פרשת בחוקותי מכילה בתוכה תיאורים לא כל כך נעימים של דברים העלולים לקרות אם לא נלך בדרכי השם. לאחר התיאורים המפורטים הנפרשים על פני הרבה פסוקים, הקדוש ברוך הוא מבטיח לנו הבטחה אלוקית: "ואף גם זאת בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם" (ויקרא כו, פס' מד'). השם יתברך מתאר מצב בו עם ישראל עוזבים את התורה והמצוות ועושים עבירות קשות ועל כן נענשים. אך עם זאת הוא מבטיח שלמרות כל הרע שנעשה, למרות כל העבירות, למרות שנפר את הברית, למרות הכל הוא לא יעזוב אותנו, לא יפר את הברית ויהיה איתנו לנצח.

הנצרות מבוססת על סיפור מאוד תמוה וטיפשי בו הבורא חס ושלום עזב את עם ישראל ובחר בעם אחר במקומם. כאילו שהוא לא ידע לבחור בעם הנכון חס ושלום ועשה טעות. הדבר טיפשי לגמרי שהרי אין טעויות אצל הבורא ובנוסף הוא אינו מוגבל בזמן ולכן רואה את העתיד עוד לפני שהתרחש. גם הנוצרים מאמינים בתנ"ך והדבר נכתב במפורש שהבורא הבטיח הבטחה אלוקית שלמרות שנהיה בארץ אויב, למרות ההסתר פנים שנחוש ולמרות כל מה שנעבור, עם כל זה הוא לא ימאס בנו, לא יעזוב אותנו ולא יפר את הברית.

יהודים רבים נמצאים במצב של ייאוש, חושבים לעצמם על כל העבירות שעשו ובטוחים שאין כל תקנה. לפעמים זה נראה שאחרי כל החטאים שעשינו, אין כל סיכוי שהקדוש ברוך הוא יאהב אותנו. אך האמת היא שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ומאמין בנו, ללא קשר למעשים שעשינו. לכן אנו מודים לו בכל בוקר ומסיימים ב"רבה אמונתך", כי למרות כל העבירות והחטאים, הוא מאמין בנו ומחזיר את הנשמה שלנו אל הגוף ליום חדש של ניסיונות. לכן הוא אומר לנו שאפילו שנהיה במצב הקשה ביותר של חוסר אמונה ועם חטאים רבים, למרות הכל הוא לא ימאס בנו ולא יעזוב אותנו לעולם.

אסור לאף יהודי להרגיש שאין תקווה, משום שתמיד אפשר לשנות את הדברים. לא משנה מה עשינו, גם אם עברנו את כל העבירות האפשריות ואנו מרגישים שחצינו את כל הגבולות האדומים, השם יתברך אוהב אותנו בכל מקרה. תמיד יש לנו את האפשרות להתחרט על המעשים הלא טובים, לחזור בתשובה ולהתקרב לקדוש ברוך הוא. הדבר דומה לאב שמייסר את בנו ומעמיד פני כועס כדי לחנך את הבן מתוך אהבה ודאגה. האב בוודאי לא מרגיש נעים עם העונשים שנותן לבנו, אלא הוא נותן את העונשים בלית ברירה ומצפה בכיליון עיניים שיתחרט על מעשיו וישוב לדרך טובה, וכך יוכל להפסיק עם העונשים ולהראות לו את אהבתו. הכל נעשה לטובת הבן. כך השם יתברך עושה את הכל לטובתנו ואוהב אותנו בכל מצב, הוא רוצה שנלך בדרך התורה והמצוות כי זה מה שהכי טוב בשבילנו. כאשר אכן נזכה ללכת בדרך הזו, הוא ישמח שהוא יכול להראות לנו את אהבתו כמו אב ששמח להראות את אהבתו לבנו.

נאמר בפרשה (פרק כה' פסוק כג'): "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי". כאשר לאדם יש קרקע משלו, בית שבנה, עבדים ושפחות ועושר רב, הוא בוודאי חושב לעצמו שהכל שייך לו. הקדוש ברוך הוא מסביר לנו שכל הארץ שייכת לו. כל מה שנראה ששייך לנו זה בעצם רכוש מושאל, כי אנחנו בסך הכל גרים ותושבים כאן. בנוסף, לא לחינם הפרשה מתארת את סוגי העבדים ומסבירה שאם העבד הוא ישראל, אסור להעביד אותו קשה מדי וצריך לזכור תמיד שהוא עבד של הקדוש ברוך הוא. "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם…" כלומר כולנו עבדים של הקדוש ברוך הוא, אז לא יתכן שנרגיש בעלות על אחרים. הרי גם אנחנו וגם העבדים שלנו, עבדים של הקדוש ברוך הוא. אז יוצא שאין לנו עליהם שום עליונות. אין לנו בעלות על שום דבר משום שהכל שייך לקדוש ברוך הוא.

כולנו לפעמים מרגישים על הגובה. עם תחושה שהכל מגיע לנו והכל שייך לנו. אנחנו מרגישים בעלות על דברים שונים, בזמן שאנחנו בסך הכל שומרים על פיקדון שהקדוש ברוך הוא הפקיד בידינו. צריך לזכור שהבוס בעבודה הוא עבד של הקדוש ברוך הוא באותה מידה שפועליו הם עבדים. המרצה באוניברסיטה הוא עבד לא פחות מהסטודנטים. העשירים והמצליחים הם עבדים בדיוק כמו העניים. כולנו עבדים של הקדוש ברוך הוא וכל הארץ שייכת לקדוש ברוך הוא. אנחנו בסך הכל אורחים כאן, "גרים ותושבים". אז איך יתכן מצב שהבוס צועק על הפועלים שלו בעבודה? איך יכול להיות שראש הממשלה מחליט לחלק שטחים מהארץ? איך קורה שישנם אנשים עשירים ששומרים את העושר לעצמם מבלי לדאוג לעניים? איך יתכן מצב בו יהודי מבזה את חברו? הרי כל המצבים האלו יכולים להתרחש רק כאשר אנו בטוחים שאנו השולטים ושהכל בבעלותינו. אם אדם מבין שהכסף שלו הוא לא באמת שלו, הרכוש לא בבעלותו ושחבריו היהודים אינם כפופים לו, אז הוא לא יכול לפגוע ולזלזל בשום דבר ובאף אחד. הכל שייך לקדוש ברוך הוא ולכן אנו מחוייבים לקבל את ההחלטות השונות בחיינו על פי הציווים שהוא נתן לנו.

הקדוש ברוך הוא נתן לנו בית, כדי שנוכל לחיות בו חיי משפחה טובים, ללמוד בו תורה ולעשות הכנסת אורחים. הוא נתן לנו ממון כדי שנוכל לעשות צדקה ולתת לנזקקים. הוא נתן לנו ילדים כדי שנחנך אותם לדרך טובה ונלמד אותם תורה ומצוות. הוא נתן לנו חברים כדי שנזכה לתת ולעזור להם. אם נרצה למשל לאכול או לשתות, אנו מחוייבים לברך את הברכה המתאימה לפני ואחרי. חז"ל מלמדים אותנו שהאוכל ללא ברכה כאילו גוזל את הקדוש ברוך הוא, משום שהארץ שייכת לו ולא לנו. כולנו עבדים של הקדוש ברוך הוא ומתארחים בארץ ששייכת לו, אז איך יתכן שנרגיש בעלות על מה שאינו שייך לנו? כל אחד מרגיש שהוא יכול לעשות מה שבא לו, אבל אנחנו שוכחים שכולנו עבדים שמחוייבים לעשות את ציוויי הבורא. אדם שמזלזל במצוות הבורא ומשוכנע שהכל שייך לו הוא כמו עבד שעושה מה שבא לו עם הרכוש של אדונו מבלי להקשיב לו.

אמנם אף אחד לא רוצה להיות עבד, אבל צריך להבין שלהיות עבד של מלך זה אומר לגור בארמון, לקבל כמעט כל מה שרוצים מהמלך וליהנות משולחן המלוכה. כולנו עבדים בעולם הזה, אם זה עבדים של העבודה, של הבוס, של הבנק, של המדינה, של הצבא, של המשפחה או של כל דבר אחר. אז אם כבר להיות עבדים, הכי טוב להיות עבדים של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. שנזכה כולנו בע"ה להתחזק ולעשות את רצון אדוננו, ומתוך כך נגיע למה שאמרו חז"ל "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו".

בסוף הפרשה התורה מספרת לנו על בן אשה ישראלית (ואיש מצרי) שמקלל את השם. באותו דור כולם הכירו בגדולתו של הקדוש ברוך הוא שהוציא אותם ממצריים באותות ומופתים, כולם ראו את הקולות במעמד הר סיני, כולם הגיעו לדרגות עצומות של רוחניות, אז צריך לשאול איך אפשר להגיע למצב כזה שבן אישה ישראלית יקלל את השם? ואיך בכלל נוצר מצב בישראל שישנו בן לאשה ישראלית ואיש מצרי?

התורה מציינת ששם אותה אשה היה שלומית בת דברי. רש"י מפרש שנקראה "שלומית" משום שהיתה פטפטנית שאומרת שלום לכל אדם ו"בת דברי" שהייתה מדברת הרבה. המדרש מספר שבתקופת השעבוד במצריים היו מצרים שהיו קוראים לעבדיהם הישראלים בכל יום כדי לפקח עליהם. כאשר הגיע איש מצרי לביתם של שלומית בת דברי ובעלה כדי לקרוא לו לעבודה, שלומית היתה מפטפטת איתו. אותו מצרי שלא היה רגיל ליחס שכזה מאשה ישראלית, ניצל את ההזדמנות ולאחר שהישראלי הלך לעבודתו נכנס לביתו ועשה מעשה עם אשתו. כאשר ראה שהישראלי הבחין בכך שהיה בביתו, המצרי התעלל בו כל אותו יום. עד שבא משה רבינו וראה איש מצרי מכה איש עברי, הוא הבין את כל מה שקרה וטמן את אותו מצרי בחול. מאותו מעשה נולד בן לשלומית בת דברי ולמצרי שהיה איתה. בגלל אביו המצרי הוא קיבל כנראה נשמה ירודה, בנוסף אפשר לנחש שהחברה המאוחדת של בני ישראל לא קיבלה אותו בצורה יפה בגלל היותו בן של גוי, גם ישנו קושי לתת לו חלק ונחלה בתוך ארץ ישראל שהרי החלוקה הולכת על פי האבא והשבט שלו. מתוך כל זה הוא הגיע לדרגה כל כך ירודה שהוא מקלל את השם.

כשמתבוננים על החיים ניתן לראות שהמעשים שלנו היום מושפעים מהעבר שלנו. מכאן ניתן להסיק שהמעשים שנעשה היום ישפיעו על העתיד שלנו. שלומית בת דברי כנראה רצתה בסך הכל להיות קלילה וחברותית לכולם. בוודאי לא הייתה לה כוונה רעה במה שעשתה. היא לא שמרה על הצניעות והתחילה לפלרטט עם גבר מצרי בלי לחשוב שיש בזה עניין גדול. דבר גרר דבר עד שהגענו למצב שבו בן אישה ישראלית מקלל את השם. אילו הייתה חושבת יותר על המהות הגדולה ועל העתיד, בוודאי הייתה משנה את התנהגותה.

גם אנחנו עושים הרבה דברים קלילים, זורמים עם החיים, מחפשים לעשות כיף… הבעיה היא שאנו שוכחים שכל אלו משפיעים על העתיד ועל עיצוב הנשמה שבתוכנו. כולנו חושבים לעצמנו שנעשה רק קצת דברים שלכאורה לא נראים מזיקים. נצפה קצת בטלוויזיה להעביר את הזמן, נתלבש לא צנוע כדי למשוך תשומת לב ואהבה, נדבר לשון הרע על אחרים כדי לעשות צחוקים עם חברים ונעשה עבירות שלכאורה נראות לא מזיקות כל כך רק כדי שיהיה לנו כיף. הבעיה היא שההשלכות הן נוראיות לאחר מכן.

חז"ל מלמדים אותנו שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה. מה שכעת נראה לנו כדבר פעוט ולא משמעותי זהו פתח ענקי ליצר הרע שיוכל להכנס בעתיד ולעשות כרצונו. אף אחד לא נולד בתור אדם לא טוב, אלא שהמעשים של האדם מובילים את חייו לכיוון מסוים. לילד ישנה אפשרות בחירה, להיות חזק מול החברה ולשמור על הערכים, או לגנוב שוקו מהמכולת השכונתית ביחד עם החברים. אם הוא נכשל כאן, בפעם הבאה זה כבר יהיה שעון או צעצוע, לאחר מכן זוג אופניים ובעוד 20 שנה הוא ישדוד בנקים. כדי למנוע נזקים אנו צריכים לעצור את עצמנו בזמן, כי כמו בסמים, לאחר שכבר התרגלנו זה הופך להיות הרבה יותר קשה. אדם שמרשה לעצמו לצפות בטלוויזיה יושפע מאוד רגשית ובעתיד יתפוס את כל העולם בצורה דמיונית. כתוצאה מכך יהיה לו קשה למשל לפתח מערכות יחסים מרוב שהתרגל שבסרטים לא צריך להתאמץ ושאין מערכת יחסים ללא בגידות וכו'. כל העולם שלו ייראה מעוות יותר מבלי לראות את התמונה הגדולה. אדם שצוחק על אחרים או מדבר לשון הרע מרגיל את עצמו להתאכזר לבריות ולהיות פחות מתחשב. אשה שמתלבשת או מתנהגת בצורה לא צנועה מסירה את השפע ממנה ומוזילה את ערכה. כתוצאה מכך היא בקלות יכולה ליפול עם מכר שידבר אליה יפה, מפה לשם היא תשב איתו לקפה בענייני עבודה, אח"כ ידברו קצת על החיים, היא תזכיר את הבעיות שיש לה עם בעלה, עם הזמן הם יתקרבו עוד יותר עד שיהיה מאוחר מדי. היא לא תרגיש אפילו איך שהיא הורסת לעצמה את כל המשפחה שלה. כך הכל עובד בשלבים איטיים בחיים, אדם לא משתנה ביום אחד.

את הכוח הזה ניתן גם לנצל לטובה. אדם שינסה להשתנות עלול לגלות ייאוש מהר מאוד משום שהוא אינו מתקדם לשום מקום והכל גדול עליו. אבל האמת היא שאם נעשה מאמץ קטן בצורה עקבית ובהתמדה, נוכל לזכות לראות תוצאות בעתיד. אדם שלא מסוגל ללמוד תורה למשל יוכל לעשות מאמץ קטן של 5 דקות ביום. אם הוא יתמיד בכך הוא ירוויח הרבה שעות לימוד תורה בטווח הרחוק, אך בנוסף הוא גם יזכה להתרגל ולאהוב את זה ופתאום יקבל כוחות להשקיע בזה זמן נוסף. כך זה פועל בכל דבר, המעשים של היום משפיעים עלינו ומקרבים אותנו אליהם. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". לכן חשוב מאוד לחשוב על כל פעולה שאנו עושים ולנסות להבין לאן היא תיקח אותנו. כי ישנם דברים שנראים לנו קטנים ולא חשובים, אך הם מקדמים אותנו למקום כלשהו. השאלה היא אם זהו באמת המקום אליו אנו רוצים להגיע?

שלומית בת דברי רצתה להיות נחמדה לכולם. הבעיה היא שהיא לא חשבה על ההשלכות שיש לזה. היא לא עצרה לנסות להבין אם הפטפוטים עם גבר מצרי יקדמו אותה בחיים או שעלולים להזיק לה. היא לא התבוננה מספיק על המקום אליו היא עלולה להגיע בהתאם למעשיה. מכל זה יצא המגדף שקילל את השם. כעת הבחירה היא שלנו, אם לעשות מעשים סתמיים כדי להעביר את הזמן ולהגיע בסופו של דבר למקומות שפלים, או שנבחר לעשות מעשים שיקדמו אותנו להיות אנשים טובים יותר וכך נתקדם לעבר התכלית האמתית של חיינו.

דבר התורה מוקדש לעילוי נשמת חמותי הצדקת שושנה בת גמרא שנפלה לפיר מעלית והשיבה נשמתה לבורא. ת.נ.צ.ב.ה

לפעמים אנו עלולים לטעות ולחשוב שהתורה חס ושלום מעכבת אותנו או מזיקה לנו באיזשהו אופן. החוקים שלה מאוד מגבילים וצריך להתפשר ולוותר הרבה כדי להצליח לקיים את הכתוב בה. כדי לקיים את התורה בשלמות ניאלץ להיפרד מהרבה רצונות שלנו ולעשות דברים מגבילים ולא מובנים בניגוד לרצוננו. כך כאמור, היינו יכולים לטעות ולהבין את הדברים בצורה שגויה, אך האמת היא שונה לגמרי. הפרשה אומרת לנו (פרק יח' פסוק ה'): "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כל עניין החוקים והמשפטים שבתורה הם בשבילנו ולטובתנו. דרכם נוכל לזכות לחיים האמתיים.

נתאר לעצמנו ילד שחושב בצורה דומה. ההורים שלו מגבילים אותו מאוד, הוא צריך לבטל את הרצונות שלו, קשה מאוד לקיים את חוקי ההורים וישנם לא מעט דברים לא מובנים שנוגדים את רצונו האישי שהוא נאלץ לעשות. הילד רוצה לשחק כל היום, אין לו חשק ללכת לבית הספר, הוא לא רוצה ללמוד לקרוא ולכתוב, כיף לו לאכול במבה ושוקולד במקום צהריים, הוא נהנה ללכלך ולפזר, נחמד לו להרביץ פה ושם לאחותו הקטנה ועוד שלל דברים שנמנעים ממנו. כולנו יודעים היטב שאת הילד אנו מוכרחים להגביל בתוך חוקים ומשפטים לטובתו האישית, כדי שיגדל להיות מחונך ומלומד, שיקבל מידות טובות ושיצליח בדרכו.

גם אנחנו הילדים של הקדוש ברוך הוא. גם אנחנו לא מבינים כל כך את החוקים והמשפטים וחושבים לפעמים שזה לא טוב לנו ושאנו רוצים לנהוג אחרת. אך התורה מלמדת אותנו שישנו כלל: "וחי בהם", זוהי צורת החיים האמתית. אנחנו כרגע עוד ילדים ולכן לא מבינים זאת, אבל כשנגדל בע"ה נוכל להבין איך שהכל היה לטובתנו. אדם יכול לחשוב לעצמו שלנסוע בשבת זה כיף בשבילו, אבל זה כמו ילד שמרגיש כיף לשחק בגפרורים ולעשות מדורה בתוך הבית. אדם מרגיש שזה מאוד משחרר אותו לצפות בטלוויזיה, אבל זה כמו ילד שיאמר שזה מאוד משחרר אותו לעשן סמים. גם אם זה נראה לנו ככיף, זה משום שהתרגלנו לדבר, זה בוודאי לא אומר שזה טוב. אדם שמעשן סמים בטוח שזה מביא אותו לגג העולם, אך במציאות הוא נופל לתחתית של התחתית. בצורה דומה כל מה שמנוגד לתורה מביא אותנו לתחתית, בעוד שהמשפטים והחוקים מביאים אותנו לתכלית האמתית שלנו. רק מי שברא את העולם ואת כל החוקים שלו יודע באיזו דרך אנו צריכים ללכת כדי להגיע אל המטרה. העולם שלנו הוא עולם של העלם והסתר, עולם של שקר ותאוות שמתעתעות בנו. אל המציאות והאמת ניתן להגיע רק כאשר הולכים בדרך שסלל הבורא והשולט בכל זה. לכן גם אם נראה לנו שהתורה מגבילה ומתנגשת עם רצונות שונים שלנו, אפשר להיות סמוכים ובטוחים שזה בוודאי לטובה, כי התורה רוצה שנחייה באמת, את החיים האמתיים של המשמעות והמיצוי העצמי שלנו, ולכן היא דואגת לכתוב "וחי בהם".

פרשת תזריע מתארת סוגי נגעים שונים שעלולים להופיע בגוף האדם. כאשר מופיע נגע כזה, דרושה בדיקה של הכהן והוא מחליט אם הנגע טמא או טהור. השאלה היא מה הקשר אל הכהן שמסמל את הרוחניות ואת עבודת השם? אילו היה לנו נגע כלשהו בעור, היינו בוודאי הולכים לרופא מומחה שיוכל לתת לנו טיפול ראוי. אז מדוע ללכת אל הכהן שבכלל לא קיבל הסמכה לרפואה? ומה בכלל אשם אותו אדם שקיבל את הנגע שצריך לטמא אותו?

הפרשה מלמדת אותנו בין היתר שהקדוש ברוך הוא מדבר איתנו. חז"ל מלמדים אותנו שנגע הצרעת מגיע על לשון הרע. ניתן לראות זאת במעשה מרים הנביאה שדיברה על משה ובעקבות כך הפכה מצורעת. יוצא מזה שכאשר האדם פוגם במשהו רוחני (דיבור לשון הרע), הוא מקבל איתותים גשמיים (נגעים). לכן ברור שרופא לא יוכל לעזור לנו, משום שהוא מטפל בסימפטומים הגשמיים בלבד. כאשר לאדם יש חום למשל, הוא לוקח כדור כדי להוריד אותו. אבל לא פתרנו בכך שום בעיה, אלא רק את הסימפטומים שמעיקים עלינו. הסימפטומים של המחלה הם לא דברים רעים, אלא פשוט מעידים ומאותתים לנו על קיום מחלה שצריכה טיפול בשורשה. החום עצמו הוא חלק מההתמודדות של הגוף עם הוירוס או החיידק ואם נוריד אותו, הבעיה עדיין תישאר. רופא יוכל לעזור לנו להעלים את הסימפטומים וכך הנגע יעלם, אבל השורש הרוחני שממנו הוא הגיע יישאר ללא טיפול. לכן דווקא הכהן צריך לראות את הנגע ולהחליט אם הוא טהור או טמא, משום שצריך לבחון את השורש הרוחני שממנו אותו נגע הגיע. הקדוש ברוך הוא לא רוצה שנעלים את הנגע בדרכים גשמיות, אילו היה רוצה להעלים את הנגע הוא היה עושה זאת בעצמו או שבכלל לא מביא אותו מלכתחילה. הקדוש ברוך הוא רוצה שנתבונן מה לא בסדר בדרך שלנו, מה הפגם הרוחני שיש לנו שאותו אנו צריכים לתקן.

הקדוש ברוך הוא מדבר איתנו יום יום בדברים הקטנים שפעמים רבות נעלמים מעינינו. אנשים רבים חשים חוסר מילוי וסיפוק, סובלים ייסורים שונים, מחלות, חוסר הצלחה בתחומים שונים וכו'. דרך הטיפול הטבעית שאנו נוקטים בה היא הגשמיות שנמצאת מול עינינו. אז עובדים שעות נוספות בעבודה, לוקחים 20 סוגי תרופות, מנסים לצאת למקומות מפוקפקים כדי להכיר אנשים חדשים, משקיעים זמן רב ומשאבים רבים בשטויות והבלים גשמיים שפעמים רבות לא מסייעים לנו בכלום ועושים עוד הרבה דברים גשמיים אחרים שכביכול אמורים לסדר לנו את הבעיות בחיים. קשה מאוד לסדר כך את הבעיות, אבל גם אם הצלחנו לסדר בעיה בצורה כזו, בינתיים יצוצו להן בעיות חדשות שנובעות מאותו עניין. מתקנים את הנזילה במטבח, ואז מגלים שיש נזילה בשירותים. כשמתקנים גם אותה מגלים שהמזגן התקלקל ויש פנצ'ר בגלגל. עובדים שעות נוספות כדי להצליח לחסוך ובסוף החודש מגלים שגם ההוצאות שלנו גדלו. הבעיות נשארות מסביבנו. כל עוד לא טיפלנו בשורש הבעיה היא תמשיך להגיע ולהתלבש בצורות שונות. כמובן שמוטלת עלינו חובת ההשתדלות הגשמית, אבל זו צריכה להיות השתדלות מועטת ברמה סבירה בלבד ולא מעבר לכך. ההשתדלות הגדולה יותר צריכה להיות בתחום הרוחני, משום שאם יש לנו נגעים, בעיות ודברים שמטרידים אותנו, אז כנראה שמשהו בדרך שלנו צריך תיקון וזו הדרך שהקדוש ברוך הוא בחר כדי להסב את תשומת לבנו לכך. אולי חסר לנו משהו בעבודת השם, אולי אנו צריכים לקיים מצוות שהן המפתח לאותו דבר שאנו רוצים או שאולי לא התפללנו עדיין מספיק על הדבר. חז"ל מלמדים אותנו שכאשר מגיעים ייסורים על האדם הוא צריך לפשפש במעשיו. כי מלבד הדבר הגשמי שנמצא מול עינינו, ישנו גורם רוחני שהשפיע והביא את אותו עניין ובו צריכה להיות עיקר ההתמקדות שלנו.

מדינת ישראל מציינת מדי שנה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובשבוע שלאחר מכן את יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. הרבה יהודים יקרים נפלו לצערנו במלחמות ישראל ובפעולות איבה שונות, השם ייקום דמם. לא מדובר רק על השואה ועל אותן המלחמות שהחלו לאחר קום המדינה, אלא עוד הרבה לפני כן. מאז ומעולם רדפו אותנו וספגנו אבדות רבות בנפש, יותר מכל עם אחר שאי פעם היה קיים. וכל זה משום שנאה לשם שנאה בלבד וללא כל תכלית. לא שעמים אחרים רוצים לכבוש אותנו או שאנו מפריעים להם באיזשהו אופן, אלא שהם פשוט שונאים יהודים. זה התחיל בעבדות במצריים, המשיך עם עמלק, מלחמות שונות במדבר, גלויות, בבל, פרס, יוון, רומא, גזירות שמד, פוגרומים, מסעות צלב, אינקוויזיציות, נאציזם וזה רק ממשיך עוד ועוד. אין כמעט מדינה בכל העולם שאין לנו איזו היסטוריה רעה איתה, וכל זה ללא כל סיבה נראית לעין. אנחנו בסך הכל עם קטן, לא מזיק, רודף שלום, רחמנים בני רחמנים, אבל עם כל זה, במקום לאהוב אותנו או לפחות לא להתייחס אלינו, אנו לא יורדים מהכותרות בכל העולם. לא רק המדינות סביבנו שונאות אותנו, אלא איכשהו יצא שאנו מפריעים גם להרבה מאוד אנשים שנמצאים בקצה השני של כדור הארץ, סתם כי בא להם לשנוא אותנו.

בעולם של הסתר, אפשר לומר שזה הכל "סתם" ואולי אפילו לחוש קצת חוסר צדק. אבל אצל הקדוש ברוך הוא שמנהיג את העולם אין "סתם" והכל מדוקדק. עצם העובדה שאנו כל כך נרדפים ושנואים ללא כל פרופורציות למציאות מצביעה על כך שזה לא הגיוני וזה בוודאי לא מקרה. עם ישראל נמצא בשליחות בעולם הזה. יש לנו תפקיד חשוב לעבוד את השם ולתווך בין עולמות עליונים לבין הגשמיות כאן למטה. לכל פעולה קטנה שלנו ערך רב והשפעה עצומה עלינו ועל כל העולם. אדם למשל מוותר לחברו ולא מבין שהוא מקיים את העולם ומוריד לו שפע בזכות הפעולה הקטנה שעשה. כשאדם למשל מוותר על הנחת תפילין ליום אחד הוא מונע שפע עצום מכל העולם. כך בכל מצווה ומצווה. לכן כל העולם שונא אותנו. הם אמנם לא מבינים את זה והם יכולים להמציא סיפורים על כמה שאנחנו מעצבנים אותם, אבל בפנים בצורה לא מודעת הם יודעים שהמפתח לכל הקיום שלהם נמצא בידיים שלנו.

חז"ל מספרים לנו שלכל יהודי יקר שנפל בנסיבות שכאלו, רק בגלל שהוא יהודי, יש את המקום הגבוה ביותר בעולם הבא. הוא נהרג על קידוש השם וזוהי המעלה הגדולה ביותר שיכולה להיות. זהו יהודי שנפל בעת מילוי תפקידו כיהודי. בין אם זה בשואה, בין אם זה במלחמה, בין אם בפיגועים ופעולות טרור. לכולם מכנה משותף אחד, הוא נפל כי הוא יהודי. הקדוש ברוך הוא בוודאי לא שוכח ולא מקפח את הבנים שלו, וכל שכן אם עצם היותם הבנים שלו היא הסיבה לרציחתם.

המדינה קבעה את הימים האלו לזכר אותם נופלים. ראוי לכולנו לזכור את כל אותם הנופלים על קידוש השם. אך עם זאת הרבה יותר חשוב מסתם לזכור זה להועיל ולעשות שינוי. בימים האלו ישנם טקסים רבים ברחבי הארץ, ישנם זמני עמידה בצפירה וישנם אפילו חיילים שעומדים במשך יום שלם במשמרות במקומות שונים לאות כבוד. צריך להבין שעמידה בשקט ללא כל מעשה זהו מנהג שלא עוזר לאף אחד, לא לנו ולא לנופלים. אולי זה נותן לנו לזכור את הנופלים אך זה לא מועיל להם בדבר. אין בעייה לעמוד, אבל מדוע להתבטל מלימוד תורה בזמן שאנו יכולים באמת להועיל להם? במקום לעמוד בשקט, ראוי לכל אדם לעמוד עם ספר תהלים או משניות ולומר אותם לעילוי נשמת ההרוגים. כמה רעש הדבר יעשה בשמיים אם כל ישראל יתאחדו וילמדו פרק אחד של תהלים או משניות. למי שקשה או לא נעים להחזיק ספר במקום ציבורי כשכולם עומדים דום, אפשר לחזור על פרק תהלים שאנו זוכרים בעל פה (כמו שיר למעלות וכו'). כל פסוק וכל מילה של קדושה שיוצאת מהפה שלנו מעלה את כל אותם הנופלים למקומות נשגבים. יש לזה תועלת רבה גם לעצמנו וגם לכל אותם הנפטרים. פרק משניות יביא אותנו ואת כל העולם למקום טוב יותר. למי שגם זה קשה, אפשר פשוט לדבר עם הקדוש ברוך הוא במלים שלנו, בלב מבלי שאף אחד ישמע. לבקש ממנו שישמור על העם הקדוש שלנו, לבקש שכל מבקשי רעתנו הארורים ייפלו ולבקש שכל הנופלים בשואה ובכל פעולות האיבה יזכו שנשמתם תעלה מעלה מעלה. הימים האלו הם זמן מצויין להתחזק וללכת לשיעור תורה לעילוי נשמת ההרוגים, לקיים איזו מצווה או חסד עם הזולת שייזקף לזכותן של נשמות ההרוגים. לא כדאי לתת לימים האלו לעבור בלי תועלת ועם צער וכאב בלב שמחלישים אותנו. אז היינו בטקס, עמדנו בצפירה, צפינו בסרטי דיכאון והשתתפנו ביריות כבוד לנופלים, אבל יום שלם עבר ואיך זה הועיל לנו? איך הועלנו לאותם נופלים? הדבר היחיד שאנו מקבלים מהכל זה צער ודיכאון שלא תורמים לאף אחד ורק מזיקים. אנו מוכרחים לחשוב כיצד להתקדם, איך נעזור לעצמנו להגיע למקום טוב יותר ואיך נעזור לכל אותם הרוגים לעילוי נשמותיהם הקדושות.

הימים האלו מאחדים את כולנו כעם אחד, שהרי עצם היותנו יהודים והבנים של הקדוש ברוך הוא זה מה שמביא אותנו לרצות לזכור את כל אותם נופלים. אף אחד לא הציע לעשות יום כזה לזכר הנופלים בעירק או לזכר הרוגי בריטניה, וגם אם היו עושים, זה לא היה באמת משפיע עלינו. אלא שבימים האלו אנו זוכרים שכל אותם נרצחי השואה ואותם נרצחי הטרור, נרצחו בגלל היותם יהודים כמונו. מה שכואב לנו זה שרצחו אנשים מהעם שלנו, העם של הקדוש ברוך הוא. בשר מבשרנו, כאילו שלקחו חלק מעצמנו. בשביל אדם שלא מאמין בהשגחת הבורא או בתורה הקדושה, מה ההבדל בין אותם נרצחי שואה לבין אנשים מעמים אחרים שנרצחו? שהרי אם אין הבדל בין יהודי לשאינו יהודי, אז אין גם הבדל בין יהודי לגרמני ואין כל טעם לכאורה לקיים את יום השואה. אלא שכולנו יודעים היטב שישנו הבדל מהותי בינינו לבין שאר העמים. אנו יודעים שאנו עם אחד, ואפילו שיש קצת חילוקי דעות פה ושם בינינו, כולנו יודעים שנמסור את נפשנו האחד למען השני בזמן האמת אם יהיה צורך בכך. כי כל יהודי הוא עולם שלם שאסור שייחרב. הוא הבן של הקדוש ברוך הוא. לכן אנו שומרים בגבול ומגינים על אחינו היהודים, ומוכנים לשחרר אלפי רוצחים רק כדי להחזיר הביתה יהודי אחד. כי אנו מבינים שיש הבדל מהותי בינינו לבין העמים האחרים. דווקא בימים האלו אנו צריכים לזכור את האחריות המוטלת עלינו בתור העם הנבחר. צריך לזכור מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו. צריך לעשות חשבון נפש ולחשוב כיצד נתקדם הלאה ונבצע את שליחותנו כראוי.

שנזכה שדווקא מתוך כל הצער, נוכל להגיע לשמחה הגבוהה ביותר. שהדברים יהיו בע"ה לעילוי נשמות כל מתי ישראל.

פרשת צו מתארת לנו את דרך הקרבת הקרבנות. לאחר מכן מגיע הפסוק (ויקרא פרק ז', לז'): "זאת התורה לעולה, למנחה ולחטאת ולאשם… ולזבח השלמים". חז"ל דרשו את הפסוק בכמה דרכים, אחת מהן היא שזוהי התורה שיכולה לבוא במקום העולה, המנחה וכו'. היום לצערנו אין לנו בית מקדש, כולנו טמאי מתים ואין לנו שום אפשרות להקריב קרבנות. מה נעשה עם כל החטאים? איך נכפר על כל העוונות? איך נתקרב לקדוש ברוך הוא? התשובה נמצאת בפסוק, "זאת התורה". לימוד התורה מכפר על החטאים שלנו ומקרב אותנו לשם יתברך. כשאדם לומד תורה מכל הלב, הוא כאילו הקריב קרבן לקדוש ברוך הוא מכל הלב.

בוודאי יש לנו לפחות מעט זמן פנוי במשך היום, לא משנה אם זו שעה או אם זו רק דקה. כאשר אנו מתלבטים מה לעשות בזמן הזה, אנו לא מבינים בכלל מה נמצא על כף המאזניים. פעמים רבות נבחר לנשנש משהו במטבח, לצפות קצת בטלוויזיה או לשמוע איזה שיר. צריך להבין שכל אלו הם דברים סתמיים שאמנם יפיגו לנו את השעמום, אך לא יתרמו לנו להתקדמות ולעתיד (זה במקרה הטוב, במקרה הגרוע יותר הם אפילו יזיקו לנו). אם נבחר במקום כל אלו לקחת ספר וללמוד קצת תורה (בכל נושא שמעניין אותנו), לא רק שנמלא את זמן השעמום שלנו, אלא נמלא את עצמנו ונתקרב לקדוש ברוך הוא, כמו קרבן.

כשאדם לומד תורה זה לא כמו לקרוא ספר מתח או ללמוד גאוגרפיה. מלבד החכמה שנכנסת בו מאותו לימוד, הוא מתחבר לקדוש ברוך הוא. התורה מטהרת את אותו אדם ומצמיחה את הנשמה שלו. אותו אדם מקבל כוחות רוחניים עצומים. הזמן הזה נחשב כקיום מצוות עשה של לימוד תורה עליו הוא יקבל שכר עצום על כל שנייה שלמד. בנוסף לכל זה, אותו לימוד נחשב לו כקרבן. אם אדם חילל שבת למשל, הוא חייב להביא קרבן חטאת אם עשה זאת בשוגג. היום כשאין לנו אפשרות להקריב חטאת, אפשר ללמוד הלכות שבת ולכפר על כך.

אנשים רבים נרתעים מלימוד התורה משום שזה נראה להם קשה מדי, כבד מדי או לא מעניין כל כך. צריך לדעת שלימוד התורה כולל את כל התחומים שקיימים. אפשר למשל ללמוד על זוגיות, פרנסה או פיתוח האישיות, וכל זה בדרך התורה הקדושה. רק צריך לבחור את התחום שמעניין אותנו ולמצוא אותו בין הספרים הקדושים או השיעורים השונים. מי שקשה לו ללמוד מתוך ספרים יכול למצוא שיעורים רבים במקום מגוריו, להוריד שיעורים לשמיעה בנגן או ברכב או אפילו למצוא סרטים לצפייה באינטרנט (גם אצלנו באתר). היום לימוד התורה הפך להיות נגיש וקל יותר מתמיד. עד לפני כמה עשרות שנים, יהודי שרצה ללמוד תורה היה צריך לעשות זאת בחשאי מבלי שיתפסו אותו. בכל הארצות היו גזירות קשות, היהודים סיכנו את עצמם כדי ללמוד תורה ולא מעט אף נהרגו על קידוש השם לשם כך, השם ייקום דמם. היום ברוך השם, לא צריך להתחבא, לא צריך ללכת קילומטרים ולא צריך לסכן את עצמנו לשם כך. כל מה שצריך זה רצון טוב וכל השאר כבר יבוא לבד. לא חסרים תירוצים של יצר הרע שאומר לנו שזה קשה מדי, שעדיף לעשות דברים שכביכול נראים מעניינים יותר, ללמוד רק כאשר יש הרבה זמן פנוי או לנצל את הזמן לדברים "חשובים" יותר. אבל לא צריך לעשות מזה פרוייקט מסובך, אלא פשוט לזהות את הדקות הפנויות ביום שלנו ופשוט לפתוח ספר מתאים וללמוד בו, או לשמוע שיעור בכל דרך שהיא. כל כך בקלות ובפשטות, כמעט ללא מאמץ ואפילו עם הנאה מהעניין, אנחנו זוכים להקריב קרבן לפני הקדוש ברוך הוא.

שנזכה בע"ה ללמוד תורה לשם שמיים, ושיעלה לנו הלימוד כמו קרבן שאנו מקריבים לפני השם, ושנזכה שייבנה בית המקדש ונוכל להקריב גם קרבנות אמתיים כמו בעבר.

פרשת ויקרא מתארת את דרך הקרבת הקרבנות ואת סוגי הקרבנות השונים. כפתיחה לזה התורה אומרת לנו "אדם כי יקריב מכם קרבן". מתוך הדברים האלו ניתן ללמוד המון. איך יתכן למשל שאדם שחטא יביא כבשה או עז להקרבה בבית המקדש (נתפלל שייבנה מהרה בע"ה) ופתאום החטא ייעלם לו והכל יהיה בסדר? לכאורה זה נשמע כמו שוחד, כמו שמישהו יואשם במקרה פלילי בבית המשפט, אז הוא ייתן לשופט איזו מתנה ופתאום הכל יהיה בסדר. האם הקרבן שאנו מביאים לבית המקדש באמת מכפר לנו ללא מאמץ מצדנו? אלא שהתורה פתחה את כל עבודת הקרבנות בדיוק בעניין הזה, "אדם כי יקריב מכם", כלומר נדרשת הקרבה מאיתנו. אדם צריך להקריב את עצמו ולעשות עבודה עצמית והשתדלות.

בזמנים של היום כל נעשה באינסטנט. אף אחד לא הולך לשאוב מים, לפנות יום שלם לכביסה בנהר או להכין עצים לחימום הבית. היום יש לנו מיקרוגל שמחמם לנו את האוכל המוכן בדקה וחצי ויש לנו אינטרנט שמחבר אותנו לקצה השני של העולם בכל רגע. עם כל השדרוגים של העולם, ישנו דבר אחד שלא ניתן לזרז, וזה המיקום הרוחני שלנו. כדי לשנות את המיקום הרוחני אנו מוכרחים להתאמץ ולעבוד. לא ניתן לרכוש מידה טובה בסכום כסף כלשהו, לא ניתן ללמוד קבלה בקורס מזורז (אמנם יש הרבה שעושים זאת לצערנו, אבל התוצאה היא מזיקה ומעורבת עם הרבה דמיונות), לא ניתן לבנות קשר נישואין מוצלח ללא השקעה ובטח שלא ניתן להתקדם ולעלות במדרגות הרוחניות שלנו מבלי להתאמץ.

חז"ל מלמדים אותנו כלל, יגעת ולא מצאת או לא יגעת ומצאת – אל תאמין, יגעת ומצאת – תאמין. כלומר אם מישהו יאמר לנו שהוא כל היום לומד ומשתדל ובכל זאת הוא לא מצליח להגיע לשום דבר, או שהוא יאמר שהוא בכלל לא מתאמץ והכל בא לו בטבעיות והוא מרקיע שחקים עם תוצאות יפות, נדע שהוא משקר. בגשמיות אמנם זה לא כך, ישנם מנהלים שיושבים במשרד ומשחקים סוליטייר ומרוויחים מיליונים, ולעומתם פועלים שמתאמצים ועובדים קשה מהבוקר עד הלילה עם משכורת פחותה מהמינימום. אבל בצד הרוחני, אי אפשר להתקדם ללא מאמץ, לכן נוכל להאמין רק למי שיאמר לנו שלאחר שהוא התאמץ הוא הצליח.

מתוך ההרגל לקצר את הזמן ולחסוך מאמץ בדברים החומריים, אנו מנסים פעמים רבות ליישם את זה על הדברים הרוחניים ולכן נכשלים. אנו מנסים למשל לשמור שבת אחת ולראות אם החיים שלנו משתפרים והופכים טובים יותר, או מנסים לקבל תשובות של חצי דקה על השאלות הכי מהותיות בחיים שאליהן צריך להקדיש שנים רק כדי להתחיל להבין על מה מדובר. אמנם זה טוב ועדיף לנסות את הדברים האלו מאשר לא להתקרב אליהם לעולם, אבל צריך להבין שהציפייה שלנו יכולה מאוד לאכזב לאחר שלא נגיע למה שציפינו. אדם שרוצה להבין ניסוי פיזיקלי מורכב יצטרך קודם לכן ללמוד את יסודות החשבון, אח"כ מתמטיקה, פיזיקה בסיסית, פיזיקה מתקדמת, ורק לבסוף כשיהיה לו את הבסיס הנדרש יוכל להבין אותו. אם הוא יצפה להבין את הניסוי ואנחנו נלמד אותו את היסודות והבסיס, כשנגיע לכמה זה שתיים ועוד אחת, הוא פשוט יתייאש ולא ירצה להמשיך. אדם צריך להיות מודע לכך שכל החיים שלנו הם תהליך, אנו צריכים לרכוש את הבסיס ורק לאחר מכן להתקדם הלאה. בוודאי שלא נוכל להשתנות או לשנות דברים בצורה כל כך קלה וקצרה. אנו מוכרחים להתאמץ, להקריב את עצמנו למען הדבר שאנו רוצים, רק כך תהיה לנו השפעה אמתית.

חז"ל לימדו אותנו שעל פי המאמץ וההשתדלות, כך השכר שנקבל: "לפום צערא אגרא". אדם שמקיים מצווה כלשהי, יקבל את השכר על המצווה. אך אם אותו אדם היה צריך ללכת ממקום למקום כדי לקיים את אותה המצווה, הוא יקבל בנוסף שכר פסיעות על כל צעד שעשה. אם הוא עשה זאת בריצה, הוא יקבל שכר גבוה הרבה יותר. כך ככל שנתאמץ יותר, השכר יהיה גבוה יותר. התוצאה היא לא מה שאנו רואים מול עינינו, אלא ההתקדמות והמאמץ שהשקענו. לא מדובר רק על עולם הבא ועל דברים שקשה לנו להבין, אלא על המציאות שלנו ממש. אדם שמתאמץ ומשתדל, יזכה לראות תוצאות. אדם שהולך ברחוב לא מרשים אותנו במיוחד, אבל תינוק שהצליח ללכת יביא לנו שמחה גדולה. לא בגלל שעצם ההליכה משמחת אותנו, אלא בגלל שאתמול הוא לא ידע לעשות זאת והיום הוא בכל זאת התאמץ והצליח.

המאמץ וההתקדמות שלנו הם שחשובים וקובעים. בדברים החומריים אמנם כדאי ומועיל לקצר תהליכים כדי להרוויח זמן ומשאבים יקרים. אך בכל הנוגע לרוחניות אנו צריכים להשקיע ולהתאמץ ככל שרק ניתן. ההשקעה הזו בוודאי לא תלך לריק, אלא תבנה לנו פנימיות רוחנית חזקה וטובה יותר שתביא אותנו לעצמה וסיפוק רוחניים שכולנו רוצים בחיינו.

בכל שנה אנחנו מתיישבים מסביב לשולחן בליל הסדר עם כל המשפחה ושואלים את הקושיות. אבל מה הרעיון של אותן קושיות? למה זה צריך להיות אכפת לנו אם בכל הלילות אין אנו מטבילין ובלילה הזה אנו מטבילין שתי פעמים? מהו המסר שאנו צריכים להבין מתוך שאלת הקושיות בפסח?

חג הפסח הוא זכר ועדות ליציאת מצריים. בכל שנה כל ישראל אוכלים מצות וחוגגים את החג ובכך משמרים את הזיכרון של הנסים הגלויים והגאולה הגדולה שהייתה לנו. משנה לשנה, הכל הולך ונהיה הרגל שגרתי וקל מאוד לפספס את תוכן החג. לאחר כל כך הרבה שנים, אנו מתעסקים לפני החג בניקיונות הבית, במהלך ליל הסדר אנו מחכים לסעודה, את ההגדה קוראים בלי להבין מה באמת כתוב שם ובמשך הפסח אוכלים מצות בתור מנהג נחמד ששובר את השגרה. השאלה היא מהי המהות הפנימית של הכל?

אם נשים לב, בליל הסדר ישנם הרבה דברים לא שגרתיים. גונבים את האפיקומן, נוטלים ידיים פעמיים, מגלים את המצות ואז מכסים אותן, שותים כוס ומוזגים כוס חדשה, אומרים חצי הלל ורק לאחר שאוכלים מסיימים את החצי השני, אוכלים ושותים בהסיבה וישנם עוד המון פרטים קטנים ששוברים לגמרי את ההרגלים שלנו מכל השנה. כל אלו באים כדי שנרגיש שמשהו מוזר כאן וכך נתעורר ונתחיל לשאול שאלות. כל המהות של חג הפסח היא לשאול קושיות, עצם הקושיות מעידות על כך שאנו רוצים לחשוב ברצינות ולא להיתפס בשגרה שאליה כבר התרגלנו.

אדם יכול לחיות חיים שלמים בלי לעצור פעם אחת ולחשוב אם הוא בכלל נמצא בדרך הנכונה. אנו יכולים לחגוג את פסח בכל שנה עם כל המנהגים שלו ובכל זאת לא להבין על מה בכלל אנחנו חוגגים. אדם שרגיל למשהו עושה אותו בצורה אוטומטית מבלי לחשוב אם זה טוב, אם זה יקדם אותו, אם יש דרך אחרת או אם זו בכלל האמת. הוא יעשה את זה בכל מקרה כמו רובוט. אדם לא חושב בכל בוקר על כל החיים שלו, אלא הוא מתארגן, אוכל והולך לעבודה. הוא לא חושב לעצמו באיזו דרך ללכת ואיך לעשות את פעולת ההליכה, אלא הרגליים שלו כבר לוקחות אותו מבלי שהוא שם לב, הכל אוטומטי. כדי לצאת מהמצב הזה של הרובוט, צריכה להגיע שאלה שתכניס אותו למצב חשיבה, שהרי אם אין שאלה, אז זה אומר שזה כלל לא מעניין אותנו. אם זה לא מעניין אותנו, אז גם אם התשובות יגיעו על מגש של כסף עד אלינו, לא נטרח לקבל אותן. אדם צריך לשאול את עצמו "האם יש משמעות לחיים?", "האם אני מתקדם לכיוון הנכון?", "האם יש בורא לעולם?", "האם התורה היא האמת?". אין אדם שחושב על כל זה ברצינות מבלי לשאול את השאלות קודם לכן. השאלות הן שמעוררות אותנו ונותנות לנו את המוטיבציה לחשוב, לחקור ולהבין.

אדם שבאמת שואל את השאלות האלו ומעוניין להגיע לתשובות, בוודאי שיגיע בסופו של דבר לאמת. אדם שמתבונן על חייו וחושב עליהם ברצינות, לא יכול להגיע למסקנות טיפשיות כמו למשל שבאנו מהאבולוציה, שהטלוויזיה עוזרת לנו, שאנו מרוויחים מחילול שבת או שהלבוש הלא צנוע מועיל. כל אלו מסקנות שמגיעים אליהם מתוך רצון ונוחות. נוח לנו להמשיך לעשות את העבירות שאליהן התרגלנו ולא לדעת את האמת לגביהן. כמו אדם שמעשן שמדחיק את כל האזהרות שכתובות על קופסת הסיגריות לגבי סרטן ומחלות, רק כדי שיוכל להמשיך לעשן בשקט. בוודאי שאם התרגלנו לצפות בטלוויזיה אז יהיה הכי קל ונוח לתרץ ולומר שיש בה הרבה דברים טובים וחינוכיים, אבל אדם שחושב ומתבונן בדברים מתוך רצון לברר את האמת, בוודאי יגיע למסקנה שונה לגמרי. אדם שלא מחפש תירוצים אלא רוצה להגיע רק אל האמת, בוודאי יגיע אליה מעצמו. רק צריך להתבונן בדברים ולחשוב מעט.

אם נתבונן בזה, נבין שהרוב הגדול של האנשים אינו במצב של חשיבה. לא מעט אנשים הולכים לערוך את ליל הסדר ולאכול מצות בע"ה, אך עם זאת הם לא ירגישו כל רע בנסיעה ברכב או בהדלקת אור בחג. הדברים הרי סותרים זה את זה, שהרי אם חס ושלום אנו לא מאמינים במקורות שלנו, אז בשביל מה לחגוג? ואם אנו מצליחים להבין שזוהי האמת, אז איך אנו יכולים לעבור על ציווי הבורא? האם עולה בדעתנו שיתכן שאנו יותר חכמים ממנו, שניקח את העצה של חגיגת ליל הסדר ונוותר על שמירת החג? זה הרי טיפשי לגמרי לחשוב בצורה כזו, אלא שהתרגלנו לכך וההרגלים שלנו עיצבו לנו שגרת חיים שקשה לנו מאוד לזוז ממנה.

ליל הסדר מנסה לעורר אותנו ולשנות את כל מה שהתרגלנו אליו כדי שנתחיל לשאול. למה הלילה הזה שונה מכל הלילות? מה בדיוק הלך שם ביציאת מצריים? האם זה מחייב אותנו? מתוך השאלות האלו ניתן להגיע למסקנות שיובילו אותנו הלאה ולגלות עוד ועוד מהאמת. אותן קושיות שאנו שואלים בליל הסדר מביאות אותנו למצב של חשיבה. כך מתעורר לו רצון לדעת את אותה האמת. אם חס ושלום אנו לא מאמינים ביציאת מצריים, אז מה אנחנו חוגגים? איך זה שעם שלם חוגג את אותו החג לזכר אותה יציאת מצריים? ממתי הכל התחיל? הרי בכל שנה ושנה אנו חוגגים את החג וכך גם אבותינו ואבות אבותינו. כולנו יודעים את המקורות שלנו ויודעים מהי ההיסטוריה של העם היהודי. מכאן שאנו צריכים לדעת שהכול התחיל ביציאת מצריים עצמה, כאשר אבותינו אכלו מצות. מה זה בכלל אומר להיות יהודי אם אנו לא מאמינים במקורות היהודים שלנו? איך בכלל יש לנו זכות לשבת בארץ אם אנו לא מאמינים שהשם יתברך נתן לנו אותה? מה מאחד אותנו כיהודים אם חסרה לנו אמונה בכל הבסיס של היהדות?

אם נחליט להתבונן במהות החג, לשים לב לפרטים הרבים של ליל הסדר ולנסות להבין את מה שאנו קוראים בהגדה, בוודאי נוכל להתחזק מכך ולהעלות את אמונתנו בצורה משמעותית. אם השם ירצה בכך, זה יכול להיות גם הפתח לשאלות נוספות שיגיעו בהמשך, איתן תגיע חקירה רצינית של החיים מתוך התבוננות ורצון אמתי להגיע אל האמת, ומשם בע"ה הדרך כבר סלולה אל חיים של משמעות במסע אל התכלית.

יהודים רבים לא מודעים לאיסורים שונים שישנם בקשר לגילוח ותספורת. הציבור הרחב נכשל פעמים רבות מחוסר ידיעה ואינו יודע איך מותר ואסור להסתפר או להתגלח על פי ההלכה. כך יוצא שעוברים על איסורי תורה חמורים פשוט מחוסר מידע בנושא. לצורך דוגמה, אדם עלול להסתפר בתמימות וללא ידיעתו לעבור על כמה איסורי תורה שמקבילים בחומרתם לאכילת חזיר. לצערנו בזמן האחרון התחילו סוגי תספורות חדשות שנכנסו לאופנה ומכשילים את הרבים. יוצא שכמעט אי אפשר להימנע מלעבור על איסור ברגע שאנחנו לא יודעים את ההלכות והולכים להסתפר אצל ספר שאינו ירא שמיים.

לכן, לתועלת הציבור הרחב, ניסינו לתמצת את עיקרי ההלכות ולהוסיף איורים שיסבירו ויפשטו את הדברים, כך שכל אחד מאיתנו ידע כיצד להתגלח ולהסתפר על פי ההלכה בצורה שלא תגרע מאיתנו כלום ולא תצריך מאיתנו שום מאמץ מצד אחד, אך תסייע לנו להימנע מלהכשל באיסורי תורה חמורים מצד שני. מומלץ ביותר ללמוד ולהפיץ את הדברים לרבים.

גילוח הזקן

התורה אוסרת על גברים להתגלח בתער. גילוח בתער משמעו גילוח עם סכין גילוח או כל סוג של סכין אחר בסגנון שעובר ישירות על העור. בימינו ישנו פתרון פשוט יחסית של גילוח עם מכונת גילוח כשרה. ישנן מכונות שונות שמקבלות את הכשר הרבנים ואיתן מותר להתגלח. גילוח במכונה הוא הרבה יותר קל מבחינת ההלכה משום שהזקן לא נחתך מהשורש אלא נשאר מעט ממנו. כך יוצא שזה יותר כמו תספורת ולא דרך השחתה שאסורה על פי התורה. כדי לצאת מבחינת ההלכה בצורה נקייה וללא ספקות, הטוב ביותר הוא להתגלח עם מכונה בצורה עדינה מבלי ללחוץ על עור הפנים. ככל שנלחץ עם המכונה על העור, כך החיתוך יעשה קרוב יותר לשורש, סכיני המכונה יתקרבו לעור הפנים וניכנס לספקות, לכן כדאי לעבור על העור בצורה רפויה. בין היתר, כדאי למשל לשים לב כאשר נמצאים אצל ספר שלא יגלח בסכין את האזור שמתחת לפאות. בעוונותינו הרבים רואים שהדבר נפוץ ומקובל אצל הספרים השונים שאינם יראי שמיים, וכך יוצא חס ושלום שאנו מתגלחים בתער.

תספורת והקפת הפאות

בשיער הראש ברובו אין שום בעיה להסתפר בכל דרך שהיא. אם רוצים, ניתן אפילו להסתפר עם תער במקומות המותרים כמו במקום העורף שם נוהגים ספרים רבים להעביר סכין בקו התחתון של השיער. האזור שצריך לשים לב אליו ולדעת את הלכותיו הוא מקום הפאות. ישנם כמה איסורי תורה לגבר לגלח את פאותיו. הפאות הן האזור שנמצא בסביבות האוזניים בצדי הראש. הן מתחילות מקו צמיחת השיער הקדמי (צמיחת הפוני מקדימה) עד לחלק העליון של האוזן, כלומר אם נמתח קו דמיוני בין קצה הפוני לראש האוזן (ואותו דבר כמובן גם בצד השני) נמצא כך את החלק העליון של הפאות. החלק התחתון של הפאות הוא בסוף העצם הבולטת מלפני האוזן (העצם העליונה של הלחי שקרובה לאוזן). ישנן אמנם שיטות שמחמירות להשאיר את הפאות עד סוף האוזן, אך מעיקר הדין אפשר לגלח את השיער שמתחת לאותה עצם. האיור בהמשך ממחיש את הדברים שיהיו מובנים יותר.

כל אזור הפאות אסור בהשחתה, וזה אומר שהשיער באזור הפאות צריך להיות באורך של כחצי סנטימטר לפחות (אם זה קשה לנו, אפשר להקל ולהשאיר 3-5 מ"מ, אבל כאן כבר מתחילים להיכנס לספקות ועדיף להשאיר מעט יותר). בניגוד להשחתת הזקן, כאן האיסור הוא אפילו ללא תער וזה לא יעזור לנו להשתמש  במכונת גילוח, במכונת תספורת או אפילו במספריים. מותר להסתפר באזור הזה אם משאירים אורך של חצי סנטימטר או יותר. כך זה כבר לא נכלל באיסור הקפת הפאות. לצערנו, קל לראות שיהודים רבים נכשלים בזה על אף היותם יראי שמיים מפאת חוסר הידיעה. רוב הספרים שאינם שומרים תורה ומצוות מגלחים פעמים רבות את הפאות או יוצרים פאות דקות ומגלחים את החלק העודף. ישנן תספורות רבות שלצערנו היום נפוצות מאוד, ומשאירות את האזור של הפאות עם שיער קצר מאוד או ללא שיער בכלל. מכונת תספורת על מספר קטן מ-3 יוצרת בעיה הלכתית גדולה, וניתן לראות שברוב התספורות של הצעירים היום מגלחים את צדי הראש שכוללים גם את הפאות. הטוב ביותר הוא להסתפר אצל אדם ירא שמיים, ואם לא ניתן אז לפחות צריך להדגיש בפני הספר את הכללים שהבאנו לתספורת נכונה על פי ההלכה, כך שלא נכשל בהלכות האלו.

איורים והסברים

כדי להבין את הדברים טוב יותר ולהפוך אותם למעשה בחיי היום יום, הנה איור שמסביר את העקרונות הכלליים ומציג היכן בדיוק נמצאת פאת הראש:

המציאות מוכיחה שהמון יהודים יקרים טועים ומסתפרים בצורות בעייתיות על פי ההלכה, לכן הוספנו עוד כמה איורים של טעויות נפוצות, כדי שנוכל לדעת ממה צריך להיזהר בתספורת הבאה בע"ה:

השם יתברך נתן לנו ברחמיו המרובים את אפשרות התשובה. כך מכל מצב שאנו נמצאים בו, תמיד ישנה אפשרות לתקן את הקלקול. כדאי מאוד לשים לב לכללי ההלכה כדי לא לעבור עליהם חס ושלום. מצווה להפיץ את הדברים ולהסביר בנועם לאחרים את חומרת העניין ואת ההלכות בנושא כדי שלא יכשלו.