בע"ה נעשה ונצליח. היום ז׳ בשבט ה׳תשע״ט

מחפשים את האמת פרק ט' – הדברים שעלולים להפיל אותנו

למרות הידע שיש לנו ועם כל הרצון החזק שיש לנו להתחזק ולהתקרב לקדוש ברוך הוא, ישנם דברים שונים שיכולים לעכב אותנו ואף למנוע מאיתנו להגיע אל התכלית. אם נתעלם מהם, הם עלולים להפתיע אותנו מבלי שנהיה מוכנים. אך כאשר אנו לומדים להכיר אותם ומשתמשים בתחבולות כנגדם, אנו סוללים לנו את דרכנו להצלחה ולצמיחה הרוחנית שלנו. חשוב ללמוד את דרכי היצר הרע לעכב אותנו כך שנלמד לזהות אותן ולהיות מספיק חזקים כדי להתמודד ולהתגבר עליהן.

עצלות

לצערנו, אנחנו מאוד עצלנים. אנחנו מחפשים את הקיצורים והחיים הקלים, ולקיים מצוות בהתמדה זה לא דבר פשוט. כשאנו מחליטים שאנו מאמינים בבורא ובתורתו, זה מחייב אותנו, ולכן אנחנו נמנעים מלהגיד את זה ואפילו מלחשוב על כך. אז יותר קל לשכנע את עצמנו שבאנו מהאבולוציה או לומר שאנחנו לא יודעים מאיפה באנו (אבל גם לא כל כך אכפת לנו…). לפעמים אנו מעדיפים לא לצלול למחשבות עמוקות מדי בנושא הזה מתוך מחשבה שעדיף לא לדעת. האמת היא שרוב האנשים מאמינים בבורא ובתורה, אלא שהם לא מקשרים את עצמם לזה וחיים באורח חיים רחוק ונטול דת. זה לא מפריע להם למשל ללמוד על אבולוציה בשיעור ביולוגיה או לצאת למועדונים בשבת לאחר הקידוש. אין כאן שום היגיון בדברים, רק בריחה מהאמת אל הנוחות.

אמנם הכי קל לומר שהעיקר זה שאנחנו פה ושנעשה חיים משוגעים..! אבל כמו אדם שמעשן בלי לחשוב על התוצאות ההרסניות ומזיק רבות לבריאותו, גם אנחנו מזיקים לנשמתנו, וההתעלמות שלנו לא עושה את זה יותר טוב. החיוב במצוות לא נעשה ברגע שאנו מקבלים אותן על עצמנו, הוא כבר נעשה לפני אלפי שנים במעמד הר סיני כשכל אחת מנשמות ישראל הייתה שם וקיבלה את זה על עצמה. אפשר להגיד שאנחנו מאמינים, אפשר להגיד שלא, זה לא משנה אפילו טיפה את החיוב המוטל עלינו. בדיוק כמו שאף אחד לא יוכל לטעון בפני שוטר שעוצר אותו שהוא פשוט לא האמין בחוק, אז הוא לא חקר מה המשמעות של רמזור אדום ולכן לא ידע שאסור לעבור… זה לא משנה אם חקרנו או לא, אם עשינו במזיד או בשוגג, המציאות נשארת זהה. החוקים קיימים ומחייבים, בין אם נלמד אותם ובין אם נתעלם מהם. לטובתנו, עדיף לדעת אותם.

ייאוש

בעיית הייאוש, היא בדרך כלל תוצר של העצלות. הייאוש יגיע לכל אחד שמנסה להתחזק בדרכי הבורא. כשמתקרבים לקדושה, היצר הרע יעשה הכל כדי למנוע זאת מאיתנו. הוא ידמה לנו את הדרך כארוכה, קשה ובלתי אפשרית. מתוך כך אנו עלולים לחשוב שאם מראש אנו יודעים שלא נצליח, אז אין שום טעם לנסות. אך האמת היא שהבורא רוצה שנעשה את ההשתדלות שלנו, ומשם הוא ירים אותנו למעלה. כמו הר גבוה שאנו נחושים בדעתנו לטפס עליו, למרות הסיכויים האפסיים, ולאחר שעברנו את תחילת הדרך למעלה, יביאו לנו הליקופטר שייקח אותנו לפסגה. אנחנו מוכרחים פשוט לעבור את השלב הזה ולהגיע למקום אליו אנו שואפים. מלמטה ההר נראה גבוה ובלתי אפשרי לטיפוס, אך כשנהיה באמצע הטיפוס, נוכל להתבונן על כל הדרך שעברנו ולהתחזק. כמו שעברנו את הדרך שעברנו עד עכשיו, כך נמשיך לעבור מכשולים רבים נוספים בדרך גם בעתיד. רק צריך לעבור את השלב הראשוני, רק להתחיל. אפילו בגשמיות אפשר להבין את הדבר הזה. בתחילת מסע, ריצה ארוכה, עבודה חדשה או כל דרך חדשה שאנו מתחילים הכל נראה שחור ומייאש. אך לאחר שאנו אוזרים אומץ ועושים את הצעד הראשון, הוא כבר מוביל לצעד השני שמוביל אל השלישי וכך בלי לשים לב אנו מגיעים אל היעד שרצינו.

חשוב לדעת שגם אם נפלנו, עברנו על מצוות, ועשינו דברים לא טובים, תמיד אפשר לתקן. הייאוש גרוע הרבה יותר מהעבירה עצמה שעשינו. אנשים חושבים שאם נשברנו והדלקנו אור בשבת למשל, אז עכשיו כבר אבוד לנו ואפשר לחלל את שאר השבת שנותרה בכל העבירות האפשריות. אבל זה ממש לא כך, עצם העניין שעברנו עבירה זה משהו אחד, זה לא פותר אותנו משאר המצוות. הייאוש גורם לנו להמשיך לעשות עבירות כאילו שזה מותר. כבר נהיה לא אכפת לנו עם תחושה שאין מה להפסיד, וכל זה בגלל עבירה אחת קטנה שניתן לכפר עליה בקלות אם נחליט לעשות תשובה. היצר הרע לא מרוויח כלום מעבירה שעשינו, אפשר לתקן את הדברים בעזרת התשובה. הרווח הגדול שלו הוא דווקא כאשר הוא הופך להיות "צדיק" שמטיף לנו מוסר וכועס עלינו על שעשינו את העבירה עד שאנו מבינים שאנו לא מסוגלים לשמור מצוות ואז אנו נופלים בענק. מה שחשוב זה לא המצווה או העבירה האחת שפספסנו (כמובן שגם זה מאוד חשוב אבל זה לא העיקר), אלא הדרך בה אנו הולכים ששם יש הרבה יותר מצוות ועבירות כדרך חיים. הדבר דומה לאדם שגנב פעם ואז הוא יגיד "טוב, אז עכשיו אני יכול לגנוב כל החיים שלי, כי גם ככה כבר גנבתי…" זאת ממש לא דרך נכונה למחשבה. לא משנה מה עשינו, כעת מתוך המקום שלנו מוטל עלינו להשתדל בכל כוחנו להתקדם למטרה.

לפעמים עובר עלינו יום קשה, אולי אנחנו לא חשים בטוב, אולי כולם כועסים עלינו, אולי אנחנו כועסים על כולם… בקיצור, לא הולך לנו. ואז מגיע הזמן להתפלל או לקיים איזושהי מצווה, אבל כבר אין לנו כוח וחשק בשביל זה. אנחנו חלשים מדי כדי לקיים מצוות. צריך מאמץ אדיר בשביל לקיים איזושהי מצווה קטנה שנראית לא חשובה כל כך באותו רגע, אז אנחנו פשוט מוותרים. אבל כאן טמונה מלכודת ענקית של יצר הרע, וניסיון ענקי באמונה. לקיים מצוות מתוך כיף כשהכול הולך חלק זה קל. החכמה היא להמשיך לקיים את המצוות כשקשה יותר. אם לא טוב לנו כרגע, אז הדבר שאנחנו הכי צריכים בעולם כרגע זה מצוות וזכויות שיוציאו אותנו מזה. אם אנחנו לא חשים בטוב, אז הדבר הטוב ביותר הוא להתפלל לבורא שירפא אותנו. הרי במצבים כאלו של צרות וייסורים, הדבר היחיד שיוכל להוציא אותנו מזה הוא ההידבקות בבורא. אז מה ההיגיון בזה שאנחנו עוזבים את הכל כי אין לנו כוח וחשק, ומתרחקים בכך מהבורא? שנסבול עוד יותר? אדרבה, אנו צריכים להתקרב לבורא כדי לזכות לרחמיו המרובים ולשפע שהוא משפיע לנו.

שכר מצווה – מצווה

חז"ל לימדו אותנו ששכר מצווה – מצווה, ושכר עבירה – עבירה1. אם נקיים מצווה, נרגיל את עצמנו לעשות משהו טוב, וזה יהפוך להיות במודע ובמציאות שלנו. עם הזמן, יהיה לנו הרבה יותר קל לעשות זאת שוב. לעומת זאת אם עשינו עבירה, אנו מרגילים את עצמנו לעבירה. במקרה כזה, לא נרגיש שאנו עושים בכלל משהו רע. כמו רוצח שכיר שהתרגל למקצוע, וכבר איבד כל טיפת רחמים ומצפון. אין לו שמץ של מושג שהוא עושה משהו לא בסדר.

ילד שהולך לכיתה א' בפעם הראשונה יכול לעשות המון בעיות להוריו כי הוא פוחד ולא רוצה ללכת לכיתה. אך לאחר היום הראשון, היום השני יהיה יותר קל, וחוץ ממקרים חריגים אחרי חודש חודשיים כבר בכלל לא תהיה לו בעיה עם זה. הצעד הראשון הוא תמיד הקשה ביותר, ברגע שהרגלנו את עצמנו וזה נמצא בתוך העולם שלנו, זה נהיה קל יותר. מהכיוון השני, אתם יכולים לנסות לחשוב כמה עבירות כולנו עושים בלי לשים לב, סתם מתוך הרגל. אנו אפילו לא נהנים מהעבירות הללו, אלא פשוט הורגלנו אליהן. לכן כל מצווה קטנה חשובה מאוד. שכר כל מצווה עצום יותר מכל מה שאנו יכולים לדמיין ומכל האושר של כל האנשים בעולם הזה ביחד. אך יותר מכך, המצווה תרגיל אותנו ותביא אותנו לקיום המצווה הבאה, כך שצעד אחר צעד, נוכל להגיע לתכלית. הרי מכל מקום שנסתכל על זה, תמיד נצטרך להתחיל במקום כלשהו בקיום איזושהי מצווה בזמן שאת שאר המצוות אנחנו עדיין לא מקיימים. אף אחד לא התחיל מזה שהוא מקיים בבת אחת את כל המצוות. מכאן נבין שאפילו אם אנו עושים את כל העבירות שבעולם ולא מקיימים שום מצווה, גם אם נקיים מצווה אחת קטנה נעשה בזה שינוי מהותי ונרעיש עולמות. זה נראה לנו כמשהו קטן ולא חשוב אך זהו צעד גדול ומשמעותי. מספיק שנחליט לקיים מצווה אחת קטנה בשביל להתעלות ולהתקדם בצורה רצינית. צריך לרדוף אחרי המצוות כמו יהלומים, שגם אם לא הצלחנו לתפוס מיליון יהלומים, זה לא אומר שאנו צריכים לוותר על האחד שכן אפשרי לנו לתפוס. חשוב לרדוף אחרי כל מצווה, קטנה ככל שתיראה.

חיים מתוך הרגל ושגרה

יותר מ90% מהפעולות שאנחנו עושים במהלך היום, הן פעולות שאנחנו כלל לא מרגישים ועושים אותן מתוך ההרגל והשגרה. אנחנו יכולים לטעות ולחשוב שאולי זאת הדרך לחיות ובגלל זה המצב כך, אבל אם נבחן זאת היטב נראה שכל אדם פועל בצורה שונה לגמרי מהאחר, לכל אחד יש את הדרך שלו וכל דרך היא שונה, אבל עצם העובדה שיש עוד דרכי פעולה שונות לא תמנע מאיתנו ללכת באותה הדרך שוב ושוב, יום אחרי יום. אז איך אפשר להשתנות? אדם עצבני לא יהפוך ביום אחד לסבלני, אדם ישר לא יהיה ברגע אחד פתאום שקרן, אדם שאוהב לאכול לא יהפוך בשנייה לרזה השומר על משקל. כל השינויים שאנחנו רוצים לעשות הם כאלו הלוקחים זמן. אדם שרוצה להשתנות צריך להכניס לחייו את השינוי. זה לא מגיע ביום אחד, אך זה מחלחל לאט לאט. אם אתמול לא האמנו שיש בורא לעולם, אז לא חשוב כמה ישכנעו אותנו ויביאו לנו את כל ההוכחות לכך, גם היום לא נאמין. אך אם שלשום החלטנו לחפש את האמת ואתמול מצאנו כמה תשובות לשאלות עתיקות, אז היום נוכל להבין שקיים בורא. אף אחד לא יעזוב את כל החיים אליהם הוא כבר התרגל ביום אחד. לא משנה כמה התקדמנו, העיקר שהתקדמנו. אנו מוכרחים להיות תמיד בעליה וכך לזכות להיות כמו רבי עקיבא שראה טיפה אחר טיפה והבין שאבנים שחקו מים ומתוך זה הבין שהוא יכול ללמוד תורה למרות שהיה עם הארץ עד גיל 240. לא משנה אם ההתקדמות היא אטית, העיקר שתהיה כל הזמן התקדמות עקבית. אם נתקדם המון ואחר כך נחליט להישאר במקום, נגלה בסופו של דבר שהלכנו אחורה. חשוב להתמיד ולהתקדם, להיות תמיד בעליה.

אנשים רבים מרגישים שבעצם השינוי אנו זורקים את כל ה"ערכים" שלנו, מוותרים על כל העקרונות ומבטלים את עצמנו. זה כמו להפוך להיות מישהו אחר כביכול. אלא שצריך להבין שזה לא באמת כך. הנשמה שבנו אלוקית, היא נמשכת לרוחניות, לקיום מצוות ולמעשים טובים. זה בדיוק ההפך מלבטל את עצמנו. עד עכשיו היינו מבוטלים כשהתעסקנו רק בגוף ובחומר. אדם שלא משתנה ותקוע בהרגלים שלו הוא עבד. הוא עושה דברים בגלל שככה כולם עושים, כי ככה יעריכו אותו, או כי זה מה שהתאווה רוצה. עם השינוי שמגיע, אנו מתחילים לעשות דברים על פי הרוחניות, על פי הבחירה האמתית שלנו, של הנשמה שלנו. לא דברים נוחים וקלים, אלא דברים נכונים ואמתיים.

שימו לב שלכוח ההרגל יש צדדים שליליים וצדדים חיובים. אמנם מהצד השלילי הוא מעכב אותנו מאוד, אבל ישנו גם הצד החיובי שיכול להועיל לנו. זה כרגע נראה לנו מאוד קשה לקיים מצוות. אנחנו בטוחים שלא נצליח לעולם לקום מוקדם כל בוקר כדי להניח תפילין ולהתפלל במניין, או לשמור שבת עם כל כך הרבה הלכות. אבל אם תשאלו את כל מי שעשה את השינוי, תגלו שגם לו היה קשה מאוד בהתחלה, אך הוא התרגל ועכשיו זה שגרה אצלו. אנחנו חיים את השגרה בכל מקרה ואנחנו לא מרגישים מה קשה ומה קל, מה כיף ומה לא. הכל רגיל, שגרתי ומובן מאליו. אם התרגלנו לאכול רק שוקולד במשך חודש כבר לא נהנה מזה. אם התרגלנו לרוץ כל יום 20 ק"מ, נעשה זאת בלי להרגיש כמעט. כשיש שגרה הקושי נעלם. כשאנו לומדים ללכת בקטנותנו, אנו חושבים על כל צעד ומנסים להיות מרוכזים כמה שאפשר. אך מהר מאוד אנו מתרגלים ואז אנו הולכים ללא כל בעיה ומבלי לחשוב על הפעולות שצריך לעשות עם כל צעד. זה בא בצורה טבעית ורגילה. כך גם כל קושי אחר שאנו עוברים ומתרגלים אליו. השגרה שיש לנו היום היא תוצאה של הבחירות שלנו בעבר. אם נבין זאת, נוכל לבחור היום את הבחירות הנכונות, ולאו דווקא הקלות. אל הבחירות האלו נתרגל במהרה והן יהפכו להיות השגרה החדשה שלנו בעתיד. יהיה בהתחלה קשה, אבל כשזה הופך לשגרה, נשאר רק לצעוד לכיוון הטוב והאמת.

אבל גם אחרים לא משתנים…

החברה מראה לנו כביכול את הדרך הנכונה לחיות בה. כל אחד, על פי המקום והאופי של החברה בה הוא גדל, חי את חייו ובטוח שזה האידאל ושכל השאר חושבים בצורה הפוכה מכל היגיון. אנחנו צוחקים על הסינים, מזלזלים באפריקאים ומסתלבטים על כל אוכלוסיה שקיימת בעולם, אך זה גם בדיוק מה שהם עושים עלינו. אנחנו רגילים לשגרת החיים שלנו על פי כללי החברה בה גדלנו, וכל השאר נראה מוזר ושונה. לכן, גם אם נצליח להבין בבירור שצריך לעשות שינוי מהותי, יהיה מאוד קשה לעשותו במסגרת החברה. תמיד נחשוב מה יגידו ההורים? מה יאמר השכן? מה יגידו החברים? אנחנו רואים את כולם חיים את חייהם בלי לעשות את השינוי הזה, אז באופן אוטומטי נכנסים אלינו הרהורים שונים שגורמים לנו לחשוב בשביל מה אנחנו צריכים להתאמץ כל כך? אם כולם חיים את החיים בצורה טובה מבלי לעשות את השינוי, אז למה דווקא אנחנו צריכים לעשות אותו? אלא שכל ההרהורים האלו מגיעים אלינו מהיצר, שינסה לעשות הכל כדי להשאיר אותנו בשליטתו. הרי כל מטרת הקיום בעולם הזה היא להגיע לתכלית שלנו. אז מה הטעם לפספס את מהות החיים שלנו רק בגלל שאחרים מפספסים את מהות חייהם? כל אדם מסתכל על סביבתו ומתוך חוסר נעימות ונוחות אף אחד לא רוצה להשתנות. בנוסף כדאי לדעת שלכל אחד ישנו תיקון שונה בעולם. יתכן שהחברים שלנו עומדים בניסיונות שלהם מבלי שנדע זאת, גם אם מבחוץ זה נראה אחרת. אולם אנחנו לא יכולים לדעת מהו התיקון שלנו. הדרך לתקן את עצמנו היא על פי התורה, שמהווה את המפה שלנו להתמצאות בעולם.

הניסיון מלמד אותנו, שברגע שאנו נגררים אחרי החברה, החברה עצמה יכולה לנצל את זה לרעתנו ותיקח אותנו לכל מקום שתרצה. נגיע למקומות שאנו כלל לא רוצים רק משום שאחרים קבעו לנו להגיע לשם. לכולנו קרה שפתאום מצאנו את עצמנו בסיטואציה לא נעימה שכלל לא רצינו להיות בה, אליה הגענו רק בגלל החברים שגררו אותנו אליה. כל אדם שמעשן הגיע לכך מתוך לחץ חברתי, שהרי אף אחד לא נהנה מהסיגריות הראשונות. כך גם התמכרויות אחרות כמו אלכוהול וסמים וכך גם הרבה סיטואציות שונות ומנהגים שאימצנו לעצמנו שאנו בטוחים שאנו אוהבים אותם, למרות שהכול נובע מתוך התדמית החברתית שגורמת לנו לחשוב שאנו אוהבים אותם. לעומת זאת, מי שיציב ועקשן בדעותיו, יוכל לשנות את אותה החברה. אז אולי בהתחלה כולם יצחקו על הכיפה או הלבוש הצנוע, אבל מהר מאוד יתרגלו לזה. מה שחשוב עוד יותר, זה שברגע שאנחנו בעצמנו נהיה שלמים עם זה ונאמין בדרך, לא רק שאחרים לא ילעגו למעשינו, אלא הם יכבדו אותנו ויושפעו מאיתנו. החברה מושפעת מאלו הבטוחים בעצמם ומאמינים בדרכם. ככל שנאמין בדרכנו מהר יותר, כך נהפוך להיות בצד השני של המשפיעים במקום המושפעים. לא פעם אנשים "מצטדקים" בסביבת רבנים או אנשים שומרי תורה ומצוות, וממלמלים שגם הם שומרים שבת או שסבא שלהם היה רב גדול. כולנו יודעים שזו האמת, אלא שאנחנו לא מביאים את הדברים אל לבנו ומנסים להדחיק את זה כדי שנוכל לחיות את החיים אליהם התרגלנו ללא הפרעות. גם האנשים שאינם שומרי תורה ומצוות יתייחסו לרוב (חוץ ממקרים קיצוניים של שנאה לשומרי המצוות שקיימים פה ושם לצערנו) בכבוד והערכה לרבנים, גם אם הם בעצמם רחוקים מזה. אדם יכול לחלל שבת, להתנהג בפריצות, לנבל את פיו ולעשות בלגן גדול עם חבריו, אך כאשר יתקרב אליו איזה רב גדול הוא יתחיל פתאום להסתדר ולדבר יפה ובכבוד לידו. כי יש הרבה יצר שמשתלט עלינו אם אנו לא משתלטים עליו קודם לכן, אך את האמת כולם יודעים בפנים. אנשים רבים מסוגלים לחלל שבת בצורה חופשית ועוד לתת הצדקות ותירוצים מדוע זה בסדר גמור לעשות כך, הם מאמינים בצורה חזקה ועקשנית שכך היא הדרך הנכונה, אך כאשר מגיע יום הכיפורים (שהלכותיו נלמדות מהלכות שבת) הם לא יעזו לעבור על האיסורים שבכל השנה הם כלל לא שמו לבם אליהם. כי כעת הם מתמודדים עם האמת שאותה ידעו תמיד רק שבחרו לברוח ממנה.

אבל זה האופי שלי

רבים טועים ונופלים בכך שהם בטוחים שיש להם אופי כלשהו הנוגד את רוח התורה והיהדות. צריך להבין שהאופי הוא שורש כלשהו המכיל נטייה לכיוונים מסוימים. אין דבר כזה אופי טוב או רע. ניתן להשתמש באופי לכיוונים טובים יותר או טובים פחות, על פי בחירת האדם. טעות היא לחשוב שלמישהו יש אופי רע, ולכן אינו יכול להשתנות. טיפשי לומר שהאופי של מישהי הוא להתנהג או להתלבש בצורה לא צנועה. טיפשי לומר שמישהו לא יכול להניח תפילין כי האופי שלו הוא להסתובב עם קוצים בשיער שלא יהרסו. כל הדברים האלו הם כלל לא אופי, הם דברים גשמיים הנלמדים במשך חיינו. ניתן בקלות ללמוד דברים חדשים וטובים הנובעים מאותו שורש ומאותה נטייה.

כשאנו עוברים ליד דוכן פלאפל או שווארמה, מיד זה עושה לנו חשק לאכול את אלו. כשאנו עוברים ליד פיצרייה דקה לאחר מכן, פתאום אנו מבינים שאנו רוצים בכלל לאכול פיצה. כשנעבור ליד חנות בגדים, נרצה לקנות אותם ואז נראה פרסומת ענקית למכשיר סלולרי חדש ונהיה בטוחים שלהשיג אותו זהו האושר האמתי. כך נוכל להמשיך לעבור ליד חנויות שונות ובהתאם לקליטת הדברים בחושים שלנו, נתאווה לדברים שונים. אמנם אותו אדם בטוח שהוא באמת רוצה לאכול פיצה או כל דבר אחר, אך זה לא משהו שבא מבפנים, אלא משהו שהגיע מתאווה בלבד. אין לו צורך אמתי לזה, שהרי אילו היה לו צורך הוא היה מרגיש אותו גם כשהיה יושב בביתו מבלי לעשות דבר. מה שגרם לתאווה זה הקליטה של הדברים המגרים בחושים שלנו. כך גם שאר הדברים שאנו נמשכים אליהם, אנו יכולים לחוש שזה באמת מה שאנו רוצים, אך למעשה זוהי רק תאווה חולפת שכלל לא באה מהפנימיות שלנו, אלא מהעולם החיצוני. לכן, לפני שאנו משכנעים את עצמנו שהאופי שלנו אינו מתאים, כדאי לחקור את פנימיות הרצון והמשיכה שלנו, ולחפש תחליפים כשרים לכל אותן תאוות. לאחר שנרגיל את עצמנו לסביבה חדשה, בה החושים שלנו יקלטו דברים טובים התואמים לרוח היהדות בלבד, נגלה שאנו מתאווים לדברים הללו ולא מוצאים שום עניין בדברים הלא טובים שהיינו בטוחים שהם ה"אופי" שלנו. תאוות אפשר להחליף ורצונות אפשר לשנות. במקום להשתיק את קול הנשמה הצועקת עם דברים גשמיים ותאוות חולפות ורועשות שמציקות והורסות אותה, נוכל להוציא את פנימיות הנשמה שלנו החוצה ולתת לה סביבה חיצונית שתתאים לה ותהווה לה בית חם בו היא תוכל לשכון בשלווה.

זורמים

את רוב הבחירות שלנו בחיים, אנו לא בוחרים מתוך יישוב הדעת, אלא מתוך היותנו מושפעים מהחברה. אמנם כל אחד לעצמו בטוח שאצלו זה לא כך ושהוא אינו מושפע מכלום, אבל התבוננות קצרה בנושא מראה לנו כמה שאנו טועים. הרי תראו כמה שאנו דומים האחד לשני. אמנם כל אחד נראה ומתנהג קצת שונה, אבל באופן יחסי אנחנו כמעט זהים. אם יבוא אדם ממדינה אחרת, מתרבות שונה לחלוטין, הוא יבלוט ויראה שונה מבין כולם. הלבוש שונה, ההתנהגות שונה, האופי שונה, המנטליות וכו'. הסיבה לשוני, היא שהוא לא היה מושפע מאותה החברה שהשפיעה עלינו. כולם יודעים להגיד ש"רק דגים מתים שוחים עם הזרם", אבל האם אנחנו באמת מיישמים את זה בחיינו? או שאנחנו מנסים להיות מבין הקלילים והמגניבים שזורמים… הרי בשביל מה להיות כבדים…?

השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא האם אנחנו רוצים לבחור את הבחירות בעצמנו, או להמשיך לתת לחברה לעשות אותן מאחורי הגב שלנו מבלי שנרגיש שמשהו לא בסדר. האם לא כדאי לקחת שליטה על החיים שלנו במקום לזרום עם מה שהסביבה מכתיבה לנו בתת מודע? הכל נהיה לנו טבעי ורגיל, מבלי שנעצור לשנייה ונחשוב על הכל. מישהו בא והחליט שעגיל או קעקוע בכל אזור אפשרי בגוף יעשה אותנו למגניבים הרבה יותר. מישהו החליט שככל שיהיו לגבר יותר בחורות אז הוא יותר "גבר". החליטו שאם את בלונדינית או מפורסמת אז כולם יאהבו אותך. החליטו שאנחנו צריכים להתלבש איך שאנחנו מתלבשים, לאכול את מה שאנחנו אוכלים, לדבר איך שאנחנו מדברים, לשתות, לעשן, וכל שאר הדברים שאנחנו עושים. אפילו החליטו בשבילנו איך לחשוב. החליטו בשבילנו ואנחנו אוכלים את זה בלי לשאול שאלות. במקום כל זה אנחנו יכולים לבחור לשים לזה סוף ולהתחיל לחשוב ולקבל החלטות אמתיות בעצמנו.

החלטה שלנו?

כל אדם שמעשן התחיל את זה באיזשהו שלב. כל אחד סבל מהסיגריה הראשונה שלו ולא נהנה ממנה אפילו טיפה. אבל זה לא עצר אותו מלעשן עוד אחת, שגם ממנה הוא לא נהנה. בהתחלה לא מרגישים את הניקוטין, אין את ההתמכרות, אין את תחושת ההרגעה שמרגישים אחר כך, אין למעשה כלום חוץ מעשן מציק הנכנס לריאות. כך זה בכמה סיגריות ראשונות. לא אחת ולא שתיים. אז איך זה שכל כך הרבה אנשים לא עצרו שם, אלא המשיכו והמשיכו, למרות ההרגשה הלא נעימה, בניגוד לכל טיפת שכל והיגיון? כל אחד שהתחיל עם זה היה בידיעה טוטלית שהוא מזיק לעצמו עכשיו ללא שום תועלת, ובכל זאת המשיך עם זה. כך אנחנו זורמים עם החיים כדי לא לחוש “כבדים”. כדי לא לחשוב ולאמץ את המוח שלנו, אנחנו סומכים על אחרים שיחשבו בשבילנו. לכל מי שעדיין בטוח שהוא מחליט החלטות בעצמו, שיחשוב לכמה רגעים איך זה שאת הבגדים שאנחנו קונים עכשיו, לא היינו מעזים לקנות לפני 5 שנים, ולא נוכל לפזול לכיוון שלהם בעוד 5 שנים. מי זה שקובע את האפנה? ומי אמר שהוא יודע להחליט החלטות יותר טוב מאיתנו? ואם ההחלטה כל כך טובה, אז למה היא משתנה לעתים קרובות כל כך?

כל מה שהעדפנו לא לדעת על טלוויזיה…

מלכת ההחלטות לאחרים ושטיפות המוח היא הטלוויזיה. כמובן שגם שאר כלי התקשורת לא טומנים ידם בצלחת, אך הטלוויזיה משלבת בין שני החושים הדומיננטיים ביותר אצלנו – הראייה והשמיעה. כשאומרים טלוויזיה אז הכוונה היא לא רק לפרסומות ששוטפות לנו את המוח ומעצבות לנו את החיים בלי ידיעתנו, ולא רק לאלימות ולחוסר צניעות המובהק שכולנו בטוחים שאנו חסינים אליו. הכוונה היא גם לכל התכנים שאנו בטוחים שהם כל כך תמימים, אך הם הורסים את חיינו בשיטתיות ללא ידיעתנו, על ידי מסרים שמגיעים ישירות אל תת המודע. כשאנחנו צופים בסרט, וגיבורת הסרט מאוהבת במישהו שנשוי לאישה רעה שאינה מתאימה לו, אז אנחנו בטוחים שראינו סרט רומנטי, אבל הלא מודע אצלנו הבין שזה בסדר לבגוד אם מגדירים את האישה כ"רעה". כשרואים סרט על ה"טובים" שמנצחים את ה"רעים", אנו מקבלים דימויים מעוותים לטוב ורע ומחפשים את ה"רעים" גם בחיינו (ומלבישים תיקים על אנשים תמימים אם אנו לא מוצאים אותם) כדי לקטול את חייהם מתוך מחשבה שזה בסדר לאחר שאנו מגדירים את עצמנו כ"טובים". כשמדברים על ה"מצב" בעולם, אנו מאבדים כל טיפת אמונה שיש בנו ושוכחים שהבורא הוא זה שמנהל את אותו מצב. כשאנו צופים בדמות אהובה שאינה יכולה לתפקד בלי תאוות רגעיות שונות המוצגות כדרך אגב בסרטים השונים, תת המודע שלנו קולט ומפתח משיכה לאותן התאוות, שהרי אם הגיבורים שלנו מתאווים לכך, סימן שזה משהו שראוי להתאוות לו. כל כך הרבה מסרים סמויים עוברים אלינו בתכניות הטלוויזיה. כולם מסתכלים על הכוכבים הגדולים ומחקים אותם. מדברים כמוהם, מתלבשים כמוהם, מתנהגים כמוהם ומנסים להיות דומים להם ככל שניתן. תסתכלו על כל סדרות הריאליטי, איך שנסכים למכור את הילדים שלנו בשביל טיפת פרסום, גם אם נצא מגוחכים לגמרי ויעשו מאיתנו צחוק. חשוב עוד יותר, תסתכלו על עצמנו איך במשך כל השבוע אנחנו מצפים לפרק הבא לראות מה קורה בהמשך. אנחנו פשוט חיים את החיים שלהם במקום את שלנו, וחושבים על הבעיות שלהם במקום לפתור את שלנו. הבעיה היא שכולם בטוחים שהם חסינים לכך. אבל כולנו מושפעים, רק שזה נעשה בצורה כל כך מתוחכמת והדרגתית, כך שאנחנו כלל לא מודעים לכך.

התאהבות באשליות

כשאנחנו רואים איך האהבה מתעוררת לה לבד ללא מאמץ מצד בני הזוג על המסך, אנחנו בטוחים שכך זה יהיה גם אצלנו, וכשזה לא כך, כנראה ששוב נגיע לאיזושהי מריבה, כי "למה אשתי לא יכולה לאהוב אותי כמו שזאת מהסרט אוהבת?" או "למה בעלי אף פעם לא יוצא עם ורד מתוך הפורשה שלו לאחר שכיסח בשבילי 30 לוחמי קומנדו? מה בסך הכל אני מבקשת..?". הדבר הזה יכול להזיק עד לאין שיעור ביחסי בני הזוג. אף אחד לא יהיה מרוצה מבן\בת הזוג ותמיד נפנטז על אהבה דמיונית כמו בסרטים. הסדרות והסרטים הכי תמימים לכאורה יהרסו לנו את החיים אם לא נהיה מודעים לכך. אנחנו מוכרחים להבין שכל מה שקורה במסך הוא אשליה, אותה מנסים למכור לנו. אם היינו מכירים את החיים האמתיים של כל אותם השחקנים, היינו מרחמים עליהם. הכל דמיונות ואשליות. כשאנו רואים את האשליות האלו, אנחנו רוצים להביא אותם לחיינו, אך לעולם לא נצליח, משום שאלו אשליות שאין להן כל קיום במציאות. לא פלא שהחיים של כולנו הפכו להיות טלנובלה אחת גדולה. אנחנו מחפשים לסבך את החיים ממש כמו שרואים במסך. איך אפשר לצפות מילדה קטנה שצופה יחד עם הוריה בבגידות ויחסי אהבה שנאה, שתגדל להיות שפויה בנפשה ותפתח יחסים תקינים עם בעלה? הרי זה ברור שיהיו לה בלבולים רגשיים כשהיא תתבגר והיא לא תוכל למצוא את עצמה. כשמחדירים לנו רגשות, אז כל הסבר הגיוני ואמתי לא יוכל לשכנע אותנו ההפך. הרגש מסוגל לרמוס כל טיפת שכל והיגיון. אז מה בעצם שווה כל החינוך? לא רק הילדים צריכים חינוך, גם אנחנו צריכים אותו.

והרי החדשות

אנשים חושבים שחדשות זה משהו אחר. כאן מדובר על משהו אובייקטיבי ללא מסרים סמויים, ומוטלת עלינו חובה לראות ולהתעדכן על הנעשה בעולם. אך למעשה לא חשוב באיזה רמה רוחנית אנחנו, כאשר אנחנו רואים את כל הדברים הנוראים שקורים בעם ישראל ובעולם, אנחנו נחלשים ונופלים באמונה. כי אם היה פיגוע ואנחנו רואים את זה, אז גם אם אנחנו צדיקים גדולים, נוכל לחשוב שאין צדק בעולם ושהבורא הוא אולי חס ושלום לא רחמן. כשאנחנו רואים את ראשי העם בפרשות שחיתות אנחנו חושבים דברים רעים על העם שלנו. כשאנחנו רואים את כל המדינות ששונאות אותנו, או את ארה"ב שכביכול מתנהגת כמו האמא שלנו, אנחנו מאמינים בכוח גשמי של מדינות וצבאות. כל דבר שנצפה בו בחדשות רק ימעט את האמונה שלנו ויגיד לנו שאולי הבורא כבר לא כאן איתנו. ואז נתחיל להאמין במחלות, באנשים, במלחמות, בשלום, בראשי העם, במשטרה או בכל דבר גשמי אחר. אם אנחנו נותנים כוח למשהו גשמי, אז למעשה אנחנו אומרים לעצמנו שיש כוח בעולם מלבד הבורא, מה שבאופן אוטומטי ממעט את כוחו בעינינו ומחליש את האמונה.

תחשבו כמה אנחנו מסתכלים על החדשות כמשהו אובייקטיבי. אפילו שבסופו של דבר, בשר ודם כמונו שיכול לטעות הוא זה שכותב אותן. אם לעורכי \ מגישי החדשות יש עמדה בעניין מסוים, אז נרגיש אותה אפילו שלא יגידו לנו אותה מפורשות. אם הם רוצים הם יתנו יותר זמן שידור למישהו, פחות למישהו אחר, ישאלו שאלות קוטלות אדם אחד ויזדהו עם שאלות לבביות לאחר. גם אם אין להם כל כוונה רעה, כך זה ייצא מבלי שהם ירגישו. הבעות הפנים, שפת הגוף וצורת הדיבור של מגישי החדשות מספיקים כדי לתת לנו את עמדתם ולהחדיר אותה לתת המודע שלנו. מספיק שמראים לנו מישהו חשוד בעבירה מסוימת כדי לגמור על החיים שלו. אפילו אם הוא כלל לא עשה את העבירה המיוחסת לו. אנחנו כל כך מזדהים עם מגישי החדשות, כאילו זה אנחנו בעצמנו, וכך למעשה אנחנו משאילים את הדעה שלהם בכל עניין, ובטוחים שזה משהו אובייקטיבי לחלוטין. אנחנו נותנים יד ללשון הרע ורכילות, עוברים עבירות רבות ונותנים לגיטימציה לאלו המשדרים לעבור על העבירות הללו. כל כלי התקשורת עמוסים בלשון הרע, שזהו איסור מפורש וחמור מהתורה, ואף אחד לא שם לב לכך. משפטים הלקוחים מהטלוויזיה והחדשות נשמעים בכל מקום וכל אחד שאומר אותם סבור שזו הדעה שלו. אנשים יכולים לדבר על מקרה מסוים וכל אחד נותן את הדעה שלו על כך למרות שבפועל אף אחד לא היה שם וכולם ניזונים משמועות. אנשים רבים מזלזלים ברבנים גדולים לאחר ששמעו דרך מכשירי התקשורת על דברים שנאמרו או על מעשים שנעשו על ידם, כאשר בפועל הם כלל לא מכירים את הרבנים ולא מבינים שהדברים הוצאו מהקשרם ונשמעים אחרת לגמרי. רבנים ענקיים שמתפללים עלינו בכל יום, מלמדים אותנו תורה ומפיהם אנו מקבלים את חיותינו, ואנחנו מזלזלים בכבודם מתוך שקרים ושמועות שאנו בטוחים בנכונותם על אף שכלל לא היו, וכל זה מתוך השמיעה למכשירי התקשורת.

תמונה אחת שאנחנו רואים בעיניים יכולה להתעלות על מיליון הוכחות הגיוניות שנקבל. כלי התקשורת מנצלים זאת כדי להביא לנו חדשות מרעישות. אנו נצפה בדברים מרתקים ומרגשים שישאירו עלינו רושם עז. עם כל זה החדשות הללו לא יעזרו לנו במאום, להפך, הם רק יגרמו לנו לחיות בפחדים. אם נתבונן לאחור וננסה לבחון כמה הרווחנו וכמה התקדמנו בזכות החדשות בהן צפינו, נגלה שלא הרבה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב נגלה שהלכנו אחורה. יש לזכור שמה שמניע את כלי התקשורת לפרסם עניין מסוים, הוא כמות הרייטינג שהעניין ישיג, לא אמיתות העניין או טובת הציבור. מתוך כמה שעות של חדשות המשודרות במשך היום ישנה אולי ידיעה אחת שאפשר לומר במשפט אחד אותה נרצה לדעת. את הידיעה הזו יספרו לנו במשך חצי שעה עם תמונות לא קשורות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. השאר זה ידיעות שאינן קשורות אלינו, לא יקדמו אותנו לשום מקום ולא יועילו לנו בשום דבר.

לכל מי שחושב לעצמו שזה הכרח לצפות בחדשות, כדאי לדעת שבמדינה שלנו כולם יודעים את כל מה שקורה, גם בלי טלוויזיה, רדיו ועיתונים. שום דבר לא נשאר כאן בסוד. הדברים החשובים מגיעים לאוזני כולם בין אם נרצה ובין אם לא. הדברים שבכל זאת לא שומעים עליהם, זה רק לטובה שהרי הם לא יעזרו לנו גם ככה.

תחשבו כמה טוב לתינוקות וילדים קטנים. יש להם חיוך אמתי וכנה על פניהם. ככל שנכנסים עמוק יותר לתוך גשמיות העולם הזה, החיוך הולך ונעלם. עם הזמן באים העצבות, הדאגות, הפחד והדיכאון. תחשבו כמה משקל יש לטלוויזיה בעניינים האלו. אם נשאל את עצמנו מדוע אנחנו עצובים? למה להיות בדיכאון? ממה יש לפחד או לדאוג? לרוב נגלה שזה בעקבות דברים שצפינו בהם, שמתרוצצים במחשבות שלנו. מה יהיה אם תפרוץ מלחמה? וכמה אתמול נהרגו בתאונות דרכים? ואיך ההוא בכה על החבר שלו… וכך זה ממשיך בלי סוף, יום אחרי יום. צער, עצבות ודאגות שלא מועלים לנו אפילו טיפה, ורק מקטינים לנו את השמחה והאמונה.

הסקרנות הרגה את החתול

הרבה מהתאוות שלנו נובעות מתוך סקרנות. אמנם בוודאי שישנם צדדים חיוביים לאותה סקרנות, שהרי דרכה ניתן להתפתח ולשאוף למרחק. אנו לומדים להכיר דברים חדשים ולשנות את המצב הקיים. אילו לא הייתה אותה סקרנות, אז היינו כולנו נמצאים באותו מקום מבלי שום רצון לשנות שום דבר. הרצון למשהו חדש הוא בעצם הסקרנות. אלא שמאוד תלוי כיצד אנו משתמשים באותה סקרנות, שאנחנו יכולים להשתמש בה לחיוב או לחלופין ניתן להשתמש בה לצדדים מזיקים שיקשו עלינו את הדרך. כאשר הסקרנות היא לדברים טובים, רוחניים וישרים, אז בוודאי שראוי לטפח אותה ולתת לה חיזוקים. אך כאשר מדובר על דברים גשמיים, חומריים ושקריים, אז במקרה כזה יהיה ראוי להתרחק מזה ככל שאפשר.

לאחר שמתרחשת תאונת דרכים, פתאום כל הכביש הופך לפקוק. לא משום שהתנועה משתבשת בעקבות התאונה כפי שחושבים, אלא בגלל שכל אחד שעובר ליד עוצר לרגע להציץ מה קרה. השאלה היא מדוע זה כל כך אכפת לנו, ובמה זה יועיל לנו לדעת מה קרה? אם אנחנו רופאים שיכולים לעזור לטיפול בנפגעים, או חוקרים שיכולים להציע את שירותינו, אז אפשר להבין. אבל הרוב המוחלט סתם עוצר מתוך סקרנות שלא תועיל לו במאום. כך גם כולנו מכורים לחדשות ומוכרחים לדעת מה קורה בכל רגע בכל מקום בעולם. אחרי החדשות של 17:00 כולנו צריכים לצפות בחדשות של 20:00 כי הרבה השתנה בשלוש שעות האלו, וכמובן שלא נפספס את העדכונים בכל חצי שעה בין לבין. אם נשקע בהרגלים שלנו כמו שאנו אוהבים, אז כולנו נאמר עכשיו שהחדשות זה חובה כי אנחנו חייבים להיות מעודכנים. אבל אם נחליט להיות אמתיים עם עצמנו ולחשוב ברצינות על הדברים, נגלה שבמשך עשרות השנים שצפינו בחדשות, מעולם הם לא הועילו לנו בשום דבר, והיינו מסתדרים טוב יותר גם בלי לדעת שברוסיה יש כעת מזג אוויר ממש קר וביפן היה איזה בעל חברה שניסה להתאבד. מה זה מעניין אותנו?

הסקרנות הזו מביאה להרבה דברים בעייתיים, כל סדרות הטלוויזיה שמפתות אותנו לצפות בפרק הבא, יצר המציצנות, התאווה לדעת דברים טיפשיים ולא חשובים שלא יועילו לנו, הרגשת ההכרח להסתכל על נשים שאינן צנועות ולעבור על איסור "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"3, נטייה להימורים רק כדי לראות אם נוכל להרוויח ועוד דברים רבים נוספים ולא כל כך טובים. נראה שאי אפשר לשלוט בזה ושזה חזק מאיתנו, אך עם עקשנות והתמדה ניתן להפחית בצורה משמעותית את היצר הזה. בפעם הבאה שיש משהו ממש מסקרן שאנו מרגישים שאנו מוכרחים לראות, לברר, לשמוע, לטעום, להריח, להרגיש או לחוש בכל דרך שהיא, אז נוכל פשוט לבחור להיות חזקים יותר ולפעם אחת נעצור את עצמנו ונחליט שזה פשוט לא מעניין אותנו. יהיה מה שיהיה, אנחנו ממשיכים כרגיל בחיינו מבלי להתייחס כלל לאותו יצר שתוקף אותנו. בהתחלה זה יהיה פעם אחת, אחר כך אפשר להרגיל את עצמנו שנעשה זאת פעם אחת בכל יום. לאחר מכן נוסיף עוד כמה פעמים כאלו במהלך היום, עד שנזכה בעזרת השם להתגבר על היצר הזה ולשלוט בו כך שנוכל להחליט בכל פעם אם הסקרנות הזו טובה או מזיקה ונחליט אם לשמוע לה או לא.

שאלות

לכולנו יש שאלות על הדברים הלא ברורים ולא מובנים לנו. אבל יש שני סוגי שאלות: האחד הוא הסוג הטוב, שאותו ראוי לעודד, שמנסה לחקור כדי לדעת יותר ועל פי התשובות שנקבל, נוכל לנהוג בצורה טובה יותר ולהיות חכמים יותר. הסוג השני הוא הסוג ההרסני, לא מעט אנשים שואלים שאלות כדי לנסות להתקיל ולהכשיל ובכך לקבל תירוץ מדוע להמשיך בדרכם הקלוקלת, כמו קבלת אישור להמשיך לחיות בצורה הרסנית ולא טובה. האדם השואל שאלה מהסוג הזה לא מחכה לקבל תשובה והיא לא ממש מעניינת אותו. גם אם יתנו לו את התשובה הכי משכנעת בעולם לשאלתו, היא לא תעניין אותו. אפילו במידה ואין לו ברירה אלא לקבל את התשובה, אז מיד הוא יוכל למצוא שאלה אחרת כדי למצוא תרוץ לא ללכת בדרך הנכונה, הרי שאלות אפשר למצוא בלי סוף.

כאשר מתעוררות אצלנו שאלות, כדאי להיות תמיד בפיקוח ולבקר את עצמנו. האם השאלה נובעת מרצון טהור לדעת? או שמא השאלה עוזרת לנו להישאר במקום שלנו מבלי לעשות שינוי מהותי בחיינו. כולנו יודעים שהדרך הקלה היא להישאר איך שאנחנו, אז במקום להבין שאנחנו מוכרחים לעשות שינוי בחיינו, אנחנו יכולים לשאול איזושהי שאלה שתיתן לנו תירוץ להמשיך בדרכינו. אדם יכול לשאול כל מיני שאלות על הבורא ועל ידי כך לזרוק את הכל לצד ולהמשיך את חייו כרגיל. אבל למעשה גם אם נדע את התשובה וגם אם לא, זה לא ישנה את המציאות ולא יעשה אף אחת מהמצוות פחות חשובה אפילו במעט.

אם היינו רוצים ללמוד מקצוע מסוים, לא היו עוזרות לנו כל השאלות שהיינו שואלים כדי להבין את המקצוע. חייבים להיכנס לתחום, ורק אז אפשר להבין את הדברים לעומקם, מתוך הניסיון והלימוד הרב. כך גם ביהדות, אנחנו יכולים לשאול שאלות בלי סוף, אבל כדי לקבל את התשובות האמתיות, אנחנו צריכים לחוות את הדברים מקרוב. אדם שלומד תורה ומקיים מצוות, יכול לשאול את כל השאלות שמעניינות אותו ולקבל תשובה על כל אחת ואחת. אבל אדם שמתרחק ופוחד בכלל להיות במחיצת אדם דתי, לא יוכל לקבל את התשובות שהוא מחכה להן ב3 דקות שהוא מקציב לאדם העומד מולו. הרבה אנשים מחכים לתשובות וחושבים שכאשר יגיעו התשובות, הם יחזרו בתשובה. אבל התשובות לעולם לא יגיעו אם לא נלך לחפש אותן במקומות הנכונים. כמו שכדי לקבל תשובות במתמטיקה, צריך ללמוד את הנושא, כך צריך ללמוד תורה, כדי לקבל תשובות לשאלות הקשורות למהות היהודית.

לשקר לעצמנו

כולנו מכירים בעובדות כשאין לנו נגיעה בהן. אך כאשר יש לנו נגיעה אישית בדבר, נוכל לסלף לגמרי את העובדות, מבלי לדעת זאת בכלל. כשמישהו חייב כסף למס הכנסה, אז אנחנו יודעים שאלו חוקי המדינה, ובידיעה מוחלטת צריך לעשות זאת. אבל אם זה אנחנו? אז עכשיו כבר הדבר נוגע לנו, כתוצאה מכך המוח מייצר תגובה מתגוננת שאפילו משכנעת אותנו בעצמנו: "גם ככה כבר שילמתי להם יותר ממה שאני צריך", "הם עושקים אותי", "זה לא הגיוני שאני חייב כל כך הרבה, בטוח זאת טעות", "הכל שם שחיתויות", "אף אחד לא משלם, אז גם אני לא", "הם לא נותנים תמורה למה שאני נותן להם", "אין לי מאיפה לשלם להם" או שלל תירוצים אחרים לבחירתכם… לאחר זמן מה שאנו אומרים את זה לעצמנו, אנו בעצמנו מאמינים בזה. אותו שקר הפך להיות האמונה שלנו, אפילו שידענו בידיעה מוחלטת שזה לא נכון. לא רק זה, אלא שאם יגבו מאיתנו את החוב שלנו באמצעות ההוצאה לפועל, אנחנו נחוש מרומים, כאילו שממש גוזלים אותנו. בפיזיקה למשל, אין לנו יותר מדי נגיעה, כי מה אכפת לנו אם השולחן עשוי מחלקיקים קטנים או מקוונטים או מכל דבר אחד שיהיה, בשבילנו הוא עדיין שולחן וזה לא גורע מאיתנו שום דבר. אז נוכל לקבל כל כלל שימציאו וכל תגלית חדשה. אפילו לא נחקור לעומק כדי להאמין באמונה שלמה שאכן זה כך. כשמספרים לנו על היסטוריה, על קולומבוס, על יוליוס קיסר, על אלכסנדר, על רומא ויוון או על כל דבר אחר שאין לנו כל נגיעה בו, לא נפקפק לרגע באמיתות העניין. אפילו נוכל להעביר את המידע הלאה מתוך ידיעה טוטלית שהכל אמת. אפילו שלא בדקנו אותו ואין לנו שום הוכחה על כך.

ביהדות, בדומה למס הכנסה, זה מחייב. זה אפילו הרבה יותר ממס הכנסה, כי אם למס הכנסה צריך לשלם כמה מאות שקלים, ליהדות צריך לשלם תרי"ג מצוות שמגבילות אותנו ומכתיבות לנו את כל דרך החיים. כמובן שבסופו של דבר אנחנו רק מרוויחים מכך, כמו השקעה נבונה שמרוויחים ממנה לאחר מכן, אבל כך זה נראה לכאורה לפני שמקיימים אותן. אם על מס הכנסה אנחנו משכנעים את עצמנו במשך החודש למה לא לשלם להם עד שאנו מאמינים בזה, ביהדות היצר הרע והסובבים אותנו משכנעים אותנו מגיל 0 למה לא לקיים מצוות. בשביל לוותר על המצוות ולעשות כביכול מה שבא לנו, שווה לנו להאמין בשקר שמסתיר את הידיעה האמתית. אז פה כולם יכולים פתאום לפקפק בהיסטוריה המתוארת במפורש בספרים השונים. ההיסטוריה בה אפילו כמעט כל הגויים מאמינים בה. באותה היסטוריה מלאת הוכחות, כאשר אנחנו בעצמנו שנמצאים כאן בארץ הקודש, ההוכחה המושלמת. אם אנחנו לא מאמינים בהיסטוריה של העם היהודי, אז מה הופך אותנו להיות יהודים? מה זה בכלל יהודי? למה יש לנו איזושהי זכות על המדינה? מה שווה ציונות, אם אין ערכי יהדות? הרי אם אנחנו לא מוכרחים לקיים מצוות, אז אנחנו יכולים להפוך חס ושלום להיות כמו כל העמים, ואין בנו שום דבר מיוחד, ומכאן שאין לנו שום זכות על ארץ ישראל. אבל כולנו יודעים שמגיע לנו לשבת פה, כי זה לא דורש מאמץ מצידנו. אך אם מדובר על קיום מצוות, אז פה כבר עדיף לנו להתערב ולהכניס שקרים לתוכנו. השאלה היא האם אנחנו רוצים לחיות בשקר? אנחנו יושבים בארץ הזו מסיבה אחת בלבד, מכיוון שאנו הצאצאים של אברהם, יצחק ויעקב שלהם הובטחה הארץ על ידי הקדוש ברוך הוא. ארץ ישראל זוהי הארץ של ישראל (יעקב) אבינו. רק מתוך שאנו בני ישראל, מתוך האמונה בתורה וביהדות, יש בנו את הכוח לשבת בארץ הזו ולהיקרא "ישראלים". אם אנו לא מאמינים בזה, אז מה מאחד אותנו כעם? ומה נותן לנו זכות לשבת בארץ חוץ מספר התורה?

השם יסלח לי

לפעמים אנו יודעים בבירור שאנו הולכים לעבור עבירה כלשהי. מתוך הבנה שהשם רחום וחנון, מוחל וסולח, אנו בטוחים שהוא יסלח לנו על העבירה וכך מקבלים את האור הירוק לעשות אותה. צריך להבין שהקדוש ברוך הוא בוודאי רחום וחנון ומרחם על כל בריותיו. אך חז"ל מלמדים אותנו שאסור לנו להסיק מכך שהוא ותרן4. תארו לכם שמישהו עבר לידכם ובטעות בלי לשים לב דחף והפיל אתכם. כאשר הוא שם לב למה שקרה הוא מגיע, עוזר לכם לקום ומתנצל. במקרה שכזה בוודאי תוכלו לסלוח בקלות לבן אדם, שהרי לא הייתה לו כוונה רעה וזה יכול לקרות לכל אחד. השאלה היא מה יקרה אם תשימו לב היטב לאותו אדם ותראו אותו מגיע לקראתכם עם חיוך על פניו ורצון להפיל אתכם לרצפה. הפעם הוא עשה זאת במתכוון מתוך ידיעה ברורה של מה שהולך לקרות. במקרה כזה התנצלות רגילה בוודאי לא תועיל. אותו אדם יצטרך להתאמץ הרבה יותר מכך כדי שנוכל לסלוח לו. בצורה דומה, אדם שעבר עבירה בשוגג, כאשר לא ידע שזה אסור, לא הבין מה הוא עושה או כל סיבה אחרת שמראה שלא הייתה לו כוונה רעה, יוכל לעשות תשובה קלה ויתכפר לו החטא. לעומתו אדם שיודע בבירור שהוא הולך לעבור עבירה ובכל זאת עושה זאת במזיד מתוך הנחה שהשם יסלח לו, בוודאי יצטרך להתאמץ הרבה יותר מכך. זה רק מראה על זלזול ועל תשובה לא אמתית. שהרי אם מראש חשב שהוא יחטא ויעשה תשובה לאחר מכן, זה אומר שהתשובה לא אמתית כי מראש הוא חשב עליה ולמרות זאת חטא. הוא לא יכול לומר שהוא לא ידע או לא התכוון. לכן חז"ל מלמדים אותנו שהאומר אחטא ואשוב, אין מספקין בידו לעשות תשובה5. התשובה תהיה אמתית רק כאשר יעבור ניסיונות קשים יותר באותו התחום ויעמוד בהם, כך שהוא יוכיח שאילו היה חוזר לאותו מעשה לא היה עושה זאת. חשוב לציין שאסור לאף אחד להתייאש, משום שגם לאדם כזה שאמר "אחטא ואשוב" יש תקנה. הוא אמנם צריך להתאמץ יותר, אבל תשובה אמתית מאהבה מכפרת על הכל. אדם צריך תמיד לבחון את עצמו כיצד להתקדם מתוך המקום הנוכחי שלו. לא משנה מה עשינו בעבר, מה שחשוב זה היכן אנו נמצאים כעת וכיצד אנו מתקדמים מכאן. אם בעבר עשינו דברים שנראים לנו כעת כלא טובים, זה כבר סימן טוב שאנו מתחרטים ובתהליך של תשובה. אם חשבנו שנחטא ונשוב או שהחטאנו את הרבים או עשינו דברים שונים שנראים לנו כבלתי ניתנים לתיקון, אז צריך לדעת שכל עוד אנחנו נמצאים כאן בעולם אנו יכולים לתקן, שהרי אילו לא הייתה תקנה, השם יתברך לא היה משאיר אותנו כאן לחינם. אך לכתחילה כעת בוודאי שלא יהיה כדאי לנו לחשוב שנחטא ולאחר מכן נעשה תשובה. ברור שכדאי לכל אדם לעבור את הניסיון כבר במועד א', שהרי אם לא יעמוד בו, יחזור למועד נוסף שיהיה קשה יותר. בסופו של דבר נהיה חייבים לעמוד במבחן, אז עדיף להצליח כבר מההתחלה ולהתקדם הלאה במקום להיתקע על אותו מבחן שהופך ליותר ויותר קשה.

מחכים למשיח…

הרבה אנשים חושבים שצריך לעשות דברים לאט. הסיבה לכך שאנשים חושבים כך, כנראה טמונה בזה שכשעושים דברים לאט, אז יש יותר זמן לחשוב ולא להיחפז. זה דבר מצוין לעשות דברים מתוך שכל ומודעות, אבל האמת היא שאין לזה כל קשר למהירות בה נעשים הדברים. כשאנחנו צריכים לחשוב על עניין מסוים, אז כדאי לקחת זמן ולחשוב, במקום להחליט החלטה מהירה ופזיזה. אבל כשצריך לבצע דברים, אז צריך לבצע כמה שיותר מהר. אם נחשוב על עבודה במקום מסוים, נוכל לקחת את הזמן ולהחליט אם אנו מעוניינים בכך או לא. אבל לאחר שהחלטנו שאנו מעוניינים, זה יהיה טיפשי ביותר להגיד לבוס "אני לוקח את העבודה שלי לאט לאט"… הוא בוודאי יפטר אותנו במקום כשישמע את זה. כל המצוות הן ציווי הבורא. ברגע שמבינים שהוא ציווה אותנו, אין הרבה מה לחשוב כאן, נשאר רק לעשות. לא שייך להגיד שאנחנו מאמינים במצוות תפילין, אבל לא בטוחים בשבת ורוצים לברר אם גם את המצווה הזו כדאי לקיים. הכל בא מתוך חבילה אחת. אם אנחנו מבינים שאנחנו יהודים, ואנחנו מבינים את משמעות העניין, אז אנחנו צריכים לקחת את עצמנו בידיים ולהתחיל לקיים את כל המצוות הנדרשות כמה שיותר מהר. מובן שלא פשוט וקל לקיים את כל המצוות בבת אחת. אדם שחוזר בתשובה לא יכול לקיים בבת אחת את כל המצוות. רק ללמוד את ההלכות השונות הקשורות לכל מצווה ייקח לו זמן רב. אלא שאדם צריך לרצות לקיים את כל המצוות, ורק בגלל שזה עדיין קשה לו או שהוא לא יודע את פרטי המצוות לעומקן, הוא מקיים רק חלק ומתחזק וצומח עם הזמן. השאיפה שלו תמיד צריכה להיות שמחר או מחרתיים הוא כן יקיים את כולן. גם אם אדם מקיים את כל המצוות כמעט, ורק על אחת הוא מוותר מרצונו כי היא לא נראית לו, הוא למעשה כופר בתורה. שהרי התורה היא ציווי אלוקי, ואין כאן שום עניין להבין שמצווה אחת טובה יותר מאחרת. חשוב להבהיר את הדברים: אין שום בעיה בלעשות דברים לאט לאט, כל עוד באמת עושים אותם ונמצאים בהתקדמות לכיוון המטרה. במקרה שכזה אנחנו דבקים במטרה ואז לאחר תקופה ארוכה נגלה שדווקא התקדמנו מהר מאוד. אך כאשר אנו מחכים שנהיה "בשלים" לכך או שייפול עלינו הרצון להתחזק ולקיים מצווה כלשהי ללא שום התקדמות מצדנו, אנו חושבים שאנו לוקחים את הדברים לאט, אבל האמת היא שאנחנו כלל לא מתקדמים ואפילו הולכים לאחור.

אם מישהו ימצא מיליון דולר מפוזרים, הוא בוודאי לא ירצה לאסוף אותם לאט לאט. כאשר אנו עושים משהו חיובי, אין כל טעם לקחת את הזמן. הסיבה היחידה שנרצה לעשות דברים לאט היא אם אנחנו לא שלמים עם זה. גם במקרה כזה, נהיה מוכרחים לפעול. הדברים לא ינחתו עלינו, ומה שאנחנו לא יודעים עכשיו, לא נדע גם בעוד 50 שנה, אם לא נחקור ונתחיל לשאול שאלות. אצל רובנו, כאשר מתעורר ספק, ולו הקטן ביותר, נוכל לאחוז באותו ספק כתירוץ מושלם להתעלמות מוחלטת מכל היהדות. אבל במקום להתעלם מתכלית חיינו, נוכל לברר ולקבל תשובות, ולהסיר את כל הספקות מלבנו, אם נבחר להתאמץ לשם כך ולא לשבת בחיבוק ידיים. אחרת כל שאלת המהות והקיום שלנו נשארת בצד בזמן שאנחנו מתעסקים בדברים חסרי חשיבות.

פעמים רבות אנו אומרים לעצמנו שיבוא היום שנעשה כך וכך… כשנהיה גדולים, אחרי הצבא, אחרי שנתחתן, אחרי שהילדים יגדלו או בכל זמן אחר שקבענו לעצמנו. הבעיה היא שהזמן הזה לעולם לא מגיע אם לא מביאים אותו. אף אחד לא מרגיש שעד השנייה הזאת הוא היה קטן ומרגע זה הוא נהיה פתאום גדול. הדברים קורים בצורה אטית ומבלי שנרגיש. כך אף פעם לא מגיע הזמן שקבענו לעצמנו, כי תמיד נדחה את זה עוד קצת. אם אנחנו רוצים לעשות שינוי, אז חייבים לעשותו ברגע זה, אחרת מאוד יתכן שזה לא יבוא לעולם.

אנחנו מחכים לא פעם שהשינויים יבואו לבד. אנו אומרים לעצמנו שאנחנו עדיין לא מספיק בשלים, אבל בעוד זמן מה זה כבר יבוא. הבעיה היא שאם לא נביא את זה, אז זה לא יבוא. כשאנחנו אומרים דבר כזה, אז אנחנו בעצם הולכים לאן שהחיים לוקחים אותנו ללא שום שליטה. לא צריך לחשוב או להתאמץ, מה שיבוא יבוא. אם פתאום אנו חשים ברוחניות ורוצים לקיים מצוות, אז נקיים. אם לא נחוש את זה, אז לא נקיים. מה שיהיה, יהיה. אבל אם זה כך, בשביל מה בכלל נבראנו? אין פה בחירה ואין מחשבה ואין מודעות. אנחנו רק הולכים לאן שמוליכים אותנו. להבדיל, גם בעלי החיים זורמים עם החיים לאן שהם לוקחים אותם וגם הם מקשיבים לתאוות ולרצונות הגוף. אז כדי לשלוט יותר על החיים שלנו, אנו צריכים להביא את השינויים. אם אנו יודעים שצריך ונכון לעשות שינוי, אז ממש עכשיו זה הזמן לעשותו. אם אנחנו עדיין בספק, אז אסור לנו לחזור לשגרה ולעשות שום דבר עד שנברר את העניין לעומקו. אם אנחנו חיים את כל החיים שלנו בצורה לא נכונה, אז איך בכלל אפשר לישון טוב בלילה? איך אפשר להתעסק בדברים אחרים אם אנו לא יודעים מהי מטרת החיים? אם היינו מגלים דברים חשובים שיכולים לשנות את כל חיינו ואלו היו מוטלים בספק, האם היינו ממשיכים את דרכנו כרגיל? האם אפשר ללכת כרגיל לעבודה אם נשמע חס ושלום שהיה פיגוע בסביבה בה יתכן שהיו קרובינו? האם נמשיך את השגרה אם יתברר שיתכן שזכינו בסכום כסף נכבד שיכול לסדר לנו ולילדינו את כל החיים? האם נישן טוב אם נגלה חס ושלום שיתכן שאלו שגידלו אותנו הם לא הורינו האמתיים? דבר גדול וחשוב שישנה את כל חיינו בוודאי יעצור את כל שגרת החיים שלנו, גם אם הוא עדיין מוטל בספק. בוודאי שאם יש ספק בדבר נחקור ונברר את העניין עד שיוסר הספק, שהרי איך אפשר להמשיך כרגיל ולהתעלם מדבר כל כך מהותי? אם כן מספיק שיש לנו הרהורים שאולי כל התורה היא אמת ומחייבת אותנו, איך אפשר להניח את זה בצד לאיזה שיעור של פעם בחודש בזמן שאת כל חיינו אנחנו ממשיכים כרגיל? איך אפשר לחיות שגרה אם יש ספק שאולי אנו חיים את כל חיינו בטעות אחת גדולה וללא מטרה? אנו חייבים לבדוק את הדברים ולחשוב על זה ללא הפסקה עד שנקבל החלטה.

לא לחכות להרגיש שלמים

נכון שלקיים את המצוות באהבה זה הדבר הכי יפה וזו הדרגה הכי גבוהה. אבל עד שנגיע לזה צריך להתחיל במשהו. אם נשאיר את הכל בידי הטבע, לא נגיע לשום מקום. אדם יכול לרצות לשמור שבת אבל לא להתחבר לזה לגמרי, אז הוא יגיד "כשזה יבוא מבפנים באמת, אני אתחיל…" אבל הבעיה היא שאם לא נגרום לזה לבוא, אז זה לא יבוא. רבותינו מלמדים אותנו כלל חשוב – אחרי הפעולות נמשכים הלבבות6. אם נתחיל לשמור שבת, ואז עוד אחת, ועוד אחת… נגיע בסוף גם לאהבת המצווה. כמו שמלמדת אותנו הגמרא שמתוך שלא לשמה בא לשמה7. גם אם אנחנו עושים דברים ללא רגש והתלהבות ומתוך טעמים אנוכיים ואינטרסנטיים, עצם המעשה מוביל אותנו לרגש שיבוא. כמו שכדי לאהוב משהו הוא חייב להיות במודעות שלנו קודם לכן, כך גם קיום המצוות. הרי אם נעזוב את הכל, אז זה בכלל לא נמצא במחשבה שלנו. אם זה לא נמצא במחשבה ובעולם שלנו, אז אין סיכוי שנאהב את זה. אף אחד לא מתרגש מחתונה של מישהו שהוא לא מכיר שמתרחשת בקצה השני של העולם ללא ידיעתו. אנחנו מתרגשים בגלל שהזוג המתחתן נמצא במודעות שלנו, או לפחות הרעיון של חתונה נמצא במודעות שלנו, הכל חייב להיות במחשבה שלנו כדי שיכנס גם לרגש. אז גם אם אנחנו לא באמת שומרים שבת, לפחות נתחיל ממשהו, ניקח משהו קטן, אולי נלמד על זה קצת, נברר את העניין לעומק, לשמור על הדברים במחשבה שלנו, כדי שבעתיד זה באמת יוכל לצאת לפועל. תחשבו שהייתם רוצים לאהוב לפני שאתם מכירים את בת זוגתכם \ בן זוגכם. הרי זה לא יתכן, רק לאחר כמה מפגשים נוצר איזשהו רגש אמתי, ורק לאחר שנות נישואין רבות ניתן להגיע לאהבה אמתית. אז איך אנחנו מצפים להתחיל לאהוב את השבת בלי שבאמת חווינו אותה כמו שצריך? כמו שריר שאנחנו מתאמנים עליו וכך הוא מתחזק עוד ועוד, וכמו המוח שככל שנפתח אותו הוא יתרחב ויחכים עוד יותר, כך גם האמונה והרגש, ככל שיותר נתעסק עם זה, כך זה יהיה יותר במחשבותינו וברגשותינו. ככל שנרבה בלימוד תורה וננסה להבין את הדברים, כך נגלה בהם עניין רב יותר ונרגיש קרבה לדברים.

העיקר הכוונה

מה שקובע זה מה שבפנים והעיקר זה הלב, אז נשאלת השאלה בשביל מה אנחנו צריכים את כל המצוות? לכאורה הרי נראה שאנחנו יכולים להיות המאמינים הכי גדולים ולקיים את התכלית גם בלי כל זה. אבל האמת היא רחוקה מכך. אמנם באמת צריך להגיע לאמונה, ועיקר האמונה היא בלב. אבל כל אלו שחושבים שמספיק להאמין בלב טועים בגדול. כדי להוציא את הכוונה והאמונה אל הפועל, חייבים לבטא אותן בצורה גשמית. בצורה כזו גם ניתן לפתח אותן שתהיינה חזקות עוד יותר. אם בן אדם יעזוב את אשתו ויטוס לטיולים מסביב לעולם למשך כמה שנים, יכיר אנשים, יצא למועדונים, ופעם בחודש יתקשר לאשתו הרחוקה לומר לה שהעיקר זה שהוא אוהב אותה בלב, קרוב לוודאי שהיא לא תאמין לשום מילה שהוא מוציא מפיו. אם הוא אוהב אותה, אז הוא צריך לבטא את זה על ידי הקדשת זמן בשבילה, השקעה ביחסים ושאר פעולות המביעות את אהבתו. כמובן שהוא גם יצטרך להתרחק מפעולות העושות לה נזק ורע. הפעולות האלו יעידו שהוא אכן אוהב אותה באמת ומעבר לכך עצם הפעולות יחזקו את האהבה שלו אליה עוד יותר. לא צריך להתאמץ הרבה לשם כך, הרי הפעולות שלנו מעידות על עצמנו. אנחנו עושים את הדברים שאנחנו רוצים לעשות, ולא את הדברים שהם נגד הרצון. מי שאוהב, יהיה לו קל לבטא את האהבה במעשיו, משום שהוא יימשך לזה ממילא. למשל אדם שאוהב את הרכב שלו, ייהנה לבלות את זמנו עם הרכב ולהשקיע בו. הוא לא מתאמץ לשם כך, אלא זה בא לו בטבעיות, משום שזה מה שהוא אוהב. לא יתכן מצב בו אדם מאמין ואוהב את הבורא, אך עם זאת הוא חי את חיי היום יום שלו נגד כל התורה של אותו בורא שהוא אוהב. מכאן שאם אנו חיים את חיינו שלא בדרך התורה והמצוות, זה מצביע על הכוונה הפחות אמתית וחזקה שנמצאת בלב שלנו. אדם שבאמת מאמין בלב, פועל באופן רצוני על פי האמונה, ומשתדל ללכת ככל שניתן בדרכי הבורא. הוא לא סובל מכך, אלא להפך, המצוות נראות לו כדבר קל ופשוט והוא רק מחפש דרכים נוספות לבטא את אהבתו לבורא.

קיום המצוות לא רק שיעיד עלינו שאנו אוהבים את הבורא, אלא גם יחזק את האהבה. כמו זוג שמשקיע בנישואיו כדי לחזק את האהבה, כך אנחנו משקיעים בבורא כדי לחזק את אהבתנו אליו. אדם שחושב שהוא מאמין בלב בזמן שהוא עושה דברים נגד רצון הבורא, יגלה שהוא מאמין הרבה יותר בטלוויזיה או מועדונים מאשר בתורה הקדושה. זה לא חכמה לומר שאנו מאמינים בלב ולשכוח לגמרי מהבורא במשך כל היום. החכמה היא לחשוב בכל רגע על הבורא בעזרת המצוות שניתנו לנו: האם המאכל הזה כשר? הוא בשרי או חלבי? מה צריך לברך עליו? איך ראוי לאכול אותו? וכו'. ההלכה מלווה אותנו לכל מקום ובכל זמן במשך היום. חוץ מכבודכם, אפילו לחדר השירותים יש הלכות מיוחדות שצריך לדעת. מי שחי את ההלכות האלו חושב בכל שנייה מחייו על הבורא ועל התורה שנתן לנו. אדם כזה באמת ראוי להוות דוגמה למשמעות האמתית של הביטוי "העיקר הכוונה".

אדם שמאמין רק בלב, ללא מעשים, לא מטפח את האמונה הזו. במשך היום אנשים עובדים, לומדים, אוכלים, ישנים, מדברים ופועלים שלל פעולות שאין שום קשר ביניהן לבין חיזוק האמונה. האמונה כלל אינה באה לידי ביטוי במשך כל הזמן הזה. אבל לא אצל כולם זה כך. ישנם אנשים שחושבים על הבורא בכל פעולה קטנה שהם עושים. אם על ידי תפילות להצלחה בפעולות הפשוטות, או אם על ידי קיום ההלכות הקשורות. אצל האנשים האלו האמונה היא לא רק בלב, אלא היא באה לידי ביטוי בחיי היום יום. הם הופכים שמחים במה שיש להם, כי הם מתרגלים להגיד תודה לבורא ורואים את הדברים שהוא העניק להם. הם מתגברים על היצר והתאווה הבהמיים כדי לחכות ולברך. הם שמים את הבורא אתם תמיד, וחשוב מכל, הם מחזקים את אמונתם עוד ועוד. המצוות סובבות אותנו ונמצאות איתנו בכל מקום. אנחנו יכולים לבחור לחזק את האמונה יותר ויותר, כאשר הבורא יישאר כל היום במחשבתנו, או שאנחנו יכולים לבחור לחיות בשקר, ולחשוב שטיפ טיפונת ההבנה שהגענו אליה, שקיים בורא לעולם, זו עיקר האמונה ולא צריך יותר מכך. כדי לגלות את עולם האמונה, צריך להשקיע בו, ממש כמו שאנו חייבים להשקיע בכל דבר שחשוב לנו ואנו אוהבים. אין טעם לומר שהעיקר הכוונה, אבל לשכוח מהבורא למשך רוב היום. כמו בכל דבר בחיים, צריך ללמוד את התאוריה, אבל הלימוד הגדול ביותר הוא דווקא מהפרקטיקה והניסיון שהם המצוות.

שינויים אטיים

החיים שלנו מורכבים משינויים הדרגתיים. אנחנו לא הופכים בשנייה אחת לאדם אחר שכלל לא היה בתוכנו קודם לכן, אלא משתנים כל פעם קצת. לדוגמה, כשהיינו קטנים אהבנו לשחק בצעצועים, ולאט לאט בלי להרגיש הפסקנו עם זה והתחלנו לאהוב דברים אחרים. באותה תקופה כשהיינו קטנים, היינו בטוחים שלעולם לא נפסיק לאהוב צעצועים. אבל זה קרה. זה לא קרה בנקודת זמן מסוימת, אלא בהדרגה עם הזמן. אף אחד לא יכול להצביע על נקודת זמן של שנייה מסוימת שעד אותה השנייה הוא אהב צעצועים, ומאותו שנייה הוא הפסיק לאהוב אותם. כך זה בכל השינויים המתרחשים סביבנו ובתוכנו. אנשים אומרים לעצמם כשאגדל אעשה כך וכך… אבל אף פעם לא מגיע היום הזה שפתאום אנו גדלים בו, אלא אנו גדלים כל פעם קצת, בשינוי אטי.

השינויים האטיים הללו עלולים לגרום לייאוש בקרב האנשים. אנחנו מנסים להשתנות, וכביכול זה נראה שאנו עומדים במקום. אבל האמת היא שאנו מתקדמים הרבה, רק שאנו לא מצליחים לראות זאת. כדי לשנות את המידות שלנו, לחזק את האמונה או להתקדם בכל תחום שהוא, דרושה לנו כל שנייה בחיים, וגם זה לא מספיק. אנחנו חייבים להתקדם יום יום, כל פעם קצת, להוסיף עוד משהו ולהתעלות בעוד תחום, כדי לנסות להגיע לכמה שיותר. כשאנו מתבוננים לאחור, נוכל לראות את אתמול או את שבוע שעבר, ובדרך כלל לא נראה שינוי מהותי ונתחיל לחשוב שאולי אנחנו לא מתקדמים לשום מקום. אבל המבחן האמתי יגיע לאחר תקופה, אם לאחר כמה חודשים או שנים ננסה להשוות בין מה שהיינו אז ומה שהגענו אליו היום, נוכל לראות בבירור את השינוי שהתרחש בנו. אם לעומת זאת נגלה שדרכנו במקום, או אולי אפילו הלכנו לכיוון פחות טוב, אז נוכל לדעת שאנו עושים משהו לא כשורה וחייבים לשנות משהו בדרכנו.

גם יצר הרע יודע היטב את עיקרון ההדרגתיות שהוטבע בבריאה. הוא מנצל את זה כדי לגרום לנו להשתנות לצד השני מבלי שנדע ומבלי כל בקרה על כך. אף אדם לא נולד רוצח, אנס או גנב. את רוב המעשים הלא טובים שאנו עושים היום, לא היינו מעזים לעשות פעם. כולנו עושים היום לא מעט דברים שפעם היינו מוכנים לחתום על כך שלעולם לא נעשה אותם. יצר הרע עובד בצורה מתוחכמת. הוא יודע שאם הוא יגיד לנו ללכת בניגוד לכל העקרונות והערכים שלנו, לא נסכים לכך. לכן הוא עובד עלינו לאט לאט, כשנופלים ממדרגה גבוהה מאוד לנמוכה מאוד, מיד מרגישים את זה. אך כשנופלים כל פעם קצת, אנחנו עלולים להגיע למטה מבלי לדעת מכך אפילו. אם תנסו לפתוח את ברז המים החמים, לא תוכלו לגעת במים. אך אם תנסו לפתוח את המים הפושרים, וכל דקה או שתיים להעביר את המים לקצת חמים יותר, אתם תתרגלו לחום עד שתוכלו לשים את היד במים חמים מאוד. יצר הרע אומר לנו שעדיף להישאר מתחת לשמיכה ביום חורפי וגשום, ואפשר לוותר באופן חד פעמי על התפילה. לאחר שבועיים, הוא עושה זאת שוב. כך כמה פעמים וכשמתרגלים לזה שמדי פעם נחמד להישאר במיטה בימים גשומים, הוא עושה זאת לעתים קרובות יותר, פעמיים בשבוע, גם כשלא יורד גשם. אחר כך, הוא מתקדם ואומר לנו שמספיק לנו לקום להתפלל רק פעם אחת בשבוע, עד שלאחר תקופה מסוימת, אנחנו פתאום מבינים שלא התפללנו כבר שנה שלמה. אם מההתחלה הוא היה אומר לנו להפסיק להתפלל, לא היינו מוכנים לכך. אך בגלל ההדרגתיות, אנחנו כלל לא שמים לב למה שאנו עושים. כך פועל יצר הרע בכל התחומים. יש לו את כל הזמן שבעולם בשבילנו, שווה לו לחכות. אף אחד לא ירצה ללמד את ילדיו טקסים נוצריים ועבודה זרה, אך כל ילד יודע איך נראית תפילה או חתונה נוצרית "בזכות" הטלוויזיה. אנחנו מכניסים את הטקסים האלו אלינו הביתה מבלי לשים לב. אף אחד לא ירצה לאבד את משפחתו, אך זה לא מונע מגברים רבים לשמור על קשר צמוד עם ידידות שונות שעלולות לגרום לזה בקלות רבה מדי. יצר הרע לא מנופף לנו בדגל אדום מול העיניים. הוא פועל מתוך המקומות שאנו בטוחים שהם בסדר ואין בהם כל רע.

לקבוע סייג

חז"ל נתנו לנו את הפתרון לשיטה ההדרגתית של יצר הרע. אנו צריכים לקבוע גדרות וקווים אדומים, עוד לפני שבכלל נגיע לאיסור כלשהו, וכך ככל שנתרחק מהקווים האדומים, נתרחק מהעבירות. אם נראה שאנו מתקרבים לאותם קווים אדומים, נדע שאנחנו בנפילה. תחשבו שבברז המים הייתה אזעקה שמצפצפת מעט לפני שאנו מגיעים למים חמים מדי, היינו יכולים מיד לדעת ולעשות משהו בנדון. זוהי המשמעות של קביעת סייג. גם אם קרה ועברנו על אחד הסייגים, הנורה האדומה אצלנו נדלקת, אך עדיין לא עברנו שום עבירה בלתי הפיכה ויש לנו הזדמנות לחזור למוטב. בן אדם ששומר על עצמו להתרחק מנשים, לעולם לא יוכל להגיע למצב שהוא בוגד באשתו. אדם שלא מכניס עיתונים לביתו, לא יצטרך לעמוד בניסיונות של לשון הרע, רכילות, עריות, הידמות לגויים ועוד ניסיונות רבים וקשים. לכל מצווה שאנו מקיימים או רוצים לקיים, ולכל עבירה ממנה אנו נזהרים או רוצים להיזהר, כדאי לקבוע את הגבולות כדי שלא ניתן לעצמנו אפילו להתקרב לעבירות שהיצר הרע מנסה להביא אותנו אליהן.

שוב דיכאון

כאשר אנחנו עצובים, זה אומר שהאמונה שלנו אינה שלמה. הסיבה לעצבות היא הרגשת חיסרון כלשהו. כשאנו מתמקדים בחיסרון, קשה מאוד לצמוח ולא להתייאש. אם אנחנו מרשים לעצמנו להיות עצובים, אנחנו גורמים לעצמנו להתרחק מהתכלית שלנו. כשרע לנו, אנחנו נחוש חוסר צדק, נרגיש שהבורא לא כאן או שהוא לא אוהב אותנו, ופשוט נתחיל לעשות דברים לא טובים שייקח לנו הרבה זמן ומאמץ לתקן אותם לאחר מכן. אנשים בדיכאון יכולים לפתח הפרעות אכילה. הם יכולים לגרום לעצמם נזקים נפשיים. הם יוכלו להוציא את כעסם על האנשים שהם הכי אוהבים. במקרים קיצוניים זה אף עלול לגרום לניסיונות התאבדות או כל גרימת נזק עצמי אחר. ברגע שאנו שרויים בעצבות, אנחנו מאבדים את הכלי שלנו שיכול להתחבר לאינסוף ולקבל ממנו שפע. כאשר אנחנו לא מחוברים לאינסוף, אנחנו לא מקבלים את העוצמות להתמודד עם הדברים הפשוטים ביותר. אנו נשארים חלושים, נטולי כוח וחסרי אונים. כאשר האמונה שלמה, נהיה מחוברים לאינסוף ונוכל לקבל כל דבר שנרצה. כאשר אנו עצובים, האמונה נפגמת, משום שאנו לא בוטחים מספיק בבורא שכל מה שהוא עושה זה לטוב, וכך אנו חוצצים בינינו לבינו.

החציצה הזו, היא אחד הדברים המפריעים ביותר בניסיון ההתקרבות לבורא, והיא אחת הדרכים המובילות של היצר הרע למנוע מאיתנו את ההתקרבות. לא פעם ננסה לקיים מצווה מסוימת, מתוך אמונה אמתית ורצון להתעלות, מבלי להצליח. זה ייראה לנו כאילו שחס ושלום הבורא עזב אותנו. הרי אנחנו עושים את הכל להתקרב אליו, והוא מקשה עלינו לקיים איזושהי מצווה פשוטה. נוכל לגלות שהכול פתאום בא לרעתנו ושאין לנו כל סיכוי. אך כאן מתחיל המבחן האמתי. רוב האנשים במצב הזה פשוט יאמרו שכנראה שהם לא מסוגלים להתקרב, או שהבורא לא אוהב אותם ובזה הם יסכמו את העניין ויחזרו לחיים השגרתיים ונטולי המצוות. אך העקשנים יותר, יעזבו את הכישלון בצד, וינסו רק להתחזק יותר ויותר כדי שבפעם הבאה הם יהיו כבר מוכנים לכל. אם לא הצלחנו לקיים מצווה אחת, אז תמיד נוכל לתקן ולעשות תשובה על כך. אבל אם בעקבות אותה מצווה שלא הצלחנו לקיים, נכנסנו לייאוש ועצבות, אז פתחנו לעצמנו פתח לנפילה הגדולה יותר ולוויתור על קיום הרבה מצוות אחרות. אסור להיכנע לזה. מה היינו חושבים על אדם שקיבל מכה ממישהו בטעות ברחוב, ובעקבותיה החליט להכות את עצמו עוד ועוד עד זוב דם? הרי זה טיפשי לחלוטין לעשות דבר שכזה. אם קיבלת מכה, תתמודד, ותמשיך לדרכך. כך גם ברוחניות. אם נפלנו, אז לא קרה כלום, צריך לקום ולהמשיך לצעוד לכיוון התכלית. אין טעם לעזוב הכל ולעשות עוד מיליון עבירות בעקבות זאת. אנחנו פשוט מכים את עצמנו בצורה הזו.

חלק נכבד מהרגשת העצבות העוטפת אותנו מורכב מחרטות והרהורים על העבר. נראה שאם רק היינו עושים משהו קטן טיפה אחרת, הכל היה טוב יותר בחיינו. אם היינו קונים את הדירה כשהייתה ההזדמנות, אם לא היינו לוקחים הלוואה, אם היינו מתחתנים פעם כשלא רצינו, אם היינו בריאים, אם הייתה לנו עבודה אחרת או אם היינו זוכים בלוטו… במשך כל החיים שלנו רודפות אותנו המחשבות שהאושר הנכסף נמצא ממש כאן לידינו ואנחנו מפספסים אותו ממש בקצת. אם רק נשנה עובדה קטנטנה בחיינו, הכל יהיה מצוין! אבל איך זה שכולם חושבים בדיוק כך? איך זה שכל האנשים בעולם מפספסים את האושר רק בקצת, באיזה "אם" אחד קטן? אנחנו אומרים שאם היה לנו כסף אז היה טוב, אבל איפה האושר של כל אלו שכן יש להם מספיק כסף? להם באמת טוב? הרי גם להם יש איזשהו "אם" אחר שמונע מהם את האושר.

כשאנחנו חושבים במושגים האלו, אנחנו הולכים נגד כל היגיון ביחס לאמונה. הרי אנו יודעים שהבורא מסדר את העניינים, והוא שם אותנו במקום המדויק שלנו. אם הבורא רוצה שיהיה לנו כסף, הוא יסדר לנו כסף. כך לגבי כל שאר הדברים שמאמללים אותנו. הבורא יכול לסדר לנו כל דבר אם הוא רק רוצה. מה שאומר שאם כרגע רע לנו, אז יש לנו איזושהי בעיה להתמודד איתה מול הבורא. נוכל להתפלל ולבקש ממנו עזרה, לחזור בתשובה ולשנות את דרכינו, כך שנכין כלי מתאים לקבלת אותו חוסר. אבל אם נחשוב על כל הפספוסים שהיו לנו, זה לא יועיל בכלום. אנחנו חושבים שאם היינו קונים את המנייה ההיא שעלתה, היינו עכשיו מיליונרים. אבל אם באמת היינו קונים את אותה המנייה היא לא הייתה עולה, כי הבורא לא רוצה בשבילנו כרגע שנהיה מיליונרים. אם הוא כן היה רוצה בכך, אז מה הבעיה בשבילו לעשות זאת עכשיו גם ללא המנייה? הדבר היחיד שאנחנו צריכים להתחרט עליו הוא העוונות והחטאים שלנו. וגם כאן, אנחנו לא מתחרטים כדי לחשוב שאם לא היינו עושים אותם היה לנו עכשיו טוב, כי גם במצב שנראה לנו הגרוע ביותר, אנו נמצאים במצב הכי טוב שיכול להיות. אלא צריך להבין שעשינו משהו לא בסדר שהיה צריך לקרות, כדי שנלמד משם. הבורא רצה שיהיה כך עד עכשיו, כך שמתוך כל זה עכשיו אנחנו מתחרטים ומקבלים על עצמנו שלא לעשות את זה שוב בעתיד. מתוך העבירות והחטאים שלנו, אנו לומדים וחוזרים בתשובה. כל זה היה בעבר וכעת מתוך המקום שלנו אנחנו צריכים להתחזק ולהתקדם הלאה.

חשוב להבין שהבורא מסדר את הכל. קל ומפתה לחשוב שאם רק היינו עושים כך וכך, הכל היה שונה. אך זה כמו לחשוב שהבורא תכנן דברים לחיינו ופתאום קיבלנו איזושהי החלטה ששיבשה לו את כל התכניות. האם יתכן שהפתענו את הבורא? האם יתכן שהבורא תכנן משהו אחד ואנחנו פתאום בחרנו בחירה לא טובה ששינתה לו את התכנית? האם יתכן שהוא בחר לנו זיווג, פרנסה, הצלחה ועוד שלל דברים שאנחנו במעשה טיפשי כלשהו איבדנו לנצח וכעת הכל השתנה? הרי בוודאי שהדברים לא כך. כמובן שאנו יכולים להשפיע על חיינו באמצעות המצוות או העבירות שאנו עושים, שהרי אנו משפיעים על יכולת הקיבול של השפע שהקדוש ברוך הוא משפיע לנו. אבל אם נגדיל את יכולת הקיבול עם מצוות, תפילות ואמונה, בוודאי שנוכל לחזור לקבל את השפע. אם מהשמיים החליטו בשבילנו על זיווג מסוים, אז נקבל את הזיווג הזה. בוודאי שלא נישאר רווקים כל חיינו רק משום שעשינו איזו בחירה טיפשית אחת בזמן כלשהו בעבר. אם הקדוש ברוך הוא רוצה שנתעשר אז בוודאי שהשקעה לא נכונה שעשינו בעבר לא תעצור את העשירות. כל אלו סיבות גשמיות אותן מסובב הבורא כך שנראה שהכול מתנהל בדרך הטבע. לכל הסיבות האלו יש סיבות רוחניות עליונות שאותן הבורא מכתיב.

אבל טוב לי!

לא תמיד אנחנו עצובים ולא כולם בדיכאון. אז נראה כביכול שהתורה מיועדת למי שלא מוצא את עצמו, וכל מי שטוב לו בחיים יכול לוותר על זה. אבל יש לזכור שאם טוב לנו, זה עדיין לא אומר שזאת האמת. גם לעשן סמים זה יכול להיות משהו שעושה לנו טוב, אבל זה בהחלט לא פתרון, כי בסופו של דבר רק נזיק לעצמנו. נכון שזה חשוב מאוד להיות מאושרים ושיהיה לנו טוב, אבל חשוב עוד יותר לדעת שאנחנו הולכים בדרך נכונה, כדי שהאושר והטוב לא יתנפצו לנו פתאום בשנייה אחת בפנים, ונגלה שלמעשה אין לנו שום דבר. החלום הטוב ביותר שאנו יכולים לחלום, אינו שווה כלום ברגע שמתעוררים אל המציאות. גם אם המציאות לפעמים לא כל כך נעימה, לפחות זוהי האמת והמציאות.

להבין את יצר הרע

מרגע אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע, התערבב לו יצר הרע בתוך האדם. רוב האנשים בטוחים שהם מסוגלים להתמודד אתו, אך למעשה ישנה דרך מאוד מסוימת להתמודד אתו, ורק איתה ניתן לנצח. הדרך הזו היא כמובן, התורה. כל מי שלא הולך על פי התורה, יכול לחשוב שהוא מתמודד עם יצר הרע שלו, אך למעשה הוא חי על פיו מבלי להרגיש. יצר הרע נותן את הרגשת הנוחות הכי טובה, הרגשת הכיף והשלווה. תישן, תאכל, תבלה, תעשה את כל מה שאתה חושב שב"אופי" שלך, תרגיש הכי חופשי בעולם בזמן שהוא מסדר לך את הנפילה. אדם שחושב ומתבונן, ובוחר ללכת כנגד התאוות והיצרים שלו, למרות הקושי שבכך, הוא האדם הנלחם ביצר הרע. ממבט ראשון נראה שהוא כבול, אך הוא זה שנלחם לחירותו האמתית. אדם שעושה מה שבא לו, מה שטוב לו, מה שנוח לו וסתם מה שיוצא, הוא אדם שנשלט על ידי יצרו מבלי לדעת. אנשים עוברים את רוב חייהם מול דברים חסרי משמעות ששורפים את זמנם. היצר מנסה לגרום לנו כיף ונוחות, ובכך נרגיש שזוהי הדרך הקלה והטובה. אך אין קיצורי דרך, כדי לנצח חייבים לדבוק בתורה מתוך התבוננות מעמיקה על כל צעד שאנו עושים.

את היצר אנחנו לא צריכים לבטל או להשמיד. אין טעם לנסות לחיות במנזר או באיזה אי בודד בלי כלום, בשביל להתרחק מהיצר. ראשית, הוא יבוא איתנו גם לשם. שנית, היצר בסופו של דבר בא לתועלתנו. אם נתמודד אתו כמו שצריך, נוכל לצמוח עד לאין שיעור. כמו שאמרו חז"ל שאומר הקדוש ברוך הוא לבניו "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין"8. דווקא תבלין, שהתבלין לא מחסל את המאכל, אלא נותן בו טעם והופך אותו לטוב. אפשר לנצל זאת ולהפוך דברים לטובים. בזכות הרע, אנו מבינים ומגיעים לטוב. בזכות הגיהינום, הצרות, הייסורים ושאר כל הדברים הרעים, אנו מנסים להתרחק מהם ולהגיע לטוב ולאמת המוחלטים. אם הם לא היו, היינו פשוט דורכים במקום. התפקיד של כל הרע הוא להגיע לטוב. התורה עוזרת לנו לקחת את היצר הרע, ולהשתמש בו לטוב. כמו משקולת כבידה שנראית כלא טובה ומעייפת ממבט ראשון אותה אנו מרימים ובעזרתה מפתחים שרירים ומגיעים לכושר גופני טוב יותר. ללא התורה אנחנו אבודים ואין לנו כל סיכוי מול היצר הרע, אך כאשר אנו משתמשים בה, אנו יכולים לנצל אותו לטוב. ריש לקיש היה ראש לגנבים ורבי יוחנן לקח אותו ללמוד תורה עד שהפך לרב עצום9. הוא היה יכול לראות שהוא גנב ולהתרחק ממנו, אך הוא הבין שיש לו פוטנציאל אדיר וכוח עצום להיות ראש לגנבים ואת כל הכוח הזה הוא יכול להשקיע בתורה הקדושה. הרבה יותר משמעותי להתגבר על היצר, מאשר לא לקבל יצר רע מלכתחילה.

להתמקד בעיקר

לא פעם, יאמר לנו יצרנו הרע, שאנו צריכים להשתדל בתחום מסוים. מבחינתנו, לא נחשוד לרגע ביצר הרע שמייעץ לנו ללכת בדרך הטובה, ונהיה בטוחים שזהו משלוח ישיר של הטוב והאמת. אך מה שהוא מנסה לעשות כאן זה למקד אותנו בדברים הפחות מהותיים. אדם יכול להתמקד באיזו מצווה אחת שהוא חושב שהיא כל כך חשובה, כך שהוא ידרוך על כל העולם בדרך ויעבור על כל האיסורים האפשריים לשם כך. מה שווה להתפלל בשבת בבית הכנסת אם אנו נוסעים לשם ברכב? עדיף להישאר בבית כדי לא לחלל שבת. מה הועלנו במצוות כיבוד הורים אם אנו עוברים על איסורי תורה לשם כך? גם להפך, מה יועיל להדר במצוות על חשבון כיבוד ההורים ומתוך זלזול בכבוד הזולת? כל מצווה היא אמנם חשובה ואינסופית. אך לפעמים זה לא טוב להתמקד בקיום מצוות, מבלי לראות את המציאות. חשוב לשמור על סדר עדיפויות תקין ונכון.

ישנם הרבה חוזרים בתשובה שרוצים לקבל על עצמם לעשות כל כך הרבה, ובסופו של דבר הם מתייאשים ונופלים חסרי כוח. המטרה שלנו היא לעשות את השינוי המתאים בתפיסת העולם ובמחשבה, כך שנהיה בדרך הנכונה. המצוות כבר נמצאות על הדרך הזו. אדם צריך לדעת שהוא הולך לכיוון הנכון, וכך, גם אם התפספסה איזושהי מצווה מסיבה כלשהי, נוכל לתקן זאת. העיקר להישאר על הדרך הנכונה. אם לעומת זאת אין לנו כיוון, ואנו סתם מנסים לקיים מצוות, אמנם כל מצווה מעניקה המון ותורמת להתפתחות שלנו, אך קרוב לוודאי שזה יהיה זמני. הרבה חוזרים בתשובה יקיימו מצוות בהידור, בהתלהבות ובאדיקות יותר מרבנים גדולים. אך הדגש העיקרי שצריך לשים הוא על חיזוק האמונה, ההבנה ולימוד התורה, כך שנהיה בדרך הנכונה בצורה עקבית ולא ניפול מהר מדי. אם נקיים מצווה בצורה חד פעמית, אז הרווחנו אותה בצורה חד פעמית. אך אם נתמקד בלשנות את תפיסת העולם שלנו, נוכל להרוויח אינסוף מצוות שיגיעו לאחר מכן.

לברוח מהפתרונות הקלים

היצר הרע יודע שאנו עצלנים ומעדיפים לעשות את הדברים הקלים יותר כדי להתמודד עם דברים. לכן הוא מראה לנו פתרונות נוצצים ונוחים רבים, שרק יכניסו אותנו לצרות רבות יותר. הדרך האמתית והיחידה היא ההתקרבות לבורא וההליכה בדרכיו. כדי לדעת איך לעשות זאת, ניתנה לנו התורה שמדריכה אותנו. כל דרך אחרת היא המצאה, שהרי הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה כדי שנלך בדרכה, והוא יודע טוב יותר מכולם את כל סודות העולם שברא כך שיהיה לנו הכי טוב שאפשר. לפעמים אנשים מנסים ללכת בדרך היהדות בצורה חלקית. לקבל ברכה מרב, לקרוא פרקי תהלים, לקיים סגולות שונות או דברים נוספים בסגנון. הדברים הללו הם סגולות נפלאות (כל עוד אינם מתרחקים מרוח היהדות ואותם רבנים שמורים אותם הם בעצמם כשרים. לא מעט "רבנים" הם רודפי כבוד שמוכרים אשליות לאנשים ולא מעט סגולות לקוחות מהגויים ומכוחות הטומאה, לכן יש להיזהר מאוד בנושא), אך הן עדיין לא התשובה האמתית לבעיות. הבורא רוצה שנלך בדרך התורה, ישנן תרי"ג מצוות שאנו צריכים לקיים. כמובן שזה שווה הרבה אם קיבלנו ברכה מרב, אבל זה לא יעזור לנו הרבה אם כשנצא מחדרו נשכח שאנו יהודים ונעבור עבירות בצורה חופשית. הרי אם עד עכשיו הבורא רצה לעכב לנו משהו בחיים כדי שנתקרב אליו, אז למה שעכשיו זה ישתנה לאחר הברכה של הרב? עצם ההליכה לרב מקרבת אותנו ונותנת לנו זכויות, היא נותנת לנו יראת שמיים ומעוררת בנו הרהורי תשובה, אך אם נחזור מיד לאותן עבירות שעשינו מקודם מה יועילו לנו אותן זכויות? הדבר דומה לאדם שמצטער על חטא שעשה ומבקש סליחה מחברו על שהעליב אותו, לאחר שחברו החליט לסלוח, הוא חוזר להעליב אותו שוב מחדש. אז אם כן לאן התקדמנו בזה? אם הרב נתן לנו מצווה לקיים ואנחנו מקבלים על עצמנו לקיים אותה, אז כמובן שהתקרבנו לבורא, וממילא הוא ירצה לתת לנו את מבוקשנו. אך אם אנחנו ממשיכים בדרכנו בדיוק כמו לפני הכניסה לאותו רב, אז מה זה שווה?

נניח שאדם לווה 100,000 שקלים מחברו לתקופה של חודש. לאחר שמגיע זמן הפירעון, החברים נפגשים. הלווה נותן במתנה פרח יפהפה למלווה לאות תודה על ההלוואה. המלווה נדהם ממה שקורה ומנסה לרמוז בחוסר נוחות "איפה הכסף?" בזמן שהלווה כלל לא מגיב. הלווה מצדו שמח ובטוח שהמלווה מרוצה ממנו כי נתן לו את הפרח ולא חושב כלל שהכסף משנה. לאחר כמה חודשים הם שוב נפגשים והלווה נותן למלווה שוקולד איכותי שהוא אוהב במיוחד, ללא כל זכר לכסף. המלווה מאבד את סבלנותו וכועס עליו מאוד. הלווה מצדו לא מצליח להבין איך זה שהמלווה כועס ורוטן כל הזמן. לדעתו, הוא הרי צריך להיות אסיר תודה על המתנות שהוא נותן לו, הוא הרי קנה לו את השוקולד הכי יקר ומשובח. זה נשמע מצחיק ולא מציאותי, אבל זה בדיוק אנחנו. הבורא נתן לנו בהלוואה את כל חיינו, והוא רוצה שנחזיר לו את המצוות שנקיים. אנחנו יכולים לקרוא פרקי שירה, להדליק נרות לזכות צדיקים, ללכת לרבנים ולקיים עוד המון סגולות נהדרות, טובות וחשובות. אך כל אלו הן מחוות נוספות לאחר שאנו כבר מקיימים את המצוות. כל עוד לא קיימנו את המצוות, אז יש לנו חוב של תרי"ג מצוות שאנו מנסים לכסות על ידי מתנות קטנות. זה לא אומר שאין לכך חשיבות. להפך, הסגולות יכולות להועיל ולעשות פלאים. אבל את החוב אנחנו חייבים להחזיר בכל מקרה וזה בוודאי לא בא כתחליף. אין כל טעם לנסות להתחסד עוד לפני שאנו מבצעים את הבסיס. לפני שנחסוך בזכויות, נצטרך קודם כל לכסות את החובות. מי שייקח הלוואה מהבנק ויכניס במקביל סכום קטן לתכנית חיסכון יגלה שהוא רק מפסיד. אנו מוכרחים לסגור את חוב המצוות והעבירות שצברנו לפני שנשקיע את כוחנו בתכניות חיסכון שונות.

לא לבחור בדרך הנוצצת

בין כל הבעיות והצרות שלנו בחיים, תמיד נראית אפשרות נוצצת וקלה לצאת מכל הבעיות. האפשרות הזו עלולה להביא עלינו צרות וייסורים גדולים הרבה יותר, אם לא נפעיל את שיקול הדעת שלנו. זה מאוד מפתה להיכנס להגרלות שונות, להשקיע בבורסה, לטוס לחו"ל, לעשן, לשתות שתייה חריפה, לצאת למקומות בילוי הרסניים ולעשות עוד שלל פעילויות מסוכנות שנראות כמו המפלט האחרון שלנו. אנחנו יכולים להיות בטוחים שזה הסוף לכל הצרות והבעיות, אבל אנחנו רק נשקע עמוק יותר. אנחנו עלולים לחשוב שלעקור את הבעיה מהשורש זה קשה ולוקח זמן, ולכן עדיף לבחור בפתרונות הקלים, כדי שנוכל להיות מאושרים כבר עכשיו. מה גם שאת הפתרונות האלו אנו רואים מול עינינו כמשהו שבאמת יכול לעזור, בעוד שאת הדברים הרוחניים קשה לנו לקבל ולתפוס והם נראים רחוקים מאוד מאיתנו. האמת היא שאם נבחר בפתרון הקל והשקרי, ניכנס לבעיות קשות יותר, ולעומת זאת אם נזכה לבחור בעקירת הבעיה משורשה, נגלה שבאופן מיידי הכל נהיה פשוט יותר. מספיקה המחשבה על ההתמקדות בשורש הבעיה כדי שהיא תיעלם. הרי הבורא מייסר אותנו כדי שנבין את הרמז ונטפל בבעיות. אם אנחנו מבינים את הרמז ואכן רוצים לטפל בבעיות, אין עוד צורך להביא רמזים. אלא שזה צריך להיות בלב שלם, משום שהקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב. הוא יודע אם אנחנו מתכוונים באמת, או שמחר כבר נשנה את דעתנו. מישהו שישמור שבת אחת כדי לבחון אם הבעיות שלו ייעלמו, בוודאי יישאר עם בעיותיו. הקדוש ברוך הוא לא מנסה לעמוד במבחנים שלנו. אך אם נעשה תשובה אמתית בלב שלם, מתוך החלטה שבכל מצב שיהיה אנחנו לעולם לא חוזרים לסורנו, כבר לא יהיה טעם לייסורים שלנו.

הכל או כלום

לכולנו קורה שאנו נופלים ונכשלים. פעמים רבות נחשוב לעצמנו שאין כבר טעם להמשיך לאחר הכישלון. אם ניסינו לשמור שבת, ואיכשהו יצא שמעדנו בעניין מסוים, אז לכאורה נראה שלא שווה כבר להמשיך להתאמץ לשמור את השבת הזו, וננסה אולי שוב בשבת הבאה. אך זה ממש לא כך. גם אם לא מקיימים את כל המצוות, כל מצווה קטנה נוספת שאנו עושים נחשבת להמון. אפילו אם אנחנו לא מצליחים לקיים מצווה מסוימת, זה לא אומר שאנחנו יכולים לזרוק את שאר המצוות. אנחנו מחויבים בקיום כל המצוות. אם לא הצלחנו לקיים מצווה מסוימת, לפחות נקיים את השאר. תחשבו שמישהו נכנס לחנות ושבר כוס שהייתה מונחת על המדף. הייתכן שכעת הוא ישבור את כל המוצרים הנמצאים בחנות בטענה ש"גם ככה כבר שברתי כוס, אז זה כבר לא משנה אם אני אשבור את הכל"? זה טיפשי לחלוטין ואין לזה כל היגיון. אז איך אדם שמתכנן לשמור שבת ונפל בחילול שבת כלשהו מרשה לעצמו להמשיך לחלל שבת כל היום בטענה ש"כבר הלכה השבת, אז ננסה בשבוע הבא". הרי כל חילול שבת הוא נזק נפרד בפני עצמו. אז מה אם נפלנו?! למה לא להמשיך ולהתמיד ובכך לחזק את עצמנו? אז אמנם ייצא בסוף שעברנו איסור אחד או שניים, אך זה בוודאי לא אותו דבר כמו מאתיים איסורים! גם אם אנחנו עוברים על האיסורים המהותיים ביותר בתורה, עדיין כל מצווה היא חשובה בפני עצמה והיא תיזקף לזכותנו. בנוסף, ככל שנרבה במצוות, כך ירצו לרחם עלינו יותר מן השמיים ולחזק אותנו כך שנוכל לחזור בתשובה שלמה, ומתוך המצוות שאנו כן מקיימים, נגיע בסופו של דבר לקיים את כל המצוות.

להתחיל ממה שקל

חז"ל לימדו אותנו שככל שנקיים יותר מצוות, כך נזכה לקיים עוד מצוות בהמשך. מצווה גוררת מצווה10 וכך כל מצווה מקדמת אותנו אל היעד. בנוסף הם לימדו אותנו שחשוב ללמוד את הדברים שאנו אוהבים, "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ11" כי אם נלמד את מה שאנו אוהבים, לאט לאט נוכל גם להגיע משם לדברים האחרים עד שנגיע לכל התורה כולה בסייעתא דשמייא. את הרעיון הזה אנו יכולים לנצל בקלות כדי לחמוק מיצר הרע ולהתחזק מבלי להרגיש אפילו. זה לא חשוב היכן אנו עומדים כרגע ומה המצב הרוחני שלנו. יכול להיות שאנו מקיימים המון מצוות בכל יום שעובר ויכול להיות שאנו לא מקיימים אפילו אחת. בכל מצב בו נהיה, נוכל לבחור לבצע, בנוסף למה שאנו עושים, את המצוות שקל לקיים. המצוות האלו אינן באות כתחליף למצוות אחרות, בסופו של דבר אנו חייבים בכולן. הן פשוט יוסיפו לנו עוד זכויות ללא הרבה מאמץ. אם קשה לנו לעשות שינוי מהותי ולשים כיפה על הראש כי אנו חוששים ממה שיגידו כולם, אז נוכל להתחיל בלשים ציצית. היא נמצאת מתחת לבגדים כך שאף אחד לא רואה אותה, וכלל לא מרגישים אותה. במשך כל היום נקיים מצווה חשובה מבלי להתאמץ או לעשות משהו מיוחד לשם כך. כשאנחנו קונים אוכל, אז מה אכפת לנו לקנות במקום כשר? הרי לא צריך טרחה מיוחדת לשם כך שהרי ישנם מקומות כשרים רבים. כשרוצים לאכול או לשתות, כמה זמן לוקח לברך על האוכל לפני כן? גם אם נעשה זאת בצורה חד פעמית, ברגע זה יש לנו הזדמנות לזכות במצווה ללא מאמץ, רק בכמה מלים, אפילו אם זה חד פעמי. אם קשה לנו ליד אנשים בעבודה או במסעדה, אז נעשה זאת רק בבית בתור התחלה. היצר הרע אומר לנו שאנו "צבועים" שמקיימים רק חלק מהמצוות ורק מתי שמתחשק לנו. אבל כל מצווה היא חשובה וכל אחת מקדמת אותנו קצת יותר לכיוון התכלית. זה כלל לא צביעות להיות בתהליך של התקדמות, זוהי הדרך. ילד בגן לומד את האות א' ולאחר מכן את האות ב'. אף אחד לא יקרא לו צבוע כי הוא לומד רק שתי אותיות ומזלזל בשאר האותיות. זוהי הדרך להתקדם!

לא מדובר רק על המצוות המוכרות והחשובות. גם אם יש הידור מצווה כלשהו, שאנו בטוחים שרק ה"דתיים הכבדים" מקיימים אותו, נוכל לעשות אותו אם זה קל לנו ונרוויח עוד מצוות ללא כל מאמץ. אמנם בוודאי שחשוב יותר לקיים קודם את המצוות ההכרחיות והבסיסיות לפני ההידור, אך כל זה כאשר יש לנו את האפשרות להשקיע רק באחד מהם. אם את ההידור אנו יכולים לעשות ללא מאמץ ולא על חשבון מצוות אחרות, אז מדוע לא להוסיף לקדושה שלנו? אם אנחנו נמצאים בסופר ואנו מתלבטים בין שני מוצרים, ולאחד הכשר טוב יותר מהשני, אז מה אכפת לנו לקיים מצווה ולבחור בהכשר המהודר? הרי גם ככה נבחר באחד מהמוצרים הללו. גם אם אף פעם לא עניינו אותנו סוגי ההכשרים וגם אם אנו סבורים שלעולם לא נבדוק את ההכשר שוב בעתיד, עדיין יש לנו הזדמנות ברגע זה להדר במצווה ללא כל מאמץ. זה לא מחייב אותנו לעשות זאת כל הזמן, רק שכעת ישנה ההזדמנות שאפשר לנצל. גם אם בכל יום אנחנו קוראים עיתונים המלאים בזימה ורכילות, והיום אנחנו מתלבטים אם לקרוא או לא, מה אכפת לנו לקיים מצווה חשובה ולוותר על הקריאה הזו? גם אם אנו סמוכים ובטוחים שמחר נחזור לקרוא את העיתון, אבל היום קיימנו מצווה. יצר הרע יודע מה השכר של כל מצווה כזו, הוא יודע שהעקשנות של קיום המצוות תביא אותנו לדרך הנכונה ולכן הוא עושה הכל כדי למנוע זאת מאיתנו. הוא מכניס לנו מחשבות שאנו צבועים, שגם ככה אנו עושים מלא עבירות אז עוד אחת לא תזיק, אך האמת היא שונה לחלוטין. אם נרדוף אחרי המצוות במקום לחכות שהן ישיגו אותנו, נגלה שאנחנו מקיימים כל כך הרבה מצוות במשך היום, אפילו שאנחנו כלל לא מתאמצים לשם כך ולא צריכים לשנות שום דבר מהותי. כל מה שצריך הוא הרצון לקיים מצוות. יש כל כך הרבה מצוות שאנו לא מקיימים, סתם כי אנו לא חושבים עליהן. נכון שזה לא קל לקיים את כל המצוות, אבל זה מאוד קל לקיים את המצוות הקלות בתור התחלה.

לשם שמיים

ישנם לא מעט מצוות שמוטמעות בפעולות היום יום הגשמיות והשגרתיות. בעזרת כוונה, ניתן לקיים מצוות חשובות ומהותיות בדברים שאנו בכל מקרה עושים במשך היום. כולנו למשל אוכלים ונהנים מהאוכל. אם נכוון בלבנו שאנו עושים זאת לשם שמיים, כלומר בשביל שיהיה לנו כוח לעבוד את הבורא ולעסוק בתורה, וכדי לברך לפני ואחרי ובכך להפוך את המזון לרוחני, אז קיימנו מצווה ענקית באותו האוכל שגם ככה אנו אוכלים. עצם האכילה הפכה להיות מצווה. אם נכוון שאנו הולכים לעבוד כדי לעשות את ההשתדלות המוטלת עלינו כדי לפרנס את משפחתנו על פי ציווי הבורא, גם כאן אנו הופכים את מה שהיינו עושים בכל מקרה, לרוחני. 8 שעות של עבודה יהפכו להיות 8 שעות של קיום מצווה וקירוב לקדוש ברוך הוא. בכל דבר שאנו עושים במשך היום ניתן למצוא את הניצוץ והסיבה הרוחנית שלו. כאשר נכוון שאנו עושים זאת לשם שמיים, גם נרוויח מצוות ללא שום טרחה מצדנו (חוץ מכוונה טובה), וגם נרגיל את עצמנו לעשות דברים לשם שמיים, דבר שיקדם אותנו רבות בדרכנו לתכלית.

סדר עדיפויות

לכל אחד יש סדר עדיפויות. אנשים רבים חושבים לעצמם שהם מוכנים לעשות הכל כדי להתקרב לבורא, אבל משום מה זה לא הולך להם. הסיבה לכך היא שהם פשוט לא באמת מוכנים לעשות הכל, וישנם דברים שנמצאים בסדר עדיפות קודם. אם אדם מאוד רוצה ללכת לשיעורי תורה, אך אין לו זמן בגלל העבודה, אז הוא פשוט מבטא בכך שהעבודה נמצאת הרבה לפני שיעור תורה בסדר העדיפויות שלו. אם אנחנו לא יכולים להתמיד לבצע נטילת ידיים וברכת המוציא לפני סעודה, אז כנראה שהתאווה לאוכל או העצלנות שלנו נמצאת במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות. הרי לדברים שבאמת חשובים לנו, נוכל תמיד למצוא זמן. אם היה פתאום עניין של חיים ומוות, היינו מבטלים את העבודה, דוחים את כל התכנונים של אותו יום ומוצאים את הזמן. אם היו נותנים לנו אלפי דולרים על קיום כל מצווה, היינו מתעסקים רק במצוות כל היום ולא שוכחים אף אחד מהן. אז יוצא שאנו יכולים לעשות את הדברים, אך זה לא מספיק חשוב לנו. אבל צריך לזכור ולקחת בחשבון, שהמצוות הללו שוות הרבה יותר מאלפי ומיליוני דולרים, והן גם עניין של חיים ומוות. הן גם הרבה יותר מכך, שהרי כל החיים שלנו כאן נועדו בשביל לקיים אותן. זוהי מטרתנו בעולם. אז אין שום היגיון לדחוק את כל זה לסוף סדר העדיפויות, כך שאם יישאר זמן לאחר כל העיסוקים שלנו, נוכל אולי להתפנות לזה. תארו לכם נהג שלא מוכן לעצור למלא דלק ברכבו, משום שהוא רוצה להספיק להגיע כמה שיותר מהר ליעדו. הנהג הזה חושב שהוא חכם, אך למעשה הוא יפסיד מזה בסופו של דבר הרבה יותר מאשר עצירה קטנה למלא דלק. התורה היא הדלק שלנו. אז אין טעם לנסות להספיק כמה שיותר דברים בחיים, ובכך לדלג על התדלוק בתורה הקדושה המדריכה אותנו כיצד לחיות. אנו חייבים להתבונן באובייקטיביות ולסדר לנו סדר עדיפויות נכון יותר.

טמטום הלב

כאשר אנו עוברים על איסורים, אנו גורמים לנזק עצמי כלשהו, אך מעבר לזה אנו גם מטמטמים את לבנו12. הלב הופך לאטום יותר עם כל עבירה, ובעיקר עם מאכלים אסורים ולא כשרים שאנו מכניסים לתוכנו, שהם הופכים להיות אבני הבניין שמרכיבים אותנו. כאשר הלב נאטם, קשה מאוד להתחבר לצד הקדושה והטוב. הדבר דומה לגנב ותיק שמרוב ההרגל כבר אינו מרגיש שהוא עושה משהו לא בסדר, והגניבה נראית לו מותרת ואין בה כל רע. אדם עם לב אטום צריך להתאמץ הרבה יותר כדי להרגיש בלבו את הטוב והקדושה. הוא יכול לשמוע שיעורי תורה מחזקים ולקבל מוסר מאנשים מבלי להרגיש דבר. הוא יכול להבין אולי את הדברים, אך אין לו כל חיבור אליהם שהרי לבו אטום. כדי להתגבר על כך, כדאי להשתדל להימנע מעבירות שונות, ובעיקר לשים לב לא להכניס שום מאכל טמא לגוף. אדם שיקפיד על אכילת מאכלים כשרים בלבד, ובמיוחד אם הכשרות מהודרת, יצליח לפתוח את לבו, כך שהוא יוכל להרגיש את הקדושה ולהתחבר אליה.

להסתכל על הדת ולא על הדתיים

כולנו ראינו כותרות בעיתונים המציגות אדם דתי גונב, רוצח או מתנהג בכל צורה אחרת שאינה מחמיאה כלל לציבור שומרי המצוות. כולנו ראינו בטלוויזיה את האבנים המושלכות על אנשים מסכנים שלא עשו רע לאף אחד. כולנו מכירים את ההטפות של החרדים, את החיים הדחוקים ואת כל שאר הדברים הלא טובים שמתרחשים שם. כרגע נעזוב את העובדה שרוב הדברים אינם נכונים והם רק מוצגים ככאלה בכלי התקשורת השונים, שמנסים להכפיש את שמם של שומרי המצוות ולהרחיק את הציבור מהם. נתמקד דווקא במיעוט האמת שבדבר, שהרי בוודאי ישנם גם שומרי תורה ומצוות שאינם נוהגים כשורה שהרי כולנו בני אדם. כשם שבציבור הרחוק מתורה ומצוות מתרחשים עבירות ודברים שאינם טובים, כך גם בציבור שכן שומר תורה ומצוות ישנם דברים כאלו. התורה אמנם מנתבת אותנו למקומות טובים יותר, אך כולנו נמצאים רק באמצע הדרך. אילו היינו כבר מגיעים לתיקון שלנו ומתפקדים באופן מושלם, לא הייתה עוד סיבה לכך שנישאר בעולם הזה עוד שנייה אחת. לכן ברור שכל מי שנמצא כאן עובר ניסיונות ותיקונים, חוטא מדי פעם והוא בדרך, רחוק מלהיות מושלם.

לכל אחד תיקון שונה ולכל אחד החיים שלו. אנחנו לא צריכים למצוא לנו מודל לחיקוי כדי שנהיה זהים לו. יהודים רבים תועים בדרכם ובוחרים בחירות שאינן טובות. בין אם היהודים האלו משתדלים לשמור תורה ומצוות ובין אם לא. אף אחד לא אומר שאם נחזור בתשובה, אז נהפוך להיות ההוא מהטלוויזיה שזרק אבנים או שקילל את המדינה. וכך גם להפך, אדם שרגיל לגנוב והחליט לחזור בתשובה, יהיה בתור התחלה "דתי גנב" עד שיעבוד על מידותיו כראוי. החזרה בתשובה היא ההליכה בדרך הבורא על פי התורה הקדושה. אין צורך להפוך להיות מישהו אחר, כי לכל אחד אופי שונה, בחירות שונות, תיקון שונה ומהות שונה. אין לנו שום סיבה להסתכל על אחרים ולהחליט אם אנחנו רוצים להיראות כמוהם או לא. לא צריך חליפה שחורה, זקן ומגבעת כדי לחזור בתשובה. מה שצריך זה להיות אנחנו, רק ללכת על פי ההלכה היהודית. אנו צריכים להיות עצמנו, רק טובים יותר, לאחר שנלך בדרך התורה. כשאדם שם כיפה על הראש הוא לא הופך להיות אדם טוב יותר בשנייה אחת. הוא פשוט רוצה ללכת בדרך הנכונה ולכן מכסה את ראשו כדי ללכת על פי ההלכה, לזכור שיש מישהו מעליו ולקבל יראת שמיים. לכולם יש מעידות וכולנו נופלים, הכיפה לא מונעת את זה, היא רק מנתבת אותנו לדרך טובה יותר שאנו צריכים ללכת בה. החכמה היא להמשיך בדרך הנכונה, ולא לומר שאם ההוא דתי והוא עשה מעשים לא טובים, אז לא כדאי להיות דתי. את אותם מעשים בדיוק ניתן למצוא גם אצל הציבור שאינו שומר תורה ומצוות. אין דבר כזה "דתי" ו"חילוני". כל אחד נמצא במקום שונה ומקיים מצוות שונות ולא ניתן כלל להשוות בין אנשים. השאיפה שלנו היא להוסיף עוד מצוות מתוך המקום האישי שלנו וללכת בדרך אל התכלית.

אני אחזור בתשובה כש…

כולנו מפעם לפעם חושבים שכאשר המצב יהיה טוב יותר, נוכל לחזור בתשובה, ובינתיים עד שזה יגיע, אנו ממשיכים כהרגלנו. כאשר נמצא זיווג טוב, כאשר נתפרנס יפה, כאשר תהיה לנו הצלחה בתחומים שונים או כל דבר אחר. אנו בטוחים שאם רק יסתדר לנו משהו קטן בחיים, יהיה לנו הרבה יותר קל לחזור בתשובה ונוכל לעשות זאת בלב שלם. אלא שכדאי לדעת, שכל אחד מאיתנו נמצא במצב האידאלי לחזור בתשובה שלמה ברגע זה. אף אחד לא מבטיח לנו שהדברים שאנו רוצים אכן יתקיימו, ורוב הסיכויים שגם אם הם אכן יתקיימו, זה לא ישנה במאום את הרצון שלנו לחזור בתשובה. הבורא מציב לנו ניסיונות כדי שנעמוד בהם. לכן, מאוד יתכן שבזמן שאנו חושבים שברגע שנתחתן נחזור בתשובה, הבורא רוצה דווקא שנחזור בתשובה ולאחר מכן הוא יסדר לנו זיווג הגון. אם נחכה, אז יוצא שבינתיים אנו מבזבזים את הזמן לחינם ולא מתקדמים לשום מקום. אנו לא יכולים לעשות תנאים לבורא, הוא לא חייב לנו כלום. אם אנחנו רוצים שהבורא ייתן לנו, נצטרך להכין את הכלי המתאים כדי לקבל. אנו צריכים ללכת בדרכיו ולמלא את מבוקשו כדי שגם הוא ירצה לתת לנו את מבוקשנו13.

כוחי ועוצם ידי

הבורא נותן לנו מפעם לפעם כוחות מסוימים לעשות דברים שונים. צריך לדעת שהכוחות האלו אינם שלנו, אלא ניתנו לנו בהשאלה בלבד. לכולנו קרה שהצלחנו לעשות משהו כנגד כל הסיכויים. ניצחונות במלחמות שנראו כאבודות, כוחות חזקים להתגבר על מכשולים וקשיים או סתם הצלחות אישיות וקטנות שלא חשבנו שנצליח בהן. כל הדברים האלו ניתנים לנו במתנה, מבלי שהתאמצנו בעצמנו. המתנות האלו נועדו לכך שנכיר מתוכן את הבורא ואת הנסים שהוא עושה לנו בכל רגע. הבעיה מתחילה כאשר אנו לא רואים את הבורא בתמונה, ומרגישים שאנחנו בעצמנו גרמנו לדברים להתרחש. הגאווה הזו יכולה להיות הרסנית, ולא פעם הבורא מוכיח לנו שזה לא הכוח שלנו שמביא להצלחה. פעמים רבות, לאחר שאנו מתמלאים בגאווה עצמית, אנו מגיעים למצב בו הכוח שלנו נלקח מאיתנו כדי שנבין שהוא לא היה שלנו מלכתחילה. לאחר שאנו מתגאים בעצמנו על ניצחון במלחמה, תבוא מלחמה שנראית הרבה יותר קלה ומבטיחה ודווקא שם יהיה הכישלון. לאחר שאנו מתגאים בעצמנו על הצלחה כלשהי, תגיע הנפילה. זהו גם העניין של עין הרע שפוגע לאחר שאנו מתגאים ואחרים מקנאים בנו. אנו מוכרחים להבין שהכוח לא בידיים שלנו. הבורא הוא שקובע את הכוח שיהיה לנו ואנו צריכים לשים את כל מבטחנו עליו בלבד.

אל תאמין בעצמך14

גם בעבודה הרוחנית הפנימית שלנו הדברים דומים. כוחות הנפש שלנו מושאלים מהבורא. כאשר אנו חשים גאווה בעבודה הרוחנית שלנו, יגיע הניסיון שכנראה יכשיל אותנו. הרבה אנשים מכירים את עצמם ובטוחים שלעולם לא יכשלו בניסיון מסוים. אנו קוראים בספרים הקדושים למשל ולא מבינים איך כל כך הרבה אנשים צדיקים היו בעלי משיכה גדולה כל כך לעבודה זרה. הרי מה כל כך קשה לא להאמין בפסלים ואלילים? אלא שצריך להבין שכל יצר שנראה לנו קל להתמודדות, לא קיים אצלנו רק משום שהבורא רצה שכך יהיה. פעם היה יצר חזק לעבודה זרה שהיום הוא לא קיים. קל לראות שאנשים מסוימים נמשכים לעבירות מסוימות שלא מטרידות אותנו, ולעומת זאת אנו בעצמנו נמשכים לעבירות שאנשים אחרים מתמודדים איתן בקלות. זה לא אומר שאנו חזקים או חלשים יותר מאחרים, זה פשוט אומר שהבורא בחר לחזק אצלנו יצרים מסוימים ולהחליש יצרים אחרים בהתאם לתיקון שלנו. לאדם אחד למשל הבורא נתן קושי לקום בבוקר לתפילה אך בקלות הוא יכול לשמור על לשונו ולאדם אחר נתן מרץ לקום בבוקר מוקדם אך יש לו יצר הרע גדול לנבל את פיו. זה לא שיש לנו על מה להתגאות, אלו הכוחות שהשם יתברך נתן לנו בשביל להגיע לתכלית האישית שלנו בעולם. זה לא אומר שגם מחר היצר יישאר זהה להיום ולכן אסור לנו לבטוח בעצמנו.

לפעמים כלל לא מובן למה צריך להקפיד כל כך על צניעות או שמירת נגיעה כאשר אנו בטוחים שלא יקרה דבר מעבר לזה. אך המציאות מוכיחה שרבים וטובים שחשבו כך הגיעו למצב של גירושין, כאשר הם אפילו לא הרגישו איך נפלו לאותו מצב בו הרסו את משפחתם. ברגע שהאדם שם את מבטחו בעצמו15, הבורא ייתן לו את הניסיון שיפיל אותו. לעומת זאת, כאשר אנו שמים מבטחנו אצל הבורא16, הוא ידאג לכך שנעבור את הניסיונות בשלום.

הבורא נותן לנו כוחות שונים ולוקח אותם מאיתנו. לכל אדם יש עליות ונפילות בעבודה הפנימית שלו. יום אחד אנו מרגישים הכי חזקים בעולם וביום שלאחר מכן ישנה נפילה. בתפילה מסוימת אנו מתפללים בכוונה עצומה ובתפילה הבאה אנו לא מבינים אפילו את המלים הפשוטות שאנו מוציאים מפינו. כל זה נועד לתועלתנו. הבורא נותן לנו לחוש את האור הרוחני ולהתקרב אליו, כך שלאחר מכן כשנחזור למקומנו הרחוק, נוכל להרגיש בחסרון ונרצה לחזור ולמלא אותו. אם נזכור את התחושות הטובות בזמני העליה שלנו ונשתמש בהן כדי להתעלות כאשר אנו בנפילה, נוכל להגיע רחוק יותר. צריך לזכור שתחושת הרוחניות שאנו מקבלים היא לא שלנו. הבורא נותן לנו במתנה את אותה ההרגשה כדי שנעבוד עבודה רוחנית ונגיע אליה. אם נחשוב שאנחנו "רוחניים" או "גבוהים" מעצמנו, יהיה לנו קשה להתמודד עם המציאות ולהתקדם כאשר התחושות הללו יתרחקו מאיתנו. כאשר תגיע הירידה, אנו עלולים להתייאש וליפול. אם נבין שרגעי האור הגדולים אינם שלנו, נשאף תמיד להגיע אליהם. אם נבין שהנפילות הגדולות מכוונות ישירות מהבורא, נוכל להתחזק ולהבין שהבורא רוצה שנהיה במקום הזה, כדי שנוכל להתקדם ולצמוח מכאן.

לפעול ולהתקדם כאשר אנו מרגישים רוחניים ויש לנו רצון עז לכך, זו לא חכמה. זו מתנת חינם שאנו מקבלים מהשמיים. העבודה האמתית היא לזכור להתעלות ולהתקדם כאשר אנו במצב רוחני ירוד ואז אנו צריכים להתאמץ. כאשר אנו מתאמצים, זו העבודה האמתית שלנו וכאן ההתקדמות שהיא באמת שלנו. החיים הם עליות וירידות כמו גלים. כאשר אנו בראש הגל, אין לנו הרבה מה לעשות חוץ מליהנות. כאשר אנו בתחתית הגל, אנו יכולים להעלות את אותה התחתית בה אנו נמצאים ואז כאשר נעלה לראש הגל מאוחר יותר, נהיה הרבה יותר גבוהים ממקום ראש הגל בו היינו לפני כן. הדבר דומה לנדנדה שעולה ויורדת, אם נתאמץ ונעלה את גובה כל הנדנדה מהיסודות, אז אמנם היא עדיין תמשיך לעלות ולרדת, אך גם כאשר נרד נהיה גבוהים יותר ממה שהיינו קודם לכן. אדם עושה מצוות ועבירות, חי רוחניות וגשמיות. כאשר הוא רוחני ומקיים מצוות הוא כבר למעלה, אך כאשר הוא בתחתית יש לו את ההזדמנות להתעלות ולהגיע בכוחות עצמו למקום הרוחני שהיה בו קודם לכן. אם יעלה לאותו המקום, אז אותו מקום גבוה שהכיר יהפוך להיות התחתית ומשם הוא יתעלה עוד יותר. לצדיקים גדולים המקום הנמוך שלהם זה לא לכוון כראוי באיזו מילה בתפילה, אך ברור שהם עדיין נמצאים גבוה מאוד. בשביל אחרים המקום הכי גבוה שיוכלו להגיע אליו כעת זה להצליח לכוון במילה כלשהי בתפילה ובשביל אותם צדיקים המקום הזה כלל לא קיים גם ברגעי הירידות. לכולם עליות וירידות, אך לכל אחד זה בתחום שלו. יש מי שעולה ויורד בין קומה ראשונה לשנייה בבניין קומות ויש מי שכבר גר בקומה שביעית והעלייה שלו תהיה לקומה השמינית. אנו צריכים לשאוף להתעלות בכל פעם קצת כדי להתקדם עוד ועוד.

לעשות יותר, לדבר פחות

לא פעם אנו מקבלים אורות רוחניים גבוהים שגורמים לנו לרצות להתקרב אל הבורא ולחזור בתשובה. מרוב ההתרגשות והאור הגדול, אנו מרגישים מוכרחים לשתף אנשים בגילוי המבטיח ובהחלטתנו לצעוד בדרך חדשה. כאן ישנו מכשול קטן שראוי לכולנו לדעת. כאשר אדם מדבר על נושאים שונים, הוא מוציא את הדברים מהרגש האישי והפנימיות שלו החוצה אל העולם. אמנם הדברים עדיין נמצאים גם בתוכו, אך בצורה מועטת בצורה משמעותית. לעניין הזה ישנם צדדים חיוביים ושליליים. מהצד החיובי, ניתן להוציא את הדברים המציקים לנו, לזרוק את הדאגות, הפחדים ושאר הדברים הלא טובים, ולהתמודד אתם ביחד עם אחרים. בדיוק על זה מתבססים כל הפסיכולוגים, רק לדבר ולהוציא ובכך אנו מקלים ומפחיתים את מה שנמצא בפנים. כל זה לקוח ממאמר החכם באדם "דאגה בלב איש ישחנה17". אך ישנו גם הצד השלילי שבעניין. כאשר מדובר בדברים חשובים אותם אנו רוצים לקיים והדברים יוצאים החוצה, אנו מתקררים. לכן כשנרצה לעשות שינוי כלשהו, נהיה בתחילה נלהבים ביותר לגביו. אך ככל שנדבר על כך ונשתף אחרים, כך ההתלהבות תצטנן, עד שנבין שהשינוי הזה הוא לא כזה סיפור וכבר לא כל כך מתחשק לנו לעשות אותו.

כשיש לנו רעיון כלשהו בראש, כדאי תמיד לנסות לפעול לגביו ולהתנהג בקור רוח ככל שניתן כלפי חוץ. כלפי המקטרגים שבחוץ אנו צריכים להראות אדישים לחלוטין. כלפי פנים, צריכה להיות לנו ההתלהבות האמתית. כאשר אנו מתלהבים כלפי חוץ, הדברים נהיים קשים ומסובכים בפנים. הדבר דומה בהרבה כוחות רוחניים הפועלים בצורה הזו. עין הרע שפועל על גאווה והתלהבות, הברכה השרויה על הסמוי מן העין, לא לפתוח פה למקטרגים וכו'. ככל שנתגאה, נתלהב או נדבר על דברים, כך ניתקל במכשולים רבים יותר. ככל שנשמור את הדברים בענווה וצניעות, רק לעצמנו בסתר, כך תשרה על הדברים ברכה מרובה יותר.

1אבות פרק ד', משנה ב'.

2אבות דרבי נתן פרק ו'.

3במדבר טו', פסוק לט'.

4מסכת בבא קמא, דף נ. “אמר רבי חנינה כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא יותרו חייו".

5משנה במסכת יומא, דף פה: “האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר.”

6ספר החינוך, מצווה טז' ומצוות נוספות במהלך הספר.

7מסכת סנהדרין דף קה:

8מסכת קידושין דף ל:

9מסכת בבא מציעא דף פד. רבי יוחנן אמר לריש לקיש "חילך לאורייתא" כלומר את הכוח הרב שיש לך תנתב ללימוד התורה.

10המשנה באבות, פרק ד' משנה ב'.

11מסכת עבודה זרה דף יט.

12מסכת יומא דף לט. “עבירה מטמטמת לבו של אדם".

13משנה באבות פרק ב' משנה ד': “עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו".

14משנה באבות פרק ב', משנה ד': “אל תאמן בעצמך עד יום מותך"

15ירמיה פרק יז' פסוק ה': “ארור הגבר אשר יבטח באדם… מן השם יסור לבו".

16ירמיה פרק יז' פסוק ז': “ברוך הגבר אשר יבטח בשם… השם מבטחו".

17ספר משלי פרק יב' פסוק כה'.

 

צור קשר | הלכות מתחלפות לבעלי אתרים | ספר חינם להורדה