בע"ה נעשה ונצליח. היום ז׳ בשבט ה׳תשע״ט

מחפשים את האמת פרק ז' – הדרך אל האמונה

לאחר שחוקרים את הנושא ומבינים בדרך ההיגיון שיש בורא, שהוא תמיד איתנו ושהתורה ניתנה מהשמיים, לאט לאט הדברים הופכים להיות אצלנו ברמת הידיעה. אם כך צריך להבין מה שייך לכאן בכלל המושג "אמונה"? למה חשוב להאמין כשלכאורה "לדעת" זה נחשב למשהו מבוסס ומוצק יותר? בפיזיקה למשל, יש המון דברים שאנחנו כלל לא מכירים, לא ראינו מעולם וגם לא חקרנו. מדענים שאנו כלל לא מכירים מבצעים חקירות ותצפיות שונות, מניחים הנחות ולבסוף מסבירים לנו את החוקים. בכל זאת, אף פעם לא תשמעו מישהו ברחוב אומר "אני מאמין בפיזיקה…" זה ישמע מגוחך לגמרי. הרי לכאורה האמונה היא חסרת ערך כאשר ישנה ידיעה אמתית, אז כאשר אנו יודעים פיזיקה, האמונה היא מיותרת לגמרי. אין מישהו שיאמר שהוא מאמין במתמטיקה, אפילו שכל המתמטיקה מבוססת על הנחות יסוד לא מוכחות, כולנו "יודעים" שהיא נכונה. בפיזיקה הרי מגלים המון סתירות, ויודעים בוודאות שיש דברים לא הגיוניים שכנראה הם לא נכונים. מדי פעם מורידים ומכניסים חומר לתכניות הלימודים משום שמוצאים מסקנות חדשות שסותרות את אלו שהיו לפני כן. אז מה גורם לכל זה להישאר כ"מדע" עד כדי כך שאין טעם להשתמש במלה "אמונה", אלא ב"ידיעה"?

כדי להבין את זה, צריך להבין את משמעות המלה "אמונה". הנטייה היא לחשוב שהאמונה נכנסת לתמונה כאשר ישנו חוסר ודאות בדברים הנמצאים מעבר להבנתנו, כלומר אם אנו לא יודעים משהו בוודאות אז נשאר רק להאמין. הידיעה נראית לכאורה חזקה הרבה יותר מהאמונה האישית שלנו. אבל למעשה, זה בדיוק הפוך ממה שאנו חושבים. לאמונה כוח עצום, והיא חזקה הרבה יותר מכל ידיעה. האמונה היא כוח עצום שאנו מקבלים מעולמות עליונים, הידיעה לעומת זאת היא ההיגיון שהגענו אליו על פי הדברים שראינו, שמענו וחקרנו בעולם הזה. כמובן שאותו היגיון הוא מאוד מוגבל ומצומצם, הוא עשוי בקלות להטעות משום שאם טעינו במקצת בחקירה או שרק חשבנו שראינו או שמענו דבר כלשהו, כל ההיגיון מתעקם. הבעיה הגדולה יותר היא שאנו כל כך סומכים על ההיגיון ובטוחים שעל ה"ידע" שלנו אין עוררין. לכן אדם יכול לשמוע חדשות ולספר לכל העולם על הידע החדש שלו. הוא לא מבין שחצי מהדברים הם שקרים והחצי השני הוא קטעים מהאמת שרשת החדשות החליטה שהם מספיק מושכים רייטינג כדי להעלות אותם לשידור. הידיעה מבוססת על הדברים שאנו מכירים מהעבר, אנו חוקרים את מה שהיה אתמול ויודעים שזה מה שיהיה גם מחר. זה מאוד מצומצם ומוגבל. האמונה לעומת זאת פותחת את האופקים ויכולה להביא אותנו למקומות חדשים וגבוהים יותר.

צריך להבין שגם הידיעה עצמה היא סוג של אמונה שהשתרשה בנו. בגיל שנה לימדו אותנו שצבע אדם נראה כך וירוק נראה כך. מתוך אמונה בהורינו ומלמדנו שאכן הם דוברים אמת ושהם בעצמם יודעים על מה הם מדברים, הגענו למה שכעת אנו קוראים ידיעה. כעת אנו יכולים לומר בבטחה שאנו יודעים שזה אדום וזה ירוק. אך למעשה יוצא שאין כלל ידיעה, אלא רק אמונה. שהרי מתוך האמונה בסביבה שלנו שלימדה אותנו את כל הדברים שאנו "יודעים", הגענו לאותו מצב של ידיעה. אך אם יתברר לנו שההורים, המורים, החברים וכל הסביבה שלנו שיקרה לנו, או שהם בעצמם לא ידעו את האמת, אז בעצם כל הידיעות שלמדנו מהם הן כבר לא ידיעות אמתיות. גם בדברים הבטוחים ביותר מבחינתנו שאנו יודעים בוודאות מוחלטת, אנו למעשה רק "מאמינים" בהם. אנו מאמינים במדענים, בטבע, בחוקרים ובעוד המון אנשים מבלי להיות אפילו מודעים לכך שאנו מאמינים בהם.

קצת חומר למחשבה… האם לא יתכן שכל אלו שכלואים ומוגדרים כ"משוגעים" בתוך מוסדות סגורים לחולי נפש, רואים למעשה את האמת בעוד שכולנו המשוגעים האמתיים שחיים בשקר בתוך חלום? הרי הסיבה היחידה שאנו נחשבים ל"נורמליים" היא בגלל שאנו הרוב. מה שמקובל לכנות ידיעה, אלו דברים שהרוב המוחלט של האנשים יסכימו עליו ולא יסתרו אותו. אלא שאולי ישנו מיעוט שרואה את האמת, ואותו אנו מחשיבים ל"חולי נפש" ואנו בטוחים שהם מדמיינים הכל. אולי אנחנו שכביכול רואים את הדברים כמו רוב העולם חולי הנפש האמתיים שפשוט לימדו אותם לחיות בשקר ודמיון מגיל 0. אולי כל מה שלימדו אותנו הוא בעצם כלל לא נכון, אולי אנחנו מסתכלים על כל הבריאה הזו ממבט עקום ומעוות ומקבלים חיזוקים מהחברה שלמדה את אותם הדברים שאנחנו למדנו גם כן בצורה עקומה. הרי בסופו של דבר, ברגע שמשרד החינוך למשל מחליט על משהו שנכנס לתכניות הלימודים, מאות אלפי ילדים קטנים ילמדו את זה כאמת מוחלטת, בין אם זה נכון ובין אם לא. דוגמה קלאסית לכל זה היא שלפני כמה מאות שנים כולם היו בטוחים שהעולם שטוח (חוץ מהיהודים שידעו שהוא עגול על פי המקורות1). אילו מישהו היה מגיע ואומר לכולם שהעולם עגול, כולם היו חושבים שהוא חולה נפש שמדמיין דברים.

הידיעה שלנו מורכבת רק ממה שאנו קולטים על פי החושים שלנו. אנו יודעים דברים המוגבלים אך ורק לעולם הזה. אנו מנסים להבין את הדברים על פי ההיגיון שלנו והופכים את ההבנה הזו לידיעה. אבל אסור לשכוח שהעולם הזה הוא עולם השקר, כולנו יודעים שהמציאות האמתית היא הרבה יותר מורכבת ונסתרת ובוודאי שלא נוכל לקחת את כל הגורמים בחשבון. כדי לצאת מהמוגבלות של עולם השקר, ולנסות להבין את האמת, אנו זקוקים לאמונה שנמצאת מעל החומר וההיגיון. האמונה היא קשר ישיר לבורא שמביאה אותנו לחיות מעל הטבע. לכן אין מזל לישראל, אלא רק לגויים. משום שיהודי יכול לבטל גזירות ולשנות מציאות בעזרת האמונה שלו. בעזרת האמונה ניתן לצאת מכל גבול אפשרי, והיא תהיה חזקה יותר מכל ידיעה. אמנם אנחנו יודעים שלעולם יש חוקים קבועים, אבל עם מספיק אמונה אפשר לשנות אותם.

מציאות

האדם בוחר לעצמו את המציאות שלו מתוך האמונה. כשאנחנו מאמינים במשהו בביטחון מוחלט, הבורא הופך לנו אותו למציאות. ברוב המקרים, אנו בוחרים להאמין במה שהיה בעברנו ולזה אנו קוראים ידיעה. לאחר שאנו מעצבים לעצמנו את המציאות שבחרנו, שהיא אותה ידיעה, אנו מקבלים "הוכחה" לכך שצדקנו וכך אנו יכולים להמשיך להאמין באותה ידיעה בצורה חזקה יותר. ניקח דוגמה להבנת הדברים: אדם שניסה להיגמל מעישון מספר פעמים ללא הצלחה, ירצה לנסות שוב להיגמל. כאשר יתחיל הוא ייזכר בכל הפעמים בהן נכשל, ומכך יבין שאין לו סיכוי להצליח, משום שהוא "יודע" שבכל פעם שהוא מנסה להיגמל – הוא נכשל. מתוך האמונה בכישלון הוא יביא לכך שהוא שוב ייכשל גם הפעם, וכך האמונה של הכישלון תגדל עוד יותר ובעקבותיה יגיע היאוש. גם אם היה לו סיכוי להצליח להיגמל, האמונה שלו בייאוש הקטינה את אותו הסיכוי בצורה משמעותית. לעומת זאת אילו היה מחליט במחשבה שלו שברור לו שהוא יצליח בכך, הכל היה שונה. אנו רואים מעשים בכל יום שהעשירים מתעשרים, החכמים מחכימים, המוצלחים מצליחים וכל מי שרגיל למציאות מסוימת, קל לו להצליח באותה מציאות. אדם עשיר יכול לרדת מנכסיו, להיכנס לחובות ולהיות במצב יותר גרוע מעניים רעבים ללחם. אבל בזכות האמונה והביטחון שלו, הוא יכול פתאום לקחת הלוואה ולהרוויח מיליונים. העני לעומתו כנראה שיישאר עני, כי הוא קודם כל עני במחשבה ובאמונה שלו. זו בעצם המציאות שהוא בנה לעצמו. ברור שהקדוש ברוך הוא הביא אותו לזה ויש לכך סיבה טובה לשם התיקון שלו, אבל מבחינה ארצית של הדברים, הוא לא מאמין שהוא יכול לצאת מהעוני שלו. כאשר אדם רוצה לעשות שינוי, השינוי הוא קודם כל בראש. לאחר שיש מספיק אמונה וביטחון, הדברים הופכים לקלים הרבה יותר.

ישנה דרך טובה ומועילה לעצב את המציאות. אנו יכולים לבחור להאמין בכוחו הבלתי מוגבל של הבורא, ומתוך האמונה הזו נוכל לעצב לעצמנו מציאות שונה לגמרי מכל מה שהכרנו. הרי מתוך אמונה בבורא הכל יכול, נוכל לפרוץ כל גבול אפשרי. המציאות שלנו תהפוך להיות לבלתי מוגבלת כמו האמונה שלנו. מי שמתבונן בדברים ומאמין בבורא באמת ובביטחון מלא, יכול לעצב לעצמו מציאות על פי רצונו. לכן כאשר צדיק גוזר גזירה כלשהי, הקדוש ברוך הוא מקיימה2.

ניקח כמה דוגמאות מוחשיות כדי להבין טוב יותר את הדברים. לא מעט אנשים בעולם חוו מוות קליני, בו הצוות הרפואי יודע בוודאות שהאדם השוכב ממולו מת, וכנגד כל היגיון אפשרי, פתאום הוא חזר לחיות. על פי ידיעה בלבד, האדם הזה חשוב כמת. האמונה היא זו שהחייתה אותו. כשנתבונן בכל ההישגים של האדם, נמצא שתמיד יש מישהו שפורץ את הדרך כנגד כל העובדות והסיכויים, רק בעזרת אמונה פשוטה. לאחר שכבר פרצו את הדרך, כולם כבר יודעים את מה שפעם רק מעטים האמינו בו. פעם היו שני אחים משוגעים שהאמינו שאפשר לטוס, כשכולם ידעו שזה לא אפשרי. היום כולנו יודעים שזה כן אפשרי, בזכות אותה אמונה שלהם. שיאי עולם נשברים פעם אחר פעם. לאחר שהם נשברים, פתאום ישנם הרבה שמסוגלים להגיע לתוצאות דומות. אז איפה הם היו עד עכשיו? הרי אם הם היו עושים זאת לפני שנשבר השיא, הם היו אלו שזוכים לשבור אותו. אבל העניין הוא שפעם הם לא היו מסוגלים לעשות זאת, משום שהם לא ידעו שניתן להגיע לתוצאה שכזו. תמיד ישנו סטטוס קוו שנותן לנו גבולות דמיוניים שאותם כביכול לא ניתן לעבור. אבל אם האדם ישתמש בכוח האמונה שלו, הוא יכול לחצות את הגבולות האלו ולהגיע למקומות חדשים. לאחר שמישהו האמין והוכיח לאחרים, אז זה הפך להיות ברמת הידיעה. בעזרת האמונה שלנו, אנו יכולים ליצור ידיעה חדשה שלא הייתה קיימת קודם לכן.

לצאת מהבעיות

כאשר יש לנו בעיה כלשהי המטרידה אותנו, אנו יכולים לחשוב במשך שעות וימים על פתרונות אפשריים, ועדיין לא מוצאים כלום. על פי שכל והיגיון אין שום דרך אפשרית לצאת מאותה הבעיה. אבל האמונה היא הרבה מעל שכל והיגיון. ברגע שאנו מאמינים, ללא שום קשר לידיעה שלנו, הפתרון יגיע ממקום שבכלל לא היינו חושבים עליו. אילו צבא ענק היה בא לתקוף עם קטן שלא מחזיק אפילו בחייל אחד, כל אחד מהעם היה נכנס ללחץ וחושב על כל דרך אפשרית לצאת מהמצב הסבוך. כשזה קרה לחזקיה המלך, הוא פשוט בחר לבטוח בבורא והבורא חיסל את כל הצבא בלילה אחד. מתוך ידיעה לא היינו יכולים לבחור בדרך הזו, חייבים אמונה בשביל זה, לפרוץ גבולות. כשכל הרופאים מתייאשים מחולה מסוים, יש לו בחירה לדעת או להאמין. הוא יכול לתת את כל ההסברים הכי משכנעים בעולם לכך שאין לו סיכוי, ובכך באמת לאבד סיכוי, כי הוא יוצר לעצמו את המציאות. או שהוא יכול לבחור להאמין ולהתפלל באמונה פשוטה ולפרוץ את כל גבולות וחוקי העולם, ואז לחזות בנסים מופלאים שמתרחשים בכל יום בבתי החולים. הידיעה היא מוגבלת על ידי הקליטה המוגבלת שלנו והחושים המוגבלים שלנו הנמצאים בעולם השקרי, אבל האמונה חזקה יותר מהכול ובעזרתה אפשר להגיע למקומות שכלל לא חשבנו שקיימים. אנו יכולים להתחבר בעזרתה לאינסוף ולקבל כוחות שלא היינו חולמים עליהם.

אדם שהתרגל לדבר שאינו טוב נמצא בבעיה רצינית של ידיעה. אדם עלול להתרגל למציאות לא טובה, להתרגל להיות חולה במחלה כרונית, להתרגל להיות עצוב, להתרגל לחוסר סיפוק מחיי הנישואין, להתרגל לכך שהשכנים מציקים, להתרגל להיות לא מוצלח או להתרגל לכל דבר אחר שהוא לא רוצה בו. אותו אדם מכניס את אותו הרגל לרמת ידיעה, שהרי אם הדברים היו כך אתמול, לפני שבוע ולפני שנה, אז בוודאי שהם יהיו כך גם מחר שהרי זו המציאות. כאשר הוא תופס את המציאות בצורה שכזו, הוא מאמין בה. ברגע שהוא מאמין שכך היא המציאות, הוא באמת הופך את המציאות שלו לכזו. אם הוא באמת יזכה להאמין שהמציאות היא טובה ושכל הצרות שיש לו כעת הן זמניות בלבד ובכל רגע הקדוש ברוך הוא יכול להעלים אותן, הוא יעצב לעצמו מציאות שונה לגמרי, טובה הרבה יותר.

לכולנו יש בעיות. כל אחד מאיתנו אלוף בלתת תירוצים והסברים למה יש לנו את הבעיות הללו ולמה אין שום סיכוי בעולם שהם ייעלמו בעתיד הקרוב. אם מישהו יעז לנסות לעודד אותנו מיד נסביר לו שהוא בכלל לא מבין את המצב ונחדד את הבעיות שלנו עוד יותר. כולנו יודעים להסתכל היטב איך שנכשלנו אתמול, ולכן אין סיכוי שנצליח מחר. אנחנו משכנעים את עצמנו כל כך חזק בזה, כך שאובדת לנו כל תקווה. כולנו יודעים שעל פי כל חוקי הטבע והעולם הבעיות האלו כאן כדי להישאר. כולנו "יודעים". אבל אנחנו לא חייבים לבחור בידיעה, אפשר לבחור להאמין. אין אדם שלא קרה לו לפחות מקרה אחד בו האמונה ניצחה את הידיעה. האמונה חזקה הרבה יותר והיא כלל לא מוגבלת, כל מה שצריך זה להתנתק מכללי העולם ולבחור להאמין. הבעיה היא רק שאנו בוחרים בידיעה ובכך מבטלים את כוחה העצום של האמונה התמימה. אנשים מחוברים לחדשות כמו אינפוזיה, מסתכלים תמיד מסביבם לראות מה אומרים אחרים, מנסים להתיישר על פי חוקי החברה וכך מגיעים למצב של החלשת האמונה. אדם שצופה בחדשות באוטובוס שהתפוצץ למשל, לא יהיה מסוגל להאמין בטוב באותו רגע, הוא הרי "יודע" שקרה שם משהו רע מאוד. אלא שאנו לא קולטים שדווקא האמונה הלא טובה הזו שהידיעה מביאה, היא זו שמעצבת לנו את המציאות. אז אם נחשוב טוב – יהיה טוב, אך אם נחשוב פחות טוב, אז יהיה פחות טוב חס ושלום.

לא חייבים לחכות לבעיות ולמצבים הקשים כדי להאמין. אפשר לעשות זאת גם כשהכול בסדר איתנו. בכל דבר שאנו רואים בעינינו, יש אינסוף עצום שלא ניתן לראות. בכל צליל שאנו שומעים מסתתרים אינסוף צלילים מחוץ לטווח התדרים שהאוזן יכולה לקלוט. בכל דבר גשמי מסתתרים סודות רוחניים אינסופיים. במקום לקבל את העולם בצורה בה הורגלנו, אפשר לבחור להבין שאנו לא יודעים כלום, ושבמציאות האמתית הכל שונה מהדרך בה אנו קולטים את הדברים.

אפשר ליהנות מכל רגע בחיים, ללא שום קשר למצב בו אנו נמצאים. כל אדם יכול לבחור ברגע זה לעזוב את הכל, לשכוח מהידיעה ולהתנתק מהמחשבה, לא לזכור מי הוא ומה הוא, לא לחשוב על חוקי העולם או מה נמצא סביבו, לא לסחוב את הצרות על הגב, אלא פשוט להתנתק מהכול, ורק להיות. להתחבר לאינסוף הקדוש. לא לחשוב על איך לעשות את זה, אלא פשוט לתת לזה לקרות. ה"אני" הפנימי שנמצא בתוכנו וכל אחד מרגיש אותו, לא שייך דווקא למציאות הזו שאנו רגילים אליה. הוא היה אותו "אני" גם כשהיינו קטנים וכל המציאות שלנו הייתה שונה. התפיסה הייתה שונה לגמרי והכל היה אחרת, ובכל זאת אנו זוכרים את אותו "אני" שחושב ומרגיש כאותו "אני" של היום. מעל כל תאווה ורצון, ומעל כל חוקי הטבע, בגשם או בשמש, בחום או בקור, בבית או בחוץ, כשמשפילים אותנו או כשמחמיאים לנו, בעושר ובעוני, כשאוהבים או כששונאים, הוא נשאר תמיד אותו דבר ולא משתנה. הוא לא תלוי בכלום ולא צריך כלום. הוא חלק אלוקי שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו ודרכו אנו יכולים להתחבר לעולמות עליונים. הוא לא מושפע כלל מהצרות שלנו ויכול להתחבר לקדוש ברוך הוא בכל מצב. כל אחד בדיוק במצב בו הוא נמצא ברגע זה, או בכל רגע אחר בחייו, יכול להחליט פשוט להיות, ובכך הוא מתחבר לקדוש ברוך הוא, ומקבל ממנו שפע עצום מעל כל דבר שניתן להגדיר במלים. כל מה שצריך זה רק להאמין ולתת לדברים לקרות. חשוב לשמוח כי הכל עכשיו מצוין, אנחנו נמצאים במקום הכי טוב שאפשר להיות בו. לכן הנביאים היו מקבלים נבואה רק מתוך שמחה. אפילו את נבואות החורבן שמתארות זוועות שמתרחשות, הנביאים קיבלו מתוך שמחה. שהרי לא היו מושפעים מהעולם הזה באותם רגעים, אלא היו מחוברים למציאות עליונה. יש לנו מחסום גדול של ידיעה שמפריע לנו מלפרוח. הידיעה מגבילה אותנו לעולם הזה, וחוסמת את האמונה שרוצה להגיע רחוק הרבה יותר. רק צריך לבחור באמונה, להתנתק מהידיעה ולתת לחיבור שלנו לבורא יתברך לעשות את העבודה במקומנו.

להביא את האמונה לחיי היום יום

הרגעים החזקים והיפים שלנו, בהם אנו נמצאים בשיא אמונתנו, חולפים מהר מאוד לצערנו, ואז אנו מוצאים את עצמנו שקועים שוב בתוך החיים הרגילים והחומריים אליהם כבר התרגלנו. השכחה גורמת לנו לאבד את הרגש העז שאנו מקבלים מתוך רגעי האמונה העצומים שלנו. אנו יכולים לשמוע דבר תורה כלשהו, לקבל חיזוק מרב גדול או לחזות בנסים מול עינינו וזה ישפיע עלינו בצורה חזקה. אך עם זאת, לאחר כמה ימים כבר לא נזכור כלום ונחזור לחיות בשגרה שלנו. עניין קיום המצוות הוא להכניס את האמונה לחיים הרגילים שלנו. אנחנו לא צריכים להפסיק לאכול למשל כדי להפוך להיות רוחניים, אלא נברך לפני ואחרי שנאכל את הברכה המתאימה ואז נהפוך גם את האוכל שלנו לרוחני ומכאן נוכל להתעלות. לא צריך להתנתק מהגשמיות, אלא לקחת את הגשמיות ולהעלות אותה לדרגה רוחנית. אף אחד לא הופך להיות אדם רוחני גדול ביום אחד. כדי להכניס את הרוחניות לחיים אנו צריכים לעשות פעולות גשמיות שונות שיביאו אותה. בהתחלה הכל נראה אמנם טכני וחומרי, אך זה מה שמביא לאחר מכן את הרוחניות.

ככל שנחשוב ונלמד יותר על נושאי אמונה ורוחניות, כך נחדיר את זה ללבנו ונוכל להשתמש באמונה הזו בצורה חזקה יותר. כל אדם נמצא ברמה רוחנית מסוימת ביחס לעצמו. ישנם דברים שהוא מסוגל להתמודד איתם וישנם כאלו שעדיין לא. כאשר הוא יחזק את אמונתו, הוא יוכל להגדיל בהדרגתיות את עצמת ההתמודדות שלו ויחליש בהתאם את הדברים שנראים לו קשים. לכל אחד ישנה איזושהי נקודת שבירה שמעבר אליה הוא לא מסוגל כרגע לבטל את הידיעה והגבול אל מול האמונה. אך עם מספיק עבודה עצמית, ניתן לבטל את הגבול הזה ולהתקדם לכיוון האינסוף. ילד קטן לומד לזחול, לאחר מכן כשיש לו מספיק אמונה הוא לומד ללכת. אילו היינו מספרים לאותו תינוק שהוא יגדל ויצטרך לפרנס משפחה ולשלם ארנונה הוא היה מתעלף במקום. כאשר הוא עדיין לא למד לזחול, בוודאי שהוא אינו מוכן לזה, אך כאשר מתקדמים לאט לאט, שלב אחר שלב, ניתן להגיע למקומות רחוקים שכלל לא היו בדמיון שלנו קודם לכן. כך כל החיים שלנו בנויים משלבים רבים שאנו צריכים לעבור בהתחזקות באמונה, וכך ניתן להתקדם לשלב הבא. אם נתחזק באמונה ונסיר את המוגבלות הגשמית, נוכל להגיע בעתיד לדברים שהיום כלל לא נראים לנו אפשריים.

בזיעת אפך

לבורא אין כל בעיה לתת לנו את כל הכסף שאנו זקוקים לו בלי שנעשה דבר. במקרים רבים אנו אכן מאמינים שהכול מלמעלה ורק השם מחליט כמה כסף נרוויח, אך עם זאת ההתנהגות שלנו מוכיחה את ההפך הגמור בכך שאנו עובדים שעות נוספות ומתעצבנים על אחרים שלוקחים לנו את הפרנסה או על מי שמצליח יותר מאיתנו. בכל הנוגע לכסף אנו נעשה הרבה מעבר להשתדלות המוטלת עלינו כדי להרוויח עוד כמה שקלים. אנו סותרים את עצמנו בהתנהגות הזו, שהרי אם הכל מלמעלה ורק השם יתברך קובע כמה נרוויח, אז איך ניתן להרוויח עוד כמה שקלים מעבר למה שהוא קבע? מה יעזרו לנו השעות הנוספות בעבודה? ואם נאמר שהשם רצה לתת לנו יותר החודש, אז הוא ארגן לנו שעות נוספות, אז גם אם לא נעבוד בשעות האלו נקבל זאת ממקום אחר, שהרי כמה שהשם החליט לתת לנו, זה מה שנקבל, ולא תעזור שום השתדלות גשמית נוספת.

עניין ההשתדלות והאמונה בפרנסה הוא מורכב מאוד. מצד אחד, קל לראות שיש אנשים שאינם משתדלים הרבה ובכל זאת מזלם פורח, ולעומתם אנשים שעובדים מהבוקר עד הלילה, ועם כל זה בקושי סוגרים את החודש. בנוסף אנו רואים שישנם אנשים משכילים ומוצלחים עם תואר שני שכבר שנים מחוסרי עבודה, ולעומתם אנשים שנחשבו ללא מוצלחים שפתחו איזו מכולת שכונתית ועשו מיליונים. יוצא מכל זה שההשתדלות היא בוודאי לא הקובעת ולכל אחד נכתב בשמיים מה יקרה אתו. לעומת זאת, ברור לכולנו שאם נחליט לשבת בבית מבלי לעבוד, מהר מאוד נגמור את כל החסכונות מבלי שיהיה לנו מקור הכנסה. אם כן, יוצא שכדי להשתכר בצורה נכונה וטובה, צריך לשלב בין האמונה הרוחנית להשתדלות הגשמית.

העולם שלנו מורכב מרוחניות וגשמיות, ככל שהחלק הרוחני חזק יותר, כך יש לנו פחות תלות בחלק הגשמי ולהפך, אם החלק הרוחני נחלש, ניאלץ להשתדל הרבה יותר. משה רבינו למשל עלה להר סיני ולא אכל, שתה או ישן במשך 40 יום ולילה. כי כאשר נמצאים כל כך קרוב לקדוש ברוך הוא, אין שום צורך בצרכים גשמיים. מכאן ניתן ללמוד על הפרנסה שלנו בפרט. ככל שנעשה יותר השתדלות, זה יעיד על חוסר אמונה בקדוש ברוך הוא, שהרי אם יש ביטחון ואמונה, אז לא צריך להשתדל יותר מדי. ככל שנתחזק באמונה, כך נוכל להרשות לעצמנו להשתדל פחות, כמו רבי שמעון בר יוחאי שנעשה לו נס וצמח לו עץ חרובים כדי שיהיה לו אוכל. אדם ברמה כזו לא צריך שום השתדלות גשמית בשביל פרנסתו.

צריך להבין שהקדוש ברוך הוא בוודאי לא צריך שנעזור לו בהשתדלות גשמית. אם הוא רוצה להעביר אלינו שפע, הוא ימצא את הדרך גם ללא העזרה שלנו. הסיבה להשתדלות הגשמית היא בשבילנו, כדי שנרגיש את הגשמיות וכך יהיה לנו ניסיון. ברור לכולנו שאם היינו רואים שההשתדלות הגשמית לא מועילה בכלום, אז אף אחד לא היה מתאמץ וכולם היו חוזרים בתשובה ומתחזקים באמונה כדי להרוויח כסף. אבל כדי שתהיה לנו בחירה אמתית, שנוכל לבחור בטוב מתוך התגברות על הרע, שנוכל להפוך לרוחניים מתוך עולם החומר, בשביל כל זה הקדוש ברוך הוא שם אותנו כאן בעולם של שקר שמתוכו נוכל לגלות את האמת. אנו רואים איך כולם מצליחים מסביבנו, איך אנשים כופרים מתעלים, איך הגויים מתקדמים, איך כל ההולכים בדרכים כוזבות נראים מאושרים, ומתוך כל זה נוצרת הבחירה שלנו. דווקא אחרי שאנו רואים את כל זה, אנו צריכים להבין מתוך עצמנו שזה הכל שקר ולבחור בטוב האמתי. אילו היה ברור לנו שהגשמיות היא לא טובה והרוחניות עוזרת ומקדמת אותנו, כולם היו בוחרים ברוחניות, אבל זה לא היה שווה כלום. זה היה כמו משחק מכור שנתנו לנו לנצח בו. אי אפשר לצמוח ממצב כזה, הצמיחה מגיעה כאשר ישנו קושי ואנו מתגברים עליו. ילד בכיתה ו' יוכל לעבור את המבחנים של כיתה א' בקלות, אבל זה לא יקדם אותו לשום מקום. כדי להתקדם צריך אתגר. השם יתברך שם אותנו בעולם של תאוות חומריות שמשגעות לנו את כל החושים ומשתלטות עלינו, ודווקא משם אנו יכולים לצמוח כאשר אנו מתגברים עליהן ובוחרים בטוב.

הבורא מזמן את פרנסתו של כל אחד על פי אמונתו והשתדלותו. אם האמונה חזקה ואיתנה, אין שום צורך בהשתדלות. אם האמונה קצת רופפת, צריך להשתדל קצת יותר. וכך ככל שהאמונה נחלשת, נזדקק ליותר מאמץ גשמי מצידנו. הבורא מתאים את הניסיון לאדם העובר אותו. הוא עושה זאת לטובתנו, כדי שנצמח. הוא נותן לנו את האתגר המתאים לרמה שלנו כדי שנוכל לבחור בטוב ולהתקדם הלאה. לאדם שיש ספק אם הכסף מגיע מהעבודה שלו או מהבורא, יש צורך לתת ניסיון ולהראות לו את מה שהוא מאמין בו ורגיל אליו, כך שהוא יוכל לבחור בעצמו. אילו הבורא היה פתאום עושה לו נס עצום, אז כבר לא היה הניסיון ולא הייתה לו אפשרות הבחירה. לעומת זאת, אדם שמאמין בביטחון מלא שלא קיים טבע, שכל חומריות העולם הזה היא שקר, וקיים בעצם רק רצון הבורא, לא זקוק יותר לניסיון. אין כבר צורך במניעת השפע והבאתו ממקור גשמי, שהרי כבר עמד בניסיון. לכן הקדוש ברוך הוא ייתן לו שפע ללא גבולות מבלי כל השתדלות מצדו.

בגמרא ישנה מחלוקת יסודית ומוכרת בין רבי שמעון בר יוחאי לרבי ישמעאל3. רבי ישמעאל סובר שעל האדם מוטלת השתדלות גשמית לפרנסה מלבד החיוב ללמוד תורה בעוד שרבי שמעון סובר שצריך ללמוד תורה ללא הפסקה והקדוש ברוך הוא כבר ידאג לנו לפרנסה. צריך לשים לב שלשתי הדעות החיוב הוא בעיקר ללמוד תורה ולעשות השתדלות רוחנית, המחלוקת היא האם צריך לפנות כמה שעות ביום כדי לעשות השתדלות לפרנסה או לא? הגמרא בסופו של דבר אומרת לנו שרבים נהגו כדברי רבי שמעון ולא הצליחו, ורבים אחרים נהגו כרבי ישמעאל והצליחו. משמע שזה לא כל כך פשוט לחיות באמונה ולעזוב את כל הגשמיות בצד, ולכן ראוי לעשות השתדלות גשמית בנוסף להשתדלות הרוחנית.

צריך להבין שגם אם נלך לפי רבי ישמעאל, את רוב הזמן צריך להקדיש ללימוד תורה ורק את מיעוטו להשתדלות בפרנסה. מובן שהיום הסביבה השתנתה ואדם שיעבוד כמה שעות בלבד ימצא את עצמו פעמים רבות מפוטר או מחוסר פרנסה. אדם צריך לעשות את ההשתדלות המוטלת עליו, אך כל זה בתנאי שהוא לא פוגע בלימוד התורה וברוחניות. אם אדם יעבוד כל היום כמו חמור, ובסוף היום יגיע עייף ויוותר על שיעור התורה לטובת צפייה בטלוויזיה או בילוי עם חברים, מעשיו מוכיחים עליו שהוא לא עושה את ההשתדלות הרוחנית, אלא מאמין בגשמיות בלבד. המטרה שלנו בעולם היא להתקרב לקדוש ברוך הוא, העבודה היא כלי שיעזור לנו לחיות ברווח כדי להשיג את המטרה. אם נתמקד בהשתדלות הגשמית שהיא הכלי ונעזוב את המטרה העליונה, זה יהיה דומה לאדם שלומד שלושים שנה מקצוע מסוים, כי הוא נהנה מחיי החברה שם. על האדם לראות את המטרה, אם הוא הולך ללמוד משהו, הוא צריך להשקיע בזה כדי לעבור את המבחנים. דרך אגב הוא יכול להכיר גם חברים, לאכול, לישון, ליהנות… אבל כל אלו רק עוזרים לו להגיע אל המטרה. אם הוא לא ינסה ללמוד ויתמקד בכל העזרים מסביב, הוא לעולם לא יגיע אל המטרה. אנחנו צריכים לזכור שהעבודה עוזרת לנו לחיות חיים תקינים, שנוכל לפרנס את המשפחה ללא טרדות וכך נהיה פנויים לעבודת השם. אם שכחנו את המטרה ואנו מתמקדים בעשיית הרבה כסף או בבילויים, לא נוכל להתקדם ולהגיע לתכלית שלנו.

עם כל זה, ישנו מצב בו אדם יכול לקום ב4 בבוקר לעבודה ולחזור ב11 בלילה, ועם כל זה, כל השעות האלו ייחשבו לו כמו לימוד תורה. החיים הם לא טכניים שהולכים על פי כללים מסוימים וזהו, אלא כל אדם והמקרה שלו. הקדוש ברוך הוא רוצה את ההשתדלות הרוחנית שלנו, הוא לא רוצה שננהג בצורה טכנית בלבד על פי הלכות יבשות. כאשר אדם רוצה בכל לבו ללמוד תורה, אך אין לו אפשרות כזו משום שהוא מוכרח לפרנס את משפחתו, משום שהוא נמצא בקשיים כלכליים או מכל סיבה אחרת שמחייבת אותו לעבוד מעבר לשעות המקובלות, אותו אדם מקיים מצווה בזמן שעובד. הקדוש ברוך הוא יודע מה נמצא בפנים. הוא יודע אם אותו אדם מסונוור מהכסף או שהוא באמת רוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא ואין לו שום ברירה אחרת. אדם שעובד מחוסר ברירה כדי להסיר את הטרדות הגשמיות מעליו ומתוך רצון עז ללמוד תורה, עושה דבר טוב וחשוב. רק שצריך לזכור שהקדוש ברוך הוא יודע מה נמצא בעמקי הלב, כך שכאשר אכן יש לנו שעה פנויה, כמו בשבת למשל שכל היום פנוי ללימוד תורה, כמו בחגים או חופשים שונים, כדאי לנצל אותה באמת ללימוד תורה והתקרבות לקדוש ברוך הוא, שהרי אם לא נעשה זאת, נעיד על עצמנו שאנו לא באמת עובדים בשביל להתפנות מטרדות גשמיות ולהתקרב לשם יתברך, אלא עובדים כדי לעשות עוד כסף.

אמנם זה מאוד קשה לחיות בדרגת אמונה עצומה כמו רבי שמעון, אך זה בוודאי לא אומר שזה לא אפשרי. רבים אמנם ניסו ולא הצליחו, אך ישנם מעטים שכן מצליחים. זה לא פשוט בכלל, אך זו צריכה להיות השאיפה של כל אחד מאיתנו. אנו יכולים להמשיך לחיות את החיים כרגיל, אך עם זאת כדאי תמיד לשאוף לדרגות אמונה גבוהות יותר, עד שנזכה להגיע לדרגה עצומה כמו של רבי שמעון שלמד תורה 13 שנים במערה עם בנו בזמן שהקדוש ברוך הוא פרנס אותם, ללא טיפת השתדלות גשמית וללא כל עזרה מבשר ודם.

חשוב לדעת את הרמה בה אנו עומדים. לא כל אחד נמצא בשלב שהוא יכול פשוט להתפטר מהעבודה ולחיות ללא כל השתדלות מצדו. לשם כך אנו צריכים לדעת שאנו אכן בוטחים בבורא בצורה מספיק חזקה. אם זה לא כך, כדאי להמשיך לעבוד, אבל במקביל נוכל לחזק את האמונה שלנו לרמה גבוהה יותר. נדע שאין שום טעם בשעות נוספות, נדע שאין טעם לעבוד כמה שיותר או לנסות להרשים את הבוס כדי שיקדם אותנו או שייתן לנו עמלות שונות, נדע שאסור לנו לדרוך על אחרים כדי להצליח והכי חשוב, שנדע שהבורא הוא זה שנותן לנו את המשכורת בסוף החודש, אפילו שבפירוט חשבון הבנק זה נראה כאילו שזה מגיע ממקום העבודה שלנו. לאט לאט נוכל להפחית את רמת ההשתדלות ולהגביר את רמת הביטחון. אם נזכה להגיע לרמה מספיק חזקה של אמונה, נוכל בע"ה להגיע למצב בו הבוס היחידי שאי פעם נזדקק לו הוא הבורא בעצמו.

רופא כל בשר

הביטחון והאמונה בבורא לא נוגעים רק לפרנסה, אלא לכל צרכי האדם השונים. צרכי האדם בעולם הגשמי והמוכר לנו מרמזים על צרכים רוחניים. כשאדם נהיה חולה למשל, זה נשמע לנו כמשהו רע, אבל למעשה זהו איתות מהבורא שמכוון אותנו בדרכנו ומראה לנו שמשהו צריך להשתנות בשורשיות הרוחנית. כאשר אנו מתקנים את אותו גורם רוחני, כך גם התוצר הגשמי נעלם. ממש כמו שמעקלים למישהו רכוש משום שהוא נמצא בחובות. אותו אדם יכול להתלונן, להרגיש רע או להיכנס לדיכאון בגלל שלקחו את רכושו, אבל זה בוודאי לא יעזור לו כלל. אך אם הוא ירד לשורש הבעיה ויבין שלקחו לו את הרכוש כי הוא לא שילם את החוב, הוא יוכל לפתור את הבעיה שלו וכך ברגע שהוא משלם את החובות, אין יותר סיבה לעיקול ומחזירים לו את רכושו.

הליכה לרופא, לקיחת תרופות ושאר הדברים בסגנון הם ההשתדלות שכל אחד מאיתנו מוכרח לעשות. ברור שאסור להזניח את ההשתדלות הגשמית הזו ומי שעושה כך עובר על ציווי הבורא של שמירת הנפש. אך אם נודה בזה, ברוב הפעמים נוכל אמנם להקל על הסימפטומים, וכך יכאב לנו פחות ונרגיש טוב יותר, אך כל זה לא יטפל לנו בשורש הבעיה. הדבר דומה למישהו שמחליט להסיר את מערכת העצבים מהגוף שלו כדי לא להרגיש אף פעם כאב. ברור שזה טיפשות לעשות דבר כזה. הרי מערכת העצבים היא טובה, שהרי היא זו שמזהירה אותנו כאשר הגוף שלנו נכנס למצב של סכנה. אמנם אנחנו מרגישים כאב לא נעים, אך זהו כאב חיובי שעוזר לנו לפתור את הבעיה. כך גם החולי הוא טוב, הוא מביא אותנו להתבוננות על החיים ולהבנה שהמערכת המופלאה הזו שנקראת גוף, היא בכלל לא מתפקדת מאליה, אלא מקבלת את כוחה מהבורא יתברך. פתאום אנו מתפללים לרפואה בכוונה ומצליחים לסיים ספר תהלים. פתאום אנו עוצרים את זרם החיים השוטף ומתבוננים קצת על החיים שלנו. החולי מזהיר אותנו שקיימת לנו סכנה רוחנית כלשהי, הוא נותן לנו לחשוב על הדברים כדי לנסות לתקן אותם. הכדורים והתרופות יעשו בדיוק את ההפך, הם ישתיקו את החולי למראית העין, יעלימו את הסימפטומים של המחלה תוך הזנחה של שורש המחלה שנשאר רקוב בתוכנו, וכך נוכל להמשיך בדרך הלא טובה מבלי להיות מוטרדים מכך. אם באמת נרצה לפתור את הבעיה מהשורש, נצטרך לחפש עמוק בתוך הבחירות והמעשים שלנו, ולבחון שאכן אנו בדרך הנכונה. אם נצליח לטפל בבעיה הרוחנית שבגללה הגיעה הבעיה הגשמית, אז לא תהיה שום סיבה להישארות הבעיה הגשמית, וכך היא תטופל.

אם נתבונן בתוך גוף האדם המופלא, נגלה שהמערכות מסודרות בצורה גאונית כדי לטפל ולהשמיד כל וירוס או חיידק לא רצוי. אנחנו לא זקוקים לתרופות חיצוניות כדי להתמודד, אלא להפך, השם ברא את הגוף בצורה כזו שהוא יוכל להתמודד עם הכל בצורה פשוטה, כל עוד אנחנו לא מפריעים לו. אפשר לראות את זה בקלות בכל פצע שלאחר שבוע או שבועיים בונה עור חדש שמעלים אותו לגמרי. אלא שכשמנגנון חיסול החיידקים מעלה את חום הגוף, אנחנו לוקחים כדור שיוריד אותו בחזרה. כשהנזלת מוציאה את כל הפסולת מהגוף, אנו דואגים לייבש אותה כדי שלא תפריע לנו. כשאנו סובלים משיעול, הקאות, כאבי ראש וכל סוג של מחלה שבעצם מסייעת לנו להתרפא, אנו מתערבים ומדכאים את התמודדות הגוף עם המחלה האמתית. כדי להתמודד עם המחלה ברצינות אנו צריכים לזהות את גורם המחלה וכך נדע איך לטפל בה. לא החום הוא הגורם למחלה ולכן לא יעזור להוריד אותו. גם לא הכאבים הם הגורמים למחלה, הם בסך הכל מועילים לנו כדי שנדע היכן בדיוק נמצאת הבעיה. כל הסימפטומים מגיעים רק לאחר שכבר הגורם השפיע עלינו והם באים לסייע לנו. המחלה עצמה נובעת מדברים הרבה יותר עמוקים ורוחניים. כמובן שגם מבחינה גשמית, שורשי הבעיה הם התזונה ושמירת הבריאות הכללית שלנו. הרמב"ם שהיה גדול הרופאים נתן כללים חזקים ביותר לשמירת הגוף ממחלות. אך מעבר לפן הגשמי, צריך לזכור שכל בעיה שקיימת בעולם נובעת מבעיה רוחנית לא פתורה. כאשר השם יתברך רוצה לאותת לנו שמשהו אינו כשורה בהתקדמות הרוחנית שלנו, הדרך היא על ידי ייסורים שונים שמביאים אותנו לעצור ולחשוב שאולי צריך לשנות משהו בדרך שלנו.

העיקר הבריאות

הרבה אנשים משוכנעים שהדבר הכי חשוב הוא להיות בריא. אך צריך לשאול, לשם מה הבורא ברא את החולי בעולם? הרי אם להיות בריאים זה הדבר הכי חשוב, אז עדיף שיבטל אותו. אלא שישנם דברים חשובים הרבה יותר, כמו המהות והתכלית של קיומינו. לכן, יש צורך לפעמים לתת לאדם חולי, כדי שיתפלל לבורא, כדי שיהיה לו זמן קצת לחשוב על המהות או בשביל כל מיני סיבות אחרות הנובעות מחשבונות שמיים. החולי יכול להיות מועיל להתקרבות שלנו לבורא. ודאי שהכי טוב יהיה גם להיות בריאים וגם להתקדם בעבודת השם שלנו. אך אם אנחנו לא עושים את עבודת השם כראוי, אז עדיף להרגיש מעט לא טוב ולקבל קצת ייסורים שמתוכם נחזור בתשובה. כי אמנם זה לא נעים לקבל ייסורים וחולי, אבל בוודאי שעדיף לנו לסבול ייסורים בעולם הזה כדי לעלות ולהתקדם למקום נצחי גבוה יותר. הדבר דומה לאדם שקם מאוחר לעבודה, כאשר הוא שואל את אשתו מדוע לא העירה אותו בזמן, היא עונה לו שהיא ריחמה עליו והעדיפה שייהנה בשינה. אותו אדם יאמר לאשתו שבוודאי שעדיף לו לוותר על תענוג השינה בשביל דברים חשובים כמו להגיע בזמן לעבודה. אמנם זה נחמד לישון ולהתפנק מתחת לשמיכה, אך חשוב הרבה יותר לשמור על מקום העבודה. כך גם אצלנו, הדבר החשוב ביותר הוא להגיע לתכלית החיים שלנו, אם אפשר לעשות את זה בצורה נעימה וללא כל צער, אז ברור שזה הדבר הטוב ביותר. אך אם מעדנו וקצת סטינו מהדרך, בוודאי שעדיף לנו שיעירו אותנו ברגע זה כך שנוכל להגיע לתכלית, גם אם זה יעלה לנו בקצת ייסורים. טוב יותר לקבל סטירה מצלצלת שתעיר אותנו ותדביק אותנו לדרך הנכונה מאשר לחיות את כל חיינו בטעות נעימה ונוחה. עדיף להיות חולה שהולך בדרך הנכונה, כאשר החולי מכפר על המעשים הלא טובים, מאשר להיות בריא ולהמשיך לעשות עבירות בלי לחשוב פעמיים. הבריאות היא דבר טוב וחשוב שיכול לסייע לנו רבות, אך זה בהחלט לא העיקר.

מי שבאמת מרפא מהמחלות השונות הוא השם יתברך4. אם נסמוך על הבורא שהוא הרופא שלנו כאשר אנו חולים, נתפלל בכוונה ונבטח בו, וננסה לבד "לשלם את החובות שלנו", זה לא יהיה פלא אם הוא יסיר מאיתנו את החולי, או שמלכתחילה הוא לא יביא אותו עלינו. כאשר אנו הולכים לרופא, נזכור שהרופא האמתי הוא השם יתברך והרופא שאנו רואים מולנו הוא בסך הכל שליח מאת הבורא לביצוע הגשמי של מה שהוחלט לגבינו בשמיים.

כמה השתדלות?

כשאנחנו נותנים צדקה ברחוב, ברוב המקרים אנחנו ניתן סכום זעום, שקל או שניים. גם אם נהיה ממש נדיבים ונחליט לפנק את אותו עני ולתת לו 20 ש"ח, האם אנחנו באמת חושבים שאותו אדם יכול להתקיים מזה? הרי בקושי ארוחת צהריים הוא יוכל לקנות עם זה. מה עם שאר הארוחות? מה עם בני משפחתו? מה עם צרכים אחרים חוץ מאוכל? מה הוא יאכל מחר? על כל זה אנחנו לא כל כך חושבים באותו רגע, משום שאנחנו סומכים על זה שיהיו עוד תורמים אחרים מלבדנו או שהוא כבר יסתדר בכוחות עצמו איכשהו. אבל מה יקרה אילו אותו עני דופק על דלתינו ואנו מגלים שהוא אדם נזקק שאף אחד לא יודע בכלל על המצב שלו, הוא לא מבקש מאחרים כלום ורק עלינו הוא סומך? הפעם נדאג לו טוב יותר ולא נסתפק בכמה שקלים. כשהאדם הזה תלוי בנו, אנו חייבים להביא לו אוכל, ביגוד, מקום ללון וכל מה שיצטרך, הרי אם לא נעשה את זה, אנו רוצחים את האיש. כשמישהו מתארח אצלנו לכמה ימים, נספק לו את כל צרכיו. אך אם הוא ילון בבית מלון ורק יתארח אצלנו מדי פעם לשעה – שעתיים, ניתן לו את מה שהוא צריך מדי פעם. קצת פיצוחים ושתייה פה ושם, אבל גם כאן אנו סומכים על זה שמישהו אחר דואג לצרכים שלו. כך ניתן ללמוד על רמת ההשתדלות הגשמית הנחוצה לנו. השאיפה של כולנו צריכה להיות ביטחון מוחלט בבורא, להשליך את יהבנו עליו5. אם אנו בוטחים בו שהוא הרופא שלנו, המטפל שלנו, המכלכל שלנו, הפסיכולוג, האבא, המשדך וזה שדואג לכל צרכינו הגשמיים – אז הוא באמת יעשה זאת, על פי דרגת האמונה שלנו. אך אם בנוסף לאמונה בבורא אנחנו סומכים גם על עצמנו או על אנשים אחרים, אז גם הבורא יסמוך עלינו וייתן לנו להסתדר לבד לפעמים. במלים אחרות ככל שהאמונה שלנו גדולה יותר, כך ההשתדלות שאנחנו צריכים לעשות היא קטנה יותר. אם אנחנו מאמינים בחברת חשמל, בטלוויזיה, בראש הממשלה, ברמזור, במשטרה ובכל דבר נברא אחר, אז הבורא מניח לנו להיות תלויים בטבע. אך אם אנחנו מבינים שהכול זה רק הוא ואין עוד מלבדו, וכולם מסביב הם שליחים שלו אותם הוא הביא לתועלתנו, אז הוא מחזיק אותנו קרובים אליו שנהיה תלויים רק בו.

צריך לזכור כלל חשוב בנוגע לכל העניין של אמונה: הסיכוי של כל אחד מאיתנו להצליח במשהו, גם בדברים הנראים בלתי אפשריים, זה הסיכוי שכל אדם נותן לעצמו במחשבתו ובתפילתו. אם אנחנו סומכים על הבורא ובטוחים שנצליח – אכן נצליח, אבל אם אנחנו בטוחים שניפול – לצערנו כנראה שזה באמת מה שיקרה, ונצטרך לעבוד על חיזוק האמונה.

מוציאים את הקנאה

כשאנחנו שומעים על מישהו שהתעשר, על פי רוב לא נהיה כל כך שמחים בשבילו. במקום שמחה נקבל הרהורים אומללים בסגנון "למה דווקא לו?" ו"למה לא לי?". אם יש לנו מספיק אמונה והבנה שהבורא הוא זה שהחליט שזה יקרה, אז נוכל להבין שזה מה שדרוש לתכלית שלו. אם זה היה דרוש גם לתכלית שלנו, אז גם אנחנו היינו מקבלים עושר. אף פעם לא נשאל את השאלות האלו כשקורה למישהו משהו רע. האדם מטבעו רואה את החליפות היפות שיש לאחרים ומקנא בהם, ומהדברים השליליים הוא מעדיף להתעלם. לעומת זאת, לכל הדברים הטובים שיש לו בעצמו, הוא התרגל ולא מעריך אותם יותר. הוא רואה רק את מה שחסר לו ומכאן מתחילה הקנאה.

אם נצליח להבין שלכל אחד מאיתנו תכלית אחרת, ושהבורא נמצא איתנו כאן ועוזר לנו להגיע לאותה תכלית בכך שהוא נותן לכל אחד בדיוק את מה שהוא צריך בשבילה, אז נבין שאין לנו שום סיבה לקנא באחרים, כי יש לנו את כל מה שאנחנו צריכים. אם יש משהו שאין לנו, זה מפני שכרגע זה לא מקדם אותנו לשום מקום וטוב לנו שלא יהיה לנו את זה. אם למשל אדם הגיע לעולם כדי לתקן תיקון כלשהו בתור אדם עני, אז אם הוא יתעשר זה יהיה רע בשבילו משום שהוא לא יוכל להגיע לתיקון האמתי שלו. כל אחד מקבל את הכלים המיוחדים שהוא צריך כדי לעשות את התיקון שלו בצורה הטובה ביותר. אם מישהו חש שחסר לו דבר מה, הוא תמיד יכול להתפלל על כך, אך אין שום טעם לקנא. התפילה היא בוודאי טובה, משום שהיא עוזרת לנו להתקרב לבורא ולהתקדם. כך יוצא שגם אם זה לא היה טוב בשבילנו להיות עשירים, לאחר שהתפללנו התקדמנו ושינינו את המציאות הזו וכעת יתכן שזה כן הפך להיות משהו טוב, וכך נוכל לקבל את זה. על ידי תפילה אנו זוכים גם לתקן ולהתקרב לקדוש ברוך הוא, וגם להיות מסוגלים להכיל את השפע שאנו רוצים. על ידי הקנאה נשיג את ההפך, הקנאה מורידה לנו את האמונה ומביאה אותנו לתסכולים מכך שלאחרים יש ולנו אין. היא פוגמת במסוגלות שלנו לקבל את השפע וכך נישאר אומללים מכך שאין לנו את מה שאנו רוצים, ובנוסף נפחית את השפע שאנו מסוגלים לקבל בפעם הבאה. לכן ברור שמי שחושב בצורה חיובית בונה לעצמו מציאות טובה יותר לעתיד, ואילו מי שחושב בצורה שלילית, פוגם לעצמו בעתיד.

חשוב להבין שאין מקריות בעולם. אם למשל קידמו את החבר בעבודה ואותנו לא, זה אומר שזה מה שהיה צריך לקרות. גם אם נראה שאנחנו אלו שהיינו צריכים להיות במקומו ואותו חבר שיקר ורימה, דרך עלינו והוא האחרון שמגיע לו קידום לדעתנו, עדיין זה לא משנה את העובדה שזה מה שהיה צריך להיות. הרי אין טעויות אצל הבורא, הכל מדוקדק. על פי החיצוניות אנו יכולים לחשוב שלא מגיע לו, אך הבורא רואה את הדברים בפנימיות, הוא יודע מה היה בגלגולים הקודמים, מה הוא צריך לתיקון שלו, באיזו דרגת ניסיון הוא נמצא וכו'. אין שום טעם לחשוב "אם רק הייתי עושה ככה… אז הכל היה שונה". אם הבורא היה רוצה שיהיה שונה, אז היה שונה. כרגע אנחנו רואים שזה המצב, אז צריך להבין שזה בדיוק מה שהבורא רצה שיהיה. הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות הוא לשנות את עצמנו כך שנהפוך לכלים שמסוגלים לקבל יותר בהמשך. לכן נאמר שהכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. כי השם יתברך קובע את הגשמיות שלנו, אנחנו יכולים לשנות את המצב הרוחני והאמונה ועל פי זה נקבע כל השאר.

ילדים זה שמחה

מחקרים שונים מנסים לחשב את העלות של החזקת ילד עד גיל 20, ומגיעים לסכומים רציניים ביותר לכל ילד. ונשאלת שאלה פשוטה… איך זה שכל מי שמביא פחות מעשרה ילדים הוא לא מיליונר? הרי משפחות רבות של אנשים יראי שמיים מביאות גם יותר מעשרה ומצליחים להחזיק את עצמם איכשהו… איך זה קורה? אם אותם אנשים שלא מביאים הרבה ילדים לא מבזבזים את הכסף הזה על הילדים אז לאן הוא הולך..?

ניתן לראות שכל אלו שמתכננים את המשפחה ומביאים מעט ילדים כדי שיוכלו לגדל את הילדים כמו שצריך עם מספיק כסף טועים בגדול. חז"ל מלמדים אותנו שלא אנחנו הם אלו שמכלכלים את הילדים, אלא עם כל ילד, הבורא מוסיף לנו מספיק כסף בשביל לכלכל אותו. מה שאומר שאם אנחנו במצוקה כספית קשה, כדאי להביא ילדים לעולם. אולי דווקא הם יוכלו לעזור לנו לצאת מהמצוקה, כי בזכותם הבורא ישפיע לנו שפע. זה אמנם נגד השכל האנושי, אבל תתבוננו מסביבכם ותראו שזה כך. האמונה חזקה יותר מכל שכל וידיעה.

ניתן להבחין שבמשפחה ממוצעת היום ישנם בסביבות השלושה ילדים. בחלק יותר, בחלק פחות… אבל זה פחות או יותר הממוצע. אז למה זה ככה? האם זו בחירה שלנו? אולי זה נהיה כך בגלל שזה נחשב "באופנה" להביא 2-4 ילדים? אולי בגלל שכך כולם נוהגים, אז גם אנחנו? ניסיתם לספור את מספר המושבים ברכב שלכם לאחרונה? קרוב לוודאי שתגיעו לשלושה מושבים מלבד 2 מושבים להורים, לפחות זה כך אם הרכב שלכם קרוי "משפחתי". הרי זו בדיוק משפחה, לא? ומה קורה אם אנחנו רוצים עוד ילד? ניתן לו שירכב באופניים? או שניקח משכנתא כדי לקנות רכב גדול יותר?

רובנו לא צריכים להתמודד עם הסוגיה הזאת משום שתת המודע שלנו כבר מושפע ממזמן מהסביבה שלנו, כך שאנחנו אפילו לא שוקלים להביא עוד ילדים. כאילו שאין אפשרות לחשוב בכלל אחרת. אצל הציבור שאינו שומר מצוות כמעט ולא נוכל למצוא משפחה ברוכת ילדים, למרות שכל ילד שנולד מביא שמחה ואושר רב להורים ולקרובים. כאילו שהבחירה כלל לא תלויה בזוג ההורים אלא במה שנהוג מסביב. תחשבו כמה אנחנו שמחים על כל ילד שנולד, כמה אנחנו מאושרים וגאים, כמה כיף לגדל אותם אפילו שיש המון קשיים שקשורים בזה, כמה סיפוק אנחנו מקבלים מכל צעד שלהם. אז איך זה כל כך מובן מאליו שלא נביא יותר ילדים אפילו שיש לנו אופציה כזו? אם יש לנו שלושה ילדים אז זה מספיק? הרי כל אחד מהם הוא עולם שלם. אם יש באפשרותנו, למה שלא ניצור עולם נוסף כזה? יש באפשרותנו להביא חיים לעולם, אז איך ניתן לעצור את זה? הרי אנחנו אף פעם לא מתחרטים על שהבאנו את אחד הילדים שלנו לעולם, בדיוק להפך – אנחנו רק שמחים מזה. אז למה לא לשמוח עוד קצת? רק משום שזה מה שהרוב החליט? כי זה מה שהורגלנו לחשוב על ידי החברה?

ענווה

עיקר הדרך אל האמונה תלויה באופן משמעותי במידת הענווה שלנו. למעשה שורש כל המידות הטובות הוא הענווה.לעומתו, שורש המידות הרעות הוא הגאווה. התורה מעידה על משה רבנו שהיה העניו מכל האדם, לכן אין פלא שזכה להיות המנהיג הרוחני של עם ישראל לדורותיו. התורה שקיבלנו ניתנה בהר סיני, שהוא הנמוך מבין ההרים בסביבתו. גם זה לא לחינם, אלא כדי ללמד אותנו שבשביל להכיל את התורה, לזכות לאמונה ולהגיע לתכלית אנחנו חייבים ענווה. הביטול של הפרט והגשמי אל מול הכלל והאינסוף הרוחני.

הרעיון הוא פשוט: כל עוד אנחנו חושבים שאנו חכמים, חזקים, מוצלחים או כל דבר אחר שניתן להתפאר בו, אנחנו סוגרים את פתח הכניסה לשפע של הבורא. אדם ענו לומד מכל אחד, לעומתו הגאוותן אפילו לא יסכים לנסות ללמוד כי הוא בטוח שהוא יודע יותר מכולם. כשאנו מרגישים מלאים, אין מקום לשפע להיכנס. אם נתרוקן לעומת זאת, יהיה מקום לשפע שהבורא נותן לנו. כשבעל גאווה חושב שהוא יודע הכל, אף אחד בעולם לא יוכל ללמד אותו דבר. הוא לא יקבל שום דבר מאף אחד כי הוא בטוח שהוא כבר יודע הכל. כדי לקבל מהאחר דרושה לנו ענווה, לבטל את עצמנו אל מול האחר שנותן. כך גם אל מול הבורא שרוצה לתת לנו. ברגע שנבטל את עצמנו ביחס לבורא, נוכל להתחבר אליו ולהפוך לחלק ממנו.

לאמונה ולענווה יש את אותו הרעיון. אנו מבטלים את עצמנו, את הגשמיות, את ההיגיון, את החומר ואת כל המוגבלות אל מול האינסוף ברוך הוא. כאשר יש בנו גאווה, אנחנו למעשה מצהירים שיש בנו כוח מסוים. זה כמו לשים את הבורא בצד ולהגיד שאת החלק הזה אנחנו עשינו ללא עזרתו, בדיוק ההפך מאמונה. הרי אם הבורא בעצמו נתן לנו את היופי שלנו, את הכוח, את ההצלחה ואת כל שאר הדברים שיש לנו, והכל למעשה מתנת חינם כי הוא ריחם עלינו, אז אין לנו במה להתגאות. האם ייתכן שאדם נזקק המקבל סכום כסף מאדם שעושה אתו חסד יתגאה בכסף הזה? רוב הסיכויים שהוא אפילו יתבייש בו. אז איך אנחנו מתגאים על משהו לא שלנו, כשהכול חסד של הבורא? הרעיון הזה הוא הבסיס לענווה ולאמונה אמתית.

האדם הגאוותן בטוח שהוא הגיע למקום בו הוא נמצא בזכות עצמו בלבד. הוא בטוח שהוא בשליטה ושהוא פועל ועושה הכל בעצמו. אדם כזה מועד ליפול ברגע שמשהו לא מסתדר כשורה. מספיק שמשהו קטן יקרה כדי שהוא ירגיש לא בשליטה ואז כל החיים שלו בדרך להתרסקות. כל הכוכבים המפורסמים לדוגמה, בוטחים בעצמם שהם תמיד במקום הראשון וכולם אוהבים אותם. כשמגיע השלב שמשהו קצת לא הולך, בשנייה אחת הם נופלים בצורה הרסנית. ככל שהבלון מתנפח, כך נהיה קל יותר לפוצץ אותו. הרי אם אנחנו סומכים על עצמנו בלבד, ומגיע מצב שאנו לא יודעים להתמודד אתו, אז אין לנו כבר על מי לסמוך. האירוניה כאן, שדווקא בגלל שאנחנו מרגישים בשליטה, אנחנו בעצמנו נביא את המצב הזה שיפיל אותנו. כשאין אמונה, אנו חיים ברמה של ידיעה. רק מה שאנחנו יודעים קיים מבחינתנו. אבל העולם נסתר ויש המון דברים שאנחנו לא יודעים ולא שולטים בהם, ולכן במוקדם או במאוחר, בוודאי נצא משליטה אם נחייה בצורה שכזו.

כאשר יש בנו ענווה, אנו זוכים לראות את כל החסדים של הבורא. אנו רואים איך שהוא דאג לנו לכל פרט קטן, ומכאן מבינים שיש על מי לסמוך. אם לא מגיע לנו כלום, ובכל זאת הבורא החליט לתת לנו, אז אנחנו סומכים ובטוחים שימשיך לתת לנו. לא בגלל מי שאנחנו, אלא בגלל מי שהוא. לא חשוב איזה מצב יגיע, תמיד נדע שאנו לא צריכים להתמודד לבד. הרי מתוך הענווה אנו מבינים שאין לנו כל שליטה על המצב. הבורא הוא זה שהכניס אותנו אליו, והוא זה שיוציא אותנו.

אם אנחנו נמצאים בעצבות, דבר שנגרם על ידי הציפייה ליותר ואי הגשמת הציפיות, אז זה אומר שאנחנו חושבים שמגיע לנו, ולמעשה גם כאן אנו מגיעים לגאווה. להיות ענו זה לא אומר להיות מושפל עם חוסר ביטחון או פחד. הענווה האמתית היא הנמכת עצמנו לפני הבורא, זהו בעצם חוזק ולא חולשה. הידיעה שאנחנו כלום, אבל בכל זאת הבורא ריחם עלינו ועשה איתנו חסד, אז נתן לנו כל מיני מתנות חינם. אי אפשר להתגאות בהן, כי הן לא מגיעות לנו, אבל אנחנו בתוכנו שמחים מאוד בכל המתנות הללו ומודים לו על כל אחת מהן, על כל נשימה ונשימה. צריך תפילה ותחנון על כל דבר שאנחנו צריכים מתוך בקשת נדבה כי אנחנו יודעים שהכול ממנו ושום דבר לא באמת מגיע לנו.

רבים תופסים את עניין הענווה בתור חולשה של האדם. האנשים השקטים נחשבים פעמים רבות ל"כלומניקים" ובעלי הגאווה שמתבלטים בשטח הם אלו שכולם אוהבים. אך האמת היא שהענווה היא עצמה חזקה מאוד לאדם. כשאנו מבטלים את עצמנו מול מציאות השם יתברך, אנו בעצם מתחברים אליו ושואבים את כל הכוחות שלנו ממנו. אמנם ביטלנו כוח שהיה לנו, אך בעזרת הביטול הזה זכינו לקבל כוח אדיר וחזק ממנו פי כמה. כמו עסק שבמקום לשים בגדול את שם הבעלים על השלט, הוא מחליט לבטל את עצמו ולשלם לאיזו חברה גדולה כדי להשתייך אליה ולשייך את העסק לשם החברה. כעת כשהלקוחות ייראו את שם החברה הגדולה והמוכרת, הם בוודאי יחשיבו את העסק הזה להרבה יותר ממה שהוא באמת. החברה עצמה תביא לו הרבה לקוחות שלא היו מגיעים אליו בצורה אחרת. יוצא שביטלנו את עצמנו מעט, ובכך התחברנו לדבר הרבה יותר גדול. גם שחקן הכדורגל המצליח ביותר משתייך לקבוצה כלשהי. אי אפשר לשחק ולהצליח לבד, אלא צריך לבטל את עצמנו כדי להשתייך למשהו גדול יותר.

דווקא אותם אנשים שנראים כפחותים ואינם מפגינים ביטחון והצלחה, הם אלו שברוב המקרים יהיו עם כוחות נפש פנימיים חזקים הרבה יותר ויוכלו להתמודד עם מצבים קשים מאוד. בעלי הגאווה והביטחון החיצוני לעומתם בדרך כלל יישברו מהר ויהיה להם קושי גדול להתמודד עם החיים. כלפי חוץ הם יכולים להפגין ביטחון, אבל בפנים הוא חסר. מי שמחובר לבורא יתברך ומבטל את עצמו, יקבל כוחות עצומים שכלל לא שייכים לו, אלא הכל מתנה מהקדוש ברוך הוא. שהרי אנחנו בני מלכים, אז במקום להתגאות בשם של עצמנו, זה יהיה הרבה יותר חכם ומרשים להתגאות בשם של אבינו ובכך שאנו בני המלך.

לראות נסים

אנשים רבים שואלים מדוע היום לא מתרחשים נסים כמו אלו שהיו בדור המדבר? הרי אם הבורא רוצה שנחזור בתשובה, שייתן לנו איזשהו סימן. אבל לכל אחד יש ניסיון משלו ששונה משל האחרים. ישנם כאלו שצריכים לראות את הנסים הללו בשביל להגיע לתכלית שלהם וישנם כאלו שאינם צריכים. ישנם כאלו שחווים מוות קליני ורואים בעיניהם מהי רוחניות, וישנם כאלו שרק לאחר 120 שנה יוכלו לראות ולהבין. הבורא קובע מה כל אחד יראה ויחווה במהלך החיים שלו כדי לתת לו את הניסיון הטוב ביותר עבורו. עבור רוב האנשים, ראיית נסים יוצאי דופן במיוחד תזיק להתקדמות הרוחנית. שהרי כעת אנו יכולים לעבוד על חיזוק האמונה שלנו, אך לאחר ראיית נסים גלויים אנו נמצאים בדרגת ידיעה. כך פחות אמונה מעורבת בדבר, יש לנו פחות בחירה ודורשים מאיתנו הרבה יותר. אם מראים לאדם מהשמיים נסים עצומים, אז גם דורשים ממנו הרבה יותר מאדם אחר. כעת הוא לא יכול להמציא תירוצים על כך שאינו מאמין, אלא הוא מחויב לגמרי.

עם זאת, צריך לדעת שנסים אכן מתרחשים כל יום וכל רגע, השאלה היחידה היא איך אנחנו מתייחסים אליהם. בזמן יציאת מצרים, עם כל הנסים הגדולים שהיו שם ועם 10 המכות שכולם הבחינו בהן ששינו את כל הטבע לחלוטין, עדיין היו כאלו שבחרו לא להאמין. התורה מספרת לנו שרק חמישית מעם ישראל אכן יצאו ממצרים6, בזמן שכל השאר העדיפו להישאר שם מחוסר אמונה. כשאנחנו קוראים את הסיפורים המדהימים שקרו שם, זה נשמע לנו לא הגיוני. הרי איך אפשר לא להאמין לאחר שרואים נסים כל כך ענקיים? אבל זה לא מסתיים בזה, החמישית שאכן יצאו, שהם היו גדולי האמונה, חזו נסים גדולים אפילו יותר. קריעת ים סוף, עמוד הענן, המן היורד מן השמיים, בארה של מרים ועוד שפע של נסים בצרורות, כשהשיא הוא מעמד הר סיני בו האלוקים מדבר עם העם בכבודו ובעצמו. כל אלו לא הפריעו לעם מלעשות את העגל, להתלונן ללא הפסקה על מזון ומים, לא לרצות להיכנס לארץ ולרצות שוב ושוב לחזור למצרים בשביל אבטיחים ושומים. לכאורה זה נראה תמוה, כולנו בטוחים שאנחנו היינו נוהגים אחרת במקומם.

יש לזכור שאנחנו קוראים את כל המאורעות בזה אחר זה בספר התורה. כל זה התרחש לאורך תקופת זמן, שבמהלכה הם הספיקו להתרגל לרעיון. הרי אם היה יורד לנו מן מהשמיים יום אחר יום, אז אפשר לקרוא לזה טבע, לא? כבר לא היינו מגדירים זאת בתור נס, הרי זהו בדיוק הרעיון של הגשם היורד מן השמיים, ולא ראינו מישהו שמתפעל מעבר לשגרה ומגדיר את הגשם בתור נס. אם לא היינו מתרגלים לטבע שכזה ולא היינו מכירים מציאות כזו, כשהיו מספרים לנו על גשם שיורד מהשמיים, היינו מבטיחים לחזור בתשובה. שהרי מים שיורדים מהשמיים זה בהחלט לא דבר מובן מאליו. אבל בגלל שהתרגלנו לכך, אנחנו כבר לא קוראים לזה "נס". מן היורד מהשמיים לעומת זאת, זה משהו שעדיין לא התרגלנו אליו. יוצא מכאן שביחס למציאות שאליה התרגלנו היום, כשאנו קוראים על נסים שהיו ביציאת מצריים הכל נראה מופלא וקשה לנו לתפוס איך הם לא חזרו בתשובה מיד. אך גם היום יש לנו נסים מול העיניים, רק שכעת אנחנו רגילים, כשם שבני ישראל היו רגילים לנסים שראו כשיצאו ממצריים.

התרגלנו שהאלוקים איתנו ועוזר לנו בכל דבר, ולכן הכל נראה לנו טבעי. בצורה כזו, אפשר לפספס נסים שמתרחשים אל מול עינינו. לכל אחד מאיתנו מתרחשים נסים עצומים, השאלה היא איך אנחנו בוחרים להתייחס אליהם. כדור הארץ מסתובב סביב השמש במקום כל כך מדויק, כך שאם יתקרב אליה טיפה, הוא יישרף ללא אפשרות חיים, ואם יתרחק ממנה, הוא יקפא. רואים שהאזורים הרחוקים מהשמש בתוך כדור הארץ הם יבשות קפואות, ואלו שקרובים הם מדברים חמים. אז אם הכל יזוז טיפה מהמסלול כבר לא נוכל להתקיים. איך זה שהוא נשמר במקומו ובמסלולו? גוף האדם מורכב מכל כך הרבה מערכות שנראות לנו מובנות מאליהן, אבל מי אמר שבתינוק הבא שייוולד כולן צריכות להיות? וגם אם הן יהיו, מי אמר שהן יתפקדו בצורה טובה? אולי התינוק הבא שייוולד יהיה עם קרניים וזנב? הרי כך זה עובד באבולוציה… מי מחליף סוללות ללב שלנו שימשיך לפעום שוב ושוב? יש איזשהו מכשיר שיכול לפעול כך ברצף במשך 120 שנה? איך צומח מתוך גרעין רקוב שקבור באדמה צמח יפהפה, ממש כמו תחיית המתים? מי עוזר לנו תמיד לצאת מכל המצבים שאנחנו בטוחים שלעולם לא נצליח לצאת מהם, אבל אחר כך איכשהו שוכחים אותם? שלא נטעה את עצמנו, הנסים מתרחשים מסביבנו ללא הפסקה, השאלה היא אם אנחנו בוחרים לראות אותם.

בעזרת השם

לפעמים אנחנו רוצים ללכת בדרך כלשהי ומקווים להצליח בה. אנו מרגישים שאנו זקוקים לסיוע מהשמיים וכך מוצאים את עצמנו מבקשים את עזרתו של הקדוש ברוך הוא. לפי התפיסה שעל פיה אנו פועלים, אנו רואים את ההתקדמות שלנו בחיים ככזו שהגיעה על ידינו ומבקשים שהשם יעזור לנו מעט כדי להגיע למקום טוב יותר. כאילו שאנחנו אלו שפועלים ומצליחים והקדוש ברוך הוא רק מסייע מעט. אך האמת היא שהדבר הפוך לגמרי. הדבר היחיד שאנו עושים בעצמנו זה ההשתדלות המוטלת עלינו, את כל השאר הקדוש ברוך הוא מסובב כך שנגיע למקום אליו אנו צריכים להגיע. פשוט לראות שישנם אנשים רבים עם כישרון, שכל, חכמה, כוח וכל התכונות הדרושות לשם הצלחה, ובכל זאת לא מצליחים בחיים. לעומתם ישנם כאלו שאינם מבריקים במיוחד וכלל לא מתאימים לתפקיד, אך איכשהו כל ההצלחה נפלה עליהם מבלי שהם עשו דבר. אפילו כל אדם שיתבונן על חייו שלו יוכל לראות שפעמים רבות כאשר הוא מנסה בכל הכוח להצליח במשהו, אם זה מציאת עבודה, זיווג, או כל פרויקט אחר שהאדם לוקח על עצמו, הוא פעמים רבות ימצא את עצמו כושל בדבר שוב ושוב. לאחר מכן פתאום אותו אדם זוכה לראות איך הדבר שכל כך רצה נפל עליו מהשמיים דווקא כאשר הוא לא ציפה ולא ניסה להשיג אותו. הקדוש ברוך הוא מראה לנו שהוא לא סתם "עוזר" לעבודה שאנו עושים בעצמנו, אלא הוא זה שעושה את הכל מאחורי הקלעים בזמן שאנחנו עושים השתדלות קטנה וחושבים שאנו מזיזים את העולם.

האמת היא שכל המצב כולו נכתב במיוחד בשבילנו על ידי השם יתברך. אנו זקוקים לקדוש ברוך הוא לא רק ברגעים בהם אנו חשים שאנו זקוקים לעזרה, אלא בכל מצב וכל הזמן. למשל, אדם שנכנס לחובות מרגיש שהוא צריך עזרה ואז מתפלל לקדוש ברוך הוא, אך האמת היא שעצם הכניסה של אותו אדם לחובות היא גם כן עזרה של הקדוש ברוך הוא, שזה מה שטוב בשבילו כעת ויקרב אותו לתכלית. זה לא שהחיים הביאו אותו לכך או שהטבע עשה את שלו, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו הביא אותו למקום בו הוא נמצא כעת. כל מה שאנו עוברים בחיים מגיע ישירות מהקדוש ברוך הוא. לכן כדאי להתפלל על הכל, לדבר עם השם תמיד ולהבין שהקדוש ברוך הוא לא "עוזר לנו", אלא הוא זה שעושה את הכל. לא צריך להתפלל רק על הדברים הגדולים שאנו עוברים בחיינו, אלא על כל דבר קטן. מי אמר שנצליח לצחצח שיניים בבוקר או שהקפה שנכין יהיה מספיק טעים? גם על הדברים האלו אנו צריכים להתפלל כי אין לנו כל שליטה עליהם, אלא הקדוש ברוך הוא קובע את כל המציאות שלנו. אמנם זה נראה לנו כמובן מאליו משום שאנו רגילים לעשות את הדברים האלו ולא נראה שיש פה משהו מיוחד שעלול להפריע, אך למרות הכל השליטה היא לא בידיים שלנו. כל הצרות שבאות עלינו הן הדברים הרגילים שלקחנו כמובנים מאליהם בעבר. אם היום התנור התקלקל, הצנרת נסתמה ויש פנצ'ר ברכב, אז ניזכר לרגע בשבוע שעבר ונגלה שהיה לנו ברור שכל אלו צריכים לתפקד כרגיל, ומי בכלל חשב שיכול לקרות משהו כזה? את רוב הדברים אנו לוקחים כמובנים מאליהם כאילו שיש לנו שליטה עליהם. אך השליטה האמתית היא רק של הקדוש ברוך הוא, לכן צריך להתפלל שיסדר לנו גם את העניינים הקטנים.

אם נאמר שאנו עושים דברים בעזרת השם, אז זה נשמע כאילו שאנחנו עושים את העיקר והשם עוזר מעט, כמו שיש עוזרים לרופאים, לשרים חשובים או למנהלים. אבל זה טיפשי לחשוב כך, כי השם הוא זה ששולט על הכל ואנחנו רק עושים את ההשתדלות המוטלת עלינו. במלים אחרות, אנחנו כאילו עושים את הדברים בזמן שהכול כבר נעשה על ידי הקדוש ברוך הוא. לכן ברור שעדיף להשקיע את רוב הזמן והמשאבים היקרים שלנו לעבודה הרוחנית, להתפלל ולהתקרב לקדוש ברוך הוא, ורק את מעט הזמן, המאמץ ושאר המשאבים נקדיש להשתדלות הגשמית. בצורה שכזו נוכל להצליח הרבה יותר, שהרי ההצלחה מגיעה מהקדוש ברוך הוא.

פוליטיקה

בדרגים ה"גבוהים" מקבלים החלטות, ואנחנו כאן למטה אוכלים את מה שהם נותנים לנו, לפעמים בשמחה ולפעמים במרמור כבד ובהרגשת חוסר צדק. למה נבחרה דווקא הממשלה הזאת? ואיך אף אחד לא עומד בדברים שהוא מבטיח אף פעם? למה אנחנו לא נכנסים בכל השונאים שלנו? למה נותנים לערבים עוד שטחים? כשמתבוננים על הדברים בצורה שטחית וגשמית, לא נוכל למצוא הרבה נחמה, ולכן בעצם רובנו מתרעמים בכל הנוגע לכך. כאשר חיילים שלנו נופלים למשל, אנחנו אוהבים לכעוס ולהאשים את ראש הממשלה שלא עושה כלום, את השרים ואת הכנסת הגרועה, את הרמטכ"ל ושר הביטחון שפוחדים מארה"ב ועובדים לפי האינטרסים שלה וכו'. כאמור, כל זה מבחינה שטחית וגשמית. אבל אם נתבונן מקרוב, אנחנו נבין שכל האנשים הללו הם לא יותר מבובות על חוט מבחינתנו. אמנם מבחינת עצמם יש להם בחירה חופשית, אבל עצם העובדה שהבורא שם אותם במצב ובמעמד מסוים, עם יכולת להחליט החלטה שתשפיע בסופו של דבר גם עלינו, אומרת שהבורא החליט שההחלטה שלהם זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו.

הדיוק של הבורא הוא הרבה מעבר למדויק, אם מישהו אחד בין המיליונים שבעם, יפגע בצורה הכי קלה שיכולה להיות שלא בצדק מהחלטה כלשהי של הדרגים הגבוהים, אז הבורא מיד משנה את הכל כך שכל אחד יקבל אכן את מה שמגיע לו במדויק. זה אומר שלא הממשלה היא זו שהחליטה את ההחלטה שלא מוצאת חן בעינינו, אלא הבורא הוא זה שהחליט אותה, כי זה מה שטוב לכל אחד מאיתנו. יותר חשוב מכך זה שאם נרצה איכשהו לבטל את ההחלטה, אנחנו לא צריכים לשלוח מכתבים לממשלה, או לעשות הפגנות, או לנקוט בכל דרך גשמית אחרת. אמנם גם באלו אין כל רע, זה בסך הכל צד של השתדלות. אך כדי להשפיע באמת, כל מה שצריך הוא פשוט להתפלל לבורא שישנה את הדברים. ברגע שנעשה זאת, נחזק את אמונתנו, נתקרב לתכלית ונעלה את עצמנו. לאחר העלייה, יתכן שכבר לא יהיה עוד טעם בניסיון שקיבלנו, אז הבורא פשוט יבטל אותו. כך היה למשל בפורים כאשר נגזרה גזירה על היהודים ובעזרת צום וחזרה בתשובה הגזירה התהפכה לאורה ושמחה. כך היה באלפי גזירות שהתבטלו ברחבי העולם בכל הדורות באלפי שנות הגלות. אין הרי טעם לעשות סתם רע לאנשים, יש טעם לחנך ולגרום להם ללכת לכיוון הנכון. אם הם כבר בכיוון, אז אין שום צורך יותר בניסיון. אז במקום להתווכח על מי הכי טוב לממשלה, מה נעשה עם המחבלים המתאבדים או איך נעצור את הטילים, כדאי להתפלל, לעשות תשובה וללכת בדרכי הבורא ובכך לעשות שינוי מהותי הרבה יותר.

להבין את המצב בעולם

בעולם ישנן מלחמות ושנאה, המדינות שונאות האחת את השנייה, אבל יותר מכל הן אוהבות לשנוא אותנו. מתפקידנו להוריד שפע לכל העולם, אך כאשר אנו מזלזלים בתורה ופורקים עול מצוות, אנו לא מבצעים את התפקיד כראוי. כל העולם סובל מכך ומכאן נובע כל מקור צער שיש בעולם. לכן מובן מדוע כולם שונאים אותנו. אומות העולם אינן יודעות את הסיבה האמתית, הן רואות רק את הגשמיות שלפניהן. אך משהו בפנים אומר להן לשנוא דווקא אותנו.

דמיינו לכם שראש הממשלה מגיע בבוקר לעבודה עם מכנס קצר וגופיה, כאשר שערותיו צבועים בצבע סגול וקעקוע ענקי מציץ מכתפו. אפילו אדם שכן מתלבש בצורה כזו באופן יומי ורגיל לכך, יבין שזה לא בסדר כאשר ראש הממשלה עושה זאת. ממנו הרי מצפים להרבה יותר. מהר מאוד אנשים יתחילו לשנוא את ראש הממשלה ויבינו שהוא מתהולל במקום לבצע את תפקידו. אותו הדבר קורה איתנו. אנו לא שמים לבנו לכך, אך יש לנו תפקיד חשוב ומכובד ביותר שאין לנו כל אפשרות להתרשל בו. כאשר אנו פורקים עול, כל העולם סובל ביחד איתנו. כאשר העולם רואה שאנו מנסים להראות ולהתנהג כמוהו, כולם מבינים שיש כאן משהו לא בסדר. אומות העולם רגילים לפריצות והפקרות, לאכילת מאכלים טמאים ולבזבוז זמן מוחלט על שטויות. אבל לנו יש תפקיד הרבה יותר חשוב, מצפים מאיתנו להרבה יותר. בני המלך לא יכולים להרשות לעצמם להתנהג כך. כל החלטה שלנו יכולה לשנות את כל המציאות. יהודי בוחר ללמוד תורה ולא מבין שהוא משפיע על כל כדור הארץ. הוא לא מבין שבעשיית עבירה כלשהי הוא עוצר לעצמו ולכל העולם שפע עצום שצריך להגיע אליו.

אומות העולם יודעים בתוכם את מקומנו ולכן שונאים אותנו על שאנו לא מבצעים את תפקידנו כראוי. הדבר דומה לעיתונים שכותבים בכותרות ענקיות "איש חרדי גנב". ניתן למצוא הרבה יותר גנבים שאינם חרדים, אז למה לא עושים כותרות של "איש חילוני גנב"? הסיבה היא שהסקופ האמתי הוא כשאדם חרדי וירא שמיים, שמוטל עליו תפקיד חשוב עם הרבה אחריות ומשמעת עצמית, עשה מעשה לא שגרתי שלא מתאים למה שהוא מייצג. גם אדם רחוק מתורה ומצוות שמעדיף להתרחק מדתיים, יודע ומבין בתוכו שלאדם ירא שמיים אסור לשקר, לגנוב, לרמות או כל דבר אחר בסגנון. הוא מצפה מאדם ירא שמיים להיות אדם טוב, הגון, עוזר ומתחשב. אפילו מעצמו הוא לא מצפה את כל הדברים האלו, לכן כאשר ישנו אדם כזה מתנהג שלא על פי הציפיות, אז נוצרת סיבה להתעצבן ואפילו לשנוא את כל החרדים והיהדות. כך גם אומות העולם, כאשר הן רואות אותנו הן יודעות בתוכן את האמת. אבל אז הן רואות שאנו לבושים, מתנהגים ועושים עבירות בצורה מאוד דומה אליהם. אז הן שונאות אותנו, כי ילד עיראקי שזורק אבנים או משחק ברובים זה שגרתי ורגיל, אבל מיהודי הם לא מצפים לזה. כאשר אנו נותנים להם לעשות כרצונם ועוד מביאים להם מתנות, מעבירים כספים, מים, חשמל, אפליות מתקנות ושאר כל הדברים שאנו עושים למענם, הם לא מבינים מה אנו רוצים מהם. הם מצפים שנתייחס אליהם כעבדים ואז הם ינשקו לנו את כפות הרגליים. הם לא רוצים שבני המלך יתנהגו כמוהם ויהיו שווים להם, הם רוצים שבני המלך יתנהגו באצילות כראוי לבני מלכים.

יש גב?

כאשר יש איומים על ישראל, אנחנו סומכים בעיניים עצומות על ארה"ב ועל עוד כמה מדינות גדולות בעולם הנחשבות למדינות "שלום". ארה"ב היא מעצמה גדולה ומכובדת, ואנחנו יודעים שאם נצטרך להגיע למצב של מלחמה, הם יהיו כאן לעזור לנו ולהילחם בשבילנו. אך למעשה, אם יש בנו טיפת היגיון ואמונה, נבין שאם נרצה לנצח במלחמה כלשהי, יש רק נשק אחד שיוכל להוציא אותנו מזה. לא ארה"ב, לא טנקים, לא טילים ולא שום דבר אחר, רק האמונה שהבורא איתנו. הרי אם הבורא רוצה שננצח, אז ננצח. אם הוא ירצה שנפסיד, אז נפסיד. מה שייכת ארה"ב לתמונה? למה אנחנו מנסים להצטייר טוב בעיניה או בעיני העולם? היחיד שאנחנו צריכים להצטייר טוב בפניו הוא הבורא. כך היה בכל מלחמות ישראל, בני ישראל הפסידו בקרבות רק כאשר נפלו מאמונתם. במשך אלפי שנים העם שלנו הצליח לעבור כל כך הרבה מלחמות מבלי שיהיו לנו מדינה או צבא. הצבאות הכי גדולים לעומת זאת נפלו ללא שום היגיון. האם הייתה איזו מדינת "שלום" שהגנה עלינו בזמן השואה הארורה?

בתקופה של יוון הייתה מלחמה יוצאת דופן. יוון הייתה אימפריה ענקית ובלתי מנוצחת, הם לא רצו להשמיד אותנו אלא להפוך גם אותנו ליוונים. בסך הכל זה היה נראה מפתה, להפוך להיות יווני, ללמוד דברי חכמה, להיות חלק מאימפריה ולהפוך לבלתי מנוצח. אבל עם ישראל לא מסכים להתנתק מבוראו, ולכן בחר להלחם, כנגד כל הסיכויים. עם ישראל היה מוכן למות, ורק לא לאבד את דתו. כשהבורא רואה שאנחנו מאמינים בו והולכים בדרך הנכונה, הוא לא משאיר אותנו מקופחים. אותו חלק קטנטן מהעם שהחליט להלחם ביוונים, היה בסך הכל חלק של אנשי אמונה, לומדי תורה, ללא כל צבא, ובעזרת הבורא ניצח מעצמה ענקית. עד היום אנחנו חוגגים את חנוכה, אבל האם אנחנו באמת מבינים את משמעות החג? אם אנחנו מתנהגים כמו מדינות אחרות, סומכים עליהן, והופכים להיות חלק מהם, אז בעצם הפכנו את עצמנו להיות כמו אותם מתייוונים שאנו סולדים מהם. המדינות שמנסות לחסל אותנו הן האויבות הקטנות שלנו, משום שהבורא לא ייתן לאף אחד להשמיד את היהודים. דווקא מדינות השלום, שמנסות למכור לנו את התרבות שלהם, הן הבעייתיות שעלולות לגרום לנו לניתוק מהבורא, ועל ידי כך באות הצרות האמתיות. כשאויב בא לתקוף, ניתן מיד להתגונן. כשחבר טוב תוקף בחשאיות מבלי שנבחין בכך, אנו עלולים לפול מבלי להרגיש. בפרשת בלק מסופר על בלעם הרשע שבא לקלל את ישראל ולא הצליח. הקדוש ברוך הוא הכניס לו ברכות לפה והוא הבין שזה בלתי אפשרי לנצח אותם. אז הוא ניסה דרך אחרת, הוא נתן עצה לגרום לבני ישראל לזנות ולחטוא, ועל ידי כך הקדוש ברוך הוא כבר יטפל בהם. לצערנו כך באמת היה, ונפלו רבים במגפה. אין מה לפחד ממעצמות ענקיות או מנשקים גשמיים, אם כבר מפחדים ממשהו אז זה צריך להיות מהחטאים שעלולים להרחיק את השמירה הרוחנית מעלינו.

כל המעצמות הגדולות ביותר בעולם יכולות להילחם בנו עם הנשק המתקדם ביותר, ואם הבורא נלחם למעננו, אפילו שערה אחת מראשו של יהודי לא תינזק. לעומת זאת אם אנחנו מכעיסים את הבורא, מספיק שאיזו קבוצת אנשים שאין לה אפילו מדינה מחליטה לעשות פיגועים, ואנחנו רואים איך הם משתקים אותנו לגמרי. אנחנו מספקים להם את כל הצרכים שלהם – מים, חשמל, עבודה, קרקעות, בלעדינו הם לא יכולים להתקיים, ובכל זאת אנחנו לא מצליחים להתמודד איתם. קבוצה כל כך קטנה שבאה נגדנו ואין לנו כל דרך להלחם, ממש אבסורד. מי שמתבונן בדברים יוכל לראות די בקלות איך שהכול מתנהל רק לפי רצון הבורא, נגד כל ההיגיון שבעולם.

צבא

אם אנחנו מבינים את משמעות האמונה, ניתן להבין שזה לא ממש משנה כמה הצבא יהיה חזק או חלש. אם הקדוש ברוך הוא מחליט שנפסיד, לא יעזרו לנו כל הצבאות שבעולם וסיוע של כל המדינות האפשריות. לעומת זאת אם הוא יחליט שננצח, נוכל לעשות זאת גם עם חייל אחד שלא החזיק נשק מימיו. בזמנים ביטחוניים קשים, כל שצריך הוא להתחזק בלימוד התורה, בתפילה לבורא, בקיום המצוות ובאמונה. זה מה שילמד עלינו זכות בשמיים להיות ראויים לניצחון ולביטול הגזרות הקשות מעלינו. כל המלחמות, המגפות, הייסורים וכלל הדברים הלא נעימים לנו, הם תוצר ישיר של התנהגותנו. לא בגלל שהצבא שלנו חלש או חזק, ולא בגלל ראש הממשלה, ולא בגלל הרפואה שלא הצליחה למצוא תרופה… רק בגלל מעשינו. הבורא רוצה לקרב אותנו לתכלית והוא עושה את מה שדרוש לכך.

עם זאת, חשוב לציין שמוטלת עלינו חובת ההשתדלות הגשמית בנוסף לחיזוק האמונה והרוחניות. לא בגלל שאנו מאמינים בכוחות גשמיים, אלא משום שהבורא רוצה שנבטא את הרוחניות והאמונה שלנו דרך הגשמיות. לכן בעצם קיבלנו לקיים מצוות גשמיות, כדי להשתמש בחומר ולהתעלות ביחד אתו. לכן חשוב שכן יהיה לנו צבא חזק ומאומן היטב, שנדע שעשינו את ההשתדלות הגשמית שלנו, אך צריך לזכור שהשם יתברך הוא זה שנלחם בשבילנו.

פעם הדברים באמת היו נראים כך, מי שהיה יוצא להילחם היה צדיק גמור ללא עבירות7, היו יוצאים למלחמה עם תפילין ועושים קידוש השם גדול. היו מרחיקים את בעלי העבירות כדי שלא ישפיעו על שאר הצבא ובכך ירחיקו את הסיוע מהשמיים. היו עושים מלחמות בקדושה ובטהרה והקדוש ברוך הוא היה נלחם במקומם. אלא שהיום לצערנו הדברים השתנו. הצבא היום אינו הולך לרוב בדרכי התורה הקדושה ומונהג פעמים רבות נגד ההלכה. ברוך השם, ישנם גם יחידות שמיועדות לחרדים, ישיבות הסדר וכו'. אלו משלבים את הצבא עם ההלכה וכך גם יהודים יראי שמיים יכולים לתרום להשתדלות הגשמית הנחוצה. אבל רובו הגדול של הצבא בכלל לא מתנהל כמו שהצבא של עם השם צריך להתנהל. בין היתר, נשים רבות נמצאות בצבא בתפקידי גברים, מעבר לבעיה ההלכתית הפרטית שלהן, זה יוצר בעיה נוספת של ערבוב בין נשים וגברים שאסור על פי התורה. במוצבים רבים ניתן למצוא טבחים שאינם יראי שמיים ואין עליהם כמעט הקפדה מבחינת כשרות. מפקדים רבים אינם יודעים כלל מה מותר ומה אסור לעשות בשבת, מתי זה נחשב לפיקוח נפש (שאז כמובן צריך ואפילו מצווה לחלל שבת) ומתי זהו דבר שאסור לעשות. צריך להבין שכל אלו גורמים למכשולים גדולים לחיילים שרוצים לשמור על המסורת, אך נקלעים למצבים לא נעימים בתוך חברה שאינה שומרת תורה ומצוות. מעבר לכך, זה מביא להרחקת השמירה וההשגחה, שהרי כאשר הצבא הולך בדרך השם, אז הקדוש ברוך הוא מסייע ונלחם במקומו8, אבל ברגע שלא, אז ההשגחה מוסרת מאיתנו חס ושלום.

שנאת חינם או בצדק?

כמעט כל אדם שונא לפחות מישהו אחד, ולכל אחד יש את הסיבה שלו לכך. אף אחד לא שונא סתם כי משעמם לו. אז אם אנחנו שונאים אנשים משום שבעל המכולת גזל אותנו, האינסטלטור עבד עלינו, ההוא הרביץ לנו, השכן ירד עלינו ומס' הכנסה שדדו אותנו, אז נראה לכאורה שאנו שונאים אותם בצדק. כל אחד ששונא מישהו מבין ויודע שהשנאה מוצדקת לגמרי ואינה בגדר שנאת חינם, שהרי אילו היינו יודעים שזוהי שנאת חינם, אז בוודאי היינו מפסיקים עם זה. אך הדבר רחוק מאוד מכך, משום שאם אצל כולם השנאה היא מוצדקת, אז מדוע אסרו עלינו שנאת חינם שכלל לא קיימת? ידוע שבית המקדש נחרב על שנאת חינם, וכל עוד שלא נבנה מחדש, זה אומר שהבעיה עדיין קיימת9. אז מוכרח להיות שאכן קיימת שנאת חינם.

אלא שצריך להבין שכמעט ולא קיימת שנאה שתהיה באמת מוצדקת. כי אם בעל המכולת גזל אותנו, אז זה אומר שהבורא רצה שמישהו יגזול אותנו לטובתנו, ובעל המכולת היה האדם המתאים למשימה. אם הוא עשה משהו לא בסדר, כמובן שזה היה מבחירה שלו והוא עתיד לתת על כך דין וחשבון. אבל זה כבר עניין שלו מול הבורא ללא שום קשר אלינו. כי אם הוא היה בוחר לא לעשות לנו את מה שעשה, מישהו אחר היה עושה לנו את זה. כי זה משהו שאנחנו צריכים, ואם לא היינו צריכים, אז הבורא לא היה נותן לזה לקרות. לכן אין שום טעם לשנוא אף אחד, וכל שנאה שאנו מגדירים אותה כ"צודקת", היא למעשה שנאת חינם.

הבנקים יכולים לעקל למישהו את רכושו בגלל חובות שיש לאדם. אותו אדם לא יעלה בדעתו לשנוא את הנהג שמוביל את הרכוש או את שליח הדואר שבא לתת לו את ההתראה. אם הוא חש חוסר צדק, הוא יכול להפנות את טענותיו אך ורק לבנק. כך גם אצלנו, יש לנו חובות מול הבורא. כאשר הבורא מחליט, הוא יכול להביא לנו ייסורים בשלל דרכים. הייסורים הללו נועדו כדי שנחזיר את החובות. כל טענה שיש לנו ניתן להפנות לבורא ישירות (למרות שאין חוסר צדק אצל הבורא ובכל מקרה הוא גם לא חייב לנו כלום, אז אין מקום לטענות מצדנו.) אך אין שום טעם לכעוס על השליח שדרכו הבורא מדבר איתנו. שנאה לשליח דואר שמוסר הודעה לא נעימה היא בוודאי שנאת חינם ולא צודקת בכלל. הוא בסך הכל שליח שעושה את עבודתו. כל העולם המעוצב סביבנו הוא שליח המיועד בשבילנו כדי שנקבל בדיוק את שאנו צריכים. כל מקרה שנתקל בו וכל מצב לא נעים שנכנס אליו הוא מאת השם יתברך. הקדוש ברוך הוא מביא לחיינו את הדברים שנראים לנו מרגיזים לתועלתנו. בוודאי שאין עכשיו טעם להתעצבן ולשנוא את אותו שליח שדרכו אנו מקבלים מסר מהקדוש ברוך הוא.

אין לנו מים לבזבז

משנה לשנה הארץ מתייבשת, אבל רוב האנשים בכלל לא מבינים למה זה קורה. אנחנו יכולים לחסוך במים, לייבא אותם מארצות זרות ולמצוא פתרונות חלופיים נוספים, אבל אנחנו לא פותרים את הבעיה עצמה מהשורש. אנחנו מסתכלים על הגשמים המועטים שיורדים כאילו במקרה מוחלט, ולא מבינים שזה בידיים שלנו להוריד אותם. אז איך לעשות את זה? זה כתוב בתורה כמה פעמים במפורש לגמרי בצורה ברורה: אם נלך בדרך התורה והמצוות: "ונתתי מטר ארצכם בעתו…" ואם לא: "ולא יהיה מטר…", אנחנו קוראים את זה כמה פעמים בכל יום כחלק מקריאת שמע, אבל האם אנחנו באמת מאמינים בזה? כי אם הגורם לגשם הוא ההליכה בדרך התורה והמצוות וההפך הוא הגורם לחוסר, אז מה יעזור לנו החינוך לחסוך במים? אמנם החיסכון הוא דבר חינוכי חשוב וטוב, אבל אם אנחנו באמת רוצים לפתור את בעיית החיסרון במים (או כל בעיה אחרת), צריך לעשות זאת בהליכה בדרך הבורא. הניסיון מוכיח שכולם יודעים היטב לומר "הכל מלמעלה" ו"רק השם קובע", אבל לאחר מכן הם פוטרים את עצמם בתפילה של חמש דקות והשתדלות גשמית של יום שלם. על פי המעשים בשטח נראה שאנו סותרים את עצמנו, כי אנו אומרים מצד אחד שהשם הוא זה שמחליט, אבל ביחד עם זאת אנו מנסים בכוחות גשמיים לשנות את הדברים בעצמנו ללא עזרתו. ההשתדלות הגשמית אמנם נחוצה, אך ההשתדלות הרוחנית שווה הרבה יותר.

חוק מרפי

"חוק מרפי" אומר משהו בסגנון הזה: דווקא במצב הכי לא מתאים, יקרה מה שאנחנו לא רוצים למרות ההסתברות הנמוכה לכך. אז נחמד שגילו לנו "חוק" אבל מהי המהות שלו? ההיגיון מאחורי זה הוא שלמחשבות שלנו יש כוח עצום, וניתן ליצור מציאות בעזרת אותן המחשבות. אנו מסוגלים לעשות דבר יומיומי ללא כל תשומת לב, ודווקא כשנרצה לעשות זאת כמו שצריך, זה לא ילך. העניין הוא שכאשר אנו חושבים הרבה על הדבר, אנו מהרהרים גם בדברים השליליים שעלולים לקרות ומהם אנו רוצים להיזהר. כשאנו פוחדים, אנו הופכים את הפחד למציאות. אדם שפוחד לא למצוא חנייה במקום מסוים, כנראה באמת לא ימצא חנייה. אדם שבטוח שימצא, באמת ימצא. המציאות מתחילה מהמחשבות שלנו. האמונה שלנו היא שיוצרת את המציאות לעתיד. אדם הפוחד מכוחות טבע שונים, מראה את חוסר האמונה שלו ולכן קרוב יותר להינזק. הביטחון והאמונה הם שיוצרים לנו את המציאות היציבה והחזקה, בה לא שולט כל כוח שלילי.

דבר נוסף שעלול לגרום לכך שהדברים לא ילכו כרצוננו הוא הגאווה של האדם. כאשר אנו סומכים יותר מדי על עצמנו ובטוחים שאנו יכולים להסתדר לבד, אז אותה הרגשת "כוחי ועוצם ידי" משכיחה מאיתנו חס ושלום את השם יתברך. אנו טועים לחשוב שאנו יכולים להסתדר לבד לאחר שהתרגלנו לטבע מסוים. כאשר הטבע משתנה וכנגד ההסתברות והסיכויים הטבעיים פתאום מתרחשים דברים לא צפויים, זה מאפשר לנו להתבונן בדברים, להוריד מאיתנו את אותה גאווה והרגל לכך שהכל מתנהל על ידינו ולהיזכר שקיים בורא שמנהיג ושולט בעולם.

בלי עין הרע…

אם התחזקנו באמונה שלמה שהכול מהבורא, זה בלתי אפשרי לפחד מכלום. למעשה הכל ממנו, והוא אוהב אותנו, כך שהכול רק בשבילנו ואין כל רע ושום הזק בעולם. מצד שני, נראה שישנם דברים נסתרים שכביכול קובעים לנו דברים בחיינו ללא שליטתנו. אדם נולד במזל מסוים ואז הוא נתון לאותו המזל, מישהו מקנא בנו ועושה לנו עין הרע, אולי מישהו עשה כשפים מסוימים שמשפיעים עלינו וכן הלאה. צריך להבין שאם נאמין בדברים האלו, זה בא על חשבון האמונה בבורא. אם אנו מאמינים בעין הרע ופוחדים מכך, זה אומר שאנו סוברים שהבורא הוא לא הכל, כי חוץ ממנו ישנו כוח נוסף הנקרא "עין הרע". מתוך האמונה שלנו באותו כוח, אנו הופכים אותו למציאות ומביאים אותו על עצמנו. אם אנו מבינים שעין הרע זה בסך הכל כלי שהבורא ברא ומשתמש בו, אז כבר לא נשאר ממה לפחד.

נניח שמישהו עשה לנו עין הרע. האם הכוח הזה חזק יותר מהבורא? כולנו יודעים שאין כל כוח חזק יותר מהבורא וכל הכוחות כולם נתונים בשליטתו המלאה, אך זה לא עוצר אותנו מלהאמין בכוחות חיצוניים ולחזק אותם. חשוב להבין שאם מישהו עשה לנו עין הרע, זה אומר שהבורא רוצה לאותת לנו על משהו שאנחנו עושים לא בסדר, ולכן הוא מביא עלינו ייסורים. מה אכפת לנו אם זה דרך עין הרע או דרך הבוס המעצבן או דרך העצבות שנכנסנו אליה או דרך כל דבר אחר שיהיה? אם הבורא רוצה לאותת לנו, הוא ימצא את הדרך לעשות את זה. אין טעם להתחיל להיאבק בשליח שלו, שזה עין הרע במקרה הזה, ולהצטייד בשום, חמסות, דגים, חוטים אדומים וציורים של עיניים. הרי כולנו יודעים שזה לא באמת מה שהבורא רוצה מאיתנו. הבורא רוצה משהו רוחני ולכן הוא מאותת לנו. חמסה ועין ענקית כנראה לא יקדמו אותנו לעבר התיקון והתכלית. זה לא אומר שאין עניין בדברים הללו, כי יתכן שאלו יכולים להיות חלק מההשתדלות הגשמית שלנו, במיוחד אם האמונה שלנו עדיין לא חזקה מספיק. אך בוודאי שאם נאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך הוא בעל הכוחות כולם ואין שום כוח אחר מלבדו, אז כל שאר הכוחות שכביכול פועלים עלינו (עין הרע, כשפים וכו') יתבטלו מיד. אם נקשיב למה שהבורא אומר, אין לו טעם לתת לנו עוד ייסורים ואז הם כבר ייעלמו מאליהם. אין אף אחד בעולם שיוכל להזיק לנו אם הבורא לא חפץ בכך, כשם שבלעם הרשע, שהיה בדרגה הגבוהה ביותר של נבואה מצד הטומאה, ניסה לקלל את ישראל וכל מה שיצא לו זה ברכות10. כי אם השם יתברך רוצה שמישהו יהיה מבורך, אז אין שום כוח בעולם שיוכל לעצור את זה.

צריך לדעת שאם הבורא ברא כוח כזה של עין הרע הנמצא בעולם, זה אומר שיש בו איזושהי תועלת, שהרי לא היה בורא אותו לחינם. עין הרע הוא כוח שמחזק את הענווה שלנו שהיא שורש כל המידות הטובות ומוריד את הגאווה שהיא הפך הענווה. כאשר אדם מצטנע ואינו מתבלט, אף אחד לא יעשה לו עין הרע. עין הרע מכוון לאותם רגעים של גאווה שאנו מנסים לבלוט ולהרגיש הכי בעולם. כשאנו מתרברבים ומרגישים את כוחנו הרב, הבורא מראה לנו שכל הכוח הזה הוא מתנה שקיבלנו משמיים בלבד. מי שיראה לכולם את הרכב החדש שקנה במטרה לגרום לכולם לקנא בו ולכבד אותו, בוודאי יוכל למצוא עליו כמה שריטות כבר ביום למחרת. מי שמספר לכולם על העבודה המוצלחת שלו ועל שאר ההצלחות בחייו, שלא יתפלא אם פתאום יספוג כמה כישלונות. כאשר אנו צנועים ובעלי ענווה, מבינים שרק הבורא הוא בעל הכוחות ואין לנו שום דבר להתגאות בו, הברכה שורה שם על הסמוי מן העין, ואין עין הרע שולטת בנו. יוצא שבצורה שכזו אף אחד לא יכול להזיק לנו.

כשפים

לא מעט אנשים חוששים מכשפים, וכדי לבטל אותם הם מנסים לעשות דברים מוזרים ששמעו עליהם כמו לקחת 2 שערות חתול, לבשל אותן ביחד עם שתן של גמל ולשתות את זה (או כל דבר אחר בסגנון). ניתן להגדיר את הדבר הזה בתור סוג של עבודה זרה ממש. כדאי לדעת שדווקא הפחד עצמו מהכישוף הוא שנותן לו כוח לפעול. אנשים רבים בטוחים שכישפו אותם מבלי שעשו להם דבר. הפחד הוא שמביא את הדבר למציאות. כך גם לגבי פחד משדים ורוחות או כל כוח מזיק אחר. אם באמת רוצים להתמודד עם כשפים, הדרך האמתית היא לחזק את האמונה והידיעה שהכול ממנו ולנסות לפרש את המסר שהוא מנסה להעביר לנו. כמובן שגם כאן ישנה השתדלות גשמית מסוימת שאנו יכולים לעשות, אך כל זה רק אם זה נעשה בדרך הקדושה. ניתן בקלות ליפול עמוק מאוד בטומאת הקליפות אם אנו הולכים ל"מקובלים" ללא יראת שמיים, למגדת עתידות, למכשפים למיניהם, לעורכי סיאנסים ושאר גורמים מזיקים שמוכנים לעזור לנו להסיר את הכישוף מעלינו ולפתוח לנו את המזל. במקרים שכאלו, אנו רק נהפוך את המצב לגרוע יותר. מלבד האיסור שבדבר, אנו מביאים עצמנו לסכנה גדולה במגע עם כוחות טומאה שעלולים להביא עלינו הרבה צרות. ישנם רבנים מקובלים אמתיים שניתן להגיע אליהם ולהתייעץ אתם בנושאים כאלו. חשוב לברר היטב את הדברים כדי לעשות הכל בדרך שמגיעה מצד הקדושה.

מזל

אנשים רבים סוברים שלכל אחד יש מזל שנקבע בשבילו ושום דבר שיעשה לא יעזור לשנותו. אך האם אנחנו באמת מאמינים שהכול כבר נקבע ואין לנו שום אפשרות לשנות דברים? אם כן, אז מה בכלל הטעם לחיות? שהרי לשיטה הזו אנחנו לא שונים מרובוטים שתכנתו אותם לעשות פעולות מסוימות בצורה מסוימת ללא בחירה חופשית. האם יתכן שבאמת המזל קובע ואנו תקועים אתו מבלי שיהיה לנו מה לעשות בנדון? האם הבורא כבר לא יכול לעזור לנו כאן? האם זה גדול עליו..? הרי זה מגוחך. אדם יכול לחזור בתשובה ולהתפלל מתי שרק ירצה, ובכך הוא ישנה את המזל שלו מקצה לקצה. אמנם קיים המושג הזה שנקרא מזל, אך ישראל הם מעליו והוא חל רק על אומות העולם. אין מזל לישראל11, משום שאנו יכולים בכל עת שנחפוץ בכך לחזור בתשובה שלמה ולשנות את המציאות. לכל אחד יש תיקון שונה ולכן ניתנו לכל אחד כלים הראויים לעשיית אותו התיקון מאותה הנקודה בה הוא נמצא כרגע. אם נשנה את אותה הנקודה ונתקדם למקום אחר, גם הכלים שלנו ישתנו בהתאם.

תמים תהיה

המלה "תמים" מרמזת על שלמות, בניגוד למשמעות השלילית המקובלת היום (של אדם פראייר, טיפש ולא מבין). כל מה שצריך הוא להיות שלם עם הבורא וכל השאר יסתדר לבד. כל כוח שקיים בעולם הוא בסך הכל כלי שהבורא ברא. ניתן לפנות אליו בכל נושא ולהיעזר בו. הוא מקור כל הטוב ומקור כל מה שאנו מגדירים כ"רע". לא צריך לפזול לצדדים ולהתעסק עם כוחות פחותים ממנו. לבן של המלך לא אכפת אם יש שרים ויועצים שמאיימים עליו, כי הוא יודע שכולם כפופים לאביו. גם לנו, הבנים של הבורא, לא צריך להיות אכפת מכוחות הכפופים לאבינו. עם אמונה כזו, כל צרה ניתנת לפתרון, כל דבר הופך לטוב ויש מקום רק לשמחה. ככל שנבין את זה יותר, נוכל להתחזק עוד יותר באמונתנו, וליצור לנו מציאות חדשה ויציבה על פי אותה אמונה.

כאשר אנו שלמים עם אמונתנו בקדוש ברוך הוא, הכל מגיע ממנו וכל הכוחות מתבטלים. אם נאמין בכוחות אחרים, אז נחזק בכך את אותה הגשמיות שבאה כניסיון בשבילנו. ככל שנאמין יותר בקדוש ברוך הוא שיסדר את הכל, נוכל לבטל מעלינו את הניסיון ונזכה לראות נסים גלויים. אם בן המלך אינו יודע שהוא הבן של המלך, הוא יפחד מהשומרים בכניסה לארמון שנראים מפחידים ומסוכנים ולא יוכל לעשות דבר כנגדם. אך אם הוא יודע בביטחון שהוא הבן של המלך ושהם רק העבדים של המלך, אז בוודאי שאין לו כלל ממה לחשוש ואותם שומרים בטלים כלפיו. כך ככל שנאמין יותר שאנו הבנים של אבינו שבשמיים שיכול לסדר הכל, כל השליחים, המלאכים, המזיקים והשונאים בטלים כלפינו, מתוך התבטלותם לקדוש ברוך הוא שהוא אבא שלנו.

1בין היתר, במסכת ראש השנה מתואר מילוי הלבנה בהתאם לזמן בחודש, עם המון פרטים מדויקים על התהליך שמתרחש. מתוך התיאורים שם ברור שהעולם עגול ושהירח סובב אותו.

2נאמר באיוב: "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור". חכמים לומדים מכאן שכאשר צדיק גוזר, הקדוש ברוך הוא מקיים.

3מסכת ברכות, דף לה:

4שמות טו' פסוק כו': “אני השם רופאך".

5תהלים פרק נה, פסוק כג: “השלך על השם יהבך והוא יכלכלך"

6נאמר בפסוק (שמות פרק יג', פסוק יח'): "וחמשים עלו בני ישראל". ניתן לדרוש את המלה "וחמשים" בתור חמישית מבני ישראל.

7נאמר בספר דברים (פרק כ', פסוק ח'): “מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו". כלומר שהירא לא יצא להילחם עם הצבא. המשנה במסכת סוטה (דף מד.) אומרת "ירא ורך הלבב זהו המתיירא מן העבירות שבידו”. כלומר שמי שיש בידו עבירות לא יצא למלחמה, אלא רק אלו שלא חטאו.

8כמו שנאמר בשמות (פרק יד', פסוק יד'): “השם ילחם לכם ואתם תחרישון".

9בתלמוד ירושלמי, יומא פרק א' הלכה א' נאמר: “כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו". כלומר הסיבה הרוחנית לחורבן עדיין קיימת, אחרת בוודאי שבית המקדש היה נבנה.

10כל פרשת "בלק" מספרת על הניסיונות הכושלים של בלעם לקלל את ישראל לאחר שבלק שכר אותו לכך.

11מוזכר במסכת שבת (דף קנו.) “אין מזל לישראל".

 

צור קשר | הלכות מתחלפות לבעלי אתרים | ספר חינם להורדה