בע"ה נעשה ונצליח. היום ז׳ בשבט ה׳תשע״ט

מחפשים את האמת פרק ו' – דע את עצמך

אחד החלקים המשמעותיים ביותר בחיפוש אחר האמת הוא הבנת עצמנו. מי הוא אותו "אני" שאנו מתייחסים אליו כאשר אנו מתכוונים לעצמנו? האם אנו יודעים מי אנחנו בכלל?

ראשית כדאי להבין שה"אני" הוא לא הגוף שלנו. אם נתבונן עמוק בתוך עצמנו, נגלה שאנחנו נמצאים בעולם רוחני הרבה יותר מאשר גשמי. המחשבות, הרגשות והדמיונות שמלווים אותנו במשך כל היום הם רוחניים מאוד ובלתי מובנים. עם כל הכבוד למדע, כל אלו בוודאי לא יכולים להגיע מתופעות כימיות או פיזיקליות. אמנם באמת ישנם חומרים שונים שיכולים לגרום לנו להרגיש בצורה שונה או לחשוב בצורה שונה, אבל הדבר שאנו מדברים עליו הוא עמוק הרבה יותר. אנחנו לא מדברים על הרגשות או המחשבות עצמן, אלא על מי שמרגיש וחושב אותם. חומרים שונים יכולים להשפיע על הרגש שלנו, אך בוודאי לא על מי שמרגיש אותו. אנחנו אמנם לא קולטים את זה בגלל שהתרגלנו לכך, אבל יש בתוכנו חיים. כשאנחנו מדברים על חיים, על מהות שלמה של אישיות, מחשבות ורגשות, זה לא דבר של מה בכך. נוכל להמציא המון סוגי מחשבים חדישים, אך אף פעם לא נוכל לצור מחשב עם רגשות. נסו לתת חומר כימי שישפיע על הרגשות של מערכת מחשוב חדישה ותראו איזה כישלון. אמנם נוכל לצור מחשב שמדמה זאת ומציג את הסימפטומים המלווים את הרגש כי זה מה שהגדרנו לו, אך הרגש עצמו לא יתקיים לעולם בתוך מכונה.

נסו לחשוב היכן בגוף מתרכזת המהות שלנו? האם אדם שעובר השתלת לב מפסיק לאהוב את המשפחה שלו ומתחיל לאהוב את הקרובים של התורם משום שזה הלב שלו? כשתורמים למישהו דם, אז הוא נהיה דומה בתכונותיו ואופיו לתורמים? אדם שלא עלינו מחוסר איבר כלשהו, יהיה חסר משהו מבחינת המהות הפנימית? האם יתכן שכל המחשבות שלנו, השכל, הרגשות, הדמיונות וכל מה שאנו חשים הם רק תוצר של חומרים כימיים? האם יתכן שהעצמיות שלנו שחשה את הדברים גם היא שילוב של חומרים גשמיים?

המהות שלנו מורכבת ממחשבות, רגשות, דמיונות ושלל דברים רוחניים שנותנים לנו את חיותנו, אך יותר מכל היא מורכבת ממשהו רוחני שמכיל את כל המורכבות הזו יחד, חושב, מרגיש ושולט על כל המערכת. אין הרי כל הבדל מהותי בין גוף של אדם מת לבין גוף של אדם חי. ניתן לחבר גוף של אדם מת למכונות שיפעילו את מערכות גופו לנצח, אך כשמגיעה שעתו שום דבר לא יגרום לו להמשיך לחיות. כשהאדם נפטר מהעולם, הגוף נשאר פה איתנו, אך כולנו מבינים שאין באותו גוף כל טעם ללא ה"אני" שמחייה אותו. אותו "אני" הוא מהות רוחנית אותה לא ניתן לראות, ממש כמו שלא ניתן לראות את החמצן באוויר. אך בדומה לאוויר, ניתן לחוש אותה ולחיות בעזרתה.

כשנתבונן פנימה לעומק המהות שלנו, נבין שאותו "אני" אינו תלוי בזמן או במקום, לא משנה היכן נהיה ובאיזו תקופה אנו בחיינו, ה"אני" נשאר זהה. הוא גם לא תלוי בגוף הגשמי שהוא נמצא בו. הוא אפילו לא תלוי במחשבות, רגשות או דמיונות. כדי להבין את הדברים, בואו ניזכר בעצמנו כשהיינו ילדים: הגוף שלנו היה שונה, מבחינה חיצונית היינו שונים לגמרי, המחשבות היו אחרות, הרגשות היו שונים, הדמיון היה שונה, הכל למעשה היה אחרת. אבל יש משהו אחד שנשאר אותו דבר מאז ולא השתנה אפילו טיפה – ה"אני". כשאנחנו חושבים על עצמנו ואומרים "אני", אנו מתכוונים לאותו אחד שנמצא כאן עכשיו, לאותו אחד שנמצא בזיכרונות שלנו מהתקופה בה היינו ילדים קטנים, ולאותו אחד שיהיה פה כשנהיה מבוגרים יותר. המהות לא משתנה אף פעם, אותו "אני" נשאר תמיד, גם אם הדעות משתנות, האופי משתנה, ההתנהגות וכל שאר הדברים משתנים גם כן, ה"אני" נשאר אותו "אני". שום דבר לא יכול לשנות אותו ושום דבר לא יכול להעלים אותו. הוא נצחי.

פחד מוות

לאחר ההבנה שאנו לא גוף, ניתן גם להבין שאנחנו לא יכולים למות. המוות הוא בשביל הגוף, המהות לא יכולה למות. אי אפשר לכבות מחשבות או רגשות. לא ניתן לכבות את ה"אני", הרי הוא מעבר לזמן ולמקום. גם כאשר אנו ישנים, ה"אני" שלנו חולם, חושב ומרגיש. אותו "אני" קיים ונצחי, אלא שהגוף הזמני הוא רק הכלי שניתן לנו בעולם הזה כדי להוציא לפועל את הרעיונות והיכולות הנמצאים בתוך אותו "אני". ברגע שה"אני" נפטר מהגוף, הוא ממשיך להתקיים, ללא היכולת לפעול בצורה גשמית בעולם הזה. אמנם הוא לא פועל פעולות גשמיות, אבל הוא בהחלט קיים ופועל פעולות רוחניות.

תכלית

אנשים רבים לא אוהבים לטרוח בחיפושים אחר האמת, אז הם פשוט מסתפקים בזה שהם בסך הכל נהנים ברוב החיים שלהם, ודי נחמד להם כמו שהם. אבל יש כאן בעיה, כי אם אכן יש לנו תכלית, אז זו מטרה עליונה מעל הכל, כי התכלית היא הסיבה שלשמה נוצרנו, אילו לא הייתה התכלית, לא הייתה סיבה ליצור אותנו. לכן אותה "הנאה" רגעית היא עניין שולי כאשר אנו מדברים על מטרה גדולה הרבה יותר. תארו לעצמכם איש שיש באפשרותו לאסוף כל מה שהוא רוצה מחדר מלא באוצרות, ונותנים לו שעתיים לצורך העניין. אז הוא נכנס לחדר ומתחיל מיד לאסוף מטילי זהב, אבל אז הוא מוצא שם טלפון סלולרי חדיש, שיש בו כל מיני משחקים קטנים, אז הוא מחליט שזה הרבה יותר מעניין בשבילו כרגע, נחמד לו לשחק. הרי מה יותר עדיף, להרים אבנים כבדות או ליהנות ולשחק? אז הוא שוכח מסיבת הגעתו לשם מלכתחילה, ממשיך לשחק וכך עוברות להן השעתיים והוא נותר ללא כלום. אם נסתכל על אותו אדם, נגדיר אותו כטיפש מוחלט. יש לך הזדמנות להתעשר, לסדר לעצמך את כל החיים, למחוק את כל החובות, לקבל שכר רב, ובמקום להסתכל על התכלית אתה מתעסק עם שטויות? עם דבר טיפשי וחולף שבעוד שעתיים יגמר וכל כך תצטער על זה? אם נתבונן היטב, נבין שזהו בדיוק מה שאנחנו עושים כשאנחנו מתרחקים מהתכלית ומתעסקים עם ההבלים בעולם הזה. הולכים לעבוד, אוכלים, שותים, נהנים, משפחה, ילדים. הכל מאוד כיפי, נחמד וחשוב, ובאמת לא כדאי לוותר על הדברים הללו. אבל אנחנו שוכחים דבר חשוב הרבה יותר, הסיבה שבגללה אנו קיימים פה בעולם. כל זה כמובן כשאנו ממלאים את זמננו בדברים גשמיים לא חשובים שאין בהם איסור. אם במקום להתקדם לתכלית אנו עושים עבירות ואיסורי תורה, זה גרוע הרבה יותר. לא רק שאנו לא מתקדמים לעבר המטרה, אלא אנחנו מקלקלים ומתרחקים ממנה. ולצערנו, אם אדם לא לומד לעומק את ההלכות ולא משקיע זמן בלימוד התורה, בוודאי שהוא נכשל באיסורי תורה שונים פה ושם מבלי לדעת אפילו. יוצא שהוא מתרחק מהתכלית במקום להתקרב אליה. אז מה יקרה כשהזמן שנקצב לנו יגמר?

העולם שאנו חיים בו הוא עולם השקר. באנו לכאן רק כדי לעשות את התפקיד שלנו ולחזור לעולם האמת. דמיינו לכם שחקן שמשחק תפקיד בסרט מסוים, ומרוב שנחמד לו לשחק את אותה הדמות, הוא מחליט לעזוב את המשפחה והחיים שלו, כדי להמשיך לשחק את אותה הדמות. אמנם יתכן שנחמד לו, אבל ברור לכולנו שזו לא המציאות. כאשר אנחנו חושבים על הדברים הבטלים והשקריים בעולם הזה כעל דברים חשובים יותר מהתכלית עצמה, אנו הופכים את ההצגה למהות שלנו, ומנסים לחיות בתוך חלום. הדברים הכי חשובים לנו בחיים הם הבריאות, המשפחה, הכסף, ההנאות, ההצלחה ושאר דברים הקשורים לעולם הזה. אסור לשכוח שכל אלו באים בתור הצגה, כדי שנעמוד בניסיונות ונתקדם לעבר התכלית. אמנם שוב נציין שכל הדברים האלו חשובים ועוזרים, אך התכלית חשובה יותר מכל אלו.

אז מה תפקידנו?

על פי היהדות, הבורא ברא אותנו כדי להתענג וליהנות מזיו שכינתו1. העונג הזה הוא לא ההנאות הפשוטות שיש לנו בחיים פה ושם, אלא עונג אמתי ואינסופי. כדי להגיע לעונג הזה, אנו צריכים ללכת על פי המפה, כי ללא מדריך לא נוכל להגיע אל המקום הזה. לפעמים צריך ללכת נגד האינסטינקטים שלנו, לשבר את מידותינו ולשלוט היטב בעצמנו. אדם יכול לחשוב שהוא נהנה, אבל למעשה הוא לא יודע מה זו הנאה. מקור כל ההנאות, החיים, השמחה, הרגש, האהבה והטוב הוא הבורא. החיות שלנו מגיעה ממנו והאושר מגיע ממנו. כל הרגשה טובה ומספקת שהרגשנו אי פעם, הגיעה ממנו. כאשר נתרחק ממנו, נתרחק גם מכל הדברים הטובים, וכאשר נתקרב אליו, נוכל לזכות ליהנות מזיו שכינתו.

העולם מלא בשקרים רבים, זהו עולם השקר והדמיון. כדי להגיע לאמת ולהתקרב לבורא, נהיה חייבים ללכת בדרך שהוא הכתיב לנו, בקוד שהוא נתן לנו ובמפה שהוא שרטט לנו. אם ננסה למצוא את הדרך בעצמנו, קרוב לוודאי שלא נוכל להגיע לעולם. הדבר דומה לילד קטן שלא ירצה לקבל הדרכה וינסה להגיע לפתרון משוואה מתמטית מסובכת מבלי ללמוד את זה כלל. אם יהיה לו ניחוש ממש ממש טוב אז יתכן שהוא יצליח לפתור אותה, אבל הסיכויים שואפים לאפס וגם במקרה שהוא אכן ניחש את התשובה הנכונה, מה הסיכוי שהוא ינחש גם את הפתרון של תרגיל נוסף? במקום לסמוך על ניחושים שיביאו אותנו אל המטרה, ניתן פשוט ללמוד ולהבין מהי הדרך שתוביל אותנו לשם. הדרך שהבורא נתן לנו היא התורה והמצוות. יש במצוות הללו את הקודים המיוחדים שיכולים להביא אותנו אל המטרה והתכלית. זהו המסלול הבטוח לעבר הבורא ולעבר האמת.

אדם יכול לחשוב שנסיעה בשבת היא בשבילו עונג שבת. אבל הבורא שקבע את המנגנונים של אותו האדם ושל כל העולם יודע שהוא תכנת אותם בצורה אחרת, אז אם הוא אומר לנו בתורה שזה לא טוב, בוודאי שזה כך. אם נטעה ונחשוב שזה טוב ונבחר לא לקיים את ציוויו, נוכל לחיות בדמיון שטוב לנו, בעוד שעשינו לעצמנו נזק עצום מבלי להרגיש. תארו לכם שהרופא יאמר לאדם מסוים לא לאכול איזשהו סוג של אוכל בגלל אלרגיה מסוכנת שיש לו. אותו אדם יכול לחשוב שהוא יודע לבד מה טוב בשבילו ולאכול את המאכל המסוכן כי הוא טעים לו מאוד. אבל בסופו של דבר הוא ישלם על כך ויצטער על כל ביס שנתן. הדבר יהיה אפילו גרוע יותר אם הוא לא יצליח להבין את הקשר בין אכילת המאכל הלא טוב לבין החולי שקיבל. במקרה כזה הוא עלול לחזור על הטעות שוב ושוב ולסבול מייסורים קשים בזמן שהוא בטוח שהאכילה עצמה היא דבר טוב. אילו אותו אדם היה חכם, הוא היה מקשיב לרופא מתוך הבנה שהוא מבין בזה יותר ממנו. כל שכן שכולנו צריכים להקשיב לבורא שמבין את כל סודות היקום ומשחק אתם כרצונו שנתן לנו כללים ברורים שאסור לסטות מהם. לפעמים נראה לנו שזה נוח וכיף לעבור על איסורים שונים, וכאילו שאנו מרוויחים מזה, אך האמת היא שאנו כלל לא מצליחים לקשר בין הייסורים, הריקנות, הריקבון והחוסר העצום שיש לנו לבין החטאים והעוונות שנראים לנו נחמדים ולא מזיקים. אנחנו לא שונים מאותו חולה שמתעלם מהמציאות וחושב שהרופא לא מבין כלום.

כל מצווה מורידה שפע מסוים, פותחת שערים מסוימים או עושה דברים אחרים שעוזרים לנו להתקרב לתכלית. לחשוב שיש איזושהי מצווה שניתן לוותר עליה או שלא כל כך נראית לנו, זה בדיוק כמו להגיד שלא נראה לנו כל הקטע הזה של כוח המשיכה ואז לקפוץ מהחלון באמונה מוחלטת שהכוח הזה לא ישפיע עלינו. זה לא חשוב מה חשבנו לעצמנו, לא משנה אם זה היה במזיד, באונס או בשוגג. זה גם לא משנה אם לא ידענו בכלל על קיום כוח המשיכה. ברגע שקפצנו מהחלון הזקנו לעצמנו, וכך אנחנו מזיקים לעצמנו ברגע שאנו מוותרים על קיום מצוות או עוברים על איסורים. כשם שנהיה קריר ככל שמתרחקים מהשמש משום שאנו מתרחקים ממקור החום, כך נהיה פחות עונג אמתי ככל שמתרחקים מהבורא משום שהוא מקור העונג, וכך אנו מתרחקים מכל הטוב שלו.

העיקר להתקדם

הבורא לא מצפה שנהפוך לצדיקים גדולים ביום אחד, העיקר הוא שנתקדם ונהיה תמיד במצב עליה. עדיף להיוולד רשע ולהתקדם מאשר להיוולד צדיק ולהישאר במקום או חס ושלום להידרדר אחורה. לא פעם אנו נתקלים באנשים טובים מטבעם בצורה יוצאת מן הכלל. אותם אנשים עלולים לחשוב שהם לא צריכים להתאמץ, אבל אם נולדנו עם רצון לעזור ולהטיב, זה רק אומר שזה לא המבחן שלנו. כאשר הדברים באים בטבעיות זה אומר שהם לא שייכים לנו. השם יתברך נתן לנו במתנה כשנולדנו כישרונות שונים ותכונות אופי מיוחדות. אם אדם נולד טוב בוודאי שלא מגיע לו שכר על כך, זוהי מתנה מהשם יתברך. השכר מגיע על המאמצים שלנו ועל ההשגות שעמלנו עליהם.

אנשים רבים מתייאשים מתוך שרואים אחרים מצליחים יותר ופורחים ברוחניות. על פי האמת אין שום סיבה להתייאש, משום שאף אחד לא טוב יותר מאיתנו. הבורא נתן במתנה לכל אחד את הכוחות שלו, על הכוחות האלו אף אחד לא יכול לקחת בעלות. הם שלנו רק בהשאלה לזמן מסוים. הכוחות האמתיים ששייכים לנו הם אותם כוחות שעמלנו כדי להשיג. לכן גם אם אנו נראים כרשעים ללא כל תקנה, מספיק להתקדם צעד אחד קטן כדי להכניס לתוכנו כוח עצום ששייך כולו לנו. את הכוח הזה אף אחד לא יוכל לקחת לנו משום שהרווחנו אותו ביושר מתוך הבחירה החופשית שניתנה לנו.

ליעקב אבינו הייתה מידת השלמות. הוא נקרא איש אמת. לכאורה, היינו יכולים לחשוב שלא צריך דבר יותר מזה. אלא שאנו רואים שהבורא זימן לחייו את השקרים הכי גדולים כך שיצמח מתוך הניסיון. הוא היה צריך להתמודד עם עשיו הרשע, עם לבן, לקחת את הברכות מאביו במרמה, לקבל שקרים מבניו בקשר ליוסף וכו'. כי כאשר אדם נולד מושלם, זה לא שווה. מה שחשוב זה שהאדם יתקדם בחייו.

פנימיות וחיצוניות

העולם שלנו עובד בשני אופנים מנוגדים זה לזה. מצד אחד ישנה החיצוניות ומצד שני הפנימיות. ניתן להבחין בכך כמעט בכל פרט בבריאה. החיצוניות היא הדבר שאנו רואים בתחילה, היא עושה עלינו רושם גדול, מפעילה את החושים והרגש, היא שורש כל התאוות והיא לא יותר משקר. את הפנימיות קשה יותר לראות, אנו נחשפים אליה רק לאחר זמן מה, כאשר ההיכרות שלנו טובה יותר. היא מגיעה מתוך מחשבה והתבוננות על הדברים, היא האמת. עיקר עבודת היצר הרע היא על החיצוניות, משום שבפנימיות אין לו שום סיכוי. כאשר אדם מתבונן בפנימיות הדברים היצר הרע נעלם מעצמו. אין לשקר כל קיום במקום פנימי בו נמצאת האמת.

להפוך לאנשים פנימיים

גם באדם ישנו שורש פנימי ושורש חיצוני. השורש החיצוני מתבטא בכל המידות הרעות שראוי להתרחק מהן – הגאווה, הקנאה, הכבוד, הכעס, השנאה, הליצנות, חוסר צניעות, לשון הרע וכו'. כל אלו מידות חיצוניות שמתבססות על אינטראקציה בינינו לבין שאר העולם. אנו רוצים לעשות רושם שקרי על אחרים בצורה חיצונית לחלוטין כדי להגיע לגאווה וכבוד. אנו מקנאים בחיצוניות של אחרים. אנו שונאים וכועסים על דברים חיצוניים בלבד שנובעים מחוסר תקשורת והבנה הדדית. אילו היינו מגלים את פנימיות האדם, יושבים לדבר אתו או מגלים שהוא קרוב משפחה, כל הכעס והשנאה היו חולפים. הליצנות וההוללות הן דרך להראות לאחרים שאנו שמחים, אך הכל חיצוני בלבד. כל מידה רעה שנבחן, נגלה שמקורה בחיצוניות.

השורש הפנימי של האדם לעומת זאת מביא אותנו לכל המידות הטובות. הענווה שמבטלת כל טיפת חיצוניות ומשאירה רק את הפנימיות הטהורה, השמחה הפנימית, האהבה שמבטאת את החיבור לפנימיות של השני, השתיקה שמחברת אותנו לקדוש ברוך הוא ומרחיקה אותנו מדיבורים אסורים, החסד והנתינה וכל שאר המידות הטובות, כולן נובעות מאותה הסתכלות פנימית.

לצערנו, רוב העולם מעדיף את החיצוניות. אדם מופנם יתקל בקשיי הסתגלות לחברה ולסביבה. כולם מצפים מאיתנו לחיצוניות ולשקרים. אף אחד לא יקבל אותנו לעבודה אם לא נגזים ונשוויץ בכישרונות המיוחדים שלנו. כדי להצליח, נצטרך להתחבר לגאווה ולכבוד שיובילו אותנו בדרך. בשידוך שלנו נספר על כמה אנחנו מושלמים ללא כל חיסרון. כך הכל הופך לחיצוני עם הסביבה. אך צריך לזכור שהפנימיות והחיצוניות מנוגדים זה לזה, כך שככל שנגביר את החיצוניות שבנו, הפנימיות תתמעט.

מי לנו גדול ממשה רבינו שקישר בינינו לבין הקדוש ברוך הוא כאשר הוריד לנו את התורה מהשמיים. הקדוש ברוך הוא לא בחר בו לחינם, אלא נאמר בו שהוא העניו מכל האדם2. התורה אומרת לנו שאין אדם פנימי יותר ממשה רבינו על פני כל האדמה. הענווה הרי היא ביטול הגאווה והחיצוניות של האדם והתמקדות על הפנימיות בלבד.

הפנימיות היא האמת שמגיעה מהתבוננות אמתית על החיים שלנו. אדם יכול להיות עסוק בטרדות חיצוניות שונות במשך כל היום ולא לעצור לרגע ולחשוב בצורה פנימית. אדם כזה יכול לשתות במועדון, לעשן סיגריה, להיות מוקף חברים ולהראות הכי מאושר בעולם, אבל בפנים להיות רקוב וריק מכל תוכן. משום שהאושר האמתי הוא פנימי ולא ניתן להשיג אותו בדרכים חיצוניות. כאשר האדם חושב על חייו ונוהג בשיקול דעת, הוא מתחבר לפנימיות שלו ומתוך זה הוא מתחבר גם לקדוש ברוך הוא.

כולנו נמצאים בקשרים עם אנשים שונים. לא פעם אנו רוצים לדעת את טיב האדם שנמצא מולנו. פגישה ראשונה, הכרת שותף, אנשי עסקים ומכירות או כל אדם אחר אתו אנו רוצים לפתח איזשהו קשר. על פי רוב אנחנו שופטים את האדם על פי החיצוניות, משום שזה הדבר היחיד שאנו יכולים לקלוט בהתחלה. צריך להבין שעל פי החיצוניות ניתן לגלות במקרים רבים את הפנימיות המסתתרת. הרי הדברים האלו מנוגדים זה לזה, לכן ככל שהחיצוניות דומיננטית, כך הפנימיות קטנה. ברוב המקרים (כמובן שצריך להפעיל הרבה שיקול דעת בכל מקרה לגופו) יהיה כדאי לבחור לפתח קשרים עם טיפוסים פנימיים ולהיזהר מהחיצוניים, וניתן דוגמאות להבין את העניין.

כאשר אנו פוגשים באנשי עסקים ומכירות, ניתן לזהות פעמים רבות התנהגות חיצונית מדי. במקרה שכזה יהיה כדאי לפקוח עיניים ולשים לב היטב לפרטים. אנשי מכירות עובדים על לחץ של הלקוח כך שיישאר ברובד החיצוני של המכירה מבלי שיהיה לו זמן לחשוב ולהתחבר לפנימיות הדברים. כאשר אנו שומעים שישנה הנחה רק לכמה שעות, אנו קופצים על זה מבלי לחשוב על הפנימיות אם אנחנו בכלל זקוקים למוצר. אנשי המכירות נראים טוב, הם לבושים בבגדים יקרים, מסודרים ומצוחצחים, הכל חיצוני שם. אדם שיפקח את עיניו ויחפש את פנימיות הדברים יוכל לראות את כל השקרים שלהם. פתאום ניתן לראות שהאיש הנחמד שמתעניין בנו כביכול ורוצה רק בטובתנו הוא לא יותר מאדם שמחפש איך להרוויח את העמלה שלו.

לצערנו, נשים רבות מתלבשות בצורה לא צנועה. התירוצים לכך הם שונים ומגוונים (זה יותר נוח, זה באופנה, כולן מתלבשות כך, חם לי וכו'…) אך הסיבה האמתית היא אחת ויחידה – הן רוצות שישימו לב אליהן. הן מחכות למחמאות, לאהבה, להערצה… אך כל אלו הם לא יותר מחיצוניות הורסת. אותן נשים מחפשות אהבה ופנימיות מצד אחד, אך הן לא רואות שהדרך מוטעית ומביאה להן את ההפך הגמור. הרי אדם שבאמת מסוגל לאהוב בפנימיות בוודאי לא יחפש לו אהבה שכזו מתוך חיצוניות. מצד שני, אנשים שמחוברים לחיצוניות ישמחו לתת את אותן מחמאות, אהבה והערצה, אבל כל אלו יהיו שקרים חיצוניים בלבד. האדם החיצוני יציע נישואין בצניחה ממגדל אייפל, ייקח אותך לשיט ביכטה שכורה, יקנה לך פרחים ושוקולדים ויאמר לך את כל מה שתמיד רצית לשמוע, אבל הכל יהיה חיצוני ללא כל כוונה אמתית. חיי הנישואין יהיו רקובים, הוא ימצא מישהי אחרת להשפיע עליה עם החיצוניות שלו והכל יישאר שקר. כדי לחיות על פי האמת והפנימיות, האישה צריכה להתלבש בצורה צנועה ולשמור את היופי שלה ממזיקים חיצוניים. כך גם האנשים שהיא תמשוך יהיו אנשים פנימיים שיאהבו אותה באמת, ולא יציגו את זה בחיצוניות. על אחת כמה וכמה שאשה נשואה צריכה לשמור את עצמה לקשר פנימי עם בעלה ולא לחלק את החיצוניות שלה לכל העולם.

כולנו מחפשים ריגושים שונים: טיולים סביב העולם, קפיצת בנג'י, צניחה חופשית ושלל אטרקציות אחרות בסגנון. חשוב להבין שחוץ מלבזבז את כספנו, אין לנו בכך שום תועלת. הסיבה היחידה שבגללה אנו עוברים את הריגושים האלו היא החיצוניות שבנו. אנו רוצים להראות ולספר לכולם שעשינו את הדברים. תשאלו את עצמכם שאלה פשוטה: האם הייתם עושים את זה גם אם הייתם האנשים היחידים בעולם? אם אף אחד בעולם לא היה יודע מהחוויה שעברתם, האם עדיין היה שווה לעבור אותה? אם נבחן את הדברים נגלה שבעולם שומם בו רק אנחנו חיים לבדנו, הכל היה מתנהל בצורה שונה. אלא שאנחנו חיים בעולם בו אנו מקבלים סיפוק ממה שהחברה חושבת עלינו, ולכן הדברים החיצוניים תופסים משמעות הרבה יותר גדולה. אנו מסוגלים להתעסק מהבוקר עד הערב בדברים חסרי משמעות לחלוטין רק כדי לרצות את החברה והסביבה שלנו כך שיאשרו ויאהבו אותנו.

ככל שאדם יתחבר לפנימיות שלו, כך הוא יתקרב יותר אל האמת ויוכל לגלות אותה. ככל שהוא יהיה עטוף בשקרים חיצוניים, הוא יתרחק ממנה. לכן חכמת האמת נקראת "פנימיות התורה", כי היא מייצגת את האמת הפנימית. לעומתה כוחות הסטרא אחרא3 מכונים פעמים רבות בשם "קליפות" או "חיצוניים", משום שהכל שם שקרים שנמצאים בצד החיצוני שעוטף את המהות והפרי הפנימי. הבחירה היא שלנו כעת אם נעדיף לחיות את חיינו בצורה פנימית או חיצונית.

הכל צפוי והרשות נתונה?

לכאורה נראה שיש במשפט הזה סתירה. את המשמעות של הרשות נתונה אנחנו יכולים להבין, זוהי בעצם הבחירה החופשית שניתנה לנו. אך כאשר אנו מדברים על בחירה חופשית ללא התערבות של גורם עליון באותה הבחירה, יש צורך להבין את המשמעות של "הכל צפוי". המלה "צפוי" מתארת את הידיעה של הבורא מה תהיה בחירתנו עוד מלפני שבחרנו אותה, אך עם זאת זה לא אומר שהבורא מתערב בבחירה עצמה. כלומר, אפילו שהבורא יודע מה נבחר בעתיד, הוא נותן לנו את אפשרות הבחירה המלאה. אנחנו יכולים לבחור בטוב או ברע ובהתאם למה שנבחר בעתיד, השם יודע כבר כעת את אותה הבחירה. "צפוי" מלשון צפייה, הבורא צופה בנו ורואה את כל המתרחש. הוא צופה בנו ברגע הזה, הוא צופה במה שעשינו אתמול או לפני 10 שנים, וכך גם הוא צופה בנו בעוד שנה.

צריך לזכור שלבורא אין מוגבלות של זמן. הוא מעל הזמן. אתמול, היום ומחר הם מושגי זמן מתוך המוגבלות שלנו, הבורא יכול לצפות בכל ברגע הזה ממש. כך הוא יכול, ללא קושי, לצפות כעת בבחירה שאנו נבחר בעוד שנתיים ולדעת אותה. זה לא אומר שהוא התערב באותה בחירה. באותה מידה היינו יכולים לבחור משהו אחר לגמרי, אלא שבחרנו ללא ההתערבות שלו דווקא את הבחירה הזו, ומכיוון שבחרנו בבחירה הזו, הבורא ידע שזה מה שנבחר.

אילו היינו בוחרים בחירה כלשהי, לאחר מכן כולם כבר היו יודעים מה בחרנו. הידע מגיע לאחר שנעשית הבחירה. אבל אצל הבורא לא שייך עניין הזמן ולכן זה לא משנה אם אנחנו נמצאים לפני או אחרי הבחירה, מה שמשנה זה שאנחנו אלו שבחרנו והבורא יודע מה בחרנו. כשם שהוא יודע מה בחרנו לאחר שהתבצעה הבחירה, כך הוא יודע מה נבחר גם לפני כן, שהרי העבר והעתיד הם בשבילו אותו הדבר שהרי אינו מוגבל בזמן.

כדי להבין את זה טוב יותר נוכל לחשוב על זה כסרט שצילמנו בווידאו, ובמהלך הסרט מישהו הרים באיזשהו שלב את היד. כשאנו צופים בסרט לאחר מכן, אנחנו כבר יודעים מתי ואיך בדיוק הוא הולך להרים את היד. אם מישהו יצפה איתנו בסרט הווידאו, נוכל לומר לו שההוא הולך להרים את היד, וכך נדע מה הולך לקרות עוד לפני שזה קרה. אך האם זה אומר שהתערבנו בבחירה שלו? האם שללנו מאותו אדם שהרים את היד את זכות הבחירה החופשית? ממש לא. אנחנו פשוט יודעים מה יקרה, כי כבר צפינו בזה. הוא בעצמו החליט להרים את היד, ואנחנו צפינו בזה. לאחר שצפינו בזה, הכל כבר צפוי. אם היינו יכולים לנסוע אחורה בזמן, היינו יכולים לראות את המחזה מול עינינו שוב ולדעת בדיוק מה הולך לקרות עוד לפני שזה קרה. אך לא היינו מתערבים בבחירה של אותו אדם אפילו במעט, הבחירה היא שלו לחלוטין. הוא לבדו החליט להרים את ידו ואנחנו רק צפינו במתרחש מהצד.

בצורה דומה, לבורא אין את מוגבלות הזמן, לכן הוא כבר יכול לצפות כעת במה שנבחר בצורה חופשית בעתיד. הבחירות שלנו הן כמו אותו סרט ווידאו, במהלך הסרט אנחנו בוחרים בעצמנו את הבחירות, והבורא צופה בבחירות שאנו בוחרים. לאחר מכן כאשר הכל צפוי, הבורא יודע מה כל אדם בחר, ומכיוון שהבורא אינו מוגבל בזמן, הוא יודע זאת אפילו בעבר עוד לפני שהבחירה עצמה נעשתה.

אז הבורא לא מתערב?

הבורא אמנם לא מתערב בבחירות שלנו, אך הוא משגיח ומתערב בכל השאר. כל אחד בעולם בוחר את הבחירות שלו. אבל מי קבע שנגדל דווקא במשפחה הזו? ודווקא בסביבה הזו? ודווקא עם הממון הזה? ודווקא עם העבודה הזו? ולמה דווקא היום פגשנו את החבר שלא ראינו שנים? ולמה דווקא אתמול המקרר התקלקל? ולמה פתאום הילד חולה? כל הסביבה שלנו מלאה בתפאורה מיוחדת בשבילנו, כדי ליצור את האווירה המדויקת אותה אנו צריכים לחוש, על פי חשבונות שמיים מדוקדקים. מתוך אותה סיטואציה מותאמת בשבילנו נוכל לבחור את הבחירה החופשית שלנו.

הבורא מסדר לנו את המצבים בחיים. הוא מסדר שיקרה כל מה שצריך לקרות כדי שנוכל להגיע לתכלית בצורה הטובה ביותר מאותו מצב שאנו נמצאים בו כרגע. אם למשל הבורא החליט שלפי המעשים של אדם מסוים, ולפי כל החשבונות, אותו אדם צריך לפגוש היום את אשתו לעתיד. אז הבורא דואג לכך ש-19 שנה קודם לכן, זוג הורים טריים יקבלו במתנה בת חדשה, אותה הם יגדלו בדרך שירצו על פי בחירתם, שאותה הבורא כבר יודע מראש (כי הכל צפוי) ולכן הוא בחר דווקא בהם. אז יוצא שהבת גדלה עם ההורים שהכי מתאימים לתכלית ולתיקון שלה, ההורים מגדלים את הבת שעוזרת להם לתיקון שלהם, וכעבור 19 שנה, אותה בת נפגשת "במקרה" עם אותו אדם שצריך לפגוש את אשתו לעתיד. הבורא כביכול מתבונן בבחירות שלנו, ועל פיהם הוא מרכיב פזל ענקי בהיקף של כל העולם וכל הדורות, כך שכל אחד יקבל בדיוק מה שהוא צריך ומתי שהוא צריך, כדי להגיע לתכליתו.

לכן ניתן להבין, שכל מה שקורה לנו בחיים הוא מאת הבורא. אם אדם גונב ממישהו סכום כסף למשל, הוא עשה זאת מבחירה אישית שלו. ברגע שהוא בחר לעשות זאת, הוא הזיק אך ורק לעצמו. לאדם השני ממנו גנבו את הכסף לא נעשה כל רע בכך, משום שהגניבה היא משהו שהוא היה צריך לחוות ללא כל קשר לגנב. הבורא הפגיש את שני האנשים האלו כי כל אחד מהם עוזר לתיקון של השני. אם הגנב היה בוחר שלא לגנוב, אז הבורא היה מביא גנב אחר שכן יבחר לגנוב לו את הכסף, משום שאותו אדם צריך שמישהו יגנוב לו את הכסף מסיבה עליונה כלשהי. הכל מדוד ומדויק אצל הבורא כדי שהמסלול יהיה חלק ככל הניתן בדרכנו אל התכלית. שום דבר שבא עלינו לא בא להרחיק אותנו, הכל בא לקרב אותנו לתכלית.

הכל לטובה

מכאן ניתן להבין שזה מיותר לגמרי לכעוס ולהתעצבן על מצבים או אנשים המפריעים לנו בדרכינו. אמנם זה נראה לעתים כאילו הם באים לרעתנו, אך יש לזכור שאם זה אכן היה כך, הבורא לא היה נותן לזה לקרות. אין שום תקלות בחשבונות שמיים. כל מה שעובר עלינו במשך היום, אם אלו אנשים שמעצבנים אותנו, אם אלו מצבים מלחיצים או מרגיזים, הכל מהבורא הרוצה לקרב אותנו למסלול הבטוח אל התכלית שחשובה הרבה יותר מכל המצבים הקטנים הללו שמחר כבר לא נזכור. אז בעצם אין שום טעם להתעצבן, להתעצב או לכעוס משום דבר.

שורש הבחירה

שאלות רבות עולות בקשר לבחירת האדם. מהיכן מגיעה אותה נקודה פנימית של בחירה בתוכנו? כל אחד יכול לראות על עצמו שלפעמים הוא בוחר בטוב ולפעמים ברע. אז מי בעצם מחליט כאן איך תתבצע כל בחירה ובחירה? מי מחליט שאדם מסוים ישמע 100 שיעורי תורה שלא ישפיעו עליו, ודווקא השיעור ה101 יחזיר אותו בתשובה שלמה? מה השתנה בבחירה שלו מאתמול ומי זה ששינה את זה? אדם שמחליט לחזור בתשובה ומבין את הטעויות שעשה בחייו לפעמים לא מצליח להבין כיצד זה יתכן שהוא עשה את הבחירות המוטעות הללו. אז מה בעצם השתנה באותו אדם? האם הוא היה אשם שבחר בבחירות המוטעות בעבר? הרי פעם הוא לא היה בדרגה של היום וכעת הוא יודע בבירור שהוא לא יבחר בבחירות הללו שוב. אז אולי זה משהו שכלל לא תלוי בו? מהיכן בדיוק מגיע לתוכנו אותו כוח שבוחר?

לכאורה נראה שיש שתי אופציות מבחינת הבחירה שלנו: או שהבחירה שלנו תלויה במשהו חיצוני, או שהיא אינה תלויה בכלום. אם היא תלויה, זה אומר שהיא שואבת את הכוח שלה ממקור אחר כלשהו. אם היא בלתי תלויה, זה אומר שכוח הבחירה מגיע מעצמו ללא תלות בשום גורם אחר. אם נאמר שהיא תלויה, אז היא תלויה במשהו שהבורא ברא. זה יכול להיות הרצון, הנשמה, ה"אני" העליון או כל דבר אחר. אבל את הכל הוא בעצמו ברא, כך שכביכול יוצא מכאן שהמשחק מכור. אם הבחירה שלנו תלויה במשהו חיצוני, משמע שלא באמת קיימת בחירה, שהרי אנו בוחרים על פי מה שמכתיבים לנו גורמים חיצוניים ולא מבטאים את הרצון הפנימי שלנו. הרי הוא ברא לנו את הנשמה המיוחדת שלנו, הוא ברא לנו את הגוף, הוא איחד ביניהם, הוא ברא את ה"אני", הוא ברא את הרצון, הוא ברא את הסביבה שלנו, הוא ברא את ההורים שלנו שיחנכו אותנו בצורה בה חינכו אותנו, הוא ברא את הכל וכל הנסיבות האלו הובילו אותנו לבחירה שלנו היום. אז איפה אנחנו והבחירות החופשיות שלנו בכל הסיפור הזה?

בוודאי שלא יתכן שאנו רובוטים משוללי בחירה, ולכן צריך לומר שהבחירה שלנו בלתי תלויה. אך כאן יוצא לכאורה שהיא אקראית לחלוטין ואין כל שליטה עליה. כלומר אם הבחירה היא אכן בלתי תלויה, אז זה לא שונה מהגרלת הלוטו, בה ישנם סיכויים מסוימים שמספר מסוים יצא. גם כאן כביכול ישנם סיכויים מסוימים שנצא צדיקים, סיכויים מסוימים שנצא רשעים, ובאקראיות מוחלטת כל אחד יוצא משהו אחר. ניתן אולי אפילו לחזות את האחוזים על פי חישוב של סטטיסטיקה מסוימת, מתוך כל 100 נשמות שמגיעות לעולם נניח לדוגמה ש30% ייצאו צדיקים, 50% בינוניים ו20% רשעים. במקרה כזה, אין מקום לשכר ועונש, כי בעצם יוצא שאין בבחירה כל דעת או שכל. הרי אם אלו היו, אז היינו מבינים שהבחירה תלויה בהם, והם תלויים באיך שהבורא תכנת אותם בבריאתם, מה שאומר ששוב אנו חוזרים למסקנה שהבחירה אכן תלויה. אך אם אינה תלויה, אז היא לא תלויה גם בדעת או בשכל שקיבלנו מהבורא, ולכן אין מקום לכאורה לשכר ועונש או להגדרה של "צדיק" ו"רשע". כדי ליישב את העניין, נצטרך להבין טוב יותר מהיכן מגיעה הבחירה שלנו.

אני

ננסה לחשוב על הנקודה הפנימית ביותר שלנו שאנו יכולים להבחין בה, הבלתי תלויה בדבר, שממנה מגיעה הבחירה. נוכל לחשוב שזהו הרצון, כי אנחנו פועלים וחושבים על פי מה שאנחנו רוצים ובוחרים על פי הרצון האישי שלנו. אולם למעשה את הרצון ניתן לשנות. יש המון דברים שרצינו פעם, ולאחר תקופה מסוימת הרצון השתנה בהתאם לתקופה, למקום, לחכמה ולשאר דברים שיכולים לשנות אותו. אם הדברים הללו יכולים לשנות אותו, אז הוא תלוי בהם וכך יוצא שהוא אינו בלתי תלוי ויש משהו גדול ממנו. נוכל לחשוב שזהו השכל, כי שם אנחנו חושבים ויכולים להגיע לתובנות, ונראה ששם אנו מקבלים את ההחלטות. אבל גם השכל הוא לא מה שאנחנו מחפשים, משום שגם הוא משתנה. כשהיינו ילדים, הדעת והמחשבות שלנו היו שונים לגמרי משל היום, מה שמרמז על תלות במשהו. בנוסף, לא חסרים אנשים משכילים ומבינים שבוחרים ברע, לעומת אנשים חסרי כל השכלה שמצליחים לבחור בטוב. יוצא שגם השכל הוא לא הגורם הבלתי תלוי שבוחר אותו אנחנו מחפשים. נוכל לומר שזהו העונג העליון שמניע אותנו, המשיכה לטוב, לשלמות ולאינסוף. אבל מצד שני אנחנו רואים לא מעט אנשים שמתרחקים מזה ובוחרים ברע, ובכך הם בעצם מתרחקים מאותו עונג. ניתן לחשוב על גורמים נוספים רבים שכביכול יכולים להיות בתפקיד ה"בוחר" הראשי שלנו, שמהם מגיעה הבחירה החופשית שלנו, אך בכל אחד מהגורמים האלו נמצא שינוי ותלות במשהו חיצוני לו, מה שאומר שאותו גורם הוא תלוי. הנקודה העליונה ביותר, שאינה תלויה בשום דבר, וממנה מגיעות כל הבחירות שלנו, היא למעשה בלתי נתפסת. בכל זאת, כל אחד מרגיש אותה ויודע שהיא קיימת אצלו, וכדי להבדיל בינינו לבין שאר העולם שהוא לא אנחנו, נוהגים לכנות אותה בשם "אני".

כדי לנסות להבין מעט מאותה הנקודה, בואו נניח שאדם מסוים עבר (לא על אף אחד מישראל) תאונת דרכים קשה. הרופאים הצליחו להציל אותו, אבל בכל זאת הוא לא חזר למה שהיה לפני כן. הוא איבד את הזיכרון שלו לחלוטין ואינו זוכר דבר מכל מה שהיה לפני התאונה, הוא אפילו לא יודע מה שמו. התאונה גם גרמה לנזק למוח, וכעת הוא צריך להתחיל ללמוד הכל מחדש כמו ילד שזה עתה נולד. בנוסף, כדי להתגבר על כל הפצעים בגופו, עשו לו המון ניתוחים פלסטיים, כדי שיחזור להיראות כמו אדם מן השורה, אבל הוא כלל לא דומה לאיך שהיה נראה לפני התאונה, עד שאף אחד לא מצליח לזהותו. כעת, לאחר כל זה, צריך לשאול, האם זהו אותו אדם שעומד מולנו? האם ההורים שלו הם עדיין אותם הורים? האם יערכו לוויה לאדם הקודם ויערכו מסיבה לכבוד אדם חדש הנולד לעולם? לכאורה, נראה שזהו לא אותו אדם, הרי הזיכרונות, המחשבות, הרצונות, השכל וכל מה שהיה באותו אדם נעלמו לגמרי. אפילו הצורה החיצונית השתנתה לחלוטין. אבל בכל זאת, כולנו יודעים בתוכנו שזהו אותו אדם, רק שנשאלת השאלה, מה הדבר שגורם לו להישאר אותו אדם? החיצוניות, הרגשות, המחשבות וכל שאר הדברים שנחשוב עליהם השתנו אצלו. הדבר היחיד שנשאר זהה הוא ה"אני" הפנימי שלו. אותו "אני" שאינו תלוי בכלום ומכיל את כל המהות שלנו.

כולנו יכולים להרגיש זאת. אם ניזכר ברגעים שלנו בתור ילדים קטנים נוכל להיזכר ברצונות אחרים, במחשבות אחרות, בצורה חיצונית אחרת, באופי שונה. הכל בעצם היה שונה לחלוטין. אבל בכל זאת יש דבר שנשאר לאורך כל הדרך – ה"אני". כשאנחנו אומרים "אני", אנחנו מתכוונים לאני של היום, אני בעוד שנתיים ואני לפני 20 שנה. זהו הדבר היחיד שלא משתנה, וזוהי הנקודה הפנימית ביותר שלנו, אותה קשה לנו לתפוס. זוהי בעצם הנשמה האלוקית שבנו והמהות שלנו. אין לה מקום ואין לה זמן. מעבר לכל הגשמה והבנה, היא פשוט נמצאת.

מכאן נגיע לתשובה לכל השאלות ששאלנו בקשר לבחירה. אותו "אני", או שנקרא לזה אותה "נשמה", הם אלו שבוחרים את הבחירות שלנו. ניתן להבין שהנשמה היא בלתי תלויה, שהרי היא חלק אלו-ה ממעל. מצד שני בוודאי שיש בה דעת חזקה ועליונה, ולכן ניתן להכניס את עניין השכר והעונש. הבחירות שהנשמה תעשה לא יהיו אקראיות בצורה סטטיסטית אלא בחירות מושכלות, אך לא מתוך השכל שהיא השיגה בצורה גשמית בעולם הזה, אלא מתוך ההתחברות אל הדעת האלוקית העליונה. לכן לימוד התורה מקדם את האדם בבחירותיו וכאשר הוא חוזר בתשובה הוא נמצא במקום שונה לגמרי ולא מבין איך יכל לחטוא במקומו הקודם. כי כאשר האדם לומד תורה הוא מפתח את הדעת האלוקית שבנשמתו. זה לא סתם מילוי תאים במוח או הרחבת השכל הגשמי שלנו מלימוד היסטוריה, מתמטיקה או גאוגרפיה, אלא דעת אמתית וטהורה מלמעלה.

אגב, מכאן ניתן להבין את הרעיון של גלגולי נשמות שרבים מתקשים להתחבר אליו. קשה לנו להבין כיצד אני שנמצא בגוף שלי, עם השכל שלי ועם הרגש שלי אהיה בגלגול הבא עם גוף שונה, שכל שונה ורגש שונה. נראה כביכול שאם כל זה יהיה שונה, אז זה כבר לא יהיה "אני" אלא מישהו אחר. התשובה היא שה"אני" הבלתי תלוי לא תלוי בגוף מסוים, שכל מסוים או רגש מסוים. בדיוק כמו אותו ילד שגדל והפך לשונה או אותו אדם שעבר תאונה והפך לשונה, עם כל השוני, ה"אני" אינו משתנה לעולם. לא הגוף הוא זה שעובר לגלגול הבא ולא השכל או הרגש, אלא המהות. אותה מהות שהייתה לנו גם כשהיינו שונים לגמרי ותהיה לנו בעוד 30 שנה, היא זו שיכולה להתגלגל בגוף אחר עם מחשבות ורצונות אחרים, ועדיין נדע שזה אנחנו ולא מישהו אחר.

נשארה לנו קושיה נוספת: אנו יודעים שהנשמה האלוקית אינה תלויה בזמן, שהרי היא בלתי תלויה. הבחירות שעשינו בעבר נראות לנו לא מובנות ואנו יודעים שהיום לא היינו מעזים לבחור בהן שוב. יוצא מכאן כביכול שהנשמה כן תלויה ומשתנה עם הזמן. פעם הנשמה בחרה במשהו מסוים והיום היא בוחרת את ההפך הגמור. כשנבחן את הדברים נוכל להבין שבאמת אין שינוי בנשמה עצמה והיא בלתי תלויה לחלוטין. הבחירות שנראות לנו שונות הן למעשה בחירה אחת שמורכבת מפרטים רבים, ונסביר את העניין:

אדם יכול לבחור במשך אלף פעמים ברע ואז פתאום לחזור בתשובה. חז"ל מלמדים אותנו שאם האדם עושה תשובה מאהבה הוא הופך את כל החטאים לזכויות. השאלה היא למה זה כך? מה הקשר בין התשובה שהאדם עושה לבין כל החטאים שעשה בעבר? נניח שמוותרים לו כי כעת הוא הפך לאדם טוב, אבל מדוע להחשיב אותן כזכויות? העניין הוא שכל הבחירות הלא טובות מהוות חלק מהבחירה הטובה. בזכות הבחירות הלא טובות של האדם, הוא זכה להגיע לתשובה ולבחירה הטובה. מתוך הרע שבעולם, אנו מוציאים את הטוב. הרע בעולם הוא כמו משקולות, ככל שהוא יכביד עלינו ויקשה עלינו, כך נוכל לצמוח גבוה יותר. דווקא מהתמודדות עם הרע אנו יכולים להוציא את הדבר הכי מזוכך וטוב. כמובן שלא צריך לחפש את הרע, פעמים רבות לא נצליח להתמודד כלל והוא עלול להפיל אותנו לתחתית. אך אם הוא כבר הגיע והצלחנו להתמודד אתו, זכינו להתקדמות רצינית. לכן הבחירות הרעות שלנו הן חלק חשוב שהביא אותנו לבחור בסופו של דבר בטוב. אילו לא היינו בוחרים את הבחירות הרעות, לא היינו מגיעים למצב אליו הגענו היום. אנחנו בנויים מתוך מכלול הבחירות של העבר שהביאו אותנו למקום בו אנו נמצאים היום. לכן ניתן להבין שגם החטאים עזרו לנו להגיע למקום שלנו ויוצא שגם לחטאים יש זכות גדולה בבחירות הטובות של היום. ברגע שאנו מבינים שכל החיים שלנו הם בחירה אחת שמתחלקת לבחירות רבות קטנות ברגעים שונים בחיינו, אז ניתן להבין שהנשמה הבוחרת היא בלתי תלויה לחלוטין. לא באמת קיים שינוי בנשמה, אלא היא מבצעת את מהלך הבחירה המסוים שלה שפשוט כולל בחירות שונות. אפילו שנראה לנו שפעם בחרנו דבר מסוים והיום אנו בוחרים אחרת, למעשה אלו חלקים שונים של אותה הבחירה.

אחד

אותו "אני", שנמצא מעבר לכל תפיסה, הוא מחוץ לעולם הזה בו אנו חיים. אין לו כמות, אין לו זמן, אין לו מקום ואין לו כל צורה גשמית. הוא לא מוגבל כלל, שהרי הוא בלתי תלוי. אותו "אני", הוא לא "אני" פרטי של כל אחד מאיתנו, אלא "אני" אינסופי ובלתי מוגבל. כשמישהו אומר "אני", ומישהו אחר אומר "אני", נשמע כאילו כל אחד מתכוון לעצמו, אבל בעצם הם מתכוונים לאותו "אני" מוחלט, שזה בעצם כלל לא "אני", אלא "הוא" – האחד. כל אחד מאיתנו תופס את עצמו בתור פרט, אך למעשה ישנה מהות אחת בלתי מוגבלת, המקבלת לבושים שונים של פרטים מוגבלים. המוגבלות הגשמית מפרידה בינינו וגורמת לנו לחשוב שכל אחד מאיתנו הוא מהות בפני עצמה. למעשה ישנה רק מהות אחת ואינסופית. זהו השורש של הערבות ההדדית בינינו, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה.

כשקיים משהו אינסופי, אז לא יתכן שיהיה מקום למשהו אחר מלבדו. בכל חלקיק של מקום ישנו אינסוף, אז לא נותר שום מקום פנוי. למעשה הבורא הוא עצמו המקום, ואם הוא לא נמצא חס ושלום, אין מקום ואין מציאות. כך שמלבד הבורא, שהוא האינסוף, לא יתכן שיש כאן עוד משהו, ולכן "אין עוד מלבדו". בכל זאת אנחנו מרגישים ויודעים שגם לנו יש קיום. אבל הקיום הזה הוא לא נפרד, אלא הוא חלק מהבורא בעצמו. הבורא לא "נמצא" כאן בתוך העולם, אלא הבורא הוא עצם העולם. הוא לא "קיים" פה, אלא הוא עצם הקיום. הוא לא "נמצא בתוכי", אלא הוא עצם ה"אני". כשאנחנו אומרים "אני", אנחנו בעצם מתכוונים ל"הוא", שהרי כולנו חלק ממנו. כמו שלכל אחד מאיתנו יש גוף אחד, אך עם זאת הוא מורכב מרמ"ח איברים ושס"ה גידים, המתחברים זה אל זה, כך ניתן להבין שהבורא הוא אחד, אך עם זאת יש לו גם התגשמות בצורת אנשים, בעלי חיים, צמחים, כיסאות, שולחנות וכל דבר אחר שקיים בעולם. הכל זה חלק מאלוקים. כשאנחנו מתבוננים בחפץ פשוט המונח מולנו, אנחנו בעצם רואים התגשמות של הבורא באותו החפץ. כשאנו אומרים שאנחנו חלק מהקדוש ברוך הוא, זה לא אומר שרק "חלק" מעצמנו שייך לבורא, אלא כל העצמיות שלנו היא בעצמה חלק מהבורא המכיל הרבה מאוד חלקים שמרכיבים את כל העולם והרבה מעבר לכך.

להידמות לבורא

עצם המהות שלנו היא אלוקית, אך יחד עם זאת אנחנו מוגשמים בתוך גוף. המהות היא מושלמת, אין לה כל רע וצער. יש לה שפע, שמחה וטוב אינסופיים ובלתי מוגבלים. מה שבכל זאת מגביל אותנו מלקבל את השפע והטוב האלו זה הגוף. לגוף חציצות ולכלוך רבים שמחלישים את כניסת אור האינסוף אלינו, ככל שאנו מוקפים ביותר לכלוך אותו הביאו החטאים והעוונות, כך פחות אור יכול להיכנס ונהיה לנו חשוך יותר. כדי לחזור ולזכות בכל אותו השפע, אנחנו מוכרחים להתנקות ולהסיר את החציצות. את זה ניתן להשיג מתוך הליכה בדרכי הבורא והידמות לו. ככל שאנחנו הופכים דומים יותר לבורא, כך אנחנו מתקרבים אליו יותר ובכך מסירים את ההפרדה שנוצרה. כמו שאנשים מתקשרים זה עם זה דרך איזשהו בסיס משותף. ככל שיש יותר משותף לאנשים, כך הקשר יהיה חזק יותר. ככל שיתרחקו זה מזה בדרכם וברצונותיהם, כך הקשר ייחלש. אם יתנו לילד בכיתה ב' לשהות במחיצת נער מתבגר, כנראה שלא יהיה להם הרבה עניין משותף ולא תהיה שיחה מרתקת ביניהם. אם בכל זאת הם ישוחחו זה עם זה, זה יהיה על נושא משותף כלשהו שמצאו. חייבת להיות איזושהי נקודת חיבור כדי לקשר ביניהם. כך אנו נזקקים לנקודת חיבור עם הבורא, אנחנו צריכים להידמות לו ככל שאפשר כדי לתקשר איתו.

כשמשה רבינו ביקש לראות את הקדוש ברוך הוא, הוא נענה בשלילה. הרי איך ניתן לראות אינסוף כאשר אין לנו חושים מספיק חזקים ומפותחים המסוגלים לקלוט את זה? עם זאת, הבורא הראה לו את 13 מידות הרחמים שלו. כאן בעצם טמונה התשובה לבקשה של משה לראות אותו: אם נלך על פי מידותיו של הבורא, נוכל להידמות לו, וכך נוכל להסיר את החציצה ולהתחבר אליו. הבורא נתן למשה את הכלי דרכו הוא יוכל לראות אותו, צריך לעבוד על המכנה המשותף וכך נקבל את הפתח להתקרב אליו.

הנתינה

אחד הדברים הבולטים שאנו יכולים לראות בבורא, הוא עניין הנתינה ללא תנאי. הבורא לא זקוק לנו ואנו לא מועילים לו בכלום. בכל זאת, הוא ברא אותנו, הוא נותן לנו חיים, מכלכל אותנו ונותן לנו הרבה מעבר. כל שבריר שנייה של טיפת הנאה שהרגשנו אי פעם, הוא מתנת חינם מהבורא. אנחנו אמנם התרגלנו לחשוב שמגיע לנו את זה, ולכן אנו דורשים דברים, אבל למעשה הבורא לא חייב לנו כלום. את כל מה שהוא נותן לנו, הוא נותן לנו כמתנת חינם ללא שום תמורה. גם אם נתפלל חזק ובכוונה ונקיים את כל המצוות ולא נעבור אפילו על איסור אחד, עדיין לא הצלחנו לתת שום דבר לבורא, משום שהוא לא צריך את זה, והוא מושלם גם בלי זה.

אנו צריכים להרגיל את עצמנו לנתינה ללא תנאי וללא גבולות. זוהי נתינה שבאה ללא כל צורך, ממש כמו הנתינה של הבורא. קשה מאוד להגיע לרמת נתינה שכזו, הרי תמיד כשנבחר למי לתת, אנו נחשוב על האינטרסים שלנו. ניתן למי שהכי נגע בנו ודיבר אל הרגש שלנו, לזה שייתן לנו את ההרגשה הכי טובה, אולי למי שהכי קרוב אלינו. הנתינה האמתית, בה אנו לא מרוויחים דבר, תבוא רק כאשר באמת נתכוון לתת לשם נתינה. אנחנו לא עושים שום דבר סתם כך, לכל דבר חייבת להיות סיבה. אנחנו יכולים לבחור שהסיבה תהיה נתינה. אם לדוגמה נוציא שטר של 50 שקלים, ונחליט שעכשיו אנחנו יוצאים מהבית במטרה לתת את הכסף הזה, מבלי שנדע לאן אנחנו הולכים ולמי אנו הולכים לתת אותם, זוהי נתינה ללא תנאי, שהגיעה מעצם הרצון שלנו לתת. לא בגלל שיש מישהו שזקוק לכסף, אלא משום שהחלטנו שאנחנו רוצים לתת אותו.

מלה טובה

כסף הוא לא הדבר היחיד שאפשר לתת. כל אחד יכול לתת דברים רבים אפילו מבלי להיות חסר דבר בעצמו. ניתן לתת מחמאות בלי סוף, ניתן לתת הקשבה, ניתן לתת חיוך, ניתן לתת פרגון, ניתן לתת עצה טובה וניתן לתת שלל דברים נוספים מבלי לחסר מעצמנו כלום. לא רק שלא נפסיד מכך שום דבר, אלא שאפילו נרוויח. כאשר אנו מתייחסים בצורה יפה וטובה לאחרים נרוויח שקט נפשי וסיפוק. נוכל להרגיש באהבה שעוטפת אותנו מהסובבים אותנו, שהרי אף אחד לא יכול לכעוס על מישהו שעוזר לו ומתייחס אליו בצורה טובה. נתקרב לקדוש ברוך הוא על ידי הליכה בדרכיו, ונזכה לעבודה עצמית ותיקון המידות.

ראוי לנו להרגיל עצמנו בנתינה שלא על מנת לקבל, מבלי שאנו מרוויחים מכך כלום כביכול. לפני שאנו יוצאים לנהוג ברכבנו למשל, נחשוב קודם על החסד שאנו רוצים לעשות עם הזולת. נחליט מראש שבמעבר החצייה הבא נעצור וניתן להולכי הרגל לעבור במקום להתעלם ולהעמיד פנים שאיננו רואים אותם. נחפש את האנשים בצדי הכביש כדי לעצור ולקחת אותם טרמפ במקום לעצור להם רק במקרה שנרחם עליהם מאוד לאחר שיתחננו אלינו לקחתם. כשאנו יוצאים מהבית נחליט שנחייך לפחות לשלושה אנשים בדרך. ישנם עוד אינספור דוגמאות כאלו, הרעיון הוא זהה. במקום לחכות למשהו ש"במקרה" יתעורר בתוכנו כדי שנעשה חסד על מנת להשתיק את המצפון, נוכל לבחור לעשות חסד מראש שלא על מנת לקבל דבר בתמורה, לחפש אותו ולהתאמץ להשיג אותו. כך עשה אברהם אבינו שאפילו כשלא היו אורחים בסביבה, חיכה בפתח האוהל לראות אם יש במרחק מישהו שהוא יוכל להביא כדי לארח אותו4.

בנוסף, הבורא נתן לנו תרי"ג מצוות, שיכולות להביא אותנו לדרגת הנתינה הגדולה ביותר במידה ונקיים אותן ללא שום תנאי ובלי לצפות לשכר, רק מתוך אמונה פשוטה. ברגע שאנו מבינים בשכל מדוע צריך לקיים מצווה כלשהי, יוצא שאנו עושים זאת בשביל עצמנו, כי אנו יודעים מה אנו מרוויחים. אך לקיים מצוות רק בגלל שכך הבורא ציווה, זוהי רמת נתינה גדולה הרבה יותר, משום שאנו נותנים מבלי לדעת אם יוצא לנו מזה משהו. במקרה כזה, אנו נותנים לצורך נתינה, בידיעה ברורה שהבורא לא צריך שניתן לו, כך שזוהי נתינה טהורה ללא מקבל.

אחת המסגרות שהבורא נתן לנו כדי להידמות לו, היא מסגרת המשפחה. בנישואין, כולם מרגישים מקופחים. לכולם יש ציפיות גבוהות והמצוי רחוק מאוד מהרצוי. הבעל מרגיש שהוא נותן את כל כולו לאשתו והיא נותנת לו פחות ממה שמגיע לו, בעוד שהיא מרגישה בדיוק להפך. אם בני הזוג יחליטו שמטרתם היא לתת יותר מלקבל, לא רק ששניהם יהיו מאושרים הרבה יותר, הם גם יזכו לנתינה אמתית ללא תנאי. בשעת מריבה, אם הבעל מבין שטעה ולכן הוא מוותר, זה אמנם דבר גדול ויפה מאוד שהוא מודה בטעותו, ולא כל אחד זוכה לכך, אך זוהי עדיין לא נתינה ללא תנאי. שהרי הוא הבין שטעה ולכן האמת מחייבת אותו להודות בכך. אם לעומת זאת הוא בטוח בצדקתו, ואשתו טועה לחלוטין בוודאות, יש לו הזדמנות להגיע לרמת הנתינה הגבוהה ביותר בעזרת וויתור. הרי אין כל צורך בוויתור שלו על פי האמת אם הוא אכן צודק, אבל בכל זאת הוא עושה זאת, מכאן שהוא עושה זאת לצורך נתינה. בצורה דומה גם ניתנו לנו הילדים, כדי שנוכל לתת להם, ללא שום צורך בתמורה. ככל שניתן יותר, כך נקדש את עצמנו, נתקרב ונידמה לבורא.

להיות כלי

הבורא משפיע לנו שפע כל הזמן, ללא הפסקה וללא כל תנאי. הבעיה היא שאנחנו לא תמיד מסוגלים להכיל את השפע ולקבל אותו. הזוהמה שהתערבבה בנו מפריעה לנו בתקשורת ובחיבור עם האינסוף ברוך הוא. כדי שנוכל להכיל את השפע, אנחנו צריכים להפוך לכלי מתאים. כאשר אנו הופכים לכלי שמותאם לקבלת שפע מסוים, יש לנו את המקום בשבילו וכך אנו יכולים לקבל ולהכיל אותו.

דמיינו כוס המנסה לקבל את השפע שמוזגים לתוכה. השפע אמנם נמזג ללא הפסקה, אך מה שהכוס תקבל לתוכה תלוי בכוס עצמה. אם למשל יש חור בכוס תהיה לנו בעיה, כי כל השפע יישפך החוצה ויאבד. דאגות, כעס, עצבות ומחשבות לא טובות עלולים לעשות חורים בכוס שלנו. אם הכוס מלאה בחטאים וגאווה, גם אז לא נוכל לקבל את השפע. אנחנו חייבים לרוקן אותה ככל שאפשר בעזרת הענווה והצניעות, שנבין שאנחנו מרוקנים ולא יודעים כלום, וכך ניתן לבורא למלא אותה. מי שחושב שהוא חכם, לא משאיר מקום לחכמה האמתית שהבורא נותן לו. מי שחושב שהוא מצליח, לא מקבל את ההצלחה האמתית שהבורא נותן לו. צריך לדאוג לכך שהכלי לא יהיה מלוכלך מהעוונות והתאוות, הרי אם ימזגו לנו אמת יפהפייה וצלולה בתוך כוס מלוכלכת, היא תתערבב עם הלכלוך השקרי ותהפוך לעכורה. אפילו מעט לכלוך עלול להפוך את כל הכוס למלוכלכת כאשר הוא מתערבב עם שפע טהור ונקי. אם הכוס קטנה מדי מלהכיל מספיק שפע, אז ניאלץ להסתפק במועט. אולי לא תהיה לנו מספיק אמונה, וכך הכוס תהפוך לקטנה יותר. מתוך שמחה ואמונה שלמה שהבורא ישפיע לנו שפע וטוב מוחלט כנגד כל הסיכויים וכנגד מה שלימדו אותנו החיים, ניתן להגדיל את הכוס שלנו בצורה משמעותית. כדי לקבל שפע מסוים נזדקק לכלי מתאים, שהרי אם ימזגו לנו שפע רותח לתוך כלי דק ופשוט, הכלי לא יחזיק מעמד. אם לשפע צורה מסוימת והכלי לא מתאים לצורה הזו, לא נצליח לקבל את השפע הספציפי הזה עד שנעשה צורה חדשה לכלי. לימוד התורה והתבוננות על תכלית החיים יכולים לעצב לנו את הכלי המתאים לאותו שפע שברצוננו לקבל. התפיסה שלנו תשתנה בהתאם למה שנקבל מתוך לימוד התורה וההתבוננות וכך הכלי יקבל את הצורה הטובה ביותר בשבילנו המתאימה לקבלת שפע. לפעמים אין לנו זמן למלא את הכוס כדי לקבל את השפע מרוב טרדות ודאגות, בעבודה ובטירוף היום יומי של החיים אליהם התרגלנו. כדאי לדאוג למלא את הכוס שלנו לעתים קרובות יותר בעזרת תפילות ושיחות עם הבורא. נבקש ממנו, נשבח אותו, נודה לו ונדבר אתו על כל דבר שעולה במחשבתנו. כל מה שאנחנו צריכים כדי להיות מאושרים ולקבל את כל השפע שאנו חולמים עליו זה לדאוג לקבל את הטוב המוחלט שהבורא שולח לנו בכל רגע ורגע, ולא לתת לו לחמוק מאיתנו.

כשאדם ללא כלי מתאים מנסה לקבל שפע מהבורא, הבורא אמנם נותן לו את השפע בחסדיו המרובים, אבל האדם עצמו לא מצליח לקבל אותו. זה כמו שננסה לתת שטר של 200 ש"ח במתנה לתינוק בן חודשיים. אין לתינוק כלים מתאימים לקבל את זה וכך הוא יכניס את זה לפה, יקרע את זה או יזרוק את זה, אבל מה שלא יהיה הוא בוודאי לא יצליח לנצל את המקסימום מהשטר שקיבל. הוא כלל לא מבין מה זה ואיך משתמשים בזה. כך גם אנחנו לא מבינים בכלל מה אנחנו מקבלים בגלל שאין לנו את הכלים המתאימים להכיל את זה, ומתוך חוסר ההבנה אנחנו בטוחים לעצמנו שהבורא בכלל לא מקשיב לתפילותינו. ישנם כאלו הכועסים על הבורא בשלב הזה, אבל זה רק מרחיק אותנו עוד מהבורא ובכך מקטין והורס את הכלי עוד יותר. מה שכדאי לעשות במצב כזה, זה לתקן ולהגדיל את הכלי שלנו, שיוכל לקבל יותר. חשוב להבין שיש דרכים מסוימות לזכך את הכלי שלנו ולטפל בו, ולא כל אחד יכול לעשות מה שבא לו בדרך שלו. לפעמים אנחנו עלולים לחשוב שאנחנו מגדילים את הכלי שלנו, בזמן שאנחנו עושים בו חורים בלי להרגיש. זה יכול לגרום לתסכול רב, והכל מחוסר הבנה. אנחנו צריכים ללכת בדרך שהבורא נתן לנו ולא להמציא דרכים נוחות יותר משלנו. כדי לעבוד את השם וללכת בדרך הנכונה, אנחנו חייבים ללכת רק על פי התורה ולא לסטות מהדרך.

ילד קטן שרוצה מכונית צעצוע ומבקש מאביו, צריך לפעול בעצמו כדי לקבל את רצונו. כשאביו נותן לו שטר של 50 ש"ח בו יוכל לקנות מכונית כזו, הבן צריך לקחת את הכסף ולקנות את המכונית. אם אין לו כלים מתאימים והוא אינו מבין מה זה כסף אז הוא יחליט לצייר על הכסף או לעשות ממנו טיסן, אך בכל אופן את המכונית הוא לא יצליח לקבל. לא מספיק לבקש בלבד, משום שגם כאשר אנו מקבלים את רצוננו, אנו לא מצליחים להכיל את מה שקיבלנו. כשמשהו לא הולך, הנטייה הטבעית היא לחפש אשמים מסביב, לחשוב אולי עשו לנו עין הרע או כישוף, לחפש מי יוכל לעשות לנו תיקונים ולכעוס הרבה על השם יתברך ועל כל העולם שברא. אך אם אנו רוצים להיות מסוגלים לקבל את השפע, הדבר הראשון שנצטרך לשנות זה את עצמנו כדי שנהפוך לכלי מתאים שיוכל להכיל את מה שאנו רוצים לקבל.

הבורא לא צריך כלום

מתוך התפיסה הזו, של הכנת עצמנו לקראת קבלה אינסופית מהבורא, ניתן להבין כעת שקיום המצוות הוא צורך שלנו ולא של הבורא. בשביל מה הבורא צריך את זה? בשביל מה הוא צריך שנתפלל אליו? מה זה נותן לו שאנחנו מתנהגים כמו שצריך? מה זה יפריע לו אם לא נקיים איזו מצווה קטנה? מה זה מפריע לו שנעבור עבירות במשך כל היום ונעשה את כל החטאים האפשריים? ניתן לשאול עוד שאלות רבות כאלו, הרי זה מובן בשכל של כל אדם שהבורא לא צריך כלום, אז למה שכל אחד לא יעשה את מה שמתחשק לו? אלא שזה בדיוק העניין של הכנת הכלי. הבורא משפיע לנו שפע רוחני וגשמי, והמצוות נועדו בשבילנו כדי לתקן את הכלי שלנו שיוכל לקבל יותר. אם נתפלל, לא נעזור לבורא בכלום, אבל נעזור לעצמנו להכין כלי עמיד יותר וגדול יותר. לאחר שנתפלל, נהיה מחוברים יותר לאינסוף וקרובים יותר להצליח לקבל את הדבר אליו התפללנו. אם צריך תיקון קטן בכלי, מספיקה תפילה אחת כדי לקבל את מה שאנו רוצים. אם צריך תיקון גדול, או שאולי הכלי קטן ולא יכול להכיל את הבקשה שלנו, אז נזדקק להרבה תפילות וקיום מצוות כדי לתקן אותו ולהביא אותו לגודל המתאים, שנוכל להכיל את הדבר אליו התפללנו. החטאים שלנו מרחיקים אותנו מהמטרה (חטא מלשון להחטיא את המטרה) וכך האדם יכול לחשוב שהוא נהנה, אבל למעשה הוא רק מתרחק מהבורא והורס את הכלי שלו כך שיהיה לו קשה הרבה יותר לאחר מכן לקבל שפע.

כולנו לפעמים מתעצלים קצת לקיים מצוות או מרגישים שלא צריך להיות "קיצוניים" כל כך ולדקדק בכל פרט. קורה שאנו רואים את האיסור מול העיניים ויודעים שאסור לעשות אותו, ועם כל זה אנו חושבים לעצמנו שבכל זאת נעבור על האיסור והשם כבר יסלח לנו. אנו חושבים שלא יקרה כלום מפעם אחת כזו, שאנו גם ככה לא בדרגה כל כך גבוהה מכדי לעמוד בפיתוי ושהשם רחום וחנון והוא בוודאי ימחל ויסלח לנו על החטא. צריך להבין שהשם אכן רחום וחנון והוא אכן יסלח לנו. אבל כל זה לא יעזור לנו להימנע מלהיות עם עוד סדק בכלי שלנו. אם פגמנו בכלי שלנו עם עבירות וחטאים, אז כעת אנחנו עם כלי פגום וזה כלל לא משנה שבפנים אנחנו מאוד אוהבים את השם יתברך ושהוא בוודאי אוהב אותנו. הדבר דומה לילד קטן שלא מקשיב להוריו והולך למקום מסוכן בו אנשים יכולים לפגוע בו. כשהוא מגיע לשם שני אנשים מתנפלים עליו וחובלים בגופו. לאחר מכן הוא חוזר הביתה ומבקש מחילה מהוריו מעומק הלב לאחר שהבין שטעה כשלא הקשיב לדבריהם. הוריו אמנם בוודאי יסלחו לו, יעזרו לו, יאהבו אותו מאוד ויתנו לו חיבוק גדול, אבל כל זה לא יעלים את הפגיעה שספג בגופו. כך עובד הדבר גם איתנו. הקדוש ברוך הוא מקבל את כל מי שרוצה להתקרב אליו. אבל זה לא הופך את אותו אדם לגדול בתורה, לבעל מידות ולאדם מושלם רק מתוך התשובה שעשה ברגע אחד. על פי מה שאדם עמל נמדדת ההשגה וההצלחה שלו. כל עוד הכלי שלנו לא יכול להכיל שפע מסוים, לא נוכל לקבל אותו. קל ונוח לחשוב שנעשה חטאים ואחר כך נחזור בתשובה והשם יסלח לנו, אבל החטאים יפגמו בכלי שלנו וכך עבירה גוררת עבירה והסיכויים יהיו קטנים יותר לתקן את הכלי. לכן חז"ל מלמדים אותנו שהאומר אחטא ואשוב – אין מספקין בידו לעשות תשובה.

אם ניקח נורה קטנה וניתן לה מתח גבוה, או אם ניקח בלון קטנטן ונמלא בו הרבה אויר, הם לא יוכלו להכיל את זה ויתפוצצו. צריך כלים גדולים יותר ומתאימים יותר לשם כך. מכל זה צריך להבין שהאדם מקבל בדיוק את מה שהוא צריך על פי הכלים שברשותו. אם נקבל זרם שפע חזק וגדול לכלי קטן ושביר, הדבר יבוא לרעתנו. מכאן שאמנם כולנו רוצים לזכות בלוטו, אבל אולי אנחנו לא יכולים להכיל את זה? אולי אם נזכה נשתגע ונאבד את כל הכסף? אולי זה יגרום לריבים במשפחה? אולי לא נתרום מספיק לנזקקים ואז תהיה עלינו הקפדה גדולה יותר מן השמיים כי יצפו מאיתנו ליותר? התפילה מקרבת אותנו למקום אליו אנו שואפים להגיע, אך כמו שזה לא לוקח שעה אחת בשביל לבנות בית, כך נדרשים זמן ועבודה כדי לבנות את הבית בו נקבל את השפע מהאינסוף. כמו כן, אדם יכול להתפלל במשך שנים למשהו מסוים, אולם ישנה בתוכו מידה כלשהי או עבירה שחוזרת ועושה חור בכלי שלו. אולי ישנה מצווה כלשהי שהוא לא מקיים ודווקא היא זו שפותחת את הדלת לקבלה של אותו הדבר שהוא צריך לו. התפילה לבדה אמנם מקרבת ומועילה, אבל כדי לקבל את השפע, חייבים לתקן את החור.

שכר ועונש

רוב האנשים שחושבים על המושגים "גן עדן" או "גיהינום", חושבים עליהם בצורה די גשמית. גן עדן למשל מצטייר כמקום קבלת השכר שעמלנו עליו ומגיע לנו, ושם יהיו לנו משרתים שיאכילו אותנו אשכול ענבים בזמן שנשב על מיטת שיזוף נוחה. הגיהינום לעומתו מצטייר כמקום העונש שבו מתעללים כמה שאפשר באנשים מסכנים שבסך הכל לא הגיעו לידיעת האמת בעולם הזה. אבל האמת היא שזה בוודאי לא כך. כל המושגים האלו הם רוחניים, לכן לא נוכל להבין את משמעותם העמוקה, אבל נוכל בוודאי לשלול כל טיפת גשמיות שאנו נותנים למקומות הרוחניים הללו.

כדי להבין בכל זאת את הרעיון של המקומות האלו, אנחנו צריכים להבין מה זה שכר ועונש. השכר והעונש הם כלים בלבד, הם הדרך. המטרה היא גבוהה הרבה יותר משכר ועונש. כאשר אנו מענישים או נותנים פרסים לילדינו אנו עושים זאת מתוך מטרה כלשהי. אנו חושבים על החינוך הטוב ביותר עבורם כדי להביא אותם למקום הנכון. אף אחד לא רוצה שהילד שלו יסבול מהעונש ואף אחד לא חושב שהסוכרייה שהילד מקבל זוהי התכלית העליונה. אלו רק כלים שעוזרים לנו להגיע אל היעד העליון. השכר והעונש משרתים אותנו כדי שנישאר בדרך הנכונה ולא נסטה ממנה, וכך נוכל להגיע אל המטרה.

השכר לא מגיע לנו בזכות המעשים הטובים שלנו, הרי כל מי שחושב טיפה יכול להבין שהבורא לא צריך את המעשים שלנו וזה לא עוזר לו כלל. השכר מגיע בזכות רחמנותו של הבורא בלבד, הוא רוצה לתת לנו שכר כי הוא אוהב אותנו. המצוות שאנו מקיימים הן בשבילנו בלבד, לעניין עשיית הכלי, להתקרב לבורא כדי שנוכל ליהנות מזיו שכינתו. השם נתן לנו את התורה כדי שנכין את עצמנו לקבלת השכר. השכר יינתן לכולם, אבל לא כולם ירצו או יוכלו לקבלו. כל אחד עם הכלי שהוא הכין. גן עדן וגיהינום יכולים להיות אותו המקום בדיוק. אלא שהדבקים בבורא ובתורתו, ישמחו מהשכר שקיבלו, שמתאים בדיוק לכלי שהכינו. הם ילמדו תורה בבית המדרש הטוב ביותר מפי הקדוש ברוך הוא. יקבלו רוחניות ואינסופיות ואת כל מה שרק אפשר לחלום עליו, בשבילם זהו האושר האמתי והאינסופי. לעומתם, אלו שהתרחקו מקיום התורה ועברו על כל מצווה אפשרית, התרגלו לחיות בעבירות וזה יפסק שם. אותו מקום קבלת השכר, יהיה לגיהינום עבורם. הרי הם לא רוצים ללמוד תורה ורוחניות. הם רוצים כסף, תאוות וחומריות – מה שלא ניתן למצוא במקום רוחני שכזה. אי אפשר לשקר או לרמות בעולם האמת, גם לא ניתן לעשות ליצנות או לדרוש כבוד, לכן הרבה אנשים שרודפים את כל אלו בעולם הזה כנראה שיסבלו מכך בעולם הבא. על ידי המצוות, אנחנו מתקנים את עצמנו והופכים לכלי מתאים, כך שנוכל להכיל את השכר שנקבל. אנו מתאימים את עצמנו, את הרצונות, הרגשות והמחשבות שלנו לעולם האמת העליון כך שנגיע מוכנים לשם.

כדי להבין זאת, בואו נניח שמחלקים שטרות של כסף בלי סוף במקום כלשהו, וכולם כמובן רצים לאותו המקום. אדם שמבין, ייקח את הכסף, יכניס אותו לבנק או יעשה אתו שימוש מועיל אחר כלשהו וישמח על כך מאוד, לעומתו ילד קטן לא יגלה בו שום עניין והוא כלל לא יבין על מה המהומה. השכר הוא אותו שכר, אבל כל אחד יודע להתמודד אתו בצורה אחרת. אבנים טובות נחשבות לכאלו אם יודעים את שוויין. מי שלא יודע מה הן שוות, זה יהיה בשבילו לנטל לסחוב סתם אבנים כבדות ללא טעם. אדם יכול לעבוד קשה בהזזת אבנים שמפריעות לו ולהצטער מאוד מכך, וכל זה מבלי לדעת את שוויין של האבנים הללו שיכולות לסדר לו את כל החיים ולהפוך אותו לעשיר גדול. העולם הזה הוא מקום ההכנה, אנחנו מכינים את עצמנו לקראת העולם הבא, מקרבים את עצמנו לבורא כדי לנסות להידמות לו. ככל שנהיה יותר קרובים אליו, כך נוכל להבין ולהעריך יותר את השכר הרוחני שנקבל, וכך נרגיש יותר טוב ונוח להיות בעולם הרוחני. כמו שאנחנו מרגישים נוח בסביבת המשפחה או החברים הקרובים, אבל מרגישים פחות נוח במקום זר שאנו לא מכירים.

לפחד מהגיהינום?

הנשמה שלנו רוצה לקבל את השכר הרוחני שלה, כדי לצמוח ולהגיע לתכלית העליונה יותר. אם היא הכינה את הכלי כראוי, אז היא יכולה לקבל את השכר שלה ללא כל בעיות. אבל אם יש סדק בכלי, או אולי קצת לכלוך, צריך לתקן אותו לפני כן כדי שהשכר יוכל להתקבל כראוי. ה"עונש" הוא לטובת הנשמה, כדי שתתעלה ותתקן את מה שלא הצליחה לתקן בעולם הזה. הגיהינום הוא מכונת הכביסה של הנשמות. נכון שזה לא נעים להיות שם, אבל זה שווה את זה, כי בדומה לניסיונות שלנו, בסופו של דבר נצא משם זכים ונקיים יותר.

תפקיד העונש הוא להחזיר אותנו למוטב. למשל, אדם שלא מפריע לו לנסוע ברמזור אדום הוא מסוכן לסביבתו והוא עושה משהו לא בסדר. כאשר הוא חושש מהעונש שהוא עלול לקבל במידה ויתפסו אותו, אז הוא נוהג בצורה זהירה יותר. כך גם ברוחניות, הבורא יודע שישנם לא מעט אנשים שלא ירצו ללכת בדרך הטובה, אפילו שהוא אומר לנו במפורש לבחור בחיים5. לכן, הוא נותן לנו עונש, כדי שיהיה לנו ממה לפחד, כך שנדע להתרחק ממנו ולא להגיע אליו. העונש לא מגיע בתור איזו נקמה אכזרית מתוך אגו מנופח ופרינציפ, אלא העונש הוא כלי שעוזר ומעלה אותנו למקום טוב יותר כך שנהפוך לטובים יותר ושלמים יותר. הורים שמענישים את ילדיהם רוצים בטובתם, העונש מעורר אותנו ומביא אותנו למסלול הנכון בו אנו צריכים להיות. הכי טוב זה לתקן מה שצריך בעולם הזה, ללכת בדרך הטובה מבלי לקבל ייסורים ועונשים. אבל אם כבר הגענו למעלה ולא הצלחנו לתקן הכל, אז בוודאי שכדאי לתקן שם את מה שצריך כדי להגיע לתכלית שלנו. אפילו אם זה לא כל כך נעים, זה בוודאי שווה את זה.

מהות האושר

הקדוש ברוך הוא שם אותנו בעולם חסר כך שנוכל להתקדם ולעבוד. לא ניתן למצוא כאן שום דבר מושלם לחלוטין. החוסרים האלו מסייעים לנו להגיע אל התכלית, שהיא בעצם השלמות. אילו היינו נתקלים בדברים מושלמים, לא היינו עוזבים אותם לעולם, וכך לא היינו יכולים להתקדם לשום מקום. כדי שנוכל להתקדם למטרה האמתית, הבורא דאג שלא ניתן יהיה להגיע לשלמות וכך תמיד יהיה לנו מקום לשאוף אליו.

האושר, הסיפוק והנאות העולם הזה מגיעים מכוח השלמת החיסרון. כאשר אדם מרגיש בחוסר מסוים, הוא מחפש כיצד להשלים אותו וכך הוא מגיע לסיפוק כלשהו. לאדם רעב ישנו חוסר באוכל, לכן הוא נהנה לאכול. אם לאחר ששבע ואכל המון נציע לו אוכל טעים שלפני חמש דקות היה שמח על כך, יהיה לו כאב בטן רק מלהסתכל על אותו האוכל. לפני כן היה לו חוסר, אז הוא חיפש להשלים אותו ונהנה מההשלמה, אבל כשאין לו חוסר והוא שבע, הוא לא מסוגל ליהנות מזה.

אנשים נהנים משלל פעילויות ומצבים שונים ומגוונים. אך צריך להבין שכל זה נועד כדי שנוכל להבין שאנו לא שלמים וכך נמשיך לחפש עד שנמצא את מהות החיים שמביאה את האושר והסיפוק האמתיים. כל מה שאנו חווים מהשלמת החסרונות הגשמיים זוהי הרגשת סיפוק קצרה וחולפת. הסיפוק האמתי הוא הסיפוק הרוחני שהאדם יכול להגיע אליו, וזה לוקח אותנו גבוה יותר ומביא אותנו אל אושר וסיפוק נצחיים שנשארים איתנו. הבעיה היא שאנשים רבים נתקעים בתוך התאוות החומריות ובטוחים שמשם יוכלו להגיע אל האושר. הרעיון הוא שנרגיש חסרים וננסה להשלים את החוסר, ולאחר שננסה דברים שונים ומגוונים שלא עזרו לנו, נגלה שהקרבה לקדוש ברוך הוא, היא השלמות האמתית שמביאה אותנו אל האושר. אז נצא לטיול מהנה, ולאחר יום נרגיש שוב ריקנות. נאכל שוקולד מפתה, ולאחר שעה נרגיש שוב רצון למשהו מתוק. נעשה צניחה חופשית, נקפוץ באנג'י, נצלול, נהפוך למפורסמים, נתאהב, נשתגע ונעשה את כל הריגושים האפשריים, וכך מתוך הניסיון שלנו נוכל להגיע להבנה שחוץ מסיפוק רגעי כל הדברים האלו לא שווים כלום ולא עוזרים לנו להתקדם אל האושר האמתי. מתוך ההבנה הזו נוכל לחפש את הקרבה לקדוש ברוך הוא ונוכל להרגיש שבניגוד לכל הדברים החומריים, כאן אנו יכולים להרגיש שיפור והתקדמות. אך כאמור, הרבה מאיתנו נתקעים בשלבי החיפוש ומנסים עוד ועוד תאוות חומריות. כאשר השוקולד נגמר, מנסים עוד אחד. ממשיכים עד שהטעם כבר נמאס עלינו ואז מנסים שוקולד מסוג שונה. בכל פעם משנים את התאווה החומרית וחושבים שהפעם באמת נוכל להיות מאושרים. היום עושים הכל כדי שנשלם הרבה כסף על הדברים החומריים שיעשו לנו הצגה של אושר. לא מעט אנשים ברחבי העולם מתפרנסים מהדברים הללו. אנשים משקיעים סכומים עצומים על טיולים מסביב לעולם, קורסים שונים שלא יועילו לכלום, אוכל מהיר חריף, מתוק, חמוץ או מלוח שמכיל רעל וחומרים כימיים, פרסומות שמראות איך להיות מאושרים, טלוויזיה שמנצנצת ומפתה אותנו לעשות מאיתנו צחוק כדי להיות מפורסמים, לימוד קבלה בחצי שעה או הסרת "עין הרע" ופתיחת המזל דרך מודעה בעיתון ועוד דברים רבים וטיפשיים שאנשים מקבלים ללא פקפוק. השפע החומרי שיש היום לא נותן לנו את ההזדמנות להבין שישנה גם דרך אחרת.

התאוות פועלות בצורה כזו שמה שסיפק אותנו אתמול כבר לא יצליח לספק אותנו מחר, ואז ניאלץ למצוא תאוות חזקות יותר, יקרות יותר ומשפיעות יותר. השוקולד של אתמול כבר לא טעים לנו כמו שהיה בהתחלה, אז כעת צריך שוקולד משובח יותר. המאכלים הופכים להיות מטובלים יותר, רמת הריגוש בתוכנו מצריכה דברים מטורפים יותר ובעצם כל דבר שאנו נתקלים בו מוכרח להיות יותר ממה שהיה קודם לכן. כך לאט לאט אנחנו נופלים עוד יותר לעומק התאוות ומגלים בתוכנו פחות ופחות שליטה עצמית על חיינו. ילד קטן בוודאי לא חושב לעצמו שכאשר הוא יגדל הוא יהיה שיכור שמסתובב ברחובות, נואף שבוגד באשתו ומפרק את משפחתו או גנב שעושה מעשי פשע ואוסף לעצמו כסף שאין בו כלל ברכה. כל אלו מתחילים אצלנו בתור דברים קטנים, הבעיה היא שאם אנו נותנים להם פתח, הם עלולים לצמוח לאט לאט בלי שנרגיש לתאוות ענקיות. בתור ילדים ידענו בוודאות שכאשר נגדל ננהג בצורה מסוימת. ידענו שלא נעשן, שתהיה לנו זוגיות מוצלחת, שנרוויח כסף ביושר ושלא נתמכר לתאוות שונות. אך הדברים מגיעים בצורה אטית ועקבית, בהתחלה הילד לוקח את העיפרון של החבר, אחר כך הוא סוחב שקית שוקו מהמכולת בלי שירגישו וכך כל פעם עושה משהו קצת יותר נועז וכאשר מתרגל לזה התאווה שלו גדלה למשהו גדול הרבה יותר. בסוף הוא מוצא את עצמו מתפרנס מכספם של אחרים בתור גנב. הוא בוודאי לא חשב על זה כשהיה קטן, אבל התאוות הובילו אותו שלב אחרי שלב לאותה נקודה בה הוא כבר הפסיק לשלוט עליהן מרוב שהן הפכו לענקיות. תשאלו את כל הרוצחים בבתי הסוהר אם הם חשבו שיגיעו למצב שלהם כשהם עוד היו ילדים בבית הספר היסודי. כולם בוודאי יענו לנו שהם כלל לא חשבו על זה ופשוט נסיבות החיים הביאו אותם למצב הזה. הכל מתוך תאווה קטנה שלא עצרנו שצמחה וצמחה עד שהפכה לכל כך חזקה שאנו כבר לא מצליחים להתגבר ולשלוט עליה.

מהסיבה הזו התורה ציוותה אותנו לעשות סייג. אדם חושב לעצמו שאין סיכוי שהוא יפרק את משפחתו בשביל תאווה טיפשית, אבל הוא מרגיש שזה בסדר שתהיה לו מזכירה, לאחר שנתיים של עבודה ביחד הם נשארים יום אחד לבד במשרד עד מאוחר ומדברים קצת, אחרי שבוע הם נשארים קצת יותר זמן, לאחר שבועיים הם יוצאים לכוס קפה לצורכי עבודה בלבד, לאחר חודש הם כבר מתחילים לדבר על נושאים אישיים יותר ובסופו של דבר מגיע יום שהם חוגגים איזו עסקה שהצליחו לסגור, אז הם שותים קצת יין וצוחקים ביחד, עד שנהיה מאוחר מדי. לאחר כמה חודשים הבן אדם גרוש עם ילדים מסכנים שמבינים שאבא לא יכול לשלוט על עצמו. אילו אותו אדם היה יודע שזה מה שיקרה, הוא כלל לא היה מעסיק את אותה מזכירה. אך מרגישים שזה בסדר "רק" לעשות עבירה קטנה, ו"רק" עוד משהו קטן נוסף ולא מבינים שמכאן הכל מתחיל. ישנם איסורים שונים כמו איסור ייחוד, איסור נגיעה ועוד איסורים רבים שמונעים את האדם מלהגיע למצבים האלו מלכתחילה. אדם שאסור לו להיות לבד עם אישה ואסור לו לגעת בה, בוודאי לא יוכל להגיע למקומות גרועים יותר. צריך לתפוס את התאוות האלו כבר בהתחלה כאשר הן קטנות וקל להתגבר עליהן. אף אחד לא יכול לבוא בטענות לבן אדם שמכור לסמים, הוא נמצא כבר בשלב שהמוח שלו כמעט מחוק. אך הטענה העיקרית שניתן לטעון כנגדו היא מדוע הוא התחיל עם זה בכלל?

אנשים רבים מתמכרים לתאוות החומריות האלו ולא מסוגלים לעזוב אותם. עם זאת הם כבר מבינים שהדברים הללו לא יביאו להם את האושר האמתי. לכן הם נמצאים תקועים בתוך התאוות עם ידיעה ברורה שהאושר לא יגיע מהם, ואז מתחילות צרות חדשות. אנשים נכנסים לדיכאון, מתמכרים לסיגריות, לסמים, לפסיכולוגים ולכל תרופת פלא שתשכיח אותם מהמצב שלהם ותצייר להם מצב דמיוני טוב יותר. אנשים פשוט מיואשים ולא חושבים שישנה אפשרות אחרת. מיותר לציין שהבריחה הזו מהמציאות עושה נזקים חמורים אפילו יותר וכך הם נכנסים לדיכאון עמוק יותר וצריכים תרופה חזקה יותר. כמובן שלא כולם מגיעים למצבים האלו, ישנם כאלו שמסתדרים היטב עם התאוות שלהם, אך המצב הפנימי הוא דומה. ישנה הרגשת ריקנות פנימית וחוסר עצום שלא ניתן למלא. כלפי חוץ אפשר לספר לכל העולם בהתלהבות ובשמחה שישבנו אתמול בבית קפה או שהיינו בחו"ל, אבל בפנים הכל נשאר רקוב. כאשר אנו מגיעים למגדל אייפל בשיא הטיול שעליו הוצאנו את החסכונות של חצי השנה האחרונה ונעמדים מולו בציפייה לאותו אושר שצריך לבוא, אנו פתאום מבינים לעצמנו שהכול הצגה, אין לנו מה לעשות כאן והאושר לא יגיע מלהסתכל על מגדל, גבוה ומיוחד ככל שיהיה. פתאום אנחנו חושבים בתוכנו "באמת שילמנו על הטיול הזה אלף דולר?!" על אותה הדרך, האושר גם לא יגיע מהקפה, למרות ששילמנו עליו 17 שקל, מסתבר שיש לו טעם דומה לקפה בבית, ואולי הוא אפילו קצת פחות טעים.

כל זה נובע מהקריאה של הקדוש ברוך הוא לנשמתנו. הוא רוצה שנרגיש את החיסרון ונרצה להתקרב למקור השלמות כדי להשלים את אותו חיסרון, אבל במקום להתקרב אליו אנחנו מנסים פשוט להשתיק את החיסרון. שותים אלכוהול כדי לברוח מהכול, משלמים לפסיכולוגים כדי שיפתרו לנו את הבעיות במקומנו, לוקחים כדורים, שמים מוזיקה חזקה שתשתיק את הקול הפנימי, יוצאים לבלות עם חברים כדי לא להיות לבד עם עצמנו שלא נצטרך להתמודד עם המצב, הולכים למופע סטנד אפ כדי לצחוק קצת ולשכוח את הצרות, צופים בסרטים וסדרות כדי לשכוח את המציאות ועושים כל מה שאפשר כדי לחיות בעולם דמיוני משלנו ורק לא להיאלץ להתמודד עם החיים האמתיים שלנו. ניתן לראות את זה בבירור אצל הכוכבים בהוליווד שכולם חולמים להיות כמוהם. הם מתחתנים, מתגרשים, מתחתנים עם מישהי יפה יותר ועשירה יותר, שוב מתגרשים, מתחילים עם סמים, נכנסים לדיכאון, הולכים לפסיכולוגים ומסיימים בסוף בכל מיני מצבים מביכים מול המצלמות, בבתי המשפט או במוסד שיקום במקרה הטוב. במקרים הגרועים יותר הם מתחילים עם התעללויות, התעסקות עם קטינים או שאר תאוות בזויות שכבר חוצות את כל הגבולות. במקרים הקיצוניים יותר הם שמים קץ לחייהם לאחר שניסו את כל התאוות האפשריות ועדיין לא הצליחו להשתיק את הקול הפנימי שקורא להם ואומר שכל החיצוניות הזו לא שווה כלום. כדאי לחשוב פעמיים לפני שאנו מבקשים וחולמים להיות במקום אותם כוכבים. קל לנו לראות שלכולם מסביבנו טוב בחיים, כי אנו רואים את החיצוניות בלבד. השלב הראשון שאנו צריכים להגיע אליו הוא להכיר באמת. אדם שמכור לסמים בטוח שטוב לו כך. אם הוא רוצה להיגמל, השלב הראשון צריך להיות להכיר בעובדות ולהבין שהסמים מזיקים לו. לאחר מכן ניתן להמשיך לשלבים הבאים ולהתקדם, אך בלי זה אין בכלל מה שיניע אותו. מבחוץ אמנם נראה שלכולם טוב ורק אנחנו כך, אז אנו מעמידים פנים כלפי חוץ שזה כן שווה לשלם 20 שקל על כוס אלכוהול שעושה לנו בחילה וכאב ראש וזה כן כיף לנו לשבת במועדון נחשב שכולם באים אליו. הרי אם כולם נראים מאושרים מכך, אז אנחנו משכנעים את עצמנו שגם אנחנו מאושרים מכך. בדרך כלל אנחנו אפילו מסוגלים להאמין לשקרים של עצמנו, ואז יוצא שאף אחד באמת לא נהנה, אבל כולם מעמידים פנים, ואז כל אחד מסתכל על השני וחושב שאם כולם חושבים שזה כיף, אז אני לא אהיה מוזר שחושב אחרת… על הלחץ החברתי הזה בנויים עסקים שלמים של תאוות. האופנה שהחברה מכתיבה לנו היום היא משהו שאתמול לא סבלנו. אבל ברגע שאנו רואים שכולם אוהבים את זה, אז גם אנחנו מצטרפים. כאשר אנו מצטרפים, אנו באמת חשים כאילו שזה בדיוק הטעם שלנו. פתאום התספורת שלא אהבנו למשל הפכה להיות באופנה ומאותו הרגע אנחנו כן אוהבים אותה ואפילו מזלזלים במי שלא מסתפר כך. כעת כאשר מישהו יסתכל עלינו מהצד עם אותה התספורת, הוא ירגיש שהוא גם צריך להסתפר כך וכך זה ממשיך וכולם עושים מה שהחברה מכתיבה, אפילו שאף אחד לא באמת אוהב את זה או צריך את זה. אדם מסוגל לשלם מאות שקלים על ארוחה במסעדה יוקרתית ולהרגיש שזה באמת שווה את זה, אפילו שאם אשתו הייתה מכינה לו את האוכל הזה בבית הוא לא היה נוגע בו. מנה שווארמה ב30 שקל הרבה יותר טעימה מהאוכל שהוא אכל שם, אבל בגלל שהוא יודע שהמקום יוקרתי ונחשב, אז הוא בטוח שזה שווה את זה. זה בדיוק כמו בסיפור של בגדי המלך החדשים, כל אחד שם לא הרגיש נעים מהשני ורצה להראות את עצמו למבין גדול, עד שילד קטן העמיד את כולם במקום כאשר הסתכל על האמת בפשטות, מבלי כל ההצגות שמסביב.

אך עם כל זה, ישנה דרך אחרת. דרך האמת והפנימיות מחוסרת התפאורה. אפשר להגיע ישירות לבורא בלי לעשות את הדרך הגשמית והשקרית שמכשילה אותנו לפעמים. פעמים רבות אנו נתקעים בדרך מבלי להגיע למטרה ולעיקר ואנו אפילו לא מרגישים את זה. כמו אדם שרוצה חיי משפחה טובים, אז הוא מחליט לעבוד כדי לפרנס את משפחתו. לאחר מכן מתחיל לעבוד שעות נוספות כדי לעשות עוד כסף ולהגיע למטרה מהר יותר. בסופו של דבר הוא עובד מסביב לשעון, הופך לעצבני, בקושי רואה את הבית, רב עם אשתו והילדים בכל הזדמנות וכך עושה בדיוק ההפך ממה שרצה. הוא מתמקד בדרך במקום במטרה. העבודה והכסף שהוא מקבל הם רק הדרך, חשוב להסתכל תמיד לכיוון המטרה, האם אנחנו בכלל בכיוון הנכון? מה אם היו מציעים לו חיי משפחה טובים וכל הצרכים החומריים בלי חשבון בנק, בלי לעבוד ובלי לקבל משכורת? יתנו לו כל מה שהוא צריך ורוצה בלי כסף, אבל בתנאי שהוא לא ישמור אפילו שקל אחד. האדם הממוצע לא יהיה מוכן לכך כי הוא התרגל לעולם בו הכסף הוא החשוב. הכסף הפך מהאמצעי למטרה עצמה. אילו היינו על אי בודד לבדנו, בוודאי שכל הכסף שבעולם לא היה עוזר לנו. הכסף הוא חסר משמעות לחלוטין, הוא רק כלי שמשמש אותנו להשגת המטרות שלנו. אז אם מאפשרים לנו להגיע למטרות עצמן ללא צורך באמצעי, מדוע שלא נרצה בכך?

האושר האמתי הוא החיבור למקור האושר והשלמות. הבורא הוא מקור השלמות והטוב, לכן ככל שנתקרב אליו אנו נתקרב לשפע ולשלמות. ככל שחס ושלום נתרחק ממנו, נתרחק מהטוב שקיים עבורנו. אדם שרוצה להגיע לשלמות אמתית מוכרח לעשות זאת בדרך שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, שהרי מלבד הקדוש ברוך הוא לא קיימת מושלמות. לפעמים אנחנו חושבים שמדי פעם זה כיף להתלבש לא צנוע, לחלל שבת או לצאת למועדון במקום לשיעור תורה, אבל בזה אנחנו רק מתרחקים מהאושר והשלמות. אנחנו יכולים לחשוב שטוב לנו מהדברים האלו, אבל אלו דמיונות שמרחיקים אותנו מהאמת. האושר והשלמות לא ניתנים להשגה בדרך אחרת, רק מקרבה לבורא.

השלמת חסרונות

הקדוש ברוך הוא הטמיע בבריאה חסרונות רבים כדי שאנחנו נהיה אלו שמשלימים אותם. החיסרון מביא אותנו להתקדמות, כדי שלא נעמוד במקום. כאשר ישנו חיסרון כלשהו אצלנו, אנו מרגישים צורך ורצון לעשות פעולה מסוימת שתשלים את אותו החיסרון. הבעיה היא שהגענו למצב שאנו כל כך טובים בהשלמת חסרונות חומריים עד שאנו ממציאים חסרונות חדשים כדי להשלים אותם. הגענו למצב שאנחנו נהנים מהסיפוק מעצם השלמת החיסרון, וכך אנחנו מחפשים לעצמנו חסרונות חדשים כדי למלא אותם. במקום להתקדם הלאה לעבר המטרה, אנחנו הולכים אחורה כדי שנוכל ליהנות מהחזרה למקום. לנשמה האלוקית שבתוכנו אין שום חיסרון, היא מושלמת מעצמה. אלא שהנפש שמהווה את החלק הנמוך יותר בנשמה, מחפשת חסרונות גשמיים שנוכל להשלים בשבילה.

ככל שיהיה לאדם יותר כסף, הוא ירצה להשיג עוד יותר. יש לו מספיק בשביל לקיים בכבוד אותו ואת כל הצאצאים שלו לדורות הבאים, אבל הוא מרגיש צורך בעוד. רוב האנשים מחפשים ריגושים בחייהם כי מה שיש להם פשוט לא מספיק. אנשים אוהבים לאכול אוכל מטובל, לצפות באקשן ולהרגיש את הלב פועם בחוזקה. כל זה לא משום שחסר לנו משהו במהות, אלא שאנחנו הבאנו לעצמנו חסרונות דמיוניים כך שנוכל להרגיש סיפוק כאשר נשלים אותם. אדם שרגיל בעישון מרגיש שהסיגריה מרגיעה אותו ולכן הוא צריך אותה. הוא עלול לחשוב שטוב לו שהוא מעשן ושהאחרים שלא מעשנים הם אומללים ומסכנים משום שהם לא מגיעים לאושר ולסיפוק שהוא מגיע אליהם בזמן העישון. זה אמנם נכון שהסיגריה מרגיעה אותו, אבל כל זה בגלל שהוא התרגל לעישון עד שנהיה לו חוסר כאשר הוא לא מעשן. האדם גורם לעצמו חוסר בסיגריה וכך כאשר הוא מעשן הוא מרגיש פתאום את הסיפוק והרגיעה של השלמת החוסר. אבל צריך להבין שאדם שכלל לא מעשן נמצא במקום הרבה יותר טוב ממנו, משום שאין לו את החוסר הזה כלל. הוא אמנם לא משלים את החוסר וכך לא מגיע לתחושת הסיפוק מהסיגריה, אבל הוא גם לא צריך את הסיפוק הזה משום שכלל אין לו את החוסר מלכתחילה. האדם המעשן מתחיל להרגיש עצבני ולא שקט עד שהוא מוציא את הסיגריה ומעשן אותה ואז הוא מגיע למצב הנורמלי שאדם שאינו מעשן כבר נמצא בו כל הזמן. זה כמו שאדם יביא על עצמו ייסורים ומחלות כדי שאחר כך כאשר יתרפא הוא יוכל להרגיש סיפוק. כולנו מרגישים את האושר של הבריאות לאחר ששכבנו חולים במיטה במשך כמה ימים. זה לא אומר שנרצה להכניס את עצמנו למצב של חולי כדי להרגיש את הסיפוק מהבריאות, הטוב ביותר הוא להיות בריאים תמיד ולא להגיע למצב של חוסר כלל. להתקדם הלאה למקום טוב יותר וגבוה יותר במקום ללכת אחורה כדי לחזור קדימה למקום הראשון שהיינו בו.

ממבט ראשון נראה לכולנו שאנשים יראי שמיים ששאיפתם להתקרב לקדוש ברוך הוא סובלים מאוד בחייהם, או שלכל הפחות אינם נהנים כמו פורקי עול המצוות שמתמקדים בהנאות העולם. יש להבין שאמנם ישנם דברים רבים האסורים על פי ההלכה, אך כל אלו אינם גורמי ההנאה עצמם, אלא רק השלמת חוסרים רגעית ממש כמו הסיגריה לאדם המעשן. אנשים יראי שמיים אינם יכולים ללכת לים מעורב, לעשות מנגל בשבת, לצאת למועדונים או לעשות דברים רבים אחרים שאסורים על פי התורה הקדושה. אנו יכולים לטעות ולחשוב שהם סובלים בגלל זה, אך האמת היא שהחוסר לא קיים מלכתחילה, ממש כמו אצל אדם שאינו רגיל בעישון שאין לו כל צורך בסיגריה שתרגיע אותו. אדם שמכור לסמים בטוח שאי אפשר בלעדיהם, אך אם ייגמל הוא יגלה שהסמים רק הזיקו לו, אך מרוב שהיה שקוע בתאווה אליהם הוא חשב שהם אלו שעוזרים לו להיות מאושר. כאשר אנשים מתבוננים על המצוות מבחוץ, בוודאי שהכול נראה קשה, כבד ולא מהנה. אך כאשר מתבוננים בפנימיות של הדברים ונגמלים מהאיסורים השונים, אנו מבינים שזה הכל לטובתנו וזו שיא ההנאה האמתית. קל לראות שכל אדם נהנה ממשהו אחר, יש אחד שנהנה לאכול אוכל טוב, אחר נהנה ממשחק כדורגל, אחר נהנה מבדיחה ששמע, אחר נהנה מבילוי עם חברים וכך ישנם אינסוף הנאות שונות. כל אדם נהנה מהדברים אליהם הורגל, ולכן בעוד שאדם אחד ייהנה ממוזיקה מסוימת למשל, אחר ייהנה ממוזיקה שונה לגמרי. בוודאי שהנאה של האחד היא לא הנאה גדולה יותר משל השני, כולם נהנים פחות או יותר באותה מידה, רק שכל אחד התרגל לחוסרים אחרים אותם הוא משלים ומהם הוא נהנה. אדם אחד הורגל לשתות קפה עם שתי כפיות סוכר בעוד שהאחר שותה את הקפה עם חצי כפית. אי אפשר לקבוע איזה מהם טעים יותר, אלא כל אחד אוהב יותר את מה שהתרגל אליו. מכאן ניתן להבין שאם נרגיל את עצמנו לחוסרים מסוימים על פי רצוננו, נזכה ליהנות מהשלמתם באותה הצורה, אך עם זאת נזכה גם להתקדמות למקום אליו אנו שואפים להגיע. כשם שניתן ליהנות ממשחק, מהצגה או מפעילות מסוימת, כך אדם יכול ליהנות מהשלמת חוסרים בלימוד דף גמרא, בפלפול בהלכה או בקיום מצווה כלשהי. ההנאה של השלמת החוסר תגיע בכל מקרה, רק ההבדל הוא שבהשלמת חוסר גשמי ניתקע במקום בעוד שבהשלמת חוסר רוחני נזכה גם להתקדמות מלבד ההנאה הרגעית. בנוסף לכיף שיכול להיות לנו באותו רגע, אנו יכולים להביא לנו טוב נצחי והתקרבות לשלמות רוחנית.

כאן ישנה בעיה שעומדת בפני החוזרים בתשובה. אדם מקבל על עצמו לשמור שבת למשל, ובסופו של דבר יוצא שמרגע כניסת השבת הוא כבר מחכה ליציאתה. משעמם לו בשבת, הוא מרגיש מוגבל מאוד ורק מחכה לשלל הפעילויות שיוכל לעשות במוצאי שבת. אדם כזה צריך להבין שכמו שנגמלים מעישון, כך הוא נגמל כעת מחילול שבת. זה נראה מפתה, לכאורה נדמה שכיף ומהנה לעשות זאת, אך הכל זה הרגלים והאמת היא שזה רק מזיק. לאחר זמן מסוים האדם מתרגל, מקבל הנאות חדשות ומשתנה בהתאם לתנאים. אדם צריך להרגיל את עצמו לחוסרים שהוא רוצה בהם כדי שיוכל להשלים אותם. כשם שבעישון אדם בגמילה יתרחק מחבריו המעשנים בהפסקות הסיגריה כדי לא להתפתות, כך יהיה כדאי להתרחק ממחללי שבת שיפתו אותנו. חוץ מלהימנע מחילול השבת, כדאי יהיה גם ללמוד על השבת כדי להבין את הרבדים העמוקים יותר שלה. אם הכל יהיה טכני בלבד, יהיה לנו קשה מאוד להחזיק מעמד. אך כאשר אנו לומדים ומבינים את המשמעות העמוקה של הדברים, אז גם אם יציעו לנו מיליון דולר לא נסכים לוותר על שמירת שבת אחת, כי נבין שהשבת שווה הרבה יותר מזה. עם הזמן וההתמדה, נוכל להגיע למצב בו נחכה כל השבוע שכבר יגיע היום הקדוש, ולא נרצה לתת לו לעזוב מרוב ההנאה והשמחה שהוא מביא. כמובן שהשבת היא רק דוגמה, אך מדובר על כל קבלה טובה שניקח על עצמנו. בהתחלה יהיה קשה והכל יהיה טכני בלבד, עם הזמן, ההשקעה, והלימוד של פנימיות הדברים, נגיע לאהבה אמתית לאותה הקבלה עד שלא נבין איך הצלחנו לחיות בלעדיה.

אוספים ניצוצות קדושה

לאחר שחטא אדם הראשון, היה צורך לתקן את אותו חטא. אדם הראשון לא היה אדם פשוט כמונו, הוא הכיל בתוכו את כל הנשמות שקיימות (וזה כולל גם כל אחד מאיתנו). הוא היה קרוב לקדוש ברוך הוא יותר מהמלאכים6. הכל היה עצמתי יותר. הדרגה הגבוהה שלו, היצר הרע הענקי שהיה חבוי בנחש והחטא שחטא. לכן התיקון שהיה נדרש היה בסדר גודל עצום. כל העולם שאנו מכירים היום הוא עולם התיקון של אותו חטא. מי שמתקן את החטא אלו כל ניצוצות הנשמה שלו שהתגלגלו למקומות ומצבים שונים, והתפקיד עצמו הוא לברר ניצוצות קדושה ששייכים לאדם הראשון מתוך כל הקליפות שמכילות את הרע שהנחש הכניס באותן ניצוצות. מאז ועד היום כולנו עוברים ניסיונות קטנים שמהווים תיקונים קטנים לחלקיקים קטנטנים מחטא אדם הראשון. העולם כולו הוא כמו מערכת תיקון של החטא, ולכל אחד מאיתנו חלק חשוב ותפקיד משלו באותה מערכת.

כאשר אדם הראשון אכל מעץ הדעת טוב ורע, כל הטוב שהיה בו התערבב עם הרע של הנחש. לפני החטא לא היה קיים רע בתוך האדם, אלא כל הרע היה מרוכז בתוך הנחש. לאחר החטא, הטוב והרע נדבקו זה בזה ונהיה קשה מאוד להבדיל ביניהם. כמו שישנם פירות שעטופים בקליפה שצריך לקלף כדי להגיע לפרי עצמו וליהנות ממנו, כך ישנם דברים טובים רבים שעטופים בקליפה רעה אותה אנו צריכים לקלף. כמעט בכל טוב שאנו מכירים יש לפחות מעט רע, וכך גם כמעט בכל רע שאנו מכירים ישנו לפחות מעט טוב. עם זאת, ישנם דברים בודדים שנשארו טוב או רע מוחלטים ולא מעורבבים. כך למשל התורה הקדושה היא כולה משורש הטוב ואינה זקוקה לבירור כי היא לא מכילה כל רע. עמלק שאנו מצווים למחות את זכרו לעומת זאת אינו מכיל אפילו טיפת טוב והוא כולו משורש הקליפה שבנחש. לכן ציווה אותנו הקדוש ברוך הוא למחות את זכרו, שהרי אילו היה בו אפילו ניצוץ אחד של טוב מאדם הראשון, היינו יכולים איכשהו להציל את הניצוץ הזה ולהעלות אותו.

צורות התיקון ובירור הניצוצות הן רבות ומגוונות. ניתן לברר ניצוצות בעזרת התפילה, בעזרת קיום מצוות, בעזרת מעשים טובים, בעזרת כוח הדיבור ובעזרת עשייה של דברים שונים. ככל שנתחבר לקדוש ברוך הוא שהוא מקור כל הטוב, כך נקלף עוד ועוד קליפות ונרחיק מאיתנו את הרע.

אדם שמברך לפני האוכל למשל, מעלה אותו לשורשו הטוב ויכול לתקן אותו. כאשר אנו מברכים על האוכל אנו מבררים את הפרי הרוחני שבו מתוך הקליפה שעוטפת אותו. לאחר הברכה אנו יכולים לאכול אותו ולהעלות אותו בדרגה. אנו אוכלים דברים מהחי, מהצומח ומהדומם, וברגע שאנו מברכים ואוכלים, אנו מכניסים אותם לתוכנו. החומריות שבאוכל בונה את הגוף שלנו עם סוכרים, ויטמינים ושאר חומרים שהופכים לאבני הבניין של הגוף ונותנים לו חיות. הרוחניות שבו בונה את הנשמה בצורה דומה. יוצא שברגע שהכנסנו את האוכל לתוכנו, העלינו אותו בדרגה וכעת במקום להיות צומח למשל, הוא הפך להיות חלק מאיתנו וכעת הוא בדרגה של יהודי. כל זה כאמור כאשר אנו אכן מברכים על האוכל. כאשר אנו לא מברכים לפני האכילה, לא נעשה הבירור והקליפה נשארת דבוקה לפרי. במקרה שכזה, ברגע שנאכל מאותו אוכל החלק החומרי ייראה לנו אותו הדבר ויבנה את הגוף, אך החלק הרוחני יכיל בתוכו גם את הקליפה הרעה וזו תיכנס לתוכנו.

ישנם גורמים רבים נוספים באוכל שאנו אוכלים שמשפיעים על הרוחניות שלנו. ישנם הבדלים גדולים בין אם אדם אוכל מתוך תאוות אכילה שיש לו כדי למלא את כרסו או שאוכל לשם שמיים מתוך רצון להחיות את גופו ונשמתו כדי לעשות את רצון בוראו. ישנה חשיבות גם לצורת האכילה, אם אוכלים אכילה גסה ומהירה כשם שבהמה אוכלת או שאוכלים לאט ובסבלנות מתוך התגברות על היצר. אוכל לא כשר למשל הוא אוכל בו הקליפה כל כך מרובה עד שכמעט ולא ניתן לתקן אותו, ולכן הוא נאסר באכילה ליהודים. אם בכל זאת נחליט חס ושלום לאכול דברים לא כשרים, נכניס לתוכנו קליפה מרובה שתגרום לטמטום הלב. מרוב הרע שמצטבר במאכלים כאלו שנכנסים לתוכנו, הלב שלנו הופך לאטום ואנו מתרחקים מהקדוש ברוך הוא. במקרה שכזה יהיה לנו קשה להתחבר לדברים שבקדושה וכך המצוות ייראו לנו כעול, יהיה לנו קל יותר לזלזל ברבנים ותלמידי חכמים, הלכות ייראו לנו כמשונות ומצחיקות ונהיה רחוקים מאוד מלקיים אותן, דברי תורה לא ייכנסו לאוזנינו וגם אם נשמע המון שיעורי תורה ודברי מוסר, הלב יהיה אטום מכדי לקבל אותם.

איך אפשר לאכול חזיר כשר?

הקדוש ברוך הוא נתן לנו מתנה נפלאה שנקראת "תשובה". מרוב אהבתו אלינו, הוא נתן לנו פתח שתמיד נוכל לשוב אליו בחזרה. כאשר אנו נופלים במדרגות שלנו, ניתנת לנו הזדמנות לצמוח בחזרה לאחר מכן. כאשר אנו צומחים, אנו מרימים איתנו את כל הקלקולים שהיו בדרך. לכן כאשר עושים תשובה מאהבה, כל החובות נהפכות לזכויות. כי כל הדברים הרעים האלו, הביאו אותנו להצטער על הכל ולעשות תשובה ויוצא שכאשר מתבוננים על הדברים, בדיעבד אנו מגלים שכל העבירות היו טובות ושוות, משום שהן אלו שגרמו לנו להצטער עליהן, לעשות תשובה ולהתקרב לקדוש ברוך הוא. בצורה כזו אדם שאכל חזיר באיסור, וחוזר בתשובה שלמה מאהבה, זוכה להעלות אתו את אותו החזיר וכך זוכה לתקן אותו. אפילו שנראה שאין לאותו חזיר שום תיקון, אנו רואים שישנה דרך לתקן אותו. לכן במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים אינם יכולים לעמוד7. צדיקים גמורים נמצאים בוודאי במקום גבוה וטוב, אך עם זאת ישנם מקומות שהם לא יכולים להגיע אליהם. צדיק גמור לא יכול לתקן מאכל לא כשר למשל, משום שהוא מעולם לא נגע במאכל כזה וגם לעולם לא ייגע בעתיד. כמובן שזה לטובה ובוודאי שיש מעלות עצומות למי שמעולם לא נגע במאכלים לא כשרים, שהרי אדם כזה הוא בעל נפש טהורה ונקייה הרבה יותר מקליפות. אך עם זאת אנו רואים שישנם תיקונים שונים בעולם שיכולים לעשותם רק בעלי תשובה שחטאו ועשו מעשים לא טובים ולאחר מכן שבו לקדוש ברוך הוא, תיקנו את מעשיהם, העלו אותם מעלה וניקו את הקליפות הרבות שהיו בהם. חשוב לזכור שאסור ליפול בכוונה לשם כך, כי האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה8. יוצא שאם נאמר שרק נעשה חטא קטן ולאחר מכן נחזור בתשובה וכך נכפר עליו, מהשמיים יסובבו שלא נצליח לעשות תשובה על אותו חטא. הדבר דומה להבדל שבין אדם שנתן מכה לחברו בשעת כעסו ולאחר מכן הצטער על המעשה וביקש ממנו סליחה מכל הלב, שבמקרה שכזה קרוב לוודאי שהחבר יסלח לו. אך כאשר האדם אומר לחברו מראש שהוא ייתן לו מכה ולאחר מכן יבקש סליחה, כמובן שלאחר שהוא ייתן את המכה הסליחה שיבקש לא תעזור לו. אותו חבר יודע שבעצם הסליחה שהוא מבקש היא אינה אמתית אלא הצגה בלבד, שהרי מראש כבר ידע שיבקש סליחה ובכל זאת עשה את המעשה הלא טוב. במקרה שכזה צריך להתאמץ הרבה יותר ולהוכיח מעל ומעבר שאנו אכן חזרנו בתשובה אמתית.

מהו מעמד האשה ביהדות?

רבים טועים לחשוב שמעמד האשה ביהדות הוא נמוך משל הגבר ושחס ושלום האשה מושפלת ובזויה. האמת היא שאת עיקר התיקון צריך לעשות הגבר עצמו, ולכן ההתמקדות העיקרית של התורה היא בו. לנשים יש הרבה פחות מה לתקן ולכן די להן במעט מצוות. הנשים באו לכאן בעיקר כדי לסייע לגברים לעשות את התיקון שלהם כראוי. יוצא שדווקא הנשים מתוקנות יותר וקרובות יותר לשלמות. הנשים נמצאות בדרגות גבוהות משל הגברים, ולכן למשל הן לא צריכות ללמוד תורה או להתפלל במניין כדי לצמוח כמו הגבר. אלא שהעולם הזה הוא עולם התיקון, ולכן מי שצריך לעשות את עיקר העבודה הוא הגבר. הדבר דומה לאדם בעל שליטה טובה במקצוע מסוים שעוזר לאדם אחר שלא כל כך מבין במקצוע הזה. את עיקר העבודה, את הלימוד ואת המבחנים עושה מי שעדיין לא שולט בתחום. בוודאי שהאדם שעוזר לו לא יקנא בו ויאמר שגם הוא רוצה לעשות מבחנים, או שישאל "מדוע כל ההתמקדות היא רק על מי שלומד?"… כך הנשים כבר מתוקנות ואינן צריכות את העולם הזה כדי לתקן. הגברים צריכים להיות העיקר, כי הם אלו שעובדים כעת כדי לתקן ולעבור את המבחנים השונים. לכן מובן מדוע הגבר מברך "שלא עשני אשה" – שזה הרי עולם התיקון ובעזרת הברכה אנו יכולים לברר ניצוצות ולתקן. אנו מברכים את הברכה הזו סמוך לברכות "שלא עשני גוי" ו"שלא עשני עבד", משום שכל אלו אינם חייבים בתרי"ג מצוות, אלא בפחות, ואנו מברכים על שנתן לנו את המצוות ואת האפשרות לתקן את שקלקלנו. האשה מברכת "ברוך שעשני כרצונו" משום שהאשה היא בדיוק רצונו של השם יתברך. היא לא צריכה לתקן הרבה כמו הגבר כדי להתקדם (כל עוד היא לא קלקלה בעצמה במהלך חייה), אלא היא נבראה בדיוק לפי רצון השם במושלמות.

עליות וירידות

תיקון העולם מגיע על ידי הפרדת הקליפות הרעות וגילוי הטוב הפנימי ששבוי בתוך אותן קליפות, כלומר על ידי הבירורים שאנו עושים בין טוב לרע. לכן יהיה פשוט יותר להבין שכל הירידות שלנו בחיים הן מועילות וטובות, בתנאי שאנו משתמשים בהן כדי להתעלות כמובן. הנפילות שלנו מגיעות לצורך, שהרי כאשר אנו נופלים למקומות לא טובים, אנו יכולים להגיע לקליפות שנמצאות למטה. מצד אחד, מאוד מסוכן שם ואנו עלולים חס ושלום להידבק באותן קליפות. אדם יכול למשל להכניס טלוויזיה לביתו ולקבל כדרך אגב לתוך התת מודע שלו דברי כפירה שמסירים את האמונה בהשגחה הפרטית. אדם יכול להסתובב עם אנשים רחוקים מתורה ומצוות ולאט לאט להיחלש באמונה. במקום ללכת לבית הכנסת הוא ירצה ללכת אתם למועדון ובמקום לשמור שבת הוא ירצה לצפות אתם במשחק כדורגל בטלוויזיה. זה עלול להיות מאוד מסוכן למטה בין הקליפות. אך מצד שני, הוא יכול לקלף את הקליפות ולהעלות את ניצוצות הקדושה שנכלאו בתוכן למקום גבוה יותר. הוא יכול למשל לעזור לחברים שלו למצוא את האמת ואת משמעות החיים. הוא יכול לשכנע אותם שהטלוויזיה מזיקה להם ושאדם יהודי צריך לשמור שבת. הוא יכול להחזיר את חבריו בתשובה וכך להתעלות למקומות עצומים. במקרה שכזה, ניתן לראות שהירידה עצמה הייתה חיובית מאוד. שהרי אילו היה נשאר למעלה, הוא היה פחות או יותר באותה הדרגה, אך כעת כשירד למטה הוא עלה למקום גבוה יותר משהיה בהתחלה משום שזכה להעלות ניצוצות קדושה רבים שלא היה זוכה להעלותם אילו לא היה יורד לאותו המקום. הדבר דומה לאדם שפותח עסק, בהתחלה הוא רק משקיע מאמץ, כסף ומשאבים רבים ומפסיד מכל זה, נראה שהוא בנפילה רצינית. אך לאחר מכן אם הוא יעשה את הצעדים הנכונים ויתרכז במטרה, העסק יכול לצמוח ואותה נפילה תהפוך לצמיחה שתביא אותו למקום הרבה יותר טוב משהיה בהתחלה לפני שפתח את העסק.

כאשר אנו נתקלים בנפילות וירידות בחיינו, אנו בדרך כלל מקבלים עצבות ועלולים חס ושלום להגיע לייאוש. אנו מרגישים שאנו לא מוצלחים או לא טובים מספיק. הדבר בולט בעיקר כאשר כולם מסביבנו מצליחים יותר ונמצאים בעליה בחייהם. אדם מחליט לחזור בתשובה ומבין שזה כלל לא קל, הכל הולך לו בצורה קשה והוא נופל כל פעם מחדש. אנו רואים כמה החיים פשוטים וקלים לכולם מסביבנו, ורק לנו הכל חייב להיות מסובך כל כך. אנו מנסים לשמור שבת ולא מצליחים, מנסים להתמיד בשיעורי תורה וזה לא הולך, מנסים להימנע מלשון הרע ויוצאים לנו רק דברים לא טובים מהפה. אנו נמצאים בנפילות ורוצים רק להתחזק ולהתעלות. אלא שצריך לזכור שהירידה שלנו והמקום שלנו למטה, אמנם בוודאי לא חיובי ומאוד מסוכן אם נישאר בו, אך אם נעלה מעלה ונצליח להפריד את הקליפות הרבות שנדבקו בנו, נזכה להגיע למקום גבוה לאין שיעור. יוצא שאנו יורדים מעט כדי לעלות לאחר מכן למקום גבוה יותר משהיינו בו בתחילה. אדם שהיה בתוך כל הקליפות ועלה למעלה עשה דרך ארוכה ומשמעותית הרבה יותר ממישהו שהיה כבר למעלה ועלה עוד טיפה. אדם שהיה מחלל שבת והתאמץ ועבד על עצמו עד שכעת ברוך השם הגיע להיות שומר שבת כהלכתה נמצא בדרגה גבוהה יותר ממי שזה כלל לא מאמץ בשבילו לשמור שבת והוא עושה זאת מתוך הרגל. עצם הירידה נותנת לנו פוטנציאל אדיר של התעלות לדרגות שלא הכרנו. כמובן שזה מאוד מסוכן ובוודאי לא כדאי לרדת בכוונה כדי להעלות ניצוצות מלמטה, אך אם אנחנו כבר שם, זה בוודאי לא מקרה וכדאי לנצל את הזכות שהקדוש ברוך הוא נתן לנו כדי להעלות את הניצוצות משם ולא חס ושלום להידבק בקליפות שנמצאות סביבנו.

הגאולה

אם נתבונן במהלך ההיסטוריה של העם היהודי, נגלה שפעם אחר פעם נכנסנו לצרות וירדנו לטומאה, ודווקא משם צמחה לה הישועה. עם ישראל ירד למצריים שהייתה שיא הטומאה לעבוד עבודות פרך. הייתה להם ירידה רוחנית עצומה, אך דווקא מתוך הצער והכאב הם החלו לצעוק לקדוש ברוך הוא ולהתפלל מעומק הלב. מתוך המקום הכי נמוך שאפשר לרדת, מתוך הקליפות הכי קשות, הם זכו לגאולה ומשם עלו למקום שלא יכלו להגיע אליו אלמלא היו יורדים לשיא הטומאה ומבררים את ניצוצות הקדושה החבויים בתוכה. מתוך שיא הטומאה הם זכו להגיע לשיא הקדושה כאשר הגיעו לקריעת ים סוף, אכילת המן, מעמד הר סיני וקבלת התורה. ההיסטוריה חזרה על עצמה מאז פעם אחר פעם. ספר התנ"ך גדוש בסיפורים כאלו וגם לאחר מכן בתקופות השונות. עם ישראל נחלש באמונה, נופל לקליפות ומקבל מכות חזקות, אך מתוך כל זה זוכה לישועה ומתרומם למקום גבוה יותר משהיה. כל המלחמות והאינקוויזיציות שעברנו היו לתועלת. בזכות השואה הנוראה זכינו לחזור ולהתיישב בארץ ישראל לאחר 2000 שנות גלות. בזכות גזירות על היהודים זכינו לשמחת חנוכה ופורים. מתוך הרע אנו יכולים לאסוף את ניצוצות הקדושה הטובים ולהעלות אותם איתנו. לאחר שהעלינו את כל ניצוצות הקדושה מתוכו, אין כבר עוד טעם באותו רע מוחלט לבדו שלא מכיל ניצוצות טובים. לכן מעצמות ענקיות כמו מצריים, פרס, יוון וכל השאר פשוט נמחקו ונעלמו להן לאחר שלא נשארו להן כלל ניצוצות קדושה שייתנו להן חיות. כל עוד הקליפה מחביאה בתוכה אפילו ניצוץ אחד של טוב יש בה תועלת, אך אין טעם בקליפה שאינה מכילה פרי בתוכה כלל. עם ישראל במשך כל ההיסטוריה אוסף ניצוצות קדושה, רואה ישועות וממשיך הלאה.

כך בסייעתא דשמייא תגיע הגאולה השלמה העתידה להגיע בכל רגע. דווקא מתוך הטומאה שאנו נמצאים בה, מתוך הדור הירוד שלנו, מתוך ההוללות, הנועזות, הרציחות, התאוות, ההפקרות, הפריצות, החוצפה וכל הדברים הגרועים ביותר שאנו רואים במו עינינו שקיימים בדור הזה ומעולם לא היו בדורות הקודמים, מתוך כל זה בעזרת השם יתברך תבוא הגאולה השלמה. דווקא כאשר ירדנו לשיא הטומאה, דווקא כאשר מסביבנו ישנו ים של כפירה, דווקא כאשר המצב נראה גרוע וכביכול אין שום מוצא ושום פתרון, דווקא אז הכל פתאום מסתדר ומגיעה הישועה.

מלבד הגאולה השלמה שתסיים את כל תהליך התיקון שעברנו, ישנה גם הגאולה הפרטית ששייכת לכל אדם בצורה אישית למצבו. לכל אחד מאיתנו צרות וייסורים רבים. חשוב לדעת שאסור להתייאש מכל מכשולי החיים, אלא צריך לנצל את הירידות כדי לאסוף את הניצוצות הלכודים בתוך הקליפות שאנו עוברים דרכן. מתוך אותן קליפות וייסורים לא נעימים שאנו עוברים בדרך, הקדוש ברוך הוא מצמיח לנו את הישועה.

1עיין בספר "מסילת ישרים" של הרמח"ל בתחילת פרק א'.

2במדבר יב' פסוק ג' נאמר: “והאיש משה ענו מאוד מכל האדם…”

3סטרא אחרא – הצד האחר (בארמית). הכוונה היא לצד שאינו מהקדושה, אלא מגיע מצד הטומאה.

4בראשית יח' בתחילת הפרק. תחילת פרשת וירא, מסופר על אברהם אבינו שעמד בפתח האוהל כחום היום. המדרשים אומרים שזה היה היום השלישי למילתו של אברהם והקדוש ברוך הוא הוציא חמה מנרתיקה (חום כבד מאוד שאף אחד לא יוצא מביתו) כדי שלא יבואו אורחים ואברהם יוכל לנוח. אלא שאברהם חיכה לאורחים בפתח האוהל למרות החום הכבד כי יותר ממה שהרגיש צורך לנוח מכאבי המילה, הוא הרגיש צורך לעשות חסד עם אחרים כדי להידמות לבורא.

5נאמר בדברים ל', פס' יט': “ובחרת בחיים".

6במסכת סנהדרין נט עמוד א' מתואר שהמלאכים היו צולים לו בשר ומסננים לו יין.

7מסכת סנהדרין, צט' עמוד א': "מקום שבעלי תשובה עומדים שם צדיקים אינם עומדים"

8משנה במסכת יומא, פה' עמוד ב': “האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.”

 

צור קשר | הלכות מתחלפות לבעלי אתרים | ספר חינם להורדה