ואיפוק – פרשת ויצא

האבות הקדושים הם סמל והשראה לכל הדורות. הם הגיבורים שלנו שמהם אנו שואבים את הכוחות ומשם אנו לומדים את הנהגות החיים הרצויות.

ולכאורה היינו מצפים שהגיבורים שלנו יילחמו בעוז את מלחמתה של תורה. היינו מצפים לראות מלחמות ממש, נקמות, חיסול חשבונות וסגירת מעגל. אלא שהתגובות של האבות הקדושים הרבה יותר מתונות ומאופקות.

כאשר לבן משיג את יעקב לאחר שברח מביתו, הוא "מוכיח" את יעקב על הצער שגרם לו. תארו לכם כמה הצגות ושקרים אפשר לספוג. שאותו אחד שמצר לנו ומרמה אותנו כבר עשרים שנה, למרות הברכה המרובה שהבאנו אל ביתו, פתאום מאשים אותנו בכל הצרות שלו.

ואמנם יעקב עונה לו על כל הטענות השקריות שלו, על כל הצער שעבר במשך עשרים שנה בביתו. אבל אז לבן מגיב בצורה אפילו יותר מרגיזה. הבנות בנותיי, הבנים בניי, הצאן צאני, הכל שלי. זו כבר ממש תשובה מתריסה. ממש עושה חשק לחסל חשבונות.

ואז לבן כאילו עושה לו טובה ומוכן לעשות אתו ברית. כאילו שיעקב באמת צריך את הברית הזו. אלא שבצורה מפתיעה יעקב מסכים לברית, בלי תנאים ובלי תוכחות, הכל על פי הכללים שלבן רוצה להכתיב, שכאילו הוא המוביל והשולט. הוא מניח ללבן לומר מה שהוא רוצה לומר ואפילו לא רומז לו שהוא לא בסדר.

היינו מצפים שיעקב יוכיח את לבן. יעמיד אותו על מקומו. יילחם בו בעצמה אם צריך. הרי איך אפשר לעשות ברית עם רמאים? איך אפשר להיכנע לשקר? איך אפשר לתת לרשע לנצח? קודם כל צריך להעמיד אותו על טעותו, ולא לתת לרשע לחשוב שהוא צודק. ובמיוחד שיעקב יודע שהשם אתו, ושהוא אפילו נגלה ללבן בחלום כדי להזהירו שלא יזיק כלל ליעקב.

אבל יעקב לא מנסה להוכיח, לא מנסה להראות שהוא חזק או גדול ממנו, פשוט משתף פעולה, מנמיך פרופיל וממשיך הלאה.

וההנהגה הזו אינה חדשה. שבפרשה הקודמת ראינו שגירשו את יצחק מגרר, ולאחר מכן הלכו לעשות אתו ברית. ולמרות שהצרו לו, גירשו אותו מאיתם ורבו אתו על הבארות שחפר, מכל מקום אמרו לו שעשו עמו רק טוב.

יצחק ראה את השקרנים שעומדים מולו, את הטענות הטיפשיות שלהם, שבמקום להתנצל הם מציגים את עצמם כאנשים טובים שמעולם לא עשו לו רע, אבל מכל מקום הוא לא אמר להם כלום. הוא פשוט שיתף איתם פעולה. עשה להם משתה וכרת איתם ברית.

וכן אברהם נהג כך לאחר שהוכיח את אבימלך על בארות המים שגזלו עבדיו. שבמקום להיות תקיף, אברהם כרת אתו ברית. ולא זו בלבד, אלא שגם נתן לו צאן ובקר במתנה. העבדים של אבימלך הם אלו שגזלו, ובמקום שאבימלך יפצה אותו, אברהם הוא זה שמפייס את אבימלך ונותן לו מתנות.

וכך גם מובא בפרשה הבאה, שיעקב נפגש עם עשו, הוא נותן לו מתנות רבות ועושה לו כבוד גדול. וכך מובא במקומות רבים עם צדיקים רבים, שהיינו רוצים שיהיו גיבורים, שיעשו מלחמות, שיוכיחו את הצדק, אבל במקום זה אנו מוצאים וויתור, הפסד וכניעה. מה שנהוג לכנות היום כ"פרייר".

ויוצא ששלשת האבות עשו כך, שלא רק שהנמיכו עצמם וניסו להתחמק ממלחמות, אלא שספגו שקרים רבים ועוד נתנו לרשעים טובות הנאה. ממש עשו הכל כדי להימנע מעימותים שלא לצורך, וגם שהם ידעו בוודאות שהם הצודקים ושהרשעים שעומדים מולם הם נוכלים ורמאים.

לכאורה היינו מצפים שיאמרו איזה שם קדוש ויהרגו את הרשע שעומד מולם. שיתעמתו ויוציאו את האמת לאור. שיביאו את הצדק ויעשו נקמה בכל מי שהצר להם. שיילחמו מלחמתה של תורה ויגנו על כבודה. אבל האבות הקדושים היו הרבה יותר מאופקים.

ויוצא אם כן שזוהי ההנהגה שניסו ללמד אותנו. שהטבע האנושי גורר אותנו למלחמות של צדק, לנקום נקמות, להראות לכולם מי אנחנו, אלא שהכול נובע מתוך גאווה. ואין זו דרכה של תורה כלל. אנשים רוצים להרגיש גאווה, להיות בנבחרת המנצחת, להיות מונהגים על ידי גיבורים, אבל דרך התורה היא הנמכה, ענווה ושפלות.

וכך היה בכל הדורות. שהיהודים תמיד היו בזויים ושפלים, אומות העולם ניצלו אותנו ודרכו עלינו, ותמיד חיכינו לרגע הזה שבו הכל יתהפך ואז נחזיר להם ונעשה בהם נקמה. שנכה אותם כהוגן. אבל הרגע הזה לא הגיע.

וגם באירועים הבודדים שכן גברה ידינו, וכמו למשל בפורים שמרדכי ואסתר עלו לגדולה, מכל מקום הנקמה בוודאי רחוקה מלהיות שלמה, שהרי אחשוורוש עצמו היה רשע גדול ששנא את היהודים אפילו יותר מהמן, ומכל מקום הוא נשאר להיות המלך גם לאחר מכן.

וכך אפשר לראות את כל הפעמים שקמו עלינו אויבים ופורענויות, ואמנם הקדוש ברוך הוא הציל אותנו מידם, אבל קשה לומר שהצלחנו לנקום בהם. עם ישראל מצליח לשרוד ברוך השם, אבל תמיד עם רגשי נחיתות, מנוצל ובזוי.

מי גבר?!

אנשים תמיד מרגישים הכרח לומר את המילה האחרונה. אם מישהו קילל אותו, אז הוא מוכרח להחזיר לו איזו קללה חזקה יותר. אם מישהו דחף אותו, אז הוא צריך לדחוף אותו בחזרה חזק יותר. אם הוא התווכח עם מישהו, אז הוא מוכרח להוכיח שהוא צודק. אם הוא נקלע למריבה, אז הוא חייב להשאיר איזה איום ברקע כדי להראות שהוא השולט והחזק.

קשה לאנשים להראות חולשה, להנמיך את עצמם, לוותר ולעשות עצמם קטנים. הם מוכרחים להוציא את כל הגאווה שלהם, להראות לכולם שהם מספר אחד, שהם המנצחים, הם המוכשרים, הם המצליחים, הם החזקים ביותר.

אבל התורה מלמדת אותנו שאסור לנקום, ואפילו לא לנטור בלב. התורה מביאה אותנו לדרך של ענווה. להנמיך את עצמנו ולא לחשוב שאנו מעל האחרים. ויוצא שהאדם רוצה להילחם בכל העולם, כדי להוכיח את החוזק שלו, אבל הוא לא מצליח להילחם בעצמו. להילחם ברצון לנקמה, ברצון להיות חזק ושולט.

צריך לזכור שתפיסת הנאצים בגרמניה הייתה שהחזק שורד. כולם היו בעלי גאווה עם ראש מורם. אבל היהודים בכל הדורות ייצגו את ההפך הגמור. שהם תמיד היו עם הראש למטה, מנמיכים עצמם ונותנים לכולם לדרוך עליהם ולהיות בזויים ושפלים.

זו לא הנהגה שהגיעה סתם כך במקרה, אלא שזו דרך חיים ממש, ומתוך בחירה. עד כדי כך שאנו אפילו מתפללים על זה. שלאחר כל תפילה באלוקיי נצור אנו מבקשים נפשי כעפר לכל תהיה. ואולי אנו לא שמים לב לזה, אבל אנו ממש מתפללים על כך שידרכו עלינו.

וזה מה שאמרו חז"ל, איזהו גיבור הכובש את יצרו. שאנשים חושבים שאדם חזק שנלחם וכובש את העולם הוא גיבור. אבל זה רחוק מהאמת. כי הוא אולי נלחם בכל העולם, אבל עוד לא הצליח להילחם ביצרים שבתוכו. וכי הצליח להילחם ביצר הגאווה שלו? וכי הצליח לבטל את התאוות והנגיעות האישיות שלו? וכי הצליח לבטל את הרצון שלו להיות הכי חזק ומוצלח?

אנשים רואים אדם בזוי כאדם חלש. אבל הדבר אינו נכון כלל. כל הנביאים למשל היו בזויים. הם היו הולכים להתבודד במדבריות ולהתרחק מאנשים, ובכל פעם שיצרו קשר עם אנשים היו לועגים להם. הם היו מוזרים, עם הנהגות משונות, היו נראים תימהוניים. כשהיו מקבלים נבואה היו מפרכסים ונופלים על הארץ.

אנחנו מצדנו מדמיינים אותם כאנשים בעלי כוח והשפעה, גיבורים ובעלי שליטה שעושים ככל העולה על רוחם, אבל האמת רחוקה מהתיאורים שלנו. הם היו צמים ומתבודדים, קורעים בגדיהם, משפילים את עצמם עד שכולם היו צוחקים עליהם. אבל דווקא אותה הנהגה היא שהביאה אותם גבוה.

האדם רוצה תמיד לצייר לעצמו גיבור מושלם, חזק ואיתן, אבל הגיבורים האמתיים אינם ניכרים לעין כלל. גיבור הוא לא מי שמציג את עצמו כחזק, אלא מי שבנה לו חוזק נפשי מבפנים. שיכולים לצחוק עליו ולבזות אותו, והוא מרגיש עם זה בסדר.

אין לו התפרצות של יצרים שכופים עליו להגיב בחומרה, אלא הוא מרגיש טוב גם לאחר שספג ביזיונות. אין לו צורך להגיב, לא בגלל שהוא לא יכול להגיב או שהוא סופג את העלבון בפנים, אלא שהוא כלל לא מרגיש צורך להגיב, כי הוא כלל לא נעלב.

סוד הגלות

ואותו עניין של שפלות הוא עניין הגלות שאנו נמצאים בה. שאומות העולם על הגובה ואנחנו בזויים בין הגויים, ואמנם בוודאי שזה נראה כדבר רע, אבל זהו קרש קפיצה עבורנו. כי כך אנו יכולים ללמוד על ויתור וענווה.

ואפשר לראות את זה בצורה חזקה בסיפור שמביאה הגמרא שהביא לחרבן בית המקדש ולאותה הגלות. שבזמן המצור על ירושלים, מובא שהיו עשירים שיכולים לפרנס את כל אנשי ירושלים למשך עשרות שנים. ואם כן, כל מה שהיה צריך לעשות הוא להמתין בסבלנות עד שהרשעים היו מתייאשים וחוזרים למקומם.

וחכמי ישראל רצו לעשות שלום. אולי אפילו לשחד אותם, לתת להם קצת מתנות, להראות כניעה, ובלבד שיעזבו אותנו בשקט לנפשנו. אבל היו שם בריונים. כאלו שלא הסכימו לוותר. וכי נקריב את הגאווה היהודית שלנו? וכי נוותר לאותם גויים? וכי ניתן להם לחשוב שהם ניצחו? וכי נראה לכולם שאנו חלשים?

אותם בריונים התעקשו להילחם. הם רצו לעשות לעצמם שם של גיבורים. אז הם לא נתנו לאף אחד לצאת, שלא יעשו שלום עם הרשעים, וגם שרפו את כל מקורות אספקת האוכל, כך שאנשי ירושלים לא ירגישו בטוחים ואז יהיו מוכרחים להילחם. עשו הרבה רעש ורק גרמו ליותר נזק.

כשאדם חושב בצורה של מלחמה, שהוא לא מוכן לוותר על הגאווה שלו, אז ממילא הוא מגיע למקומות הרסניים. וכך כל אנשי ירושלים נותרו ללא מזון, ומתוארות זוועות ממש, עד שהגיע חרבן בית המקדש והחלה הגלות. הכל מתוך הטיפשות הגדולה של אותם בריונים.

אנשים לא מוכנים לוותר. לא מוכנים לספוג עלבונות. לא מוכנים להיראות כמפסידים וחלשים. אלא שאז הם מפסידים הרבה יותר. שמתוך אותה גאווה של אותם בריונים קיצוניים, איבדנו כוח עצום והפכנו לשפלים באמת.

ורבן יוחנן בן זכאי היה הנשיא באותה תקופה וחי בירושלים ורצה לעשות שלום עם האויבים. הוא הלך אליהם בחשאיות כדי להסתתר מהבריונים, והנמיך את כבודו מול האויבים. ואותה פעולה שאולי נראית ככניעה, היא זו שהצילה את התורה שעברה מדור לדור. שלבסוף הוא נענה וקיבל לפחות את יבנה וחכמיה.

ומכאן אפשר ללמוד דבר עצום. שאותה בריונות, שכאילו נלחמים על כבוד התורה ועל גאוות ישראל, הביאה לחרבן. ומצד שני הכניעה והשפלות של רבן יוחנן בן זכאי, הביאו לשמירת התורה לדורות.

ואמנם בוודאי שלפעמים מוכרחים לצאת להילחם ולהגן על כבוד התורה, וכמו בחנוכה שיחול בקרוב, שאז היה הכרח לצאת להילחם ברשעים. אבל כל זה רק כאשר אין אפשרות אחרת, שאי אפשר לעשות שלום, שרוצים שנאבד את דתנו, שיש גזירות על התורה וכו’.

וכמו שמובא בפרשה הבאה, שכאשר יעקב אבינו נפגש עם עשו, הוא רצה לעשות שלום והביא לו מתנות רבות לשם כך. ואמנם הוא התכונן גם למלחמה, אבל כל זה היה בתור פתרון אחרון, אם שום דבר אחר לא יעזור ולא תהיה שום ברירה אחרת. ולבסוף לא הוצרך לכך.

לסחוב

ומכאן נקבל את העצה כיצד לעבור את הגלות בשלום. שככל שננמיך פרופיל, ככל שנהיה ענוותנים, כך נצליח לעבור את המכשולים. וכמו שהיה עד כה, שאימפריות עצומות נלחמו בנו, ועם כל זה כולם נכחדו מהעולם בזמן שאנחנו הקטנים הצלחנו לשרוד את כל הפרעות.

הגמרא מספרת על ספינה שטבעה ובתוכה היה רבי עקיבא והיו מצטערים עליו מאוד. ואז פתאום ראו אותו עולה לחוף בריא ושלם. לאחר התמיהה הגדולה, שאלו אותו איך הצליח לשרוד ולהגיע ליבשה? הוא ענה להם שהזדמן לו דף מהספינה, ואז תפס בו, וכל גל שהגיע, נענע לו ראשו.

ובאמת הגמרא הזו מסתירה בתוכה הרבה מוסר. שכעת אנו בגלות הנוראה, הספינה שלנו טבעה וכעת אנו נמצאים חסרי כל בלב הים. לבדנו בוודאי אי אפשר, אבל אם נצליח לתפוס באיזה קרש קטן מהספינה הענקית שהייתה לנו, במעט מהתורה הקדושה שנשארה לנו לאחר השכחה הגדולה, אולי באיזה דף של גמרא, הלכה או מוסר, אז נוכל להינצל.

ועדיין גל אחר גל מגיע ורוצה לשטוף אותנו. אם ננסה להילחם בגלים, בוודאי לא נצליח. אלא שצריך לנענע את הראש. לקבל באהבה ולעבור הלאה. לא להתעסק יותר מדי, מצד אחד לא להתעלם מהגל שמגיע, אבל מצד שני גם לא להילחם בו. פשוט להעביר. להוריד את הראש עד שיעבור הגל ואז להרים בחזרה ולהמשיך.

צריך לזכור שכאשר האדם עושה שרירים ומנסה להיות חזק, זה מביא אותו לשקוע במים. אבל כאשר האדם מרפה את השרירים ומשליך על השם יהבו, אז הוא מתחיל לצוף. כך זה בחיים ממש. לפעמים צריך פשוט להרפות. ההוא צחק עליך, ההוא הכה אותך, ההוא לעג, ההוא ביזה, אז אפשר להתעסק עם זה יום וליל, אבל אפשר פשוט לקבל הכל בשמחה, לעזוב את זה ולהמשיך הלאה.

הגויים מנסים להיות על הגובה, כמו לבן שמתנהג כצדיק וממש מוכיח את יעקב אבינו. כך אומות העולם מנסים להוכיח אותנו. שאיך אנו מעזים להרוג מחבל אכזרי? איך אנו מעזים להגיב לפרעות שהם עושים? ואז הופכים את התמונה, כאילו שאנחנו הרשעים והם הצדיקים.

אנחנו מצדנו משתדלים לעזור לכולם, לעשות חסדים אפילו עם מחבלים רשעים, והם מצדם מנסים לנצל את התמימות שלנו כמה שיותר. וזה כל כך מפתה להיגרר לרמה שלהם, לענות להם על הטענות, להצטדק בפני העולם, להוכיח אותם ולהעמיד אותם על מקומם. אבל זה לא יעזור. כי כולם כבר יודעים מהי האמת, וכמו שגם לבן, עשו, אבימלך וכל השאר ידעו את זה, ורק שניסו לעשות הצגות. אין טעם להגיב לזה בכלל.

זה הרי הכל ליצנות וכולם יודעים את זה. גם הרשעים עצמם יודעים שהם ליצנים. הם באים בטענות שקריות ואנחנו לוקחים ללב. אבל הם עצמם יודעים שזה שקר. הם סתם אומרים את זה כדי להציק לנו וכאילו לתפוס גובה. אין לזה שום ממשות.

אדם שלוקח ללב וחושב איך לנקום, רק עושה רע לעצמו. וכי זה יעזור לו להראות שהוא צודק? וכי הרשע באמת ישנה את דעתו לאחר שיוכיחו אותו? זו סתם מלחמה אבודה וחסרת טעם שלא תועיל במאום. לכן צריך לקבל את הכל באהבה ופשוט להמשיך הלאה.

לכן עלינו ללמוד לסחוב. להעביר. להמשיך הלאה. לא להתעסק בעבר, לא לחפש נקמות. לכן אנו מוותרים על הכל למען השלום, נותנים שטחים ומתנות כמו שאברהם נתן צאן ובקר לאבימלך. ואמנם אבימלך עצמו לא שמר על הברית והצר ליצחק לאחר מכן, אבל זה לא עצר את יצחק מלכרות אתו ברית נוספת בעצמו.

צריך פשוט להנמיך את עצמנו, להבין שכעת אנו בגלות וצריך רק לחכות עד שהכול ייגמר. אם אין איום ממשי על האדם, אז אין סיבה להתעסק עם מלחמות.

ואמנם צריך לשים סייג גדול לכל זה. שלפעמים מוכרחים להילחם ממש. אין שום עניין להביא לעצמנו צער ונזקים בכוונה תחילה. אין שום עניין לוותר ולהגיש את הלחי השנייה לאדם שרוצה להזיק לנו. אדם צריך להשתדל להימנע ככל שאפשר מפגיעה, וכמו שמובא שהקם להרגך השכם להרגו.

שאם צריך להתגונן מפני האויב, אז בוודאי שמחובתנו לעשות כן. אם צריך ללחום את מלחמתה של תורה, אז כך נעשה. אם צריך לרדוף את האויבים, אז זה מה שמוטל עלינו. אין הכוונה לשבת בחיבוק ידיים חס ושלום בזמן שטובחים בנו.

כאשר מדובר על מניעת סכנה ממשית, אז אפילו על ספק קל של פיקוח נפש של יהודי יידחו כמה רבבות של גויים. לא עושים כלל חשבון בזה כשמנסים להגן ולהציל.

אלא שכאשר מדובר רק על משחקי כוח, על עלבון ופגיעה בגאווה שלנו, על כך שמדברים עלינו או חושבים עלינו דברים מסוימים, ואנו מצדנו רוצים להראות את כוחנו, לעשות שרירים ולהוכיח לכולם מי צודק, אז כל זה מיותר. אם יש דרך של שלום אמתי וממשי, ורק שצריך להתכופף ולהוריד את האגו, אז בוודאי שזה עדיף.

אז איפה הצדק?

ולכאורה אמנם אפשר לראות את ההנהגה הזו של הוויתור אצל האבות הקדושים ואצל הצדיקים, אבל עדיין הלב רוצה נקמה. אנחנו רוצים לעשות צדק ודין עם הרשעים. זה נראה לא הוגן וכאילו שיש חוסר צדק בדבר.

אלא שכל זה רק כשמסתכלים מתוך זווית הראייה המצומצמת שלנו. כי באמת יש המון דברים שנלקחים בחשבון שאנו כלל לא מעלים על הדעת. וכי יש לנו איזו השגה בענייני חשבונות שמיים? וכי האדם יודע מהיכן שורש נשמתו ועד לאן הוא צריך להגיע?

כל הנסיבות כאן בעולם הן תוצאה של השתלשלות השורשים מהעולמות העליונים. שכאשר נעשים דברים למעלה, ממילא הם משפיעים כאן למטה. והכל לטובתנו, לצורך התיקון השלם של נשמותינו. וזוהי הרגשת חוסר הצדק שאדם מרגיש. שהאדם רואה תמונה לא שלמה. הוא לא יודע מה היה אתו בגלגולים הקודמים, מה התיקון שלו, מה עליו לסבול וכו’.

אילו למשל היה יודע שעליו לספוג ביזיון כלשהו כדי לעלות למקום גבוה יותר בגן עדן, היה רודף יום ולילה אחרי אנשים שיבזו אותו. הוא לא היה מחפש לנקום בהם, אלא מודה להם. מישהו היה מכה אותו והוא שמח מכך, אילו היה באמת יודע שזה עוזר לו לתקן את הנפש.

הביזוי החיצוני הוא חוזק פנימי. השפלות היא דרך להגיע לעולמות העליונים הגבוהים ביותר. מה שנראה כהנמכה עצמית, מסתבר כקרש קפיצה למקומות הגבוהים ביותר שאף אחד לא יכול להגיע אליהם.

ושוב חשוב להדגיש, שאין הכוונה שהאדם צריך להיות שפל ונבזה, מוכה ונרדף וכו’. שלא יחפש אחר אנשים שיבזו ויכו אותו, ואדרבה, הוא מכשיל אותם בכך ועובר גם הוא עצמו על איסורים. אלא שאם נסיבות החיים הביאו אותו לכך, ואין לו דרך אפשרית להתגונן, אז זה אומר שמשמיים זימנו לו את הדבר.

אנשים חושבים כיצד לרמות אחרים, איך להרוויח על חשבונם, איך להעלים מס, איך להסיר אחריות ולהפיל את התיק על מישהו אחר וכו’. ומצד שני יש את ה"פריירים" שכולם צוחקים עליהם, שהם תמיד משלמים את הכל בזמן, לא עושים רע לאף אחד, הולכים ביושר ומוותרים אפילו במקום שהם הצודקים.

אז צריך לדעת שהסוג הראשון של אנשים הוא הבחינה של לבן הארמי ואבימלך, והסוג השני הוא הבחינה של האבות הקדושים. אדם חושב שהוא מפסיד מהיושר והתמימות, אבל זהו רווח עצום. הוויתור מביא להשגות אדירות ומה שמכנים היום כ"פרייר" הוא בעל מעלה גדולה ונשגבה.

אדם צריך להתפלל על כך שירמו אותו ובלבד שלא הוא ירמה אחרים. שיצחקו עליו ובלבד שלא הוא יצחק על אחרים. כי אולי נראה שהוא מסכן ובזוי, אבל בפנימיות השורש שלו גבוה מאוד. ולעומת זאת אותו אחד שמצר לאחרים יכול להרגיש על הגובה, אבל בעולמות העליונים הוא ירוד ובזוי.

מלחמות הצדיקים

ומכאן נבין את המלחמה האמתית שהצדיקים נלחמים. שהרי הם לא באמת נלחמים ברשעים, אלא אדרבה, הם מנסים לקרב אותם ולעשות שלום עם כולם. אלא שהמלחמה שלהם היא מלחמה פנימית.

הם נלחמים עם היצר. שהרי לכולם יש יצרים שאומרים להם שעליהם להיות מובילים, שיהיו החזקים ביותר, הטובים ביותר, המוצלחים ביותר, וכל זה מביא לתחרותיות גדולה מאוד. בעוד שהרשעים נכנעים ליצרים ומנסים להוכיח שהם הכי טובים, הצדיקים מנסים להילחם ביצר עצמו, וכך להוכיח לעצמם שהם לא מוכרחים להיות הכי טובים כדי להרגיש טוב עם עצמם.

אנשים רבים למשל מכורים להתכתבויות שונות. לכל אחד יש מכשיר נגיש לשליפה כדי לתעד את עצמו ברשתות חברתיות, במסרים, בהודעות וכו’. כולם מנסים לעשות רושם, להיות גיבורים, חזקים, מוצלחים, מובילים וכו’. הם ממש הפכו לתלותיים, שהם מצלמים את עצמם או משבחים את עצמם בדרך כלשהי, ומחכים לתגובות של כל החברים שישבחו, יתנו חיזוקים ויעריכו אותם.

אותם אנשים בטוחים לעצמם שככל שיעשו יותר רושם, כך יהיו מוצלחים יותר. אלא שבפנימיות זה ריק מתוכן. שאדם הולך למשל למסעדה יוקרתית, מצלם את עצמו ומכריז לכולם שהוא במסעדה, שכולם יראו איזה חיים משוגעים הוא עושה ואולי גם יקנאו קצת, ואז מחכה לתגובות של כולם. אבל אותו אדם הוא מסכן. כי הוא בכלל לא נהנה מאותה מסעדה. החיים שלו ריקים. הוא הלך לשם רק כדי לספר שהוא שם. רק התגובות של אותם אנשים הם שנותנים לו חיות.

רוב האנשים חושבים בצורה חיצונית שכזו. מנסים להביא לחייהם דברים טובים מבחוץ. לקבל אהדה, להיראות מוצלחים וכו’. אנשים מעדיפים להיראות מוצלחים מאשר באמת להיות מוצלחים. לכן המלחמות שלהם הן חיצוניות כדי להשיג השגות חיצוניות.

אבל הצדיקים פועלים בצורה שונה. שבמקום לעשות מלחמה חיצונית, הם עושים מלחמה פנימית. מלחמה עם היצרים. שכאשר היצר אומר להם להיראות טוב בעיני אחרים, אז הם נלחמים בו ומבטלים אותו. וכי מי אמר שצריך להיראות טוב בעיני אחרים? וכי מי אמר שצריך לעשות רושם? מי אמר שצריך להיות מוביל ומוצלח? מדוע צריך להיזהר לא להיות בזוי?

הצדיקים מרשים לעצמם להיות בזויים. אלא שאז היצרים בפנים אומרים להם "תחזיר לו!”, "אל תוותר!”, "תהיה גבר!”, "אל תהיה פרייר!”, וזוהי המלחמה שלהם. להשתיק את אותם יצרים ולהילחם בהם. לעשות עבודה פנימית כדי להרגיש טוב עם עצמם, שאפילו שכולם בזים להם, הם עצמם שמחים ומרגישים מצוין.

לכן רוב האנשים נמשכים אחר הסביבה, נופלים בטעויות של ההמון, הולכים אחרי העדר. אבל הצדיקים מנסים להתרחק מההמון, לא להתפתות למה שרואים ברחוב. הם בונים עולם שלם בתוכם. הם כמעט ולא זקוקים לעולם החיצוני, כי יש להם עולם פנימי יפהפה וגדוש בכל הטוב שהם צריכים.

בזמן שכולם למשל מתווכחים ועושים מלחמות על הבחירות, הם יושבים בשקט בצד ולומדים תורה. בזמן שכולם מפגינים מול ראש הממשלה, הם מתפללים ומתבודדים כדי להביא שינוי אמתי. בזמן שכולם מתרוצצים בקניות ובסידורים מיותרים, הם מפנים זמן איכות להשקעה בפנימיות הנפש.

בזמן שכולם מתכנסים לדבר על כדורגל, מזג האוויר והמצב הכלכלי, הם מתבוננים ומחפשים תובנות לחיים. בזמן שכולם מבזים אותם וחושבים שהם חסרי תועלת, הם אלו שבאמת מפעילים את החוטים בעולמות העליונים, ורק שם באמת משפיעים.

האבות הקדושים ידעו שכדי להשפיע ולשנות, מוכרחים להיכנס פנימה. לכן הקול קול יעקב והידיים ידי עשו. שאם רוצים לעשות שינוי, צריך לפנות לעולמות העליונים, להתפלל, להתחזק באמונה, להרבות בלימוד התורה, לעשות עבודה של הקול הפנימי.

אבל הידיים שייכות לעשו. לכן כאשר שמעון ולוי הלכו לנקום ולהרוג את בני שכם, יעקב הוכיח אותם. ואמנם הם צדקו, שהרי דינה אחותם הייתה שבויה בבית שכם ורצו לחלץ אותה, וגם הם היו רשעים שנתנו יד להתעללות בדינה ובצדק נלחמו בהם, אבל מכל מקום יעקב הוכיח אותם, כי לא כך מביאים לשינוי. את השינוי מביאים על ידי השפעה על עולמות עליונים ולא על ידי מעשים גשמיים רדודים.

וצריך לדעת שכפי שראינו בפרשה הקודמת, יעקב זכה בכל הברכות. שכאשר הקול קול יעקב, אז ממילא גם זוכים לחוזק ממשי, שהידיים ידי עשו. שגם זה נאמר על יעקב עצמו. ועשו לעומת זאת נשאר בלי כלום, בלי הברכות הגשמיות ובטח שבלי הברכות הרוחניות. כי עיקר ההשפעה היא רק על ידי הרוחניות.

ואמנם האדם הפשוט הוא רחוק מכל התיאורים הללו. קשה מאוד להילחם ביצרים וזו עבודה שאורכת זמן רב. אבל מכל מקום מוטל עלינו לפחות לנסות להתאפק, ולו רק מעט. במקום לחשוב איך לנצח ולהיות על הגובה, צריך לחשוב איך להרגיש טוב עם זה שאנו בשפל. איך להיות שמחים עם עצמנו, גם כשכל הסביבה רודפת אותנו.

ואמנם אפשר לראות את זה בתור חולשה, שכאילו במקום להילחם אנו עוזרים כך לאויב. אבל באמת שזהו יתרון וחוזק. שבצורה שכזו אנו משפיעים בעולמות העליונים ומביאים שינוי אמתי וארוך טווח. שהרי אפשר להילחם שוב ושוב, אבל תמיד ימשיכו להיות מלחמות נוספות. כבר שלשת אלפים שנה שאנו נלחמים בכל מי שאפשר. אבל כאשר מביאים לשינוי פנימי ורוחני, אז ממילא אנו יוצרים דבר חזק שבאמת יכול לשנות.

השם יתברך יזכה אותנו להילחם ביצרים הפנימיים, להביא לשינוי אמתי, להישאר נאמנים לאמת, להיות שלמים ולהרגיש טוב עם זה, וכך בוודאי נזכה לגאולה השלמה שתבוא במהרה בימינו אמן.

צור קשר | הלכות מתחלפות לבעלי אתרים | ספר חינם להורדה