בע"ה נעשה ונצליח. היום ז׳ בשבט ה׳תשע״ט

מחפשים את האמת פרק ה' – קצת על המצוות

אינטרסנטיות

האדם מטבעו נולד אגואיסט, כל אחד רוצה כמה שיותר לעצמו. אם תאמרו "מה פתאום, הרי אנחנו תורמים לנזקקים, עושים חסדים ומתחשבים באחרים…" אז זה לא מדויק. כולנו נולדנו עם מצפון, וכאשר אנחנו עושים חסד, זו רק דרך להשקטת אותו המצפון. אם נתנו לנזקק, זה עשה לנו הרגשה טובה, ובגלל אותה הרגשה אנו ממשיכים לתרום. אנו לא תורמים כי אחרים רוצים לקבל, אלא כי אנחנו רוצים לתת. אנו מרגישים תחושת רחמים על האיש מולנו ומרגישים צורך לתרום בשביל עצמנו, כדי שנקיים את הצורך הזה ונרגיש טוב, שהרי אם לא נתרום, נישאר עם תחושה רעה שלא תרמנו. עובדה בשטח היא שכאשר אנו עוברים ליד קבצן ברחוב אנו תורמים, כי אז מגיעה אותה תחושת רחמים. אך מה עם כל שאר הקבצנים בעולם? מהם לא אכפת לנו? למה שלא נעשה סיבוב בכל הארץ ונחפש קבצנים כדי לתרום להם? אילו היינו באמת נדיבים ואוהבים את הזולת, אז היינו נותנים לכל מי שרוצה ולא רק לעניים, היינו מסתכלים קודם כל על הטוב בעולם ורק אח"כ על עצמנו. היינו מתחלקים במשכורת שלנו עם אנשים ברחוב, גם אם המצב הכלכלי שלהם היה מצוין. היינו בוחרים את האישה בעלת המידות, האופי והמראה הגרועים ביותר לנישואין משום שאנחנו יודעים שאף אחד אחר לא יתחתן איתה ולכן היינו רוצים לעשות איתה חסד מבלי לחשוב קודם כל על עצמנו. היינו נותנים לכל מי שחפץ בכך לגור בבית שלנו, גם אם הוא ממש ממש מרגיז, לא היינו מתעצבנים אף פעם, כמו שאנחנו לא מתעצבנים מהמידות הרעות של עצמנו, כי כולם הם בדיוק כמונו. אם מישהו שאנחנו לא מכירים היה נתקע עם האוטו, היינו פשוט נותנים לו את הרכב שלנו לבינתיים, כמו שהיינו עושים אילו זה היה אחד מבני משפחתנו. כל הדברים הללו נשמעים לא הגיוניים, אבל אם באמת לא היו לנו נגיעות אישיות והיינו עושים את הדברים מתוך דאגה לזולת ולא לעצמנו, כך זה היה נראה. אלא שכל הטוב שיוצא מאיתנו מגיע מנקודה של עשיית טוב לעצמנו, ועל הדרך אם זה מסתדר עם הסביבה, אז אנו תורמים גם איזה שקל לקבצן ומרגישים על הגג, כאילו שזה מה שיסדר לו את החיים.

האדם אינו יכול להשתנות מעצמו. לכל אדם אופי ומידות שונים מהאחרים. אמנם אנו רואים הרבה אנשים שכן משתנים במהלך חייהם, אך השינויים האלו נובעים מתוך אינטרסים שקיימים בתוכנו. אותם אינטרסים אמנם יכולים להיות מאוד חיוביים. רבים רוצים לעזור לאחרים כדי שתהיה להם הרגשה טובה של סיפוק או משום שהם לא רוצים לחוש רע על כך שהם רואים אדם אחר בצער. הסיבות הללו חיוביות וכך גם המעשים אליהם מגיעים מהסיבות הללו. אך עדיין אם נתבונן בעומק הדבר, נגלה שיש לנו עדיין צד של אינטרס ואנוכיות. הרי למה כל כך מפריע לנו לראות את האדם שנמצא מולנו בצער, בזמן שישנם עוד מיליוני אנשים ברחבי העולם הנמצאים במצבים גרועים יותר, ואנחנו אפילו לא חושבים עליהם? אלא שיותר ממה שאנו רוצים לעזור לאחר, אנו רוצים לעזור לעצמנו. לקבל את הרגשת הסיפוק שלנו ולישון טוב בלילה. הנקודה של הרצון לעזור היא טובה וחיובית, אך זוהי רק תחילת הדרך. כדי לצמוח ולהתעלות, אנו צריכים להחליש את אותה אנוכיות שקיימת בנו ולחזק את הרצון האמתי והטהור לעשות טוב. הדרך לעשות זאת היא להעניק מבלי לקבל תמורה כלשהי לעצמנו הרעיון העמוק הזה טמון בתוך כל אחת מהמצוות שאנו מקיימים.

גדול המצווה ועושה

הבורא צווה עלינו לעשות דברים, ואנחנו קיבלנו את המצוות הללו. ישנם כאלו שאינם מצווים בכל המצוות ועדיין יכולים לקיים, אבל הערך של זה נמוך יותר. כמובן שיש לזה ערך רב ביותר, פשוט הוא נמוך ביחס לערך העצום של קיום מצווה שעליה אנו מצווים. השאלה המתבקשת היא למה? הרי זה לכאורה נראה גדול יותר שאנו עושים מתוך אהבה, מבלי שהכריחו אותנו. התשובה היא שאם אנו עושים זאת מתוך עצמנו, אנו מתגאים ומקבלים סיפוק רב, כאילו עשינו איזו "טובה" לבורא. אנו מרגישים שאנו עושים חסד, מקבלים הרגשה טובה. לפעמים אנחנו מבינים את חשיבות המצווה מבחינה בריאותית, הצלחה או כל תמורה אחרת שהיא נותנת לנו. בכל המצבים האלו אנו פועלים מתוך איזשהו אינטרס. לעומת זאת, כאשר אנו מקיימים מצווה בלי להבין ובלי לקבל דבר, רק משום שכך הבורא ציווה אותנו, אנו לא מרגישים שעשינו איזשהו חסד, אלא עשינו מה שהיה מוטל עלינו בתור חובה, כמו עבד שמקיים את ציווי אדונו. כאן אנו לא מקבלים בתמורה למה שעשינו גאווה, אלא הרגשת עבד (ענווה). תנסו לדמיין מה יותר נחמד וכיף לנו לעשות: לתת לעני צדקה מטוב ליבנו, או לתת לו לאחר שמישהו דרש והכריח אותנו? אם מישהו ציווה אותנו, אז אנחנו לא יכולים להתגאות ולהרגיש נדיבים וטובי לב. הרי זו החובה שלנו. יוצא שבקיום המצוות, אנחנו מתקרבים לכלל "ואהבת לרעך כמוך" בכך שאנחנו עושים דברים טובים בלי לקבל שום תמורה. אנו לא נותנים כי זה טוב לנו, אלא כי זה טוב לזולת.

זה כן, זה לא

חשוב להדגיש שאסור לנו לעשות חשבונות איזו מצווה כן לקיים ואיזו לא, אנחנו חייבים בכולן וכולן שוות. אם אנחנו בוחרים לקיים מצווה מסוימת ולוותר על אחרת כי היא נשמעת לא הגיונית, אז יוצא שאנחנו מקיימים את המצוות מתוך ההבנה ולא מתוך קבלת עול המצוות. לא בגלל שהבורא מצווה אותנו, אלא בגלל שזה טוב לנו, נוח לנו או עוזר לנו. אם גוי יעשה ברית מילה מסיבות בריאותיות למשל, זה לא באמת יחשב כאילו שעשה ברית מילה. אם ירד גשם בשבת ולא רצינו לצאת לטיול ברכב, אז זה כנראה לא יחשב לנו ששמרנו את השבת. צריך לעשות את הדברים מתוך כוונה לבטל את הרצונות שלנו ולקבל על עצמנו לקיים את רצון הבורא שמבין טוב מאיתנו. כשמישהו כל החיים שלו אכל בשר חזיר, וזה המעדן הכי אהוב עליו, ואז הוא מוותר על זה אפילו שזה קשה לו מאוד בגלל שהוא החליט לחזור בתשובה, זה יהיה הרבה יותר משמעותי מאשר אדם שלא נוגע בזה כי זה גם ככה לא נשמע לו טעים. ישנו מאמץ הרבה יותר גדול ותיקון הרבה יותר גדול לאלו המשנים את כל חייהם וחוזרים בתשובה, מבלי להרוויח משהו מקיום המצוות. כך אנו מעידים שהמצווה נעשית לשם שמיים, כלומר לשם קיום המצווה כי כך הבורא ציווה אותנו, ולא מתוך האינטרסנטיות של עצמנו שמשיגה לנו רווח כלשהו מקיומה.

לכל מצווה יש אור עצום שמביא להתפתחות הרוחנית שלנו ומקדם ומעלה אותנו. כאשר אנו מקיימים מצוות מסוימות מתוך סברה שהן חשובות יותר בזמן שאנו מזלזלים במצוות אחרות כי הן לא נשמעות לנו חשובות כל כך או שנראות שאינן מתאימות לנו, אנו מאבדים את אותו האור הפוטנציאלי שניתן לקבל מהן ובכך לא יכולים להתקדם ולהתעלות. כל מצווה חשובה בפני עצמה ולכל אחת תפקיד שונה שמקדם אותנו בעניין מסוים. ידוע שישנן רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד רמ"ח איברים בגוף האדם ושס"ה גידים. זלזול בחלק מהמצוות דומה לאדם שיזלזל בחלק מהאיברים של גופו. דמיינו אדם שמוותר על שתי אצבעות, מרפק, כליה, כמה עורקים וכו'… הוא חושב לעצמו שזה יותר מדי לשמור על כל התרי"ג חלקים של גופו, אז הוא מוותר על חלק מהאיברים שנראים לו פחות חשובים… טיפשי לחשוב כך, ובאותו אופן טיפשי לוותר על חלק מהמצוות ולחשוב שניתן להסתדר בלעדיהן.

טעמי המצוות

המדע היום מתחיל לגלות טעמים שונים שיש במצוות ולאט לאט העולם מבין את החכמה הרבה הטמונה בכל מצווה. עם זאת, אסור לנו לחשוב שהטעמים האלו הם הסיבות למצוות. המדע למשל גילה שברית המילה עוזרת לשמירת בריאות האדם, ושהיום השמיני הוא היום המתאים ביותר בכל חיי האדם לעבור ניתוח שכזה. לאחר ממצא שכזה, רבים עלולים לפרש זאת לא נכון ולחשוב שבגלל שהבורא ידע את סודות היקום, אז הוא נתן לנו את אותה מצווה הנקראת ברית מילה כדי שנתחזק בבריאות טובה. אולם אם נתבונן בדבר, נגלה שאנו ממעיטים מערכו של הבורא בכך. האם יש בעיה כלשהי לבורא לברוא עולם עם מציאות שונה בה הברית מילה אינה טובה לבריאות? האם הבורא לא יכול היה לברוא עולם בו ניתוח בבטן יחזק אותנו וישמור עלינו? כמובן שהבורא יכול היה לברוא את העולם באינסוף צורות שונות. אלא שאנו יכולים ללמוד מכאן שהבורא החליט על מצוות ברית מילה מטעם לא ידוע ואינסופי הנמצא מחוץ לתפיסתנו. הבורא רצה דווקא את המצווה הזו שנקראת ברית מילה ללא תלות בשום דבר גשמי אחר. יחד עם זאת, הוא נתן כללים להתנהגות הטבע כך שיתאים ויסייע לקיום המצווה. כלומר הוא רצה לסייע לנו ולתת בונוס קטן, ולכן הפך את המציאות כך שקיום המצווה ישמור על בריאותינו.

כמובן שכך גם לגבי כל שאר המצוות. אם מישהו חושב שהוא יכול להבין טעם של מצווה, אז הוא טועה בגדול. אפילו את המצווה הכי מובנת כביכול, "לא תרצח", אנחנו לא מבינים אפילו טיפה. כי למה אנחנו לא חושבים פעמיים לפני שאנחנו רוצחים את החיות כדי לנעול אותן על רגלינו? למה זה בסדר לרצוח בן אדם אם הוא בא לרצוח אותנו? איך זה שיש מדינות שיש בהן עונש מוות..? מלבד כל זה, הרי המוות הוא לא כזה נורא, הרי כל מי שחווה מוות קליני (אפילו גויים) יאמר לכם שהחיים לאחר המוות, הם הרבה יותר טובים מכל ההנאות בעולם הזה. מה שאומר שגם לא לרצוח זה לא דבר מובן מאליו, וחייבת להיות לזה סיבה בלתי ניתנת לתפיסה וגדולה ממה שאנו מכירים. כדי שנכיר בערך המצווה הבורא טבע בנו את האינסטינקט הזה שגורם לנו לחוש צער רב על אדם שנפטר מהעולם, כדי שנדע שזה לא בסדר לרצוח. אילו היה הבורא חפץ בכך, הוא יכול היה לברוא עולם בו רצח זה דבר טוב. היה ניתן לברוא עולם בו כל מי שהורג את השני מקיים בכך מצווה חשובה, וכך הבורא היה נוטע בתוך האנשים אינסטינקט לרצוח ומצפון שאינו שקט כאשר מישהו מסתובב לידם חי. זה נשמע לנו לא הגיוני רק בגלל שהתרגלנו לעולם השונה שלנו ואנו לא מסוגלים לחשוב מחוץ לחוקי העולם וגבולותיו. אך הבורא לא היה מוגבל וכפוף לחוקי העולם כשנתן לנו את המצוות, אלא הוא תכנן וברא את חוקי העולם שאנו מכירים על פי התורה והמצוות שהוא החליט שנקיים מטעמים לא מובנים לנו הנמצאים מחוץ לעולם ולהכרה שלנו.

הפה שאסר הוא הפה שהתיר

כשאנו מנסים להבין את טעמה של מצווה מסוימת ואנו סבורים שהגענו לידיעה ברורה מדוע השם ציווה אותה, אנו עלולים ליפול חס ושלום ולהיתפס לגאווה במחשבה בדויה שאנחנו כבר חכמים כמו הבורא בעצמו. כל הכתות שאנו מכירים היום (וגם אלו שלא…) מתבססות על השערות של אנשים שסברו שהם חכמים כל כך עד שהרשו לעצמם ליצור תורה חדשה משלהם. נביאי שקר שונים מרשים לעצמם לבטל את המצוות שלא נראות להם, להחליף דברים בתורה ולעשות ככל העולה על רוחם כאשר הם חושבים שהם מבינים ומשיגים את התורה. הדתות הגדולות התחילו בצורה כזו ועד היום מבוססות על דעותיהם של נביאי השקר, כך גם כתות שונות הנמצאות פה בינינו שמבוססות על שקרים של נביאי שקר שסוחפים את העם ומלמדים אותו "קבלה" או "רוחניות" בדויים מלבם. הכל כתוצאה מהתנפחות הגאווה במחשבה טיפשית שאנחנו באמת מצליחים לתפוס ולהבין משהו.

ישנו כלל שאומר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. כלומר, אם למשל אבא שלך יאמר לך לעשות משהו, אבל אח"כ הוא יאמר לך לא לעשות אותו במצב מסוים, אתה יכול לצאת מבולבל מכל העניין ולחשוב שאולי בכל זאת כן צריך לעשות שהרי הוא ציווה אותך על כך בהתחלה. הכלל אומר שאותו אחד שאמר לך לעשות את הפעולה, אומר לך עכשיו לא לעשות אותה, אז יש לו כוח להתיר. אם מישהו מהרחוב יאמר לך, אז לא יהיה כדאי להקשיב לו, כי אולי הרצון שלו מתנגש עם הרצון של אביך. אבל כשזה אותו אחד שציווה אותך על כך, אז בוודאי שכדאי להקשיב לו, כי כמו שהיה לו כוח לצוות אותך, כך היה לו כוח להתיר לך.

אנשים רבים נופלים בעניין הזה ותופסים גאווה מתוך מחשבה שזהו באמת רצון הבורא. כאשר ישנו פיקוח נפש למשל, הוא דוחה את כל התורה כולה מלבד שלוש העבירות של ייהרג ואל יעבור. בכל זאת ניתן לראות אנשים רבים מהססים לנסוע בשבת לצורך הצלת חיי אדם, אנשים לא מוכנים לאכול בכיפור אפילו שהם חולים מסוכנים, ועוד סכנות רבות שאנשים מכניסים את עצמם אליהן מתוך מחשבה שהם עושים את רצון הבורא. אלא שהכלל הוא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולכן אותו בורא שציווה אותנו לצום בכיפור, הוא ציווה אותנו לאכול אם המצב שלנו דורש זאת. אותו בורא שציווה אותנו להיזהר מצער בעלי חיים, הוא זה שהתיר לנו לשחוט וציווה אותנו על הקרבנות בבית המקדש. אותו בורא שאסר עלינו להבעיר אש ביום טוב, הוא זה שהתיר לנו להעביר מאש לאש לצורך אוכל נפש. אותו בורא שאסר עלינו להדליק אור בשבת, הוא זה שהתיר לנו לכוון שעון שבת שיעשה זאת בשבילנו. כמעט לכל מצווה נוכל למצוא איזשהו היתר במצב מסוים. כמובן שצריך לדעת את הכללים, מי בדיוק פטור מהצום, היכן הגבול של צער בעלי חיים, איך מעבירים מאש לאש, מה נחשב לאוכל נפש וכו'. לא כדאי לחשוב שאנו מבינים את התורה, אלא צריך תמיד ללמוד, להתקדם ולשמוע למה שהיא אומרת ללא התחכמויות מיותרות.

כל העם שלנו בנוי בזכות שלושת האבות הקדושים אברהם, יצחק ויעקב. אם נתבונן בניסיונות שהיו להם ואיך הם עמדו בהם, נוכל להבין שהבורא רוצה שנשמע בקולו, ולא נעשה דברים שנראים לנו נכונים על פי עצמנו. אברהם היה איש החסד, לימד את כולם את האמונה בבורא ועזר לכל אדם. כשאנשים היו מקריבים את בניהם לאלילים הוא היה מוכיח אותם. הניסיון הגדול שלו היה העקדה, בו היה צריך להקריב את בנו על המזבח. כל אחד מאיתנו היה משכנע את עצמו שהבורא לא התכוון וכנראה חלה טעות. הרי הבורא הרחמן לא היה מצווה עלינו דבר כזה. זה נוגד את כל התורה ואפילו את החוקים הלא כתובים שכל בן אנוש עם טיפת מצפון מכיר. אלא שאברהם אבינו לא שאל שאלות ועשה מה שצריך, כי כך הבורא ציווה אותו. באמת הדבר היה לטובתו שכן העקדה הכניסה בו את מידת הגבורה שתאזן את החסד שבו וכך הגיע לשלמות. ליצחק דווקא הייתה מידת הגבורה, תפקידו בעקדה היה הפוך משל אברהם, הוא הקריב את עצמו למען אביו ובכך הכניס לעצמו את מידת החסד. יוצא שגם הוא הלך נגד ההיגיון והשכל שלו כדי לעשות את רצון הבורא. יעקב היה השילוב המושלם שלהם ולכן ממנו יצא עם ישראל. הייתה לו מידת האמת, אך אם נתבונן נגלה שכל חייו היו רדופי שקרים. הוא גדל עם עשיו ששיקר ורימה, היה צריך לקחת ממנו את הבכורה במרמה, רימה את אביו לקבלת הברכות, חי עם לבן שרימה אותו עשרות פעמים והיה צריך לרמות ולעשות תחבולות כדי לצאת משם בשלום עם משפחתו. אותו בורא שרוצה שננהג על פי האמת, רצה שיעקב אבינו יתנסה בשקרים שונים. אם היינו מנסים להבין את הדברים מעצמנו, היינו ממציאים דברים שהבורא בכלל לא רוצה. אילו היינו במקומו של יעקב אבינו, היינו בורחים מכל השקרים הללו ומשכנעים את עצמנו שאנו צדיקים גדולים שעושים את רצון השם. אלא שעל פי האמת היינו רחוקים מאוד מכך, שכן הבורא רצה שזה מה שיקרה כי זה מה שטוב לתיקון העולם וזה מה שקירב את יעקב אבינו לתכליתו. הבורא מצווה אותנו על דברים שונים במצבים שונים. כל עניין לגופו ואי אפשר להשוות בין דבר לדבר. הוא החליט למשל שעוף צריך שחיטה ודג לא. אם נשאל מדוע זה כך, אז אפשר לתרץ את זה בהרבה דרכים על פי דברי חז"ל. אך מה שלא יהיה, אנו לא נבין את המשמעות הפנימית ביותר של הדבר כך שנוכל להמציא מתוך זה כללים חדשים משלנו. בשורה התחתונה, הבורא החליט שזה צריך שחיטה, אז זה מה שצריך. ההוא לא צריך שחיטה, אז לא עושים. בלי התחכמויות ואפליות מתקנות כך שלכולם יהיה דין שווה, אלא כל אחד והמצב שלו וההלכות שמתאימות לאותו המצב. רק כך ניתן להתקרב לבורא ולקיים את המצוות בשלמותן.

שני עולמות

בדרך כלל כשאנו חושבים על קיום מצווה, אנחנו חושבים לפני כן על המטרה שלה. מנסים לבדוק אם באמת כדאי לקיים אותה או לא. אם אנחנו מבינים את המצווה, כמו "לא תגנוב" למשל, אז זה בסדר כי גם אנחנו לא רוצים שיגנבו מאיתנו אז אנו מוכנים לקיים זאת בהבנה. אם זה משהו שאפילו הגויים מבינים שזה טוב, כמו שחיטה כהלכה ובשר כשר שמטיבים לבריאות האדם, אז מצוין! אבל מה קורה כשאנחנו צריכים לעשות משהו שפחות מוצא חן בעינינו? נוכל למצוא את כל התירוצים שבעולם לטובתנו כדי להסביר שהבורא כביכול טועה ואנחנו חכמים יותר מכולם. "אני שומר שבת אבל רק את המשחק אני חייב לראות…" (אז איפה שמירת השבת?) "אנחנו לבושות לא צנוע רק בגלל שחם לנו…" (אז עכשיו זה עושה את זה בסדר..?) "אני לא מדליק אש בשבת, אבל אין לי בעיה להדליק אור…" (וזה פחות גרוע?)

מי שחושב דברים מהסוג הזה, ממעיט ביותר מערכו של הבורא. הרי אם אנחנו לוקחים רק חלק מהמצוות ועל השאר אנו מוותרים, יוצא שאנו משתמשים בתורה הקדושה בתור יועץ בלבד. כאילו שאנחנו חכמים יותר מהבורא וכך אנו מחליטים מה כן לקחת ומה לעזוב מהדברים שכתב בתורה. כאילו שחס ושלום הבורא טעה בחלק מהמצוות שנתן ואנחנו החכמים הגדולים שיכולים להחליט אם העצה שנתן לנו כדאית או לא. הדבר מצביע על כך שגם המצוות שאנו כן מקיימים, נעשות מתוך אינטרס אישי ולא לשם שמיים. אנו מקיימים אותן רק משום שהחלטנו שעצות מסוימות שהתורה הביאה לנו יתרמו לחיינו. הרי אין הבדל בין מצווה אחת לשנייה. כולן ניתנו מהבורא ולכן כולן חשובות. עצם הזנחת חלק מהמצוות מעיד על כך שאנו עושים את רצוננו (המצוות שאנו בוחרים) ולא את רצון הבורא (כל המצוות).

כמובן שזה לא פשוט לקיים את כל המצוות וישנו היצר הרע האורב לנו בכל פינה. לכולם יש קשיים, מכשולים ומעידות ולא צריך להתייאש מהדברים האלו. אף אחד לא הופך להיות ביום אחד לרב גדול שמקיים את כל התורה כולה. עצם הרצון הוא שקובע את המקום בו אנו נמצאים. אדם יכול לחזור בתשובה בכל רגע ולהפוך לצדיק גמור, גם אם הוא עדיין לא קיים שום מצווה בפועל. עצם הרצון שלו הוא לקיים את כל המצוות, אלא שכרגע הוא אנוס, הוא כלל לא מכיר את כל המצוות עדיין, בוודאי לא את כל פרטי ההלכות והדקדוקים של כל מצווה ואפילו אם הוא מכיר את ההלכות, יתכן שזה מעבר ליכולות שלו כרגע לשנות את כל חייו ולקיים בבת אחת את כל המצוות כולן, גם הסביבה הופכת את זה לקשה יותר… זהו תהליך ארוך של התקדמות צעד אחר צעד. הרצון הפנימי, אותו רק בורא עולם יכול לבחון, מעיד על כך שאם תהיה לו האפשרות, הוא אכן יקיים כל מצווה אפשרית. הוא אמנם מקיים חלק מהמצוות, אך הוא באמת רוצה לקיים את כולן. לאדם כזה בוודאי לא באים בטענות, שהרי אף אחד לא מצפה מאיתנו לעשות משהו מעבר ליכולתנו. לאדם כזה יש פוטנציאל אדיר להתקדמות והתחזקות. כל אחד צריך לשאוף לזה – לרצות בצורה פנימית ואמתית לקיים את כל המצוות כולן.

לעומת זאת, אנשים רבים בוחרים דווקא בדרך הנוחה יותר. מקיימים מצוות מסוימות לפי בחירתם במחשבה שאין צורך או טעם במצוות האחרות. כאן אין רצון לקיים את כל המצוות, אלא ישנו רצון לעשות מה שנוח הנובע מאינטרס. לכאורה זה נראה להם שישנן מצוות פחות חשובות. שאפשר לקחת מה שבא לנו. תאמין שהבורא קיים, אבל אל תקיים מצוות. תקרא מדי פעם תהלים, אבל אל תברך לפני שאתה אוכל. תנשק מזוזה כל הזמן ותגיד שהכול מלמעלה ותתפלל לנצח במשחק בשבת… הרי זה אבסורד! אנחנו חיים בסתירה מבלי להרגיש את זה. או שזו אמת או שלא. לא יתכן שיש בורא, אבל הוא לא מספיק חכם כמונו כך שנקיים רק את מה שמתאים לנו מתוך המצוות שלו. הוא לא מתפקד בתור יועץ שמביא לנו שיקולים מסוימים ולאחריהם אנו מקבלים החלטה בעצמנו. זה ממש ללכת נגד האמונה והשכל. ומיותר לציין שכך רוב העולם נוהג. רוב העולם מאמין בקיום הבורא, אבל לא עושה עם זה כלום כמעט. רוב היהודים מאמינים בתורה, אבל לא רוצים לקיים אפילו חצי מהמצוות שם. ולא בגלל שאינם יכולים או שקשה להם מדי, אלא שפשוט הן לא נראות להם מספיק חשובות.

האנשים שנמצאים ב"מקום טוב באמצע" וחיים בין שני עולמות סובלים מכל העסק, ואפילו לא מבינים את זה. הם חיים ללא ידיעה ושליטה בהתאם לאופנה ולחוקי החברה המקובלים. כי בבירור האמת יש רק2 אופציות בנוגע ליהדות: או שזה נכון, או שזה לא נכון. המצב האמצעי פשוט לא קיים. ישנן 2 אפשרויות קיצוניות וזהו. רוב העולם שבכל זאת נמצא באמצע, חי בחוסר מודעות מוחלט. להיות באמצע זה אומר לחיות בספק ללא ידיעה ברורה אם היהדות היא האמת או שלא. אם אתה מבין שצריך לעשות ברית מילה בתור יהודי, ואתה מוכן לסכן את הבן הרך שזה עתה נולד לך, אז איך אתה חושב שזה לא עניין חשוב לברך ברכת המזון לאחר הסעודה? אם אתה חושב שהבורא יצר אותנו ואתה מבין שהוא לא מוגבל בזמן, אז איך אתה חושב שהוא לא היה מספיק חכם כדי לתת לנו חוקים רלוונטיים לכל השנים בהם נתקיים ושאולי היום כבר התורה מיושנת ולא מתאימה לזמנינו? הרי כל זה אבסורד לגמרי. או שאנחנו מבינים שזה נכון, או שלא. למה שסתם נקיים מצוות אם אנחנו לא מאמינים בהן? או להפך, למה שלא נקיים אותן ועוד נחשוב שזה משהו קיצוני אם אנחנו כן מאמינים בתורה? הרוב הגדול של העם נזהר מאוד לא לחלל את יום הכיפורים. אז למה לא נזהרים כך בשבת? הרי את הלכות יום הכיפורים אנו לומדים מהלכות שבת. אז אם מישהו חושב שזה לא נורא לנסוע ברכב בשבת, לצפות בטלוויזיה או להדליק אור, אז למה בעצם הדעה שלו משתנה ביום הכיפורים? אם אתה מאמין שביום כיפור אסור להדליק אור, אז איך אתה מערער על זה בשבת?

להיות תלויים בבלתי תלוי

כאשר יש לנו אינטרס בקיום המצוות, אנו תולים את המשך קיומן על אותו אינטרס. כאשר האינטרס ישתנה באיזשהו אופן, כך גם עניין קיום המצוות. אם למשל מסתדר לנו ונשאר לנו זמן בבוקר, אז אנו מניחים תפילין. אבל אם העבודה שלנו לא מאפשרת זאת פתאום או שאנו רוצים לנצל את הזמן הזה לדברים אחרים, אז נעזוב את המצווה הזאת. הכל תלוי בדברים אחרים שעלולים להשתנות בכל רגע. לעומת זאת אדם המקיים את המצוות מתוך יראת שמיים כי כך ציווה הבורא, יניח תפילין בבוקר גם אם ברור לו שיפטרו אותו מהעבודה וגם אם הוא צריך לשנות את כל סדרי הטבע לשם כך.

אדם שלא מכניס את הבורא לחיי היום יום, חי את כל ימיו בתלות הזו בדברים אחרים. לכל מהלך ודבר שאנו עושים ישנה סיבה כלשהי. אין שום פעולה שנעשית במודע ללא תכלית. מכאן שכל מהלך החיים שלנו תלוי בגורמים אחרים העשויים להשתנות. אם הסיבה לפעולה שלנו תשתנה, אז גם הפעולה עצמה תשתנה. כך יוצא שבמשך כל חיינו לא נעשה אפילו פעולה אחת על דעת עצמנו בלבד. כל מה שנעשה זה תוצאות של גורמים אחרים שהביאו אותנו לכך. כל החיים שלנו בנויים על תלות בדברים אחרים: אנו עובדים במקום העבודה שלנו כי זו העבודה שהזדמנה לנו והבוס הסכים לקבל אותנו, אנו רעבים כי לא אכלנו בשעות האחרונות, אנו שמחים כי משהו משמח קרה, אנו מתקנים משהו כי הוא התקלקל וכו'. לכל פעולה שנעשה, ישנן אלפי סיבות שאינן תלויות בנו שהביאו אותנו לאותו המצב כך שנעשה את אותה הפעולה. יוצא שכל החיים שלנו נשלטים בידי אחרים, כי אנו תלויים בסביבה ובמצבים שאליהם נגיע.

כך למשל, אדם שאוהב את אשתו ללא הכנסת הבורא לתמונה – זוהי אהבה שתלויה בדבר. ייתכן שהוא אוהב אותה כי היא יפה, בגלל האופי שלה, כי היה להם "קליק", כי יש להם ילדים, כי הוא התרגל אליה או מכל סיבה אחרת שתהיה. אבל חייב להיות ה"בגלל" הזה, מה שזה לא יהיה. אותו תנאי לאהבה שלו יכול להשתנות ובהתאם לכך גם האהבה עצמה. אם הוא יפגוש מישהי אחרת יפה ממנה, בעלת אופי טוב ממנה, או שפשוט הקליק יהיה גדול יותר עם מישהי אחרת והוא יוצף ברגש, אז אותה אהבה לא תהיה שווה יותר. נשים רבות אוהבות לשאול את בעליהן "למה אתה אוהב אותי?" ולחכות לצרור מחמאות שיגיע מהבעל ויעשה אותה מאושרת. צרור המחמאות הזה רק מראה כמה הכל גשמי ושטחי. אם אתה אוהב את אשתך כי היא יפה, חכמה, טובה, מצחיקה, רגישה, מבינה, קשבת, אוהבת ושאר תכונות טובות, אז מה יקרה אם היא תאבד את התכונות האלו? מה יקרה אם תיתקל במישהי אחרת עם תכונות טובות עוד יותר? הסיבה לאהבה של בעל לאשתו צריכה להיות אחת ויחידה: כי כך הבורא החליט בשבילנו. לפני החתונה, הבורא הכניס לנו את הרצון לבחור דווקא בזיווג הזה, ולאחר החתונה, ישנם כללים ברורים בתורה שבני זוג צריכים לדבוק זה בזה ולהפוך לאחד. אם קיימת ההבנה הזו, אין סיכוי לגירושין. כל סכסוך ניתן לפתרון. הרי הבורא רוצה בכך שנהיה ביחד, אז מי אנחנו שנחלוק על זה?

כאשר אנחנו עושים את הדברים היומיומיים מתוך אמונה וקיום מצוות, אנחנו נותנים לדבר הגשמי משמעות רוחנית יותר. אותה אהבה של בעל לאשתו לא תהיה תלויה בדבר גשמי הניתן לשינוי אלא בבורא הבלתי תלוי שאינו משתנה. אמנם כל אהבה מתחילה מאיזשהו עניין ראשוני, אך האהבה עצמה צומחת ומקבלת את החיות שלה מההשקעה של בני הזוג. אדם הכפוף לבוראו מבין שבעצם הנישואין ישנה קדושה ולכן יבחר לעבוד ולהשקיע ככל שניתן בזוגיות, גם אם הדברים לא הולכים בצורה חלקה וטובה כמו שציפה לה. הוא לא ירשה לעצמו לחשוב מחשבות של ניאוף גם אם אשתו לא בסביבתו, כי הבורא נמצא אתו תמיד. הוא ישקיע באשתו משום שהבורא מחייב אותו לעשות זאת. אדם אחר יוכל לבחור לברוח או לחפש משהו טוב יותר, בעוד שאדם בעל אמונה יאלץ את עצמו להתמודד עם הקשיים. לכולם יש מצבי רוח משתנים. יום אחד אנו אוהבים ויום אחר אנו שונאים. שעה אחת אנו נחמדים ושעה אחרת אנו קרירים. בעצם התלות בבורא אנו מסירים מעלינו את התלות בדברים משתנים ותלויים. בכך אנו יכולים להתחבר לטוב ולאמת. גם אם אנחנו מאוד רוצים לכעוס מסיבה מסוימת, אנו מבינים שזה פשוט בלתי אפשרי כי הבורא לא מרשה לנו. הטבע של האדם הממוצע תלוי בהמון דברים משתנים. אם מרגיזים אדם פשוט וממוצע, הוא בוודאי יתרגז. הוא תלוי באדם השני, אם הוא יבחר להרגיז אותו או לא. אבל אם מרגיזים אדם עם יראת שמיים אמתית, הוא ייזכר שהבורא לא מתיר לו את זה, וכך יוצא שהרגש שלו בלתי תלוי, כי שום דבר חיצוני לא יכול לשנות את המצב. הוא לא תלוי באדם השני אם הוא יבחר להרגיז אותו או לא, אלא בכל מצב שיהיה הוא ישלוט.

חיים מוגבלים

אנשים נרתעים מללכת בדרך המצוות משום שהן מגבילות אותנו. נראה שצריך לוותר על הרבה דברים בחיים ולהתאמץ כל כך בשביל משהו לא מוחשי שאפילו לא ניתן לראות את השכר שאנו מקבלים עליו. לכאורה כך זה נראה ממבט ראשון, אבל יש לזכור שכל ההגבלות הללו הן הגבלות גשמיות בלבד. אם נבחן היטב מי מוגבל ומי לא, אנחנו נגלה מציאות שונה לגמרי. בואו ניקח למשל שני אנשים בעלי משקל עודף. האחד בטוח שהוא עושה מה שהוא רוצה ובכך הוא בלתי מוגבל, ואילו השני מחליט שמהיום הוא מתחיל דיאטה. להתחיל דיאטה, כמו שאתם בוודאי יודעים, זה לא דבר קל וזה כרוך בהרבה הגבלות. גם לא רואים את התוצאות מיד בצורה מוחשית, יתכן שהוא יעשה זאת במשך חודש ועדיין לא יראה שינוי משמעותי. אם שניהם עוברים ליד מגש עמוס בכל הדברים הטעימים שאנו רק חולמים עליהם, מי מביניהם הוא המוגבל? אמנם מהצד הגשמי אותו אחד שעושה את הדיאטה מוכרח להגביל את עצמו, אבל האמת היא שבפנים הוא יכול לחוש סיפוק אדיר ששווה יותר מכל מאכל שיכנס לפיו. אותו אדם בחר לא לאכול מהאוכל המוצע לו כי הוא יודע שזה לא טוב בשבילו ולכן הוא מגביל את עצמו. לעומתו, חברו ה"חופשי" לא יכול לבצע שום בחירה כזו, שהרי הוא כבול ומוגבל למה שהיצר מכתיב לו. אותו אדם לא "בוחר" לאכול בורקס, אלא הבטן שלו מכתיבה לו את זה מבלי שהוא יוכל להתנגד. בכל פעם שיציעו לו הוא ייקח, אין פה בכלל בחירה חופשית אלא השתעבדות מוחלטת ליצרים. היצר והתאווה שלו מכריחים אותו לאכול מאותם מטעמים, הבטן מכתיבה לו מה לעשות ללא כל קשר לשכל. יוצא שה"חופשי" הוא מוגבל מאוד בעוד שה"מוגבל" הוא אדם חופשי שדיכא את תאוות האכילה שלו והוא כבר לא עבד של האוכל.

נשאל מי מוגבל באמת? אחד שחייב לעזוב הכל ולהתעצבן על כל העולם ואיכשהו להשיג סיגריה כי הוא נתקע בלי, או אותו אחד שוויתר על התענוג הרגעי ובמשך חודשיים הגביל את עצמו מבחינה גשמית, נגמל מעישון וכעת אין לו צורך בסיגריות? אחד שללא שליטה כועס בכל פעם שלא הולך לו משהו לפי התכנית או כזה שמגביל את עצמו לא לכעוס ומסוגל לשלוט על עצמו? לפעמים אנו חושבים שישנו דבר שמגביל אותנו, אך בזכות הדבר אנו פורצים את הגבולות והופכים לחופשיים. יתכן ונראה לנו כי המצוות מגבילות אותנו מבחינה גשמית, אבל למצב הגשמי החדש נוכל להתרגל במהרה. אדם שרגיל בשמירת שבת לא רואה את עצמו כמוגבל, אלא הוא לא מבין איך אפשר לא לשמור שבת. לכל מצב גשמי ניתן להתרגל לאחר זמן מה, ואז אנו לא מחשיבים את המצב כ"קשה" אלא טבעי ורגיל. גם עכשיו אנו עושים הרבה דברים קשים מאוד, כמו ללכת למשל, שהרי כשתינוק לומד ללכת הוא צריך לחשוב על כל צעד ולהתרכז בצעד הבא. גם לדבר זה מאוד קשה, לצרף אותיות זו עם זו ולזכור בעל פה איך לבטא ומהי המשמעות של כל כך הרבה מלים. הדברים האלו לא מובנים מאליהם, אלא שבהתחלה היה קשה, עד שהתרגלנו ועכשיו אנו אפילו לא חושבים על זה. הסיפוק הרוחני שאנו מקבלים מאותה הגבלה שווה הרבה יותר. אנו משתחררים מעבדות ושיעבוד ליצר וזהו החופש האמתי.

הביטחון בבורא ובתורתו

כאשר אנו מתבוננים במראה, אנו משוכנעים שאנו רואים את עצמנו. אבל האם אנו יכולים להיות בטוחים בכך? הרי אף פעם לא ראינו את הפנים שלנו ללא מראה או כלי עזר כלשהו, אז איך אנחנו יכולים לדעת שהם אכן שלנו? כאן נכנסת לפעולה הסקת המסקנות שלנו. אולי אף פעם לא ראינו את הפנים שלנו ללא כלי עזר אבל ישנן כמה עובדות שאנו כן יודעים: מאז שהיינו קטנים לימדו אותנו שאנו רואים את הפנים שלנו כאשר אנו מתבוננים במראה. כאשר אנחנו מתבוננים במראה על שאר איברי הגוף שכן ניתן לראותם גם ללא כלי עזר, אנו רואים שהם תואמים. כשאנו מתבוננים על אנשים אחרים, אנו מגלים שהם נראים זהים במראה ובמציאות. גם במצלמה הפנים שלנו נראים זהות… מכל אלו אנו מסיקים שאכן אלו הפנים שלנו. אבל אם נחשוב היטב, זוהי בסך הכל מסקנה. אמנם מסקנה חזקה שלא יוכלו לערער עליה, אבל עדיין רק מסקנה. אם נחשוב איך הגענו אליה, נגלה שהפעלנו את מידת הביטחון.

על אותה הדרך, כאשר הרמזור מראה אור ירוק, אנו יודעים שאצל הרכבים האחרים יהיה אור אדום והם לא ייסעו. כך לימדו אותנו, אפילו ראינו כמה רמזורים בעצמנו ובאמת זה היה כך. אף אחד מאיתנו לא זכה לבחון את כל הרמזורים בעולם למשך כל זמן פעולתם, ובכל זאת, אם ניסע למקום חדש בו לא ביקרנו מעולם, לא יהיה לנו שום ספק שהרמזורים שם עובדים באותה צורה בדיוק, ואפילו נסמוך על זה שלא נפלה דווקא היום תקלה כלשהי שתשבש את פעילותם. אנחנו בוטחים ברמזורים, או לפחות במי שתכנן אותם, אפילו שאנחנו כלל לא מכירים אותו. גם במראה אנחנו בוטחים שלא תאכזב ותציג לנו את המציאות. כך אנחנו בוטחים כמעט בכל דבר אפשרי במידה מסוימת, מתוך הסקת מסקנות פשוטה.

כשם שאנו בוטחים בביטחון מלא ברמזור או במראה, כך ניתן לבטוח בבורא ובתורתו. ישנן מצוות רבות שאנו לא רוצים לקיים בטענה שאנו לא מבינים את הטעם למצוות. הרי למה שנרצה להתאמץ לקיים משהו שאנו לא בטוחים בנכונותו? אך אם נתבונן על הדברים, נראה שאנו לא צריכים לבטוח בפעולות הגשמיות שאנו עושים כדי לקיים את המצווה, אלא לבטוח בבורא שציווה עליה. ניקח למשל אב שאומר לבנו ללכת לבית הספר. הבן מצדו מעדיף לשבת לשחק כל היום והוא לא מצליח להבין את הטעם של הציווי. אלא שמאחר שהוא כבר מכיר את אביו, הוא יודע שהוא אוהב אותו, שהוא עושה את הכל לטובתו, שהוא יודע ומבין טוב יותר ממנו והוא כבר נוכח לגלות שאביו צדק בדברים קודמים שאמר לו לעשות, מכל אלו הוא מסיק את המסקנה שגם כעת הוא צריך להקשיב לציווי אביו ולוותר על הרצון שלו לשחק. כך מול הבורא, אנו רואים את היופי שנמצא במצוות שהוא נתן לנו, אנו מקבלים הוכחות ורואים נסים מול עינינו בכל יום שעובר, אנו מרגישים את אהבתו וחכמתו, ומתוך זה אנו יכולים להסיק שגם אם עכשיו תגיע לידינו מצווה שלא כל כך מסתדרת לנו בשכל או ברצון, הנכון הוא לבטל את רצוננו מפני רצונו משום שהוא מבין טוב יותר מאיתנו.

פשוט לעשות

אנשים שמתקרבים לתורה וליהדות מרגישים חיבור לחלק מהמצוות בעוד שמצוות אחרות עדיין לא מסתדרות להן והם רוצים לבדוק עד כמה הן תורמות. זוגות רבים למשל מבינים ששמירת טהרת המשפחה מביאה לחיי נישואין פוריים ומאושרים יותר, ולכן משתדלים לשמור. כך גם לגבי מצוות אחרות נוספות. אך ישנן מצוות מסוימות שקשה יותר להתחבר אליהן, והאדם חושב לו שהוא יבדוק את העניין בעתיד ורק אם הוא 'יתחבר' לזה, אז הוא ישמור גם על המצוות האלו. חשוב להבין שאין מקום להשהות את המצוות עד שנבדוק כל אחת מהן באופן עצמאי. שהרי אנחנו כבר יודעים שהן הדרך לאמת, ואם לא נקיים אותן, אנחנו מתרחקים מהאמת. מובן שהבורא חכם יותר מאיתנו ויודע מה הטוב האמתי בשבילנו, אז אם הוא רוצה שנקיים את המצוות, בוודאי שכל אחת מהן טובה לנו וכל מצווה שנחסיר רק תפגום בשלמות הרוחנית שיכולה להיות לנו. לחקור לעומק ולהבין את המצוות זה טוב, אך כל זה לאחר שאנו כבר מקיימים אותן, קודם "נעשה" ורק אחר כך מגיע ה"נשמע". אין טעם להבין שזה טוב ואז לקיים את המצווה כי זה נוח לנו. אמנם גם זה שווה משהו, אבל מובן שזו רמה הרבה יותר נמוכה מלהצהיר "נעשה ונשמע", כלומר קודם לעשות כי כך הבורא רוצה ורק אח"כ להבין יותר לעומק. את הלמידה ובירור הסיבות אפשר לעשות גם אחר כך, ללא קשר לקיום המצווה.

זה גם הרעיון של ללכת אחרי הפוסקים. הם למדו את כל הדברים האלו כבר בעוד שאנחנו עדיין לא (הרי אנחנו מנסים לברר הלכות שאנחנו לא יודעים ולא כאלו שאנחנו כבר מכירים). אז כאשר רב שבאמת ידוע שהוא ירא שמיים ותלמיד חכם שניתן לסמוך עליו אומר לנו פסק הלכה, כדאי ללכת לפיו כי אנחנו בוטחים בו ולנו עדיין אין את האמצעים לעשות את כל הבירורים בספרי המקורות השונים בעצמנו. כאשר נלמד מספיק ויהיו לנו האמצעים, נוכל גם להבין את הטעם העומד מאחורי הפסיקות הללו.

על קיצוניות…

אם אנחנו מבינים שאנחנו כל כך קטנים והבורא כל כך עצום, שכל החכמה שלנו היא בעצם חלקיק פצפון ואפסי ממה שיש לבורא שאותו הוא חלק איתנו, ושאסור לנו לסטות אפילו במילימטר אחד מהתורה, אז נוכל להבין שאין דבר כזה להיות קיצוני בכל הקשור לקיום התורה והמצוות, ככל שנרבה כך זה יותר משובח. להגיד שמישהו עושה יותר מדי, או שהוא קיצוני ברוחניות שלו, זה בדיוק כמו להגיד על מישהו שהוא יותר מדי קיצוני בשמחת החיים שלו, או יותר מדי קיצוני בציונים הגבוהים שלו בלימודים, או אולי הוא נושם בצורה קיצונית מבלי לקחת הפסקות פה ושם. כשהרוקח רוקח תרופה כלשהי, אף אחד לא יקרא לו קיצוני כשהוא ידקדק בחומרים ובמידות ככל האפשר. גם לספורטאי שיתאמץ בכל כוחו להגיע למקום הראשון לא יקראו קיצוני. לא קיים דבר כזה "יותר מדי טוב". תמיד צריך לשאוף להגיע יותר רחוק ולהתקדם כמה שאפשר. הקיצוניות היא מאוד יחסית למקום שלנו. כלומר בשביל אדם מהציבור הקרוי חילוני, מישהו שיניח תפילין יהיה בשבילו "חרדי קיצוני", לעומת זאת אדם ששומר באדיקות את התורה והמצוות יחשב לאדם פשוט ורגיל בישוב ששאר האנשים כמוהו. האדם הממוצע תמיד חושב שהוא נמצא במקום הכי טוב. כל מי שמקיים מצוות מעבר למה שהוא מכיר, הוא מחשיב אותו כקיצוני ודקדקן יתר, לעומת זאת גם כל מי שלא מקיים את המצוות שהוא בעצמו כן מקיים, הוא קיצוני לצד השני. אבל אם כל אחד מאיתנו מרגיש ככה, אז מה זה בעצם קיצוני..?

אנחנו צריכים לזכור שהזמן מתקתק ויש לנו תכלית להגיע אליה. הדבר דומה לרופא שצריך להגיע לאיזשהו מקום בדחיפות כדי לרפא חולה במצב קשה. האם היה אפשר להגיד לרופא שהוא נוסע ממש בקיצוניות? הרי קרוב לוודאי שהוא היה נוסע באמבולנס במהירות ורץ כשהוא יורד ממנו כדי להגיע כמה שיותר מהר. האם מישהו היה מציע לו לשבת לאכול באיזושהי מסעדה באמצע הדרך? האם היינו חושבים עליו שהוא "קיצוני" יותר מדי כאשר הוא היה מסרב וממשיך במהירות ובמסירות לתפקידו? אם נשווה את מה שרוב האנשים סוברים בקשר לקיום המצוות, זה יהיה משהו בסגנון הזה: "תשמע אדוני הרופא, נכון שאתה צריך ללכת לרפא חולה קשה שיכול למות בעוד כמה רגעים, אבל אל תהיה קיצוני יותר מדי, תהנה מהנוף, תטייל קצת בדרך כשאתה הולך. בלי קיצוניות, לא צריך כל הזמן רק לנסוע ורק לחשוב על החולה, יש פה נחל שאתה יכול לטייל בו, יש פארק נחמד בסביבה…" כעת שאנו מבינים כמה טיפשי נשמע הסיפור הזה, אז נסו לחשוב על כל מי שהולך בדרך לקיום התכלית שלו כשהוא יודע את תפקידו בעולם, ותראו כמה מגוחכים נראים בעיניו כל אלו שמנסים לעצור אותו בשביל כל הבלי העולם למיניהם, כי הם חושבים שצריך להיות באמצע ולא להיות קיצוני. אנשים אוהבים לעשות חצאי דברים כדי לצאת ידי חובה, לשמור שבת בצורה חלקית, לשים חצי כיסוי ראש, להניח תפילין יום כן יום לא וכו'. הדבר דומה לאותו רופא שייתן למטופל חצי מהתרופות שהוא צריך או יטפל רק בחצי מהחולים.

אם רק נפתח את ספר התורה, נגלה משהו קטן על קיצוניות. כשכל העולם עבד עבודה זרה, אברהם אבינו ה"קיצוני" התנגד בתוקף ואף התכוון להקריב את בנו למען הבורא. משה רבינו היה "קיצוני" ובזכותו כל עם ישראל ניצל לא פעם. אליהו הנביא שכולנו אוהבים היה קנאי לכבוד הבורא והתורה. כך כל הגדולים שאנו קוראים עליהם, כולם היו קיצוניים שאינם מתפשרים, ודווקא בזכות זה הצליחו להגיע למדרגתם. בזכות אותם "קיצוניים" אנחנו חיים היום.

הכי טוב באמצע?

יש כמה סיבות לתפיסה המוטעית הזו שאומרת שהכי טוב להיות באמצע וליהנות כביכול מכל העולמות. ראשית, בעבודת המידות, אין מידה טובה או רעה, אלא כל מידה היא טובה אם היא נמצאת אצלנו בכמות הנכונה, ומכאן בעצם השם "מידה". לכן זה לא טוב להיות קמצן, אך זה גם לא טוב להיות בזבזן. זה לא טוב להיות עקשן, אך זה גם לא טוב להיות ותרן. הקיצוניות איננה טובה בנוגע למידות האדם, אלא כל תכונה צריכה מידה מסוימת, שנמצאת פחות או יותר באמצע. כך זה אמנם בעבודת המידות, אבל זה לא נכון להגיד שגם את כללי החיים שלנו, את מה שאסור ומותר לנו, את ההוראות וההכוונה להגעה אל האמת, אנחנו צריכים לקחת בקלות ולהיות באמצע. כשקוראים מפה בניסיון למצוא את הדרך במקום שאנחנו לא מכירים, אנחנו נעקוב ונלך בדיוק לפי ההוראות, לא נדלג על שום חלק, משום שאם נעשה זאת, נמצא את עצמנו במקום שונה לגמרי מהיעד שלנו. בוודאי שלא נאמר במקרה שכזה שהכי טוב באמצע ושנלך רק חצי לפי המפה. כדאי לדעת שהתורה היא המפה שלנו בעולם שנותנת לנו את הכיוון אליו אנו צריכים להתקדם כדי להגיע לתכלית שלנו. לכן לא כדאי להקל בשום פרט.

סיבה נוספת לטעות היא שמציגים בפנינו אנשים שפועלים על דעת עצמם ואינם מייצגים אף אחד אחר, ומקטלגים אותם בתקשורת כ"קיצוניים". מסבירים לנו שאם מישהו רצח ראש ממשלה, אז הוא קיצוני. אם מישהו אנס את הבת שלו, אז הוא קיצוני. אם מישהו קילל את המדינה והצטלם ביחד עם נשיא איראן, אז הוא קיצוני. וכך זה ממשיך עם כל אלו שאנחנו אוהבים לשנוא. אבל הנה העובדות האמתיות: כל האנשים האלו אינם קיצוניים, הם פשוט תועים בדרכם. אם הם היו קיצוניים, זה לא היה קורה. כי אדם קיצוני לא יכול לרצוח, כשכתוב במפורש "לא תרצח". אדם קיצוני לא יכול לאנוס את בתו, כשהתורה במפורש אוסרת על כך. אדם קיצוני דבק בבורא והולך בקיצוניות אחרי המצווה "ואהבת לרעך כמוך". הוא הולך בעקשנות אחרי הכללים ולא סוטה מהטוב ומהאמת המוחלטת. כשיש קו ישר, אז הקיצוניות היא שני החלקים הרחוקים ביותר זה מזה. אלו שכופרים במציאות הבורא מצד אחד, ואלו שדבקים בבורא והולכים על פי תורתו בכל שנייה מחייהם מהצד השני. אנשים רבים בכלל לא נמצאים על הקו הזה, אלא סטו הצידה ופתחו להם קו חדש ועקום משלהם. ברגע שצצים מגזרים חדשים ואנשים שחושבים בשביל עצמם מה לעשות, זו כבר לא קיצוניות, זו טיפשות.

בין צדיק לרשע

לפעמים נדמה לנו שישנם מאזניים ענקיות, עליהן מניחים את כל העבירות והחטאים של אדם בצד האחד, ואת כל המצוות שעשה בצד השני. לאחר מכן ניתן לדעת אם אותו אדם הוא צדיק או רשע על פי הצד עם המשקל הכבד יותר. האמת היא, שהאדם בוודאי לא נמדד בצורה טכנית כל כך. אמנם המעשים הם חלק חשוב ובלתי נפרד המעצב את האדם, אך הם מהווים רק את הדרך. המטרה היא להגיע לדבקות בבורא בפנימיותנו. כל אדם נמצא ברמה שונה מהשני ולכל אחד הניסיונות והבחירות שלו. המצוות שאנו מקיימים עוזרות לנו להתקדם ולהתקרב לאותה מטרה של דבקות בבורא, אך הרצון הפנימי שלנו שנותן את הכוונה בקיום המצוות חשוב הרבה יותר. מה שמגדיר אדם כצדיק או רשע זה לא כמות המצוות שהוא מקיים, אלא הדרך שהוא עושה כדי להתקרב לקדוש ברוך הוא. כמובן שקיום המצוות הוא חלק בלתי נפרד מזה, אך רק חלק. אדם יכול לקיים את כל המצוות בעוד שבהשקפה שלו אין לו כל קשר ליהדות. לעומת זאת אדם אחר יכול לרצות בכל לבו לקיים את המצוות, רק שלא מתאפשר לו לעשות זאת. ברגע שהשקפת החיים שלנו אמתית, אנחנו בדרך הנכונה. התפיסה עצמה צריכה להיות הרצון לקיים מצוות ולהתקרב לקדוש ברוך הוא. ברגע שאנחנו חושבים על הבלים וגשמיות בזמן שאנו מקיימים מצוות רק מהצד הטכני של העניין, אנו נחפש בכל רגע איך לברוח מעול המצוות המוטל עלינו וכך אנו עלולים לסטות מן הדרך. הדברים העיקריים שצריכים להשתנות אצלנו הם הרצון, ההשקפה והתפיסה. להתבונן על הדברים אחרת ולא להיות רובוט שפועל מבלי לחשוב.

אני מאמין בלב

אמנם עיקר העבודה היא בלב וברצון. אבל חשוב לדעת שישנם דברים חיצוניים המהווים חלק בלתי נפרד מהעבודה הזו. אנשים רבים יכולים לומר שמה שחשוב זה רק הפנימיות, אז אין שום צורך לקיים מצוות. אך אם אנחנו לא מקיימים מצוות, אנו מוכיחים בכך שגם הרצון שלנו פגום כך שיוצא שגם את הפנימיות אין לנו. עצם קיום המצוות מעורר את הפנימיות. ברגע שאנו פועלים ועושים דברים גשמיים, אנו משפיעים על הרצון והרוחניות שלנו. לכן, כל מצווה שנוסיף רק תגביר את האהבה להליכה בדרך התורה. אם נחפש לעצמנו תירוצים להתחמקות מקיום מצוות, רק נראה לעצמנו בכך שאנו לא שלמים בפנימיותנו. שכן אם קיים הרצון בלב להידבק בבורא, אז למה אנו לא פועלים להשגתו? כאשר אנו מאוד רוצים דבר מה גשמי שיש ביכולתנו להשיג אותו, האם לא ננסה לפעול להשגתו? היתכן שנעזוב את ילדינו הקטנים בלי אוכל ובלי מקום לגור בו ונאמר להם שהעיקר זה שאנחנו אוהבים אותם בלב? היתכן שנתבטל כל היום ונצפה שתיכנס לחשבון הבנק שלנו משכורת כי אנחנו אוהבים את הבוס? אולי נאמר שלא צריך לאכול כי העיקר שאנו שבעים בלב… כשם שנתאמץ להשיג את הדברים הגשמיים שאנו משתוקקים אליהם, כך צריך להתאמץ להשיג את הרוחניות בדרך קיום המצוות. כאשר יש לנו צורך כלשהו, אנו פועלים בדרכים גשמיות כדי להשיגו. כך אנו צריכים להתאמץ בקיום המצוות כך שנבטא את האהבה שלנו לבורא ונזכה להתקרב אליו.

להחמיר עם עצמנו

ישנם המון מקרים בהם ההלכה היא לא חד משמעית, יש שמקלים ויש שמחמירים. אנשים רבים באופן אוטומטי מחפשים את ההקלות, אבל בעלי אמונה חזקה יחפשו דווקא להחמיר ככל שניתן. הסיבה היא הגיונית, שהרי לעולם לא היינו מכניסים את עצמנו במודע למצב של חוסר ודאות בקשר לחיינו. אם נשמע אזעקה ויודיעו שעומד ליפול טיל באזור שלנו, כולם יכנסו מיד למקלטים אפילו שזה לא נוח, ואפילו שרוב הסיכויים שהטיל לא ייפול דווקא על הבית שלנו. במצב כזה כולנו מחמירים ולא שואלים שאלות. אז מדוע אנו לא נוהגים כך לגבי מצוות? לפעמים אמנם נפסק להלכה להקל, אבל מה אם בכל זאת יש משהו בדברי המחמירים? לא שווה לוותר על הנאה רגעית קטנה בשביל לקבל משהו רוחני עצום?

יש לזכור שהשאיפה אמנם היא להשתדל להחמיר עם עצמנו, אך זה לא תמיד יוצא. אם הדברים הגיעו לכך שלא הסתדר לנו לקיים מצווה כלשהי או לא הלך לנו במשהו שרצינו, צריך להתחזק, לשמוח ולהמשיך בדרכנו. בנקודות האלו יש לא מעט אנשים שמחליטים להתייאש ולוותר, וההפסד של אותה המצווה שגרמה לכך הוא פעוט לעומת הנזק שיכול להיגרם מהיאוש שלנו. אנשים מסוגלים לריב עם כל בני משפחתם, לכעוס, לחלל שבת מעצבים, לעבור על מצוות מפורשות מהתורה וכל זה בגלל שלא הצליחו להדר באיזושהי מצווה שרצו לעשות בשלמות. זה יצר הרע גדול לחשוב כך ולאבד שליטה. טוב להחמיר על עצמנו ולהדר במצוות, אך גם אם משהו לא יצא כמו שרצינו, תמיד יש אפשרות לתקן.

להקל עם אחרים

בצורה הפוכה לגמרי מההחמרה על עצמנו, אנו צריכים לזכור שלא כולם דומים. לכל אחד יש תיקון אחר. לאדם שגדל כל ימיו במסגרות חילוניות למשל, יהיה קשה הרבה יותר מלאדם שחונך וגדל במסגרת דתית. אנחנו לא יכולים לבחון כל אדם מבפנים ואנחנו לא יכולים לשפוט אף אחד. אנחנו לא יודעים איזה מצוות אדם כן עושה או לא עושה. גם אדם שנראה ככופר מבחוץ, יכול להיות צדיק גדול יותר מהרבנים הגדולים בזכות המחשבות שלו והמעשים הטובים והמצוות שהוא עושה בסתר מבלי שנדע. אז אין שום טעם לכעוס על אחרים על אי קיום מצוות או מעידה מהמסלול. זה סתם גורם לחילול השם ולהקפדות מיותרות בסופו של דבר. לא מעט אנשים התרחקו מהדת בעקבות זה, ולא מעט אנשים מרגישים שחונקים אותם, זה נראה להם מאיים וקשה להם להתקרב. כל אחד נמצא ברמה רוחנית אחרת ואין אף אדם שנוכל להבין. לכל אחד יש חופש בחירה. אם הבורא אוהב אותם ומסכים לתת להם זמן לחזור בתשובה ולהישאר בינתיים כמו שהם, אז מי אנחנו שנחמיר אתם? התורה מתקבלת רק בדרכי נועם.

גוף מושאל

הבורא נתן לנו במתנה את נשמתנו ואת חיינו. בנוסף, כדי שנוכל להתקיים ולהתגשם בעולם הזה, הוא השאיל לנו גוף. אנו טועים לחשוב שהגוף הזה הוא שלנו, אך האמת היא שהוא שלנו בהשאלה בלבד, לצורך קיום מצוות גשמיות שלא ניתן לקיים בלעדיו, וכתוצאה מכך להתעלות למקומות רוחניים שלא ניתן היה להגיע אליהם בלעדיו. מכאן ניתן ללמוד שאין לנו רשות לעשות בגוף ככל שנרצה. לכן ישנם איסורים רבים בקשר לגוף המשמש אותנו, כמו למשל איסור העברת תער או כתובת קעקע. יש לשים לב היטב לכל מה שאנו עושים עם גופנו במשך היום ולדאוג לא לפגום בו בכל צורה שהיא. במיוחד כאשר ישנם פתרונות חלופיים בימינו כמו מכונות גילוח כשרות שאינן מעבירות את התער על העור וכך נהיה מגולחים מבלי לעבור על איסור. ברור ומיותר לציין שהתורה אוסרת על התאבדות והעונשים על כך כבדים ביותר. לפעמים נראה לאנשים שזו בריחה ואולי אף פתרון לצרות, אך אנחנו רק מכניסים את עצמנו כך לבעיות קשות יותר מאלו שיש לנו.

שמירת העיניים

תאוות הניאוף היא אחד הדברים המזיקים ביותר לאדם. לכן בניגוד לרוב המצוות בהן חייב להיות מעורב מעשה כלשהו, כאן גם המחשבה עצמה אסורה. זהו עיקר התיקון בעולם ועל כן שכרו של המתגבר רב, והנזק הנגרם מהתאווה עצום. בין היתר, הבריאות הגופנית והנפשית תלויה בדבר הזה. המצליח להתגבר על התאווה מתקן את היסוד שעליו בנויות העבודות הרוחניות שלנו בעולם. יוסף הצדיק זכה להתגבר על התאווה והפך בזכות כך למלך ושליט על כל העולם. הגורם העיקרי לתאוות הניאוף הוא פגימת העיניים. כאשר אנו רואים מראות אסורים, אנו מחזקים את התאווה ומחלישים את עצמנו. לאחר מכן, כשנרצה להתמודד מול היצר, יהיה לנו הרבה יותר קשה. אדם שחושב מחשבות ניאוף אינו עושה את רצונו, אלא פועל מתוך דחף בלתי נשלט. אותו דחף מתגבר ונהיה חזק יותר ככל שאנו פוגמים בעיניים. כאשר אנו שומרים על עינינו מלראות מראות לא טובים ולא צנועים, אנו מחזקים את עצמנו ומחלישים את היצר והתאווה. כך אנו מסוגלים להיות בשליטה מלאה שעוזרת לנו להתקדם אל עבר המטרה.

צניעות

אמנם תאוות הניאוף מופיעה בעיקר אצל גברים, אך גם לנשים יש חלק לא קטן בהתגברות מולה. חוסר צניעות אצל נשים מביא את הפגימה אצל הגברים. לנשים רבות יכול להיות לא אכפת מכך שהן מזיקות לאחרים, אך חשוב מאוד לדעת שהן מזיקות בראש ובראשונה לעצמן. כולנו נמצאים באותה הסירה, גברים ונשים כאחד. כאשר חווה פיתתה את אדם הראשון לאכול מפרי עץ הדעת, שניהם נענשו על כך. מעבר לכך, הצניעות היא הכבוד של האישה. אישה שאינה צנועה נקראת 'מופקרת' משום שהיא מפקירה את הגוף שהבורא נתן לה ואינה שומרת עליו. כל אדם החפץ בכך יכול להסתכל עליה מבלי לקבל אישור מיוחד על כך. ההנאה מאותו יופי צריכה להיות שמורה אך ורק לבעלה. כאשר היא פוגמת ומאפשרת לאחרים ליהנות מיופייה, היא מפחיתה מחלקו של בעלה (או בעלה לעתיד אם היא עדיין אינה נשואה) ובכך מקלקלת את נישואיה ומביאה לעצמה ריבים ומחלוקות בצורה לא מודעת. לכן, ניתן לראות שכל אדם שבאמת אוהב את אשתו רוצה שהיא תהיה צנועה ככל שאפשר ליד אחרים. אישה שאינה צנועה מראה את הצד הגשמי ובעל התאווה שבה. אמנם זה כיף לאשה לחשוב שאוהבים אותה, אך כולם יודעים שזוהי לא אהבה אלא יצר. מה היית מעדיפה: שאנשים יעריכו ויאהבו אותך בצורה פנימית ועמוקה, או שגברים יסתכלו עלייך בצורה שטחית הנובעת מתאווה ללא טיפת רגש? כל האוהבים האמתיים של אישה מסוימת כמו אביה, אחיה או כל קרוב אחר, ירצו שהיא תהיה צנועה ככל שאפשר. לעומתם, אלו שרוצים לגרות את יצרם ותאוותם, ללא כל כבוד מינימלי לאותה אישה, ירצו לראות אותה בחוסר צניעות. חוסר צניעות הוא למעשה זלזול בכבוד העצמי. אשה שמכבדת את עצמה לא תסתובב עם גופיה גם אם יהיו 40 מעלות בחוץ.

אם נתבונן בעומק תופעת חוסר הצניעות, לא נוכל להבין אותה. כל אחד מטבעו הוא בעל ערכים, לפחות מינימליים, לשמירת צניעותו. הבעיה שגורמת לנו להרגיש בסדר עם חוסר צניעות, היא בעיקר הרגלי החברה. ניתן לגלות דברים לא הגיוניים על עצמנו, שאנו עושים פשוט מחוסר התבוננות ומחשבה בעניין. היצר והתאווה שולטים עלינו וגורמים לנו לעשות דברים ללא כל היגיון, מתוך דחפים בלתי נשלטים.

מעטות הן הנשים, שהיו מרגישות נוח להסתובב ברחוב בבגדים תחתונים. ובכל זאת, אם נלך לחוף הים, נוכל לראות את כולן בצורה כזו מרגישות נוח להפליא. איך זה יתכן? הרי אותה אישה שלעולם לא תסתובב כך ברחוב, מרגישה נוח ביותר לעשות זאת על החוף. אין לזה כל הסבר הגיוני חוץ מהרגל חברתי. כולם עושים זאת ומקובל לעשות זאת, אז זה בסדר. אפילו נתנו לאותו לבוש את השם "בגד ים" וכך גם נוצרת אשליה שזה בסדר. אף הורה מודע לא היה מסכים שבנו הקטן יראה נשים בלבוש שכזה, זה הרי מעוות לגמרי. אבל בכל זאת הורים ממשיכים לקחת את ילדיהם הקטנים לים כשכולן סביב לבושות כך, פשוט מחוסר מודעות. הכל מתוך מחשבה שזה פשוט לא יתכן שכולם טועים. אבל ה"כולם" האלו מורכבים מהרבה פרטים, שכל אחד מהם מסתכל על השני ומקבל אישור למעשיו הלא טובים. אם זה לא היה מקובל ללכת עם בגדי ים, אף אחת לא הייתה מעזה ללכת בצורה כזו.

כלה ביום חופתה, צריכה להתחבר ככל שניתן לקדוש ברוך הוא ביום הגדול הזה, שתהיה ברכה מרובה בדרכה החדשה. במקום זה, אנחנו פשוט מבריחים את הבורא מהחתונה שלנו מרוב חוסר צניעות. גם הנשים הצנועות יחסית ביום יום, יעשו את מרב המאמצים כדי למצוא את השמלה הכי חושפנית לערב החתונה. האם אלו הנישואים שאנו רוצים? ברגע הראשון לנישואין, ביום התקדשות האישה לבעלה, כך שהם יהיו שייכים זו לזה בלבד, הכלה חושפת בפני כל החברים והמכרים את גופה ונתמכת בתירוץ צולע ש"כולן מתלבשות כך וזו האפנה". החתן והכלה עושים את דרכם מהחופה לרחבת הריקודים תוך כדי התנפלות של חיבוקים ונשיקות של הידידים והידידות, ולאחר שיגיעו, הכלה תרקוד עם החברים של החתן והחתן ירקוד עם החברות של הכלה. אז מה שווה כל החתונה הזו? לפני שנייה הבעל קידש את האישה כך שתהיה מותרת לו ואסורה לכל האחרים, שנייה לאחר מכן הם כבר כל כך שיכורים שהם לא יודעים מי התחתן עם מי. למה להתחיל כבר מההתחלה ברגל שמאל?

הדוגמאות הללו הן בודדות, אך ניתן לתת עוד דוגמאות כאלו בלי סוף. אישה המקבלת עיסוי מגבר בתירוץ שהוא קיבל הסמכה לשם כך, זוג שמתנשק בלהט מול המצלמה וחושב שזה בסדר כי הם שחקנים וזה רק סרט, או מישהי שמרגישה שלקפוץ לרגע למכולת או לרדת לקחת משהו מהאוטו בצורה לא צנועה זה לא נורא כי זה רק לדקה. את רוב חיינו אנו חיים מבלי לשים לב לפרטים ולחשוב על כל צעד שאנו עושים. אנחנו אוהבים לחיות כמו כולם, לזרום עם מה שכולם עושים ולהמשיך הרגלים ישנים. אבל החיים האיכותיים מתחילים כאשר מחליטים להתבונן ולחשוב, ולפעול רק מתוך ידיעה ברורה שאנו שלמים עם דרכנו.

רוב בעיות הצניעות נובעות מחוסר ידיעה. רוב הנשים חושבות שהן מתלבשות ומתנהגות בצורה צנועה לגמרי, ואם מישהו יאמר לה שהיא לא צנועה היא אפילו תיעלב, שהרי היא בטוחה לעצמה שהיא מהווה דוגמה לשיא הצניעות. אלא שגברים ונשים שונים אלו מאלו, ולכן נשים לא יכולות לדעת מעצמן מה זה צנוע. המחשבה של האישה טהורה יותר, סוג התיקון שלה שונה וסוג היצר שבה שונה. אם הנשים היו יודעות מה עובר במחשבות הגברים, הן לעולם לא היו מתלבשות כך. לכן חשוב לדעת הלכות בנושא. צריך לדעת איך להתלבש ואיך להתנהג בצורה צנועה אמתית ולא "צנועה" הנראית ומסתדרת לנו. לא פעם נשים מנסות להתלבש כמו "דתיות" ובסופו של דבר נראות פחות צנועות משהיו לפני כן. לא כל חצאית היא צנועה ולא כל חולצה עם שרוולים היא הולמת. ישנן חצאיות פחות צנועות ממכנסיים, וישנם בגדים שקופים, צמודים או בולטים שהם הפך הצניעות אפילו שלכאורה הם נראים תואמים את ההלכה. צריך לשים לב היטב לפרטי ההלכות ולהגדיל ראש. זה לא העיקר ללבוש חצאית או חולצה שמכסה את המרפק ולצאת ידי חובה. העיקר זה ללכת בצורה צנועה על פי האמת.

בשביל החיזוקים

אחת הסיבות לרצון להתלבש בצורה שאינה צנועה, היא הרצון לאהבה ולקבלת חיזוק מהסביבה. אנשים רבים מחפשים אישור מהסביבה על הופעתם החיצונית, כדי לקבל ביטחון עצמי. אולם ביטחון שכזה אינו שווה הרבה. אנחנו נותנים את אמוננו בסביבה כך שיעשו בנו כרצונם. השמחה והאושר שלנו תלויים באחרים. אם יאהבו אותנו, ייתנו לנו מחמאות וחיזוקים נוכל להיות מאושרים, אם לעומת זאת יגידו לנו דברים לא טובים, נוכל להיכנס לדיכאון ולהרגיש הכי רע בעולם. הביטחון העצמי האמתי, הוא זה שמגיע ללא קשר לסביבה, ולכן נקרא "עצמי". אם יש לנו ביטחון מעצמנו, אנחנו לא צריכים שום דבר מהסביבה ואנו יכולים להחליט בעצמנו איך להתנהג, להתלבש או לעשות כל דבר אחר שאנו עושים. ברגע שאישה מפקירה את גופה ונותנת לכל אחד להסתכל עליו, היא מצריכה עצמה לקבל תשומת לב וחיזוקים מהסביבה. לא פלא אם כן, שדוגמניות, שחקניות או נשים רבות שנחשבות ל"מצליחות" בחברה שאינה שומרת מצוות, מקבלות כביכול ביטחון עצמי. כשכולם אוהבים אותן, נראה שיש להן ביטחון והן למדו לחייך למצלמה. אך ברגע שמגיעים הביתה מתחילים הדיכאון והריקנות. כשמחליטים לעבור לבחורה הבאה, כל הביטחון שחשבנו שהיה להן נופל בשנייה לרצפה ולא נשאר מהן כלום. הנשים האלו איבדו את הביטחון האמתי והפכו לסמרטוטים שמחפשים תשומת לב בכל מחיר.

אותם חיזוקים שאנו מקבלים מהסביבה בצורה הזו, הם שקריים. גבר ייתן לבחורה את כל המחמאות שהיא רוצה לשמוע, כדי להשיג את מה שהוא רוצה. זה לא מפריע לו מלכלך על אותה האחת מאחורי הגב כשהוא נמצא עם חבריו. האם זו האהבה שהנשים מחפשות? הרי אהבה אמתית היא אהבה מתוך הנשמה. כשגבר באמת אוהב אישה, הוא ירצה שהיא תהיה צנועה כדי לשמור אותה לעצמו. ממש כמו אב שבאמת אוהב את בתו. גבר שרוצה מישהי לא צנועה, זה לא בשביל אהבה, זה בשביל יצרים ותאוות בלבד. יוצא שנשים רבות מחפשות חיזוקים, ביטחון וכבוד עצמי בלבוש לא צנוע, ומה שהן מקבלות מתחת לפני השטח זה את ההפך הגמור, השפלה וביזוי. מלכה או נסיכה אמתית, תתלבש צנוע גם אם אין לה שום קשר ליהדות, מתוך כך שהיא מכבדת את עצמה. אם היא תתלבש בצורה חשופה ותצא למועדונים שונים, היא רק תעשה מעצמה צחוק וביזוי. כל יהודיה היא בת מלך מלכי המלכים, לכן כשהיא מתלבשת בצורה חשופה היא לא מבזה רק את עצמה, אלא גם את אביה, המלך העליון.

בעיות זוגיות

רוב בעיות הזוגיות נובעות מבעיות צניעות ותאוות ניאוף. בין אם אלו בעיות בחיפוש זוגיות מוצלחת ובין אם אלו בעיות בשלום בית לאחר שכבר קיימת הזוגיות. כאשר מישהי הולכת בצורה לא צנועה, היא משפיעה את השפע שלה לכל הסובבים אותה, שנהנים מהראייה, ובכך מקטינה את אותו השפע ששמור לבעלה. כך גם אדם שלא שומר על עיניו ונהנה מנשים ברחוב, נהנה פחות מאשתו. אדם שפגם בעיניו ונהנה ממראות אסורים, יגיע לביתו במחשבה שאשתו לא יודעת מזה דבר. אמנם היא באמת לא תדע, אך תת המודע שלה מציק לה בעניין ואז פתאום היא תתחיל לריב על שטויות, לכעוס על דברים לא הגיוניים וכך הבעל חושב לעצמו שהיא סתם כועסת ללא סיבה ושהוא בעצמו כמו מלאך, אך הוא לא מקשר שכל זה קורה בגלל ההיא שהוא הסתכל עליה ברחוב.

תחשבו כמה הנישואין פורחים כאשר קיימת מסגרת בעלת ערכים בה על הגבר אסור להסתכל על נשים אחרות, ולאישה אין שום קשר עם גברים אחרים. לאיזו אישה תהיה זוגיות מוצלחת יותר? לכזו שתכסה ותסתיר את גופה בפני כולם, ותהיה מקושטת רק בפני בעלה? או אולי לכזו שתהיה מוזנחת בבית עם בעלה, אך מתקשטת, מתבשמת ודואגת להופעתה בצורה מוגזמת ובלבוש מינימלי כשהיא מחליטה לצאת בלילה עם ידידים לאיזשהו מקום? איך מתפלאים לאחר מכן על כל הבגידות שמתרחשות? כמה נפלא לזוג נשוי שהיחיד שיכול לראות את שיערה של אשתו הוא בעלה. כמה נפלא שהבעל והאישה מקיימים את ברית הנישואים על ידי פרישה מכל היצרים האורבים בחוץ ונשארים יחידים זה לזו. כמה נפלא להתגעגע אחד לשני כששומרים על טהרה, ולאחר מכן להתרגש ולחזור לחוש כמו בפעם הראשונה. זה אמנם לא פשוט לעשות את השינוי לאחר שכבר הורגלנו אחרת כל חיינו, אבל זה בהחלט שווה להתאמץ לעשות אותו.

התנהגות צנועה

חשוב לדעת שהצניעות אינה רק הלבוש החיצוני שאנו לובשים. גם בהתנהגות אנו צריכים להיות צנועים. כל דבר שמבליט אותנו מול החברה וגורם לאנשים להסתכל עלינו, הוא בעצם לא צנוע. זה לא שווה כלום אם אישה תתלבש בצורה הכי צנועה שאפשר, אך תצחקק עם כל גבר שהיא פוגשת ברחוב. אישה ששרה או רוקדת ליד גברים, שמדברת בצורה גסה, שיש לה "ידידים", שאינה שומרת נגיעה או מתבלטת בכל צורה שהיא ליד גברים – אינה צנועה ללא כל קשר ללבוש שעליה. יש לזכור שמלבד המצוות החשובות שאנו מרוויחים בכך, אנו מרוויחים את הברכה של הבורא. שכן ידוע שהברכה שרויה על הסמוי מן העין, ואין עין הרע שולטת שם.

אהבה ממבט ראשון

אנשים שמאמינים באהבה ממבט ראשון אינם יודעים מהי באמת אהבה. אהבה אמתית היא כזו שנבנית במשך שנים רבות של נתינה. הדבר היחיד שאנו מקבלים ממבט ראשון הוא תאוות היצר. אפשר לבחון עד כמה אנו "אוהבים" עם שאלה פשוטה, האם נסכים לתת סכום כסף הגון לאותה "אהבה" חדשה שפגשנו זה עתה? הרי אין לנו כל בעיה לתת חצי דירה או רכוש רב נוסף לבני הזוג שאנו אוהבים מאוד. האם נקריב את עצמנו למען אותה "אהבה", אפילו שלא החלפנו איתה מילה? אם לאחר מכן נגלה שאותה "אהבה" היא גסת רוח, טיפשה ובעלת אופי שמאוד לא מוצא חן בעינינו, האם עדיין נחשוב שזוהי "אהבה ממבט ראשון"?

אנשים המחפשים אהבה צריכים לדעת שהם לא הולכים למצוא אותה. אהבה לא מוצאים, אלא בונים. אפשר למצוא בן \ בת זוג בעלי מידות טובות שאתם ניתן יהיה לבנות מסגרת של נישואין. לאחר שנעבוד על הזוגיות בתוך המסגרת הזו, נוכל להגיע לאהבה. לא ניתן למצוא אהבה סתם כך בלי לעשות דבר. לכן, כדי לא להתבלבל עם היצר שמנסה להכשיל אותנו, כדאי לנסות למצוא את בני הזוג על פי המידות והאופי, מלבד המראה החיצוני וה"קליק". במסגרת שמירת תורה ומצוות, כאשר שומרים נגיעה ואין כל מגע פיזי אצל הזוג הייעודי, ניתן לשפוט טוב יותר את האדם הנמצא מולנו ולהחליט אם אכן נרצה לחיות אתו את שארית חיינו, ללא כל בלבולי היצר. בצורה כזו נוכל לחיות חיי סיפוק ואושר עם האדם המתאים במסגרת של זוגיות מוצלחת, עם ברכה מהבורא ועם הליכה בדרך קדושה וטהרה.

עונג שבת

מגיל צעיר מרגילים אותנו לשגרה של החיים. כולנו נמצאים במרדף תמידי אחרי האושר. אלא שמרוב ריצות, אנו שוכחים לעצור לרגע ולחשוב. הדבר דומה לאדם הנוסע לחופשה במקום רחוק, אך מרוב שהוא רוצה להגיע לשם מהר, הוא מחליט לוותר על עצירה להתרעננות, להסתכל במפה או לתדלק, אלא רק לנסוע. אותו אדם לא יוכל להגיע ליעדו אם לא יבדוק במפה לאן לנסוע. הוא יתקע בדרך אם הוא לא יתדלק והוא יתייבש אם לא יעצור לשתות. אין כאן כל קיצורי דרך, העיכוב הקצר רק יעזור להגיע מהר יותר אל היעד. כך גם אנחנו, רצים מפה לשם, אך לא שמים לב שאנו עושים סיבובים במקום ורחוקים מאוד מלהגיע אל האושר האמתי.

כדי לתדלק, לרענן ולכוון אותנו בדרך, הבורא נתן לנו את המתנה היפהפייה הנקראת שבת. הבעיה היא שרוב האנשים לא מבינים את המשמעות של זה, ולכן ממשיכים בדרכם מבלי לעצור לרגע להתרענן ולבדוק אם הם בכלל נמצאים בכיוון הנכון. השבת עוצרת את שגרת החיים אליה התרגלנו. היא משתיקה את הנפש הבהמית הנמצאת בתוכנו, ונותנת מקום לביטוי לנשמה ולמטרה האמתית.

במשך שישה ימים אנו רצים אחר החומריות וההבלים ושוכחים בכלל בשביל מה הגענו לעולם. כל הגשמיות הזו נועדה כדי לשרת את הנשמה האלוקית שבתוכנו, כך שהיא תוכל להתעלות ולצמוח. אם נמשיך לרוץ ולהיות שקועים בחומר גם בשבת מבלי להתמקד בתכלית, זה יהיה כמו לעבוד במשך חודש שלם, ואז במקום לקבל את המשכורת בסוף החודש, נעדיף להמשיך לעבוד. בשבת אנו מקבלים את השכר – מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת.

הנפש הבהמית שבתוכנו, מלאה בתאוות חומריות ויצרים. הנשמה לעומתה, היא חלק אלוקי ששואף להתעלות. אנשים רבים טועים בפירוש המושג "עונג שבת" וחושבים שבשבילם טיול ג'יפים, מנוחה מול הטלוויזיה או שחייה בים נחשבים לעונג שבת. אלא שהעונג במקרים הללו הוא של הנפש הבהמית בלבד. עונג שבת האמתי הוא להשבית את הנפש הבהמית, ולתת מקום לביטוי לנשמה האלוקית שבנו. אנו נותנים לנפש את מה שהיא צריכה כדי שתשתוק. נותנים לה אוכל טוב, שינה טובה, לא עובדים קשה וכו'. מתוך כך, אנו מפנים את הבמה לנשמה האלוקית שתאיר לנו את הכיוון הנכון. האם אנחנו הולכים לכיוון התכלית? האם אנו נהנים הנאה אמתית רוחנית? זו ההזדמנות שלנו לפקוח את העיניים ולראות את האמת. השבת מתדלקת אותנו בכוחות רוחניים לכל השבוע והיא מכוונת את דרכנו בחיים במפה שהנפש פשוט לא מסוגלת להבין.

השבת נועדה ללימוד תורה, לתפילה, למחשבה טהורה וקדושה ללא מחשבות חול וללא פעולות שגרתיות שאנו עושים בלי להבין מדוע. טיול ג'יפים לא יקדם אותנו לכיוון התכלית והטלוויזיה או העיתון לא יאירו את עינינו כך שנוכל להתעלות. כל אלו ישאירו אותנו לבסוף ללא דלק, עם תחושת ריקנות והחמצה. זהו עונג מדומה ורגעי בלבד. העונג האמתי הוא העונג העליון המגיע ישירות מהמקור האלוקי היישר אל הנשמה האלוקית שבנו.

עולם הבא בעולם הזה

אף אחד לא באמת יודע בדיוק מהו העולם הבא. אך כל בעל שכל יכול להבין שהוא בוודאי לא עולם חומרי עם תאוות. השכר בעולם הבא בוודאי לא יהיה סכומי כסף גדולים, אבנים טובות או מכונית חדשה. השכר הוא רוחני ובלתי ניתן לתפיסה, ולכן אנו לא יכולים להבין ולדמיין אותו בתוך גוף. במשך כל חיינו אנו מנסים להגיע להישגים והצלחות, אנו מתמלאים בגאווה על כל הצלחה ונהנים מהדברים החומריים. בצורה כזו לא ניתן לחוש את העולם הבא, שכן השכר בו אינו קרוב אפילו להנאות החומריות שלנו כאן.

אדם שכל חייו מלאים בחומריות ללא טיפת רוחניות, לא יוכל ליהנות כלל בעולם הבא. לא משום שהוא מקבל עונש, אלא משום שהוא לא מתחבר לכל מה שהולך שם. נסו לתת לאדם חומרי במתנה יום רוחני מפנק עם הרצאות מרתקות, לימוד תורה ותפילה, אתם תגלו שאותו אדם מרגיש שהוא בעונש. הוא רק חושב כל היום על עסקיו ונכסיו, מתפוצץ מרוב שעמום ולא מצליח להתחבר למשהו רוחני. אם כן, אין לו כל סיכוי להתחבר לעולם רוחני בו הוא יכול לקבל שפע אינסופי, פשוט אין לו כלים לכך.

חז"ל מלמדים אותנו שהשבת היא מעין עולם הבא. מובן שלא כל אדם שעובר שבת בחייו יוכל להרגיש זאת. אך העניין הוא שאם מקפידים לשמור שבת כהלכתה, אנו באמת מתחברים לעולם הבא. בעצם שמירת השבת אנו מרגילים עצמנו לניתוק מהחומריות והתחברות לרוחניות. אנו לומדים לקבל מתנת חינם בלי לעשות דבר, ממש כמו השכר בעולם הבא, שהרי אף אחד לא הולך להיות פועל או לעשות עסקים בעולם הבא. זה נשמע אולי קל, אך זה אחד הדברים הקשים בעולם. נסו לשבות מכל עיסוקיכם, מלאכתכם ומחשבות החול למשך יום אחד ולהתרכז בקבלת אנרגיות רוחניות מבלי לעשות דבר. אתם תגלו שזה כמעט בלתי אפשרי, המוח מייצר מחשבות ללא הפסקה והאדם יכול לטפס על הקירות אם הוא לא נמצא בפעולה. השבת עוזרת לנו להביא את העולם הבא לחיינו מתוך התבוננות פנימית ושליטה על המחשבות תוך חיבור לעצמנו.

השבת מביאה את האדם להכיר בשלמות. בשבת לא עושים פעולות להשלמת החסרונות. אנו אוכלים היטב כדי להשתיק את הנפש הבהמית. נחים ושובתים, ומתוך כך נותנים ביטוי לנשמה האלוקית שבנו. זה לא מספיק רק לשבות ולא לעשות דבר, בנוסף צריך לעורר את הנשמה האלוקית דרך לימוד התורה, התבוננות רוחנית ותפילה. לאחר השבת אנו לא חוזרים למצב הקודם בו היינו. כאשר אנו מגבירים את כוח הנשמה האלוקית על הנפש הבהמית, אנו מחזקים אותה לכל השבוע. כך אנו זוכים להתעלות משבוע לשבוע ולהגיע לדרגות גבוהות יותר.

לשון הרע

לשון הרע נתפס כמשהו שמזיק לאנשים עליהם נאמרים הדברים. אמנם גם זה נכון, אך הרבה יותר מכך, הדבר מזיק למספר. מלבד הנזקים הרוחניים שהאדם מביא על עצמו, עצם אמירת לשון הרע מראה את הצד הפחות טוב אצל האדם המספר. האדם מטבעו מדבר על הדברים שנוגעים לו. כאשר אדם מספר לשון הרע על מישהו, הוא בעצם מציג איזשהו חוסר שקיים בעצמו. לכל דבר יש צדדים חיוביים ושליליים. כאשר אדם מספר לשון הרע, הוא מרגיל את עצמו לראות את הצד השלילי בדברים. על אותה סיטואציה ששני אנשים ראו, יכול האחד לומר דברי שבח בעוד שהשני יאמר דברי גנאי. גנב שיודע את כל הטריקים והתחבולות לגנבות בוודאי ישים לב מיד כאשר מישהו מנסה לגנוב, לעומת אדם ישר שלא ישים כלל לב לכך. אדם רואה את העולם על פי המידע שמוחו מעבד דרך מה שנתפס בחושיו. אם ראית רע, חשבת רע או דיברת רע, זה אומר שבראשך קיים רע. לא כדאי לתת לזה ביטוי, אלא להשתדל להכניס רק טוב לחיינו. אנו צריכים להרגיל את עצמנו לדון את האדם לכף זכות ולחשוב בצורה חיובית.

לשון הרע, בניגוד למה שאנשים רגילים לחשוב, אינו בהכרח שקר. גם האמת לאמיתה תחשב ללשון הרע, אם היא עלולה להזיק או להוות גנאי למישהו. כדאי לכל אחד להיזהר ככל שניתן מלדבר לשון הרע. כדאי להכניס כלל לחיינו: אם אין בדברים שלנו תועלת כלשהי, עדיף פשוט לשתוק. שמירת הלשון עוזרת לנו לחשוב על כל דבר שאנו אומרים, וכך אנו מתרגלים לחשוב לפני כל פעולה. אנו מרגילים את עצמנו לחשוב ולהוציא מעצמנו דברים טובים, ולא לעשות פעולות פזיזות מתוך היצר והחייתיות שבנו. לא ניתן להרגיל את עצמנו לכך ביום אחד, זהו תהליך ארוך ביותר בו אנו מתקדמים מעט בכל פעם. לכן חשוב מאוד לא להתייאש כאשר אנו נופלים ולא מצליחים להתמיד. כדאי ללמוד את הלכות לשון הרע בהדרגה, שתי הלכות ביום למשל. לאחר מכן לנסות ליישם בכל פעם משהו חדש, כך שבהדרגה נוכל להתקדם ולשמור על לשוננו.

נטילת ידיים

כשם שישנו לכלוך גשמי המטנף אותנו וגורם לנו להרגשת אי נעימות, כך ישנו לכלוך רוחני הנקרא טומאה, אותו רק הנשמה רואה ומרגישה. משום שלא ניתן לראות את אותו הלכלוך בעין גשמית, הדבר גורם לאנשים לזלזל בצורות הטהרה השונות ומכאן אנו מרשים לעצמנו להקל בדבר. אנשים רבים חושבים שהם חכמים ומוותרים על נטילת ידיים דווקא מכלי שלוש פעמים לסירוגין ומסכימים לעשות טובה ולשטוף את הידיים לשם נקיות בלבד. אז אמנם הם באמת מסירים את הלכלוך, אך הטומאה נשארת. אנו לא מבינים בשכל את דרכי ההיטהרות, שכן זה לא משהו שניתן לראות דרך העיניים הגשמיות. כאשר אנו קמים בבוקר ישנה טומאה הנדבקת בגוף מהלילה ובעיקר בקצות האצבעות וישנו צורך לטהר את עצמנו. לכן כדאי לכל אדם להרגיל את עצמו לנטילת ידיים בכל בוקר, כך שהטומאה והמזיקים יתרחקו מאיתנו. בצורה כזו אנו מסירים מזיקים רבים ומלאכי חבלה שונים שעלולים לעשות לנו הרבה צרות.

ברכת המזון

על כל הנאה שלנו בעולם צריך לברך ולהודות לבורא. לא כי הוא צריך את זה, אלא אנחנו צריכים את זה. ברגע שאנו נהנים מדבר מסוים ולא מודים עליו, אנו מרגילים את עצמנו לכפיות טובה. גם ההנאה שלנו פוחתת בדומה לאנשים מפונקים שחושבים שהכול מגיע להם ובכך הם לא מעריכים שום דבר. ישנן ברכות רבות שתוקנו על הנאות שונות, אך הברכה החשובה ביותר בה נצטווינו מהתורה היא ברכת המזון. ברכת המזון מגיעה לאחר סיום הסעודה, ודווקא שם הניסיון האמתי. אדם רעב שקיבל הזמנה מעשיר גדול לסעוד אתו, ישמח על ההזמנה ויודה לו עשרות פעמים. אך לאחר שכבר שבע בסיום הסעודה, הוא כבר לא מרגיש את הצורך והעזרה הרבה שבאותה סעודה, אלא את השובע שלו. מבחינתו הוא קיבל את רצונו וכעת הוא יכול להמשיך בדרכו. כאשר אנו רעבים, נהיה מוכנים לשלם כל מחיר עבור האוכל, אך כאשר כבר שבענו, פתאום מגיע החשבון ואנו מרגישים שזה לא באמת היה שווה כל כך הרבה. הדבר מלמד אותנו לקח חשוב גם לחיים, כאשר אדם נמצא בצרה כלשהי או בחוסר מסוים, הוא יתפלל בכוונה ויהיה מוכן לחזור בתשובה ולעשות הכל למען זה. אך כאשר לאדם יש עושר וכבוד, הוא שוכח בכלל שיש שם מישהו שברא אותו שצריך להודות לו ולהכיר בו. אנחנו צריכים לברך את ברכת המזון דווקא לאחר האוכל, כך שגם כאשר אנו מרגישים שבעים, אנו מודים לבורא וזוכרים שהכול הגיע ממנו.

תפילה

התפילה היהודית מורכבת ועמוקה מאוד. בתפילה אנו מכוונים את עצמנו לדרך האמת והאמונה ובכך פותחים את השערים לשפע שיגיע לעולם. התפילה היא כמו מדיטציה מתקדמת, בה אנו מתרחקים מכל טרדות החיים, לוקחים הפסקה ושופכים את לבנו. היא גם נותנת לנו לקחת את הדברים בפרופורציה נכונה יותר. אנו פועלים במעין דמיון מודרך, בו אנו מרגישים את הבקשות השונות שלנו, חושבים עליהם ורואים אותן מתגשמות בדמיוננו. אנו מתחזקים באמונה, בכך שאנו מבינים שהכול מגיע מהבורא ואין כל קשר לגשמיות שבעניין. חשוב יותר מהכול, אנו מכינים את עצמנו לקבלת השפע שהבורא מוריד לנו. הבורא אוהב אותנו ונותן לנו שפע ללא כל תנאי. אך כאשר אנו נמצאים בתפיסה אחרת, אנו לא יכולים לקבל את אותו שפע. בשקע החשמלי שבשמיים ישנו זרם המחכה למישהו שיקבל אותו. התפילה מחברת אותנו לאותו השקע ובכך אנו יכולים לקבל את אותו השפע היורד מלמעלה.

מלבד התפילות שתיקנו לנו חז"ל, חשוב לדעת שכל אדם יכול להתפלל בעצמו באיזו צורה שירצה. פשוט לדבר עם הקדוש ברוך הוא, לבקש את רצוננו או לספר מה מציק לנו, הכל במלים הפשוטות שלנו. ניתן לעשות זאת בכל רגע ובכל מצב, ברמזור האדום, בין הלגימות מכוס הקפה, בדרך למכולת או בכל מצב אחר. רק לדבר על כל מה שנרצה או אפילו להתפלל במחשבה מבלי להוציא הגה מהפה. הדבר מחזק לנו את האמונה, מקשר אותנו אל הבורא והופך אותנו לכלי שיוכל לקבל את השפע שהבורא רוצה להוריד לנו. פעמים רבות אנו רוצים דבר מסוים, אך לא מסוגלים להכיל אותו. הבורא רוצה לתת לנו, אך אין לנו את הכלים המתאימים לשם כך ולכן זה יכול אף להזיק לנו. כמו נורה של 20 ואט בתוך בית נורה מתאים ל120 ואט. הנורה לא תוכל להחזיק שם מעמד ותישרף. כאשר אנו מתפללים על הדבר, אנו מתקרבים אליו, מבינים אותו יותר והופכים למתאימים לקבלתו. לפעמים תפילה אחת תספיק להפוך אותנו לכלי מתאים ולפעמים נזדקק לאלף תפילות שיעשו את העבודה. אך בכל אופן, יהיה מספר התפילות שיהיה, עם מספיק סבלנות והתמדה נוכל להשיג בצורה כזו כל דבר שנרצה.

כשרות

המזון שלנו מורכב משני חלקים. החלק החומרי שמהווה את אבני הבניין של הגוף החומרי והחלק הרוחני שמהווה את אבני הבניין של הנשמה. כשם שישנם מאכלים מזינים שמועילים לגוף, ומאכלים לא טובים שמזיקים לו, כך ישנם מאכלים כשרים שיכולים להועיל לנשמה ולהפוך לחלק ממנה ומאכלים לא כשרים שמטמאים אותה. אם אבני הבניין של הנשמה שלנו הם בעצמם טמאים ומזיקים, אז כמעט שאין לנשמה שלנו סיכוי להצליח לעשות את התיקון שלה כראוי.

מזון לא כשר מטמטם את לבו של האדם. הוא הופך את הלב להיות אטום כך שיהיה לו קשה מאוד להתחבר לבורא. טמטום הלב זוהי אחת התופעות ההרסניות שמביאות את האדם להחלטות לא טובות מבלי שהוא יבחין בכך שזה בכלל לא הוא בעצמו שהגיע להחלטה. הדבר דומה לאדם שעישן סמים או שתה אלכוהול וכעת לא מצליח לחשוב בפיקחות ומחליט החלטות לא טובות שמזיקות לו. אדם עם לב אטום יכול לרצות מצד אחד להתקרב לבורא, אך הוא לא יראה בזה שום עניין. המצוות ייראו לו כקשות מדי לביצוע, העבירות ייראו לו מפתות מאוד, לימוד התורה ייראה כמשעמם ושיעורי מוסר אולי יכנסו לשכלו אך לא יצליחו לחדור אל הלב. כאשר הלב אטום בצורה חזקה, אדם יכול לראות נסים מול עיניו, ובכל זאת להישאר בשלו. קשה מאוד יהיה לאדם להתחזק ולהגיע לאמת בצורה כזו.

אחד הדברים הראשונים שכדאי לכל אדם הרוצה להגיע לאמת לעשות הוא לשמור על כשרות. זהו אחד הדברים הבסיסיים ביותר שבהם ראוי אף להחמיר היכן שאפשר ולשמור היטב שלא יכנס לפה שלנו דבר לא טוב. צריך לזכור שמה שאנו מכניסים לפה הופך להיות חלק מאיתנו. העניין נוגע לא רק לכשרות בלבד, גם דברים הנחשבים ל"כשרים" יכולים לעתים לגרום לנזקים בנשמה. בין היתר, חלב נכרי, חלקי בהמות טמאות שבטלו ב60, עופות ובהמות שעלה ספק בכשרותן, כל אלו יכולים להיות כשרים ועם זאת עדיין לטמטם את הלב (במידה מועטת יותר ממאכלים שכלל לא כשרים כמובן). לכן, במידה והדבר מתאפשר ואם אנו מחפשים קבלה טובה לקחת על עצמנו לשינוי, כדאי להשתדל ככל שניתן לאכול בכשרות מהודרת. אם אדם יקפיד לשמור על פיו ולא להכניס אליו שום דבר איסור, הוא יזכה שלבו יפתח ותהיה לו האפשרות להתחבר ולהידבק בקדוש ברוך הוא.

מלבד כשרות המזון, גם לדרך האכילה ישנה השפעה רבה על נשמתנו. האכילה היא אחת התאוות הקשות שמצויה אצלנו. כאשר אנו אוכלים אכילה גסה, בצורה מהירה, מתוך תאווה או שלא לצורך, הדבר מזיק מאוד. כאשר אנו עושים זאת אנו הופכים דומים לבהמות שגם הן אוכלות מהסיבות הללו. האדם היהודי מובדל מהבהמה בכך שהוא יכול לשלוט בעצמו ולהחליט מה לאכול, מתי לאכול ואיך לאכול. האכילה צריכה להיות לצורך, כדי להחיות את נפשנו. כאשר אדם סבלני עם האכילה, מברך לפני שהוא אוכל, קובע לעצמו מה טוב לאכול ועל מה עדיף לוותר, אותו אדם מעלה את ניצוצות הקדושה שנמצאים באותו מאכל וכך יוצא שהוא אוכל מאכל רוחני וקדוש. חשוב לאכול רק כאשר אנו רעבים והגוף זקוק לאותו מאכל, לא בגלל שהיצר מתגבר עלינו ודורש מאיתנו לאכול, אלא בגלל שאנחנו החלטנו שזה מה שטוב בשבילנו. בצורה שכזו אנו נמצאים בשליטה עצמית.

זמני שמחה וזמני צער

ביהדות ישנם עתים וזמנים לכל דבר. החגים היהודיים מהווים זמני שמחה יוצאי דופן בהם ישנה הארה מיוחדת שמסוגלת להעלות את נשמתנו בעוד שימי החורבן נותנים לנו את העבודה הרוחנית מתוך הצער. ישנן דרכים רבות בהן אנו יכולים להתעלות ולהתקרב לבורא, כל אחת מהדרכים היא רק חלק אחד בלבד מהמהות הרוחנית אליה אנו צריכים לשאוף. כולנו יודעים כמה החיוך והצחוק חשובים לחיינו, אך בוודאי שלא יעלה על דעתנו להתפרץ בצחוק באמצע הלוויה או מול חולה מסוכן בבית חולים. האדם השלם יודע שכאשר צריך לצחוק אז צוחקים, כאשר צריך לבכות אז בוכים ואת הכל עושים מתוך שמחה ואמונה פנימיים. הזמנים ביהדות מביאים לנו את הדרך בה עלינו לנהוג כעת כדי להתחבר לקדוש ברוך הוא בצורה הטובה ביותר.

בזמני הצער והחורבן, ארבעת הצומות, ימי בין המצרים והשיא בתשעה באב, ראוי לכולנו להתאבל ולהצטער על חורבן בית המקדש. חורבן הבית מוזכר גם בענייני היום יום, לומר תיקון חצות, שבירת הכוס בחתונה, השארת זכר לחורבן בכניסה לבית ועוד אופנים שונים בהם אנו מראים שמשהו מהותי חסר לנו ואנו לא יכולים להיות שלמים. הדבר מביא לקושי גדול, שכן אף אחד מאיתנו לא ראה את בית המקדש שהוא באמת יוכל להרגיש בחסרונו. החיים זורמים ומתנהלים כהרגלם, אז איך אפשר להתחיל לבכות ולהרגיש צער אמתי על משהו שקרה לפני 2,000 שנה שכביכול לא נראה קשור אלינו כלל? אלא שאת חורבן הבית אנו חשים היטב עד היום, רק שלא מרגישים זאת. בית המקדש זהו משכנו של הקדוש ברוך הוא כאן אצלנו. חורבן בית המקדש מבטא את הגלות וההתרחקות ממנו. הקדוש ברוך הוא הוא מקור השמחה והשלמות, ככל שנהיה רחוקים ממנו, כך אנו מתרחקים מהשלמות האמתית. לכן כל צער שיש בלבנו, זהו צער שנובע מהחורבן. אם אנו מרגישים עצובים בגלל שדברים לא מסתדרים, בגלל שקשה לנו, בגלל שרע לנו או מכל סיבה אחרת, זוהי רק התוצאה של ההתרחקות מהקדוש ברוך הוא. אילו הקדוש ברוך הוא היה כאן איתנו, לא הייתה כל סיבה לצער. רובנו בוכים לחינם על דברים שמציקים לנו. הבכי הזה בוודאי לא יוכל לעזור לנו, הוא לא יקדם אותנו לשום מקום ולא יביא לנו שום תועלת. לעומת זאת אם נבכה על השורש של הצער, שהוא הריחוק מהקדוש ברוך הוא שגרם חורבן הבית, אז הבכי שלנו הופך להיות לתפילה עצומה. לא תפילה רגילה שאנו מתפללים מבלי לכוון את מחשבתנו כראוי, אלא תפילה מעומק הלב שבוודאי תענה. לא צריך לבכות על משהו שקרה לפני 2,000 שנה, אלא צריך לבכות על הצער שהיה לנו היום שדברים לא הסתדרו כפי שרצינו, וכל זה קרה בגלל חורבן בית המקדש והריחוק מהשם יתברך. בכי כזה יכול להועיל ולשנות את המציאות לחלוטין. בימי הצער אנו מצטערים, אבל לא עצובים. עם כל הצער, אנו עדיין בשמחה. כמו צער הלידה שבוודאי כולנו שמחים בו, משום שאמנם זה כואב ולא נעים, אך יש לו תועלת והוא מצמיח משהו יפהפה ומשתלם.

לא להישבע

לדיבור האדם ישנו כוח לשנות מציאות. גם אנשים רחוקים מתורה ומצוות יודעים ש"אסור לפתוח פה לשטן", כלומר לא לומר דברים שליליים משום שהם עלולים להתגשם. כדאי לכל אחד מאיתנו לשים לב לדברים שאנו מוציאים מהפה. להפסיק לדבר לשון הרע ורכילות, לא לקלל אנשים חס ושלום, לדבר בצורה יפה ולברך כל יהודי בכל עת. הכעס הוא בוודאי לא הצדקה לדיבור לא טוב משום שהוא בעצמו עבירה לא קטנה (הכעס נמשל לעבודה זרה). לכן צריך להיות תמיד בשליטה ולא לאבד את הדעת גם כאשר הדברים לא מסתדרים לפי התכניות שלנו.

מעבר לעבודה על הדיבור שלנו, ישנו עניין חשוב של נדרים ושבועות שלצערנו הפך להיות חלק מסלנג הדיבור. ישנו איסור מוחלט להישבע לשווא, ועם זאת ניתן לשמוע ברחוב שכל אדם שרוצה להישמע אמין, אפילו אם זה בעבור שטות מוחלטת או שקר גמור, פשוט שולף את המלה "נשבע" מבלי לחשוב פעמיים. הירקן יכול להישבע בילדים שלו שהוא מוכר בזול, הנערים נשבעים בהוריהם שהסרט אתמול היה טוב והסוכן נשבע בשם השם שהוא אוהב אותך כדי שתקנה ממנו.

החומרה של השבועה היא גדולה מאוד וכדאי לכל אחד מאיתנו להתרחק מזה לחלוטין, אפילו אם מדובר על דברים אמתיים ונכונים, וכל שכן כאשר מדובר על עניינים שטותיים ולא חשובים או דברי שקר חס ושלום. כאשר אנו נשבעים, אנו הופכים את הדבר לחשוב ביותר. לכן כשאנו נשבעים על דברים לא מהותיים, אנו מביאים עלינו קטרוג גדול חס ושלום. כאשר אנו נשבעים על דבר שקר, זה מראה על זלזול מוחלט בקדוש ברוך הוא, כאילו שהשבועה לא חשובה בעינינו כלל.

גם מנדרים ראוי לכל אדם להתרחק. אמנם ישנם מקרים מיוחדים ובודדים שבהם אדם יכול לנדור, אך עדיף להימנע מכך ולקבל על עצמנו קבלות שונות בלי נדר. העניין הוא שפעמים רבות אנו עלולים לשכוח שנדרנו את הנדר ולא לקיים אותו, או שהנסיבות ישתנו וזה לא יהיה פשוט לקיים אותו כמו שחשבנו, או שהרבה דברים אחרים יכולים להביא אותנו למצב בו אנו לא מקיימים את הנדר, אם זה מרצון, שוגג או אפילו אונס מוחלט. כולנו בני אדם ולאף אחד מאיתנו אין יכולות על שמאפשרות לנו לדעת בוודאות שאכן נוכל ונזכה לקיים את הנדר. לכן כדאי להרגיל עצמנו להנהגה נכונה בה אם יש באפשרותנו, נקיים את מה שצריך גם ללא נדר, ואם כרגע אין באפשרותנו, ניתן תמיד לקבל קבלות או הנהגות טובות בצירוף המלים 'בלי נדר'. התפילה שפותחת את היום הקדוש ביותר בשנה (יום הכיפורים) נקראת 'כל נדרי' לא לחינם. חז"ל ידעו שהתפילות של יום הכיפורים לא יהיו אותן תפילות והמחילה והכפרה לא תהיה אותו דבר אם יש בידינו עוון נדרים שלא שילמנו וקיימנו. לכן בתחילת היום הקדוש והעצום אנו מתחילים בהתרת נדרים, כך שתפילותינו יתקבלו לאחר מכן.

הזכרת שם שמיים לבטלה

ישנו איסור חמור בתורה להזכיר את שם השם לבטלה. באמירת שם השם אנו מעניקים כוח רב של קדושה לאותו עניין עליו אנו מדברים. בוודאי שלא ראוי לעשות זאת לחינם, שהרי זהו זלזול בכבודו של הקדוש ברוך הוא להזכיר את שמו סתם כך. עד כדי כך הדבר חמור שכאשר ישנו ספק הנוגע לברכות, אנו מחמירים לא לברך כדי שלא נוציא את שם השם מהפה שלא לצורך. המברך באחד הצומות שתיקנו חז"ל חייב לטעום מעט אפילו שבכך ישבור את הצום, הכל כדי שלא יצא שהוא הזכיר את שם השם לחינם בברכה שברך. אם כך נבין כמה חשוב לנו להתחזק ולהימנע מלהזכיר את שם השם סתם כך בדיבור היומיומי. לפעמים אנחנו בכלל לא שמים לב לכמות הפעמים שאנו מזכירים את השמות הקדושים בסלנג ובדיבור השוטף. אם אכן נדאג לא להזכיר שם שמיים לחינם, נזכה לקדש את הדיבור שלנו וכך כאשר נזכיר את השם בברכה או בתפילה, המשמעות והקדושה של זה תהיה רבה ועצומה. אדם ששומר על פיו כראוי ומקדש אותו, זוכה שכל ברכה וכל דיבור שהוא מוציא מהפה יתקבל בשמיים כך שימלאו את מבוקשו.

 

צור קשר | הלכות מתחלפות לבעלי אתרים | ספר חינם להורדה