מקובל לחשוב שעל רגשות לא ניתן לשלוט. שהרגש פועל מעצמו והוא זה שקובע לנו את מי לאהוב, מה לרצות ועל פי איזו דרך לנהל ולחיות את חיינו. ידוע שעל טעם ועל ריח אין מה להתווכח, כי לכל אדם טעם שונה מהאחר. אך בכל זאת, בניגוד למה שכולם חושבים, יש לנו אפשרות לשלוט ולעצב כרצוננו את הטעם, את הרגש ואפילו את התאוות שלנו כך שיתאימו למה שאנחנו באמת רוצים.

ניתן לראות בבירור שאנשים שגדלו בצורה מסוימת מושפעים ברגשותיהם מאותה הדרך. כולנו אוהבים למשל את המאכלים שהתרגלנו לאכול בבית, שמושפעים בדרך כלל מהאזור הגאוגרפי בו חיו ההורים או הסבים. הדברים שמרגשים אותנו הם אלו שקשורים לסביבתנו הקרובה, לכן אף אחד לא מתרגש מאיזו חתונה של זוג שהוא לא מכיר, וכל שכן אם החתונה מתרחשת כעת בחצי השני של כדור הארץ. רואים מכאן שהרגשות שלנו מושפעים מהידיעות אליהן אנחנו בוחרים להתחבר ומהדברים אותם אנו קולטים בחושים מסביבתנו הקרובה. הדבר מראה ומוכיח לנו שיש לנו יכולת שליטה על הרגשות, שהרי כל דבר שאנו לא רוצים שתהיה לנו מעורבות רגשית כלפיו, אנו יכולים פשוט להתרחק ממנו ולא להיות מושפעים. אם הדבר רחוק מאיתנו, לא בסביבתנו ולא נקלט בחושים שלנו, בוודאי שלא יהיה לנו כל קשר רגשי אליו. אם לעומת זאת נרצה לעורר קשר רגשי, פשוט נהפוך למעורבים ומקושרים לדבר וכך הרגש יגיע לבד. כך זה קורה עם כל הדברים שאנו אוהבים, הילדים שלנו, המשפחה, החברים, המאכלים, החפצים וכל שאר הדברים שנמצאים בסביבתנו וזכו לקבל את אהבתנו.

האם אפשר לבחור במי להתאהב?

אנשים רבים סבורים שהם "מתאהבים" ללא שליטה והכוונה, סתם כי כך הרגש החליט. אבל אם נתבונן בכך נגלה שהכל הגיע מצדנו. אותה "אהבה" חייבת להימצא במסגרת שלנו. אם למשל נכניס גבר לתוך מסגרת כלשהי (בית ספר, עבודה, חוגים או כל מקום אחר בו נמצאת קבוצת אנשים ביחד) ובתוך המסגרת נמצאות גם נשים, אז בוודאי שתהיה לפחות מישהי אחת שיהיו לו רגשות כלפיה. הרגשות האלו אינם "אהבה" כמו שנהוג לחשוב, אלא תאווה ויצר רגעי בלבד. ההוכחה לכך היא שאם ה"אהבה" הזו תתנהג בצורה לא יפה או תעשה משהו שידחה את אותו אדם, הוא יפסיק לאהוב אותה באותה השניה. כמו כן, אם למשל היא תבקש ממנו אלף ש"ח לקניות, הוא בוודאי לא יסכים לתת לה כמו שהיה מסכים לאשתו לאחר נישואין. הרי הוא לא אוהב את אותה אחת שכרגע פגש באמת, הוא לא יסכים לוותר על דברים למענה, הוא לא מתעניין בדברים שחשובים לה, הוא רק רואה את החיצוניות ונמשך אליה מתוך יצר רגעי, כמו שגם בעלי חיים ובהמות נמשכים זה לזו.

לכן זה לא מפליא לגלות שרוב החתונות מסתיימות באומללות נטולת אהבה, בין אם הזוג מתגרש או אם הזוג נשאר ביחד באומללות. שהרי כל מה שהביא לאותה חתונה היה יצר רגעי ללא שכל ומחשבה. התפיסה שלנו היא שלא ניתן לשלוט ברגשות ולכן מה שפעם היה "אהבה" נגמר לו וכעת כבר איננו, כי כך הרגש שלנו החליט. לצערנו זה גם לא מפליא לגלות שזוגות רבים בוגדים זה בזו, שהרי איך אפשר לצפות מאדם שלא שולט על הרגש שלו שיהיה נאמן? אם בכל יום הוא מתאהב במישהי חדשה ללא שליטה עצמית, אז בכלל לא ניתן לבוא אליו בטענות. כשם שהוא התאהב ללא שליטה באשתו לפני שנה, כך הוא התאהב ללא שליטה כעת במישהי אחרת.

הדרך האמתית לחיות את חיי הנישואין היא לבחור את השותף לחיים על פי השכל. לחשוב היטב האם האדם הנמצא ממולנו יתאים לנו גם בעוד עשרים שנה? הכל מתוך מחשבה והתבוננות ולא מתוך יצר רגעי וסערת רגשות. ברגע שהדברים מגיעים מתוך שכל וידיעה, נוכל לעשות בחירה טובה יותר של בן\בת הזוג. לאחר מכן במסגרת הנישואין עצמה הרגש כבר יגיע מעצמו, שהרי על פי השכל כבר ראינו שישנה התאמה, כעת ככל שנשקיע במסגרת כך נאהב יותר. בדיוק כמו שאנו אוהבים את הילדים שלנו ללא קשר למראה החיצוני שלהם או ל"קליק" שיש בינינו. אם נקפיד על צניעות ונימנע מלהיות במסגרות של נשים וגברים ביחד לא נגיע אף פעם למצב של תאווה חדשה, וכך נשמור על האהבה בתוך הנישואין גדולה יותר.

איך לשנות את הטעם והרגש?

העיקרון הזה פועל לא רק במסגרת הנישואין. על פי העיקרון הזה אנו יכולים לבחור לעצמנו את הרגשות שלנו על פי השכל. ישנם אנשים שאוהבים דברים מסוימים, אחרים נמשכים לדברים שונים, כך כל אחד עם הטעם האישי שלו בכל תחום. אך אם נרצה בכך, נוכל לבחור לעשות דברים מסוימים על פי השכל, להימנע מלהתקרב לדברים הסותרים אותם וכך נביא את הרגשות שלנו לאותו רצון. זהו הכלל שחז"ל לימדו אותנו שאחרי המעשים נמשכים הלבבות. פשוט צריך לעצב לנו סביבה חיצונית וזו בוודאי תשפיע על הפנימיות שלנו ותביא את הרגש לאחר מכן. בצורה שכזו אנו מקבלים שליטה מוחלטת על הרגשות שלנו.

רוב העולם לא מכיר את הכלל הזה, ולכן פועל מתוך הרגש מתוך הבנה שאותו רגש מבטא את הרצון הפנימי שלו. לא קשה לראות שאנשים מנסים תמיד להיות בעניינים, כי הם צריכים לדעת מה עליהם להרגיש. אנו מתלבשים ומתנהגים כמו הכוכבים בטלוויזיה, אוהבים לקנות את מה שיש בפרסומות, אוהבים ושונאים את מה שמכתיבים לנו לאהוב ולשנוא בחדשות ועושים את כל מה שהחברה והסביבה מצפות מאיתנו. ה"אופנה" היא דבר שכל הזמן משתנה, כולנו משתנים לפי זה, ובכל זאת כולנו בטוחים לבסוף שזה הטעם האישי שלנו. אך אם זה כך, אז כיצד יתכן שהטעם שלנו משתנה? הרי אנו לא אוהבים את אותם דברים שאהבנו כשהיינו קטנים יותר ובעתיד כבר לא נאהב את מה שאנו אוהבים היום. ארצות שונות מביאות מנהגים שונים, לבוש שונה ואופי שונה, אז מדוע זה כך אם לכל אדם יש את הטעם האישי שלו? מדוע לפני 50 שנה התסרוקות של כולם היו שונות לגמרי והיום לא נראה אפילו אדם אחד עם תסרוקת כזו? כל זה מראה שאנו מושפעים מהזמן והמקום בו אנו נמצאים. הרצונות שלנו הם לא לגמרי שלנו, הרגשות שלנו הם אלו שהחברה מכתיבה לנו והטעם שלנו הולך על פי כללי החברה שמסביבנו.

כעת מתוך ידיעת הדברים, ניתן לשנות את כל זה ולעצב את האופי והטעם שלנו על פי הרצונות האמתיים שלנו. ניתן ללכת בכיוון הטוב שנתפס בשכל שלנו מתוך מחשבה והתבוננות, וכל זה בליווי של רגשות שיהפכו את הכל למשהו שאנו אוהבים. אנשים רבים מנסים להתחזק רוחנית ולצמוח ולא מצליחים לעשות זאת. לא מעט אנשים חושבים שקשה מאוד לשמור שבת, שהם לא "מתחברים" להנחת תפילין או שהם לא רואים טעם להתלבש ולהתנהג בצניעות. אם נתבונן על הסביבה של אותם אנשים, נגלה שהם מסתובבים להם עם אנשים שמלגלגים על רבנים גדולים, מבלים במקומות לא כשרים ועושים צחוק ממצוות. האדם מושפע מכך ואם ימשיך להימצא בחברה הזו, לא רחוק היום שגם הוא יתרחק ויהפוך להיות כמו חבריו. הדבר דומה למישהו שרוצה להיגמל מעישון ויושב לשתות קפה עם כל החברים המעשנים, במצב כזה או שהוא יישבר ויעשן בעצמו או שהוא יסבול וישנא את הגמילה מעישון. אדם צריך להכיר את הסביבה שלו, לדעת עם מי להסתובב יותר ועם מי פחות, מה להכניס לחייו ומה לא.

על פי שכל אפשר להביא את הדברים שאנו רוצים לחיינו וכך הרגש יגיע מהם ולא ימשוך אותנו לדברים אחרים שאנו לא רוצים. אדם שרוצה להתחזק יבחר להכניס לחייו דברים שיקרבו אותו. הוא יבחר להתנתק מדברים מזיקים כמו טלוויזיה או עיתונים שיכניסו לו כפירה וחוסר אמונה. הוא ידאג ללכת לשיעורי תורה שיוסיפו לו חשק ומוטיבציה להתקדמות. הוא יימנע מללכת למקומות הרסניים שמחלישים אותו. הוא יקיים את מצוות התורה שיביאו לו אהבה לרוחניות ופנימיות. הוא יזמן לעצמו את כל הדברים החיצוניים שישפיעו עליו בצורה שהוא רוצה, במקום להיות מושפע בתת מודע מדברים חיצוניים אקראיים שהוא נתקל בהם.

כך זה בפרסומות…

כל הפרסומות בטלוויזיה בנויות על צבעים מסוימים, מסרים סמויים ומשחק עם המוח האנושי, כדי להכניס לנו רגש כלפי מוצר מסוים. במקום להיות מושפעים מהן, ומכל שאר המסרים שאנו קולטים במשך היום מהסביבה, ניתן לבחור ולתכנת בעצמנו את הפרסומות שיגיעו אלינו. אם נבחר על פי השכל את סביבת הדברים הטובים, אף על פי שכעת אין לנו רגש כלפי הסביבה הזו והתאוות והיצרים שלנו מצביעים על סביבה שונה לגמרי, נוכל להגיע למצב בו היצרים והתאוות שלנו יהיו להתחזקות והתעלות רוחנית. אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ולכן אם נבחר את המעשים שלנו בקפידה, נוכל לעצב את הלב של מחר. כמו פרסומות מותאמות אישית שאנו מעצבים לעצמנו. אז אם עדיין לא הצלחנו להתחבר למצווה מסוימת או שקשה לנו להתחזק ולעבוד על עצמנו, כדאי לזכור את הכלל הזה ולהתמיד במעשים, אפילו נגד הרצון הרגעי שנובע מתוך הרגשות שהסביבה עיצבה לנו, מה שיביא לנו את הרגש והאהבה לדבר בעתיד. הכי קל לומר שאנחנו לא מתחברים לזה כעת ואז להמשיך באותה שגרה של חיינו מבלי להשתנות. אבל כשם שאנו לא מתחברים לזה כעת, כך גם לא נתחבר לזה בעוד 40 שנה אם לא נשנה את הרגש.

הרגשות שלנו אינם סתם אקראיים, אלא מושפעים מהדברים החיצוניים אותם אנו קולטים בחושים שלנו. הבחירה היא בידינו אם לבחור את הדברים החיצוניים אותם אנו מכניסים לתוכנו כך שנצליח להיות בשליטה מלאה על הרגשות או לתת לסביבה החיצונית להחליט בשבילנו מה יכנס לתוכנו ויבנה את הרגשות שיהיו לנו מחר. כדאי לכל אחד מאיתנו להגיע לשליטה על חייו ובמקום לרצות את הדברים הלא טובים מחוסר ברירה, נוכל להפוך את מה שנכון לרצון ולתאווה שלנו.

פרשת בשלח, ביחד עם הפרשות שלפניה, מרכזת נסים רבים שהתרחשו לבני ישראל מול עיניהם. מפליא ביותר לראות שלמרות זאת יש לעם חוסר באמונה. לאחר עשר המכות העם מגיע אל הים ומתלונן על שיצאו ממצריים. לאחר שהים נבקע הם מתלוננים שאין מים כי הם מרים לשתיה. לאחר שנעשה נס והמים מתמתקים הם ממשיכים להתלונן שאין אוכל. נעשה להם נס ויורד מן מהשמיים ואז שוב הם מתלוננים שאין מים. איך אפשר להתלונן כל כך הרבה כאשר רואים נסים גלויים מול העיניים? איך אפשר לא לחזור בתשובה ולהיות דבוקים לקדוש ברוך הוא לאחר כל מה שהם עברו? התשובה היא שמנסים לא חוזרים בתשובה. כדי להשתנות באמת ולהתקרב לקדוש ברוך הוא לא צריך נסים, כל מה שצריך זה להתבונן.

גם היום מתרחשים לנו נסים מול העיניים. תפתחו ספר היסטוריה ותראו איזה נס זה שאנחנו בכלל קיימים לאחר שכל מעצמה שאי פעם קמה רצתה להשמיד אותנו. תסתכלו כמה נסים מתרחשים בחיי היום יום שלנו. על הכביש, בעבודה, בטבע או אפילו בתוך הגוף שלנו במערכת המופלאה שאף פרופסור לא יכול להסביר. כל החיים שלנו הם נס אחד גדול שלומדים להעריך דווקא ביום שהוא פוסק, כי אז אנחנו מבינים שלא חשוב כמה נתקדם בטכנולוגיה או כמה נהיה חכמים, לא נוכל ליצור חיים. אנו מבינים שאותם חיים אינם נמצאים בטבע אלא אך ורק בידיים של הקדוש ברוך הוא.

מה ההבדל בעצם בין הנסים שהיו לבני ישראל ביציאת מצריים לבין הנסים שמתרחשים בכל יום מולנו? מן שיורד מהשמיים הוא בוודאי נס גדול. אבל הסיבה היחידה לכך היא שלא התרגלנו לזה. כי מדוע שלא נגדיר את הגשם היורד מהשמיים בתור נס? אילו לא היינו מכירים את המציאות הזו של מים שנופלים מהשמיים, היינו בוודאי מחשיבים את זה בתור נס עצום כאשר מישהו היה מספר לנו על כך. כל צמח שצומח הוא נס מוחלט שהולך נגד הטבע. הצמח גדל לכיוון מעלה במקום שכוח המשיכה יפעל ויוריד אותו, וכל זה מתוך גרעין רקוב ומסריח שלא ניתן היה לעשות איתו כלום לפני כן. כמה נסים ראינו במלחמות השונות כאשר לא היה לנו שום סיכוי ואיך הצלחנו להגדיר את כל הנסים העצומים בתור "עירנות ומקצועיות של כוחות הביטחון" למרות שהחיילים והשוטרים בעצמם היו בהלם ולא ידעו בכלל איפה הם נמצאים. כדי לראות את הנסים הרבים המתרחשים מסביבנו אנו צריכים לפקוח את העיניים ולהתבונן.

לכן מובן מדוע הנסים במצריים לא הביאו את עם ישראל לשיא האמונה, כי עם ישראל התרגל למצב של נסים. כמו שאנחנו התרגלנו לתופעות טבע משונות ולא נגדיר אותן בתור נס, כך גם הם. כתוב בקריעת ים סוף "ויולך השם את הים ברוח קדים עזה כל הלילה" ולאחר מכן "ויבקעו המים". תארו לכם אותנו נמצאים שם ורואים את הנס מול העיניים שלנו, בוודאי היינו חושבים שהכל מקרי, שהרוח במקרה מאוד חזקה ובגלל זה הים נבקע לשני כיוונים, שזה סוג של גל צונמי שנתן מעבר לבני ישראל ושטף את המצרים, שהכל מתנהל על פי הטבע והמדע. עשר מכות? מן יורד מהשמיים? הכל שגרתי ורגיל…

אדם שרואה נס גלוי לא חוזר בתשובה ולא מקבל אמונה. הדבר בדרך כלל משפיע עליו ומעורר אותו לחשוב ולהתבונן על החיים, ואלו הדברים העיקריים שמביאים את האדם לתשובה ואמונה אמתית. אך ללא המחשבה וההתבוננות, אין לו כל סיכוי. אילו נחשוב ונתבונן בחיינו, נוכל להגיע אל האמת גם ללא כל הנסים של מצריים. בני ישראל ראו את הנסים ובוודאי הרגישו את ההשגחה, אך כנראה שהרשו לעצמם להתרגל לדברים. כעת אנו יכולים ללמוד מכך ולהתבונן בפרטים הקטנים בחיינו כדי שנזכה לראות נסים גלויים ולהתחזק באמונה מתוכם. לא לקחת את הדברים כמובנים מאליהם ולא להרשות לעצמנו להתרגל. המציאות שלנו היא זו שאנו יוצרים לעצמנו מתוך התפיסה וההרגלים שלנו. מה שהתרגלנו אליו אתמול הוא מה שנתפוס בתור המציאות של מחר. אם נבחר לאילו דברים להתרגל, נוכל לעצב לנו את המציאות של מחר בעצמנו. לאחר שנקדיש מחשבה והתבוננות עמוקה, גם לדברים הקטנים של חיינו, נזכה בע"ה לאמונה אמתית שתחזק אותנו.

לפני שמגיעה מכת הארבה, עבדי פרעה מסבירים לו שכל מצריים כבר אבדה ועדיף לוותר ולשחרר את עם ישראל. נראה שפרעה כמעט משתכנע ומסכים לשחרר אותם, הוא שואל את משה ואהרון "מי ומי ההולכים"? משה עונה לו שכולם הולכים, ילדים,זקנים, נשים ואפילו הצאן והבקר. פרעה מסביר להם שלא כדאי להם לקחת את הילדים הקטנים, "כי רעה נגד פניכם". הוא מוסיף ומסביר שרק הגברים צריכים ללכת, "כי אותה אתם מבקשים"… מסתבר שפרעה ששיעבד את בני ישראל והתעלל בהם, שחושב שהוא סוג של אלוה ולא מוותר גם לאחר שבע המכות שקיבל, פתאום כביכול הופך לחכם גדול שאוהב את בני ישראל, רוצה בטובתם ומייעץ להם עצה טובה – שרק הגברים ילכו לעבוד את השם יתברך וכל השאר יישארו במצריים. הוא גם מנסה להסביר למשה ולאהרון שזה בעצם הדבר שהם רוצים "כי אותה אתם מבקשים". בתוך כל אחד מאיתנו נמצא פרעה קטן כזה שעושה הרבה צרות ומביא אותנו לחשוב שהשטויות שלו זה באמת מה שאנו רוצים.

כאשר אנו עומדים לפני עליה רוחנית כלשהי, היצר הרע תמיד מגיע כדי לעשות הכל כך שלא נצליח להגיע אל היעד. אם זה היה מסתיים בזה, אז כל אדם היה אמנם נופל לפעמים, אך לאחר מכן מבין את הטעות שעשה וכך קם וממשיך בעשיה הרוחנית. אלא שהיצר הרע לא מסתפק בזה, הוא דואג לתת לנו את ההרגשה הפנימית וההבנה שהעליה הרוחנית הזו זה בכלל לא מה שאנחנו רוצים. בשביל מה להפוך ל"דוס"? בשביל מה להוציא את הטלוויזיה מהבית? בשביל מה ללמוד תורה? היצר הרע יודע שאין לו סיכוי מול הקדושה, אז הוא משחרר לנו מצווה קטנה בלית ברירה ומסביר לנו שזה בעצם כל מה שאנו מבקשים, ממש כמו פרעה.

אדם מחליט לשמור שבת, אז בא היצר ואומר לו "בשביל מה אתה צריך את זה? איך אפשר לא לנסוע בשבת? איך אפשר בלי לצאת לבלות בסוף שבוע? מספיק לקדוש ברוך הוא שתאהב אותו בלב, מספיק שתקיים עונג שבת… זה בעצם מה שאתה מבקש". אותו אדם שומע לעצת היצר וכך לא רק שהוא מגיע לחילול שבת, אלא הוא בטוח שזה בסדר, שהיצר הרע צודק וזה באמת מה שהוא מבקש…

אדם רוצה ללכת לשיעור תורה, היצר מתערב ואומר לו "אתה חכם יותר מכל הרבנים!", "קודם תהיה בן אדם, בשביל מה ללמוד תורה אם עדיין לא עבדת על המידות שלך?". כך האדם מבין שלא כדאי לו ללכת לשיעור תורה ויוצא שהוא גם לא עובד על המידות שלו וגם לא לומד תורה. היצר אולי זורק לו איזה משהו כדי שישתוק ולא ילחם בו, אז הוא אומר לו שיותר טוב לו ללמוד לבד במקום לצאת מהבית בגשם, אז אותו אדם לומד עשר דקות והולך לעיסוקים אחרים בידיעה מוחלטת שהוא השיג את מה שרצה.

אנשים אוהבים לקטלג את עצמם. כאשר היצר הרע מדבר אליהם, קשה להם להבין שזהו היצר בלבד ולא האדם עצמו. לכן אנשים תופסים את עצמם בתור לא טובים, לא מסוגלים, בעלי מחשבות שליליות וכו'. האמת היא שהאדם עצמו הוא טהור, אלא שהיצר מכניס לו מחשבות זרות, מחשבות שאינן חלק ממנו, אך הוא תופס אותן כחלק בלתי נפרד מהמהות שלו. לכן אדם יכול להצהיר בלי לחשוב פעמיים "אני חילוני". הוא שכח את הסבא רבה שלו שמסר את נפשו כדי לא לאכול טריפות ולהמשיך לשמור שבת. הוא שכח את הרב שהוא הולך אליו כדי לקבל ברכה כשהוא צריך ישועה. הוא שכח את ספר התהילים שהוא פותח בעת צרה. הוא שכח שסיכנו את חייו ועשו לו ניתוח בגיל שמונה ימים כדי לקשר אותו עם השם יתברך. כאשר היצר מדבר איתו, הוא בכלל לא מבין שזה איזשהו גורם חיצוני שמנסה להפריע לו, הוא בטוח שהוא מדבר עם עצמו והמחשבות הן שלו. פרעה אומר לו לרדוף אחרי הכבוד, להיכנע לתאוות החומריות, להתנהג בחוסר צניעות, לזלזל במצוות והוא מסביר לו שזה הרצון הפנימי שלו בעצמו, "כי אותה אתם מבקשים".

תארו לכם מה היה קורה אילו משה ואהרון היו מסכימים עם פרעה. הם היו יכולים לחשוב שבאמת מה שהם מבקשים זה ללכת לעבוד את השם יתברך ובשביל זה צריך את הגברים ללא הנשים, הזקנים והטף. הם היו יכולים להיות בטוחים שלאחר שבע מכות פרעה נכנע והם ניצחו אותו, בזמן שפרעה היה צוחק עליהם ומשיג את רצונו. אבל אסור לעשות עסקים ופשרות עם יצר הרע. צריך להבין היטב שיצר הרע שבתוכנו הוא לא אנחנו. יש לו רצונות משלו שנוגדים לחלוטין את הרצונות שלנו. הוא יכול להיות איש עסקים ממולח ולומר "אני מפסיד עליך", "אני עושה את זה בשבילך", "כדאי לך" ועוד משפטים מפוצצים שמראים לנו כמה הרצונות שלנו דומים, אבל בסופו של דבר הוא רק רוצה למכור לנו ולהפיל אותנו בפח. משה ואהרון ידעו זאת היטב ולא התפשרו על דבר. כך גם אנחנו צריכים ללמוד את הדברים כך שגם אנחנו נצליח לעמוד מול היצר ולא להתפשר.

ארץ מצריים כולה סובלת מהמכות שהקדוש ברוך הוא שולח עליהם. במקום להפסיק את כל זה ולהבין את טעותו, פרעה דווקא מתעקש להפוך לצודק בכל מחיר שידרש. הקדוש ברוך הוא הופך את כל מימי מצריים לדם וכל ארץ מצריים נמצאת ללא מים לשתיה. במקום לנסות לתקן את המצב, כתוב "ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם". המצרים גם הם הופכים מים לדם כדי להפגין יכולת. במכה השניה פרעה קורא למשה ואהרון כדי לבקש שיסירו את הצפרדעים ממצרים. כשמשה שואל אותו מתי להסיר אותם, פרעה עונה לו "למחר" במקום לבקש את אותו הרגע. הוא מוכן לסבול עוד יום שלם של מכת הצפרדעים, רק כדי לבחון את משה ואהרון. 10 מכות הוא צריך לעבור כדי להבין שהוא לא יכול להתכחש לאמת והוא צריך לשחרר את בני ישראל ממצרים, וגם אז הוא מתחרט ורודף אחריהם לים. חוסר היגיון מוחלט? בהחלט, אבל גם אנחנו מתנהגים בצורה דומה מאוד.

כמה ויכוחים מיותרים ניתן היה למנוע אילו היינו מנסים לברר מהי האמת במקום להתעקש להיות צודקים. כולנו כבר המצאנו לא מעט שטויות ושקרים כדי לחזק את דעותינו האישיות חסרות הבסיס רק כדי להיות צודקים. התירוצים כבר מוכנים לשליפה… על החיוב של יהודי לקיים מצוות נשיב ש"העיקר זה להיות אדם טוב" או "אני אוהב את אלוקים בלב", על לבוש לא צנוע שאסור על פי התורה נענה ש"לדעתי הגופיה הזו כן צנועה", על נס גלוי שנראה במו עינינו נספר לכולם ש"זה רק צירוף מקרים", על מצוות שלא נוח לנו לקיים נגיד "זה המצאות של רבנים" וכך נמצא תשובה מתאימה לכל איזושהי טענה כנגדנו. זה אמנם הרבה יותר קל מלהתמודד עם האמת ולשנות את דרכינו, אבל בצורה כזו אנו מאפשרים לעצמנו לחיות בשקר ודמיון כמו פרעה, העיקר שנמשיך לחשוב לעצמנו שאנו צודקים.

אנחנו יכולים לספר לכולם תירוצים בלי סוף ולהיות מסופקים מכך שאנו צודקים. אבל אנחנו אלו שייפגעו מכל זה בסופו של דבר. אף אחד לא רוצה שיציגו לו סרט טוב בתוך אניה שטובעת בים, אם האניה טובעת אז כדאי להכיר במציאות ולחשוב כיצד להיחלץ מהמצב. השלב הראשוני הוא להכיר באמת, אף על פי שהיא לא מוצאת חן בעינינו. כך נחסוך לעצמנו הרבה צרות לאחר מכן. אילו פרעה היה מכיר במציאות, אז נניח שהיה מקבל מכה או שתיים, אבל כל שאר הסבל היה נמנע ממנו. אלא שהוא היה בטוח שהוא סוג של אל וסירב להכיר בבורא למרות כל הנסים שראה מול עיניו. אדם שמחפש לחיות בצורה חכמה ונכונה, בוודאי יחפש את האמת כדי לתפוס את המציאות בצורה האמתית. האמת לא תמיד נוחה ולא תמיד מתאימה להרגלים שאימצנו לעצמנו במהלך חיינו, אבל בין אם נרצה בכך או לא, היא עדיין האמת. היא הדרך הטובה מכולן וכל שאר הדרכים הן שקר מוחלט. שנזכה כולנו בע"ה להתרחק מהשקרים ולהתקרב ככל שניתן למציאות האמתית.

בפרשה ניתן לראות שבני ישראל היו חזקים ביותר. ידוע שהיה להם כוח עצום מבחינה פיזית והם התרבו מאוד וכעת פרעה אומר במפורש "עם בני ישראל רב ועצום ממנו". אז צריך לשאול מדוע הם לא התנגדו לפרעה? מדוע הסכימו להקריב את ילדיהם עבור מלך שעם קצת כוח רצון הם יכולים לחסל אותו ואת כל מצריים? מדוע קיבלו את כל הסבל מבלי להילחם בחזרה?

פרעה לא היה טיפש, הוא ידע שהם יכולים לחסל אותו ולכן לא נלחם נגדם. כל מעצמה שהיתה רוצה לחסל עם מסוים היתה נלחמת וגומרת את הכל ביום אחד. אך פרעה מבין את חולשתו ולכן אומר לעם שלו "הבה נתחכמה לו". הוא חיפש תחבולות שונות כך שהם לא יוכלו להילחם נגדו. בהתחלה שמו עליהם שרי מסים, לאחר מכן העבידו אותם בפרך, לאט לאט בני ישראל התרגלו להיות עבדים. כאשר פרעה הכביד עליהם את הגזרות, הם כבר לא יכלו אפילו לחשוב על מרד, שהרי ראו את עצמם בתור עבדים מסכנים שלא יכולים להתנגד.

עד היום אומות העולם עובדות בשיטה הזו של פרעה. הם טובחים בנו ללא הפסקה, אך מצד שני מרגילים אותנו למצב החדש כך שלא נוכל להתנגד. על פי כל הנתונים בשטח אנחנו במצב של מלחמה, רק שבגלל ההתחכמות שלהם אין לנו שום אפשרות להגיב. הם יכולים לשלוח טילים, לפוצץ אוטובוסים, לחטוף שבויים ולעשות את כל הטרור האפשרי, בזמן שאנחנו בתמורה מעבירים להם מענקים, נותנים להם קרקעות, תנאים סוציאלים טובים ואפליות מתקנות.

לא רק אומות העולם עובדות בשיטה הזו, כל דבר משורש הרע עושה את דרכו אלינו בצורה דומה. יצר הרע מתחכם ומביא אותנו לחשיבה שאנו כלל לא מסוגלים להתנגד לו. הוא מביא אותנו להבנה שאנחנו עבדים, שאי אפשר להשתנות, שהשגרה היא כל חיינו ואם נשנה אותה העולם יקרוס, שאין לנו שום סיכוי ושהוא המלך שלנו ממש כמו פרעה. הקיבעון והשגרה מחזיקים אותנו כך שלא נצא מהגבולות (מהמיצרים…). לכן לא פלא שכאשר הקדוש ברוך הוא נגלה למשה, שהולך להוציא את ישראל מתוך כל הגבולות והמיצרים, הוא אומר לו "של נעלך מעל רגלך" – תסיר את המנעולים שלך מעל ההרגלים שלך. קודם כל צריך להבין שניתן לצאת מהגבולות, לא לשים מנעולים שייקבעו את ההרגלים שלנו מבלי שנוכל לצאת מהם. אחרי שאנחנו מבינים את זה, נגלה שיש לנו כוח עצום.

ברגע שאנו מסרבים להשלים עם כל הרע מסביבנו ולהתרגל אליו, אנו זוכים להישאר חזקים ולא ליפול בתחבולות היצר הרע. כשכל המכרים שלנו מסביב מחללים שבת, כשהסביבה שלנו מבזה ומזלזלת בכבודם של רבנים חשובים וקדושים, כשכולם מציעים לנו את ה"תרבות" שלהם שהולכת הפוך מדרך התורה, הופך להיות קשה מאוד לא להתרגל ולהישאר עם אמונה. אילו היינו נתקלים בכל זה בבת אחת, היינו מבינים שהעולם השתגע. אבל היצר מתחכם, הוא נותן לנו להתרגל למשהו אחד ורק אז מביא לנו משהו גרוע יותר. כעת מתוך הפרשה, אנו יכולים ללמוד כיצד להתחזק, לשמור על האמונה ולהילחם בחזרה בפרעה ש"רק" רוצה להכביד מעט את העבודה. אם רק נפקח את העיניים להיות עירניים, נציב גבולות ברורים שאותם אסור לאיש לעבור ונגיב לכל ניסיון להחליש אותנו, נוכל לשמור על הדבקות שלנו בבורא, כך שאף אחד לא יוכל להכניס אותנו בחזרה למצריים, ונזכה ללכת בדרך האמת, משוחררים מהרגלים וחולשות.

יוסף לוקח את בניו אל יעקב אביו כדי שיברך אותם. יעקב מניח את יד ימינו על אפריים ואת שמאלו על מנשה. יוסף חושב שמדובר בטעות והוא מסביר ליעקב שמנשה הוא הבכור שצריך להיות תחת יד ימינו. הוא מנסה לתקן את הטעות ולהזיז את ידו, אך יעקב מסביר לו שאין שום טעות. אמנם מנשה הוא הבכור, אך מהשמיים החליטו שאפריים יהיה גדול ממנו.

לפעמים קורה שאנו מגיעים לאחד הצדיקים האמתיים שנמצא בדורנו להתייעצות. כאשר אנו שומעים משהו שונה ממה שרצינו לשמוע, אנו פשוט מתעלמים מדבריו מתוך מחשבה שהוא טעה. לא פעם נבחר לנסות מזלנו אצל רב אחר שאולי יגיד את מה שאנו מצפים לשמוע. צריך להבין שכאשר האדם שנמצא מולנו הוא צדיק אמתי, השכינה מדברת מגרונו. כאשר הוא מדריך אותנו, זוהי למעשה הדרכה שאנו מקבלים מהשמיים. לבחור להתעלם מהדברים זה אומר לבחור לחיות בשקר. מול צדיקים אמתיים צריך להתבטל, אחרת אין לנו שום סיבה ללכת אליהם. ההליכה לצדיקים מבטאת את הרצון שלנו להבין כיצד השם יתברך רוצה שננהג. אם גם ככה אנו לא הולכים לקיים את רצונו, אז עדיף לא ללכת לשם כלל כדי שלא נביא על עצמנו קטרוג. הרי לאחר מכן לא נוכל לומר שלא ידענו שאנו לא נוהגים כשורה…

אילו היינו רואים את יעקב אבינו מולנו באותה תקופה, יתכן מאוד שהיינו חושבים לעצמנו שהוא כבר זקן, אולי הוא לא צלול כל כך, אולי הוא לא הבין מי הבכור ואולי בעצם זו סתם טעות. אבל אם הצדיק ואנחנו חושבים בצורה שונה, אז כנראה שמי שטועה זה אנחנו. הצדיקים לא מסתכלים על איך שהאדם נראה או מה הנסיבות השונות, הם קולעים ישר למטרה מתוך רוח הקודש ששורה עליהם, בלי בלבולים וטעויות.

כמובן שראוי תחילה לבדוק היטב האם האדם איתו אנו מתייעצים הוא צדיק אמתי (ישנם בודדים כאלו). לצערנו ישנם הרבה יותר אנשים שנראים כצדיקים מבחוץ אך בפנימיות אין הרבה. כל הכתוב כאן מתייחס אך ורק לגדולי הדור שהולכים אך ורק בדרכי התורה מתוך יראת שמיים אמתית, והגיעו לדרגה גבוהה בה כל המציאות הגשמית מבוטלת מבחינתם והם רואים מול עיניהם רק רוחניות טהורה. אליהם ראוי לכל אחד מאיתנו להתבטל ולקבל את דבריהם מתוך הבנה מלאה שזוהי השכינה שמדברת איתנו.

שנזכה בע"ה ללכת בדרכי הצדיקים ולהתקרב לשם יתברך מתוך מעשינו הפשוטים.

נתאר לעצמנו איך אנחנו הינו מגיבים במצב כזה: האחים שלנו מנסים להרוג אותנו, לבסוף הם מחליטים רק להיפטר מאיתנו ומוכרים אותנו להיות עבדים במצרים. שם העניינים מסתבכים ואנו מוצאים את עצמנו בבית הסוהר למשך 12 שנה. קרוב לוודאי שהיינו אוסרים אותם, מענישים אותם בצורה כלשהי, לא מדברים איתם יותר או לכל הפחות שומרים על כעס וטינה בלב או מזכירים להם שהם היו לא בסדר ולו רק בצורה עקיפה. למרבה הפלא יוסף מתעלה מעל כל היגיון טבעי ואנושי. לא רק שהוא לא מגיב בכעס, אלא אפילו לא רוצה שהאחים יצטערו מעט. כאשר האחים נבהלים מפניו הוא מיד דואג להרגיע אותם ולבקש מהם "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם", הוא מסביר שהשם גלגל את העניינים ושלח אותו כדי שיוכלו לשרוד את שנות הרעב, הכל לטובה. לפי הסיפור של יוסף האחים בכלל לא אשמים ולא עשו שום דבר לא בסדר, את הכל השם עשה כך שיהיה טוב לכולם.

כמה עבודה עצמית על המידות דרושה כדי להגיע למצב דומה לזה של יוסף. כל אחד מאיתנו שינסה לחשוב מעט על המכרים שלו יוכל להיזכר בנקודות לא כל כך טובות שמעט הכעיסו אותנו. כל אחד יוכל להרגיש קצת כעס על דברים שונים שלא הסתדרו לו. כל אחד נושא מטען על אנשים שונים שקלקלו והרסו לו תכנונים שונים שיכלו להביא אותו למקום טוב יותר. אצל חלקנו הדבר מתבטא בכעסים חיצוניים וסכסוכים עם אנשים, אצל אחרים הדברים מופנמים יותר ונמצאים בעקיצות הקטנות שמתחת לפני השטח, לפעמים אנחנו אפילו יכולים להיות החברים הכי טובים של מישהו ובפנים לחוש את הטינה על משהו שעשה.

כעת, מתוך התבוננות בגדולתו של יוסף, שעבד על מדותיו והגיע לדרגות גבוהות מאוד של קדושה, אנו יכולים ללמוד מכך ולחזק את עצמנו לעבוד על מידותינו ולסלוח בלב שלם לכל מי שאי פעם פגע בנו. לא סתם להגיד, אלא באמת להתכוון לכך, שהרי הכל מכוון מאת השם יתברך. כל צער שאי פעם הרגשנו היה מכוון מאת השם, אז מה הטעם לכעוס על בשר ודם ולדמיין שהוא זה שאשם בכעס שלנו? כל אחד בטוח לעצמו שאפשר לסלוח על הכל חוץ מהמקרה הפרטי שלו, שהרי פה הוא באמת לא היה בסדר אז איך אפשר לסלוח? אלא שצריך להתבונן על יוסף הצדיק שסלח על אף כל התלאות והייסורים שעבר בגלל האחים. כמו שהוא סלח על דבר כל כך מכעיס ופוגע, כך גם אנחנו צריכים לסלוח, ובע"ה אולי נזכה מתוך כך לאמונה חזקה כמו של יוסף הצדיק, שתרחיק אותנו מכל רע ותזכה אותנו להצלחה ולקרבת השם.

לאחר שנים שהיה בבית הסוהר המצרי, ליוסף ניתנת הזדמנות פז. הוא עומד מול מלך מצריים, שהיתה המעצמה הגדולה ביותר בעולם, וכעת הוא צריך להוכיח את עצמו כדי לצאת מבית הסוהר. אם מלך מצריים יתרשם ממנו לטובה, אולי הוא אף יזכה לשכר כלשהו או לתפקיד טוב שיסדר אותו. נקודת ההתחלה שלו מצויינת, שהרי פרעה התרשם ממנו ואמר "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו". מהרגע הזה יוסף יכול להרשים את כולם ולהראות לכל מצריים שהוא קדוש וחכם כך שיעלו אותו לגדולה. הוא יכול לעשות מה שכולנו עושים בראיון עבודה או בכל פגישה ראשונה בה אנו רוצים להרשים אדם אחר – להתגאות ולפאר את עצמנו שכולם יראו את הכוח והחשיבות שלנו. אך למרבה הפלא יוסף עונה לו את התשובה ההפוכה בדיוק: "בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה". במלים פשוטות יותר, יוסף אומר לפרעה שהוא סתם חוליה קטנה ולא נצרכת, מי שבאמת יעזור לפרעה זה אלוקים. אבל מי שבאמת מסובב את העולם זהו השם יתברך, לכן לא פלא שיסף מוצא חן בעיני כל מצריים ומהר מאוד הוא הופך להיות השליט על כולם.

כאשר ישנה אינטראקציה בינינו לבין אנשים אחרים, אנו נעשה הכל כדי להעלות את ערכינו בפניהם. חשוב לנו שיאהבו אותנו, שיחשבו עלינו דברים טובים, שיעריכו ויעריצו, שיקנאו וירצו להיות כמונו, שנהיה מעל כולם. אבל באופן מפתיע חז"ל מספרים לנו שהרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו. כאשר האדם מתגאה זהו סוג של כפירה. הרי על מה בכלל יש לנו להתגאות? אם אנו מצליחים יותר מאחרים, זה כי השם נתן לנו הצלחה. אם אנו יפים יותר, זה כי השם נתן לנו יופי. כוח, חכמה, עושר או כל דבר אחר, הכל בידי השם יתברך. אז אם השם החליט שזה יהיה חכם וההוא יהיה טיפש, האם יש לנו בכלל זכות להתגאות ולחשוב שאנחנו מעל האחרים? השם בקלות יכול לסובב את העולם כך שאותו יוסף שהיה בבית האסורים של המקום הטמא ביותר עלי אדמות באשמת אונס כעבד עברי בזוי, יהפוך להיות מלך ושליט על כל מצריים ועל כל העולם. הוא גם בקלות יכול לסובב את העולם לכיוון ההפוך בו האדם המצליח שכולם מעריצים מאבד הכל ומסיים זרוק ליד פחי זבל. כל מה ששייך לנו, שייך למעשה לקדוש ברוך הוא וניתן לנו בהשאלה. לכן יוסף זוכר זאת ומתוך ענווה אומר לפרעה ועבדיו שכל השבחים שלהם אינם מגיעים לו, אלא לאלוקים, שהוא בעל הכוח האמתי. דווקא אותה ענווה מתוך אמונה בבורא יתברך היא זו שמביאה את הגאולה של יוסף, ומאוחר יותר גם של משפחתו.

פרשת וישב מספרת לנו שני סיפורים עיקריים של גדולי עולם שנמצאים בשפל המדרגה, ואיכשהו מסתבר בסוף שדווקא מתוך הנפילה הזו הם צומחים לגדולה שלהם. הסיפור הראשון הוא על יוסף שנמכר להיות עבד במצרים, משם מכניסים אותו לבית הסוהר של מצרים שזהו שיא השיאים של הטומאה והזוהמה. איכשהו השם מסובב שדווקא מתוך המקום הכי שפל, יוסף מקבל את ההזדמנות לנסוק מעלה ולהפוך למלך מצרים (בפרשה הבאה…), כך הוא יכול לכלכל את משפחתו בשנות הרעב. הסיפור השני הוא על יהודה שיורד מגדולתו לאחר שהאחים מצטערים על מכירת יוסף, והוא עובר לגור בריחוק מאחיו. לאחר מכן הוא מוציא להורג את תמר כלתו על שזנתה, ותוך כדי כך נודע לו שהריונה הוא ממנו. הוא מודה שטעה ומבטל את ההוצאה להורג, אפילו שזה בוודאי דבר שמבייש אותו לעיני כולם. בהמשך אנו רואים שדווקא מתוך הדבר הזה יוצא זרע המלוכה ודוד המלך. מעניין ששני הסיפורים הם בסיס צמיחתם של שני המשיחים ביהדות, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. הכל התחיל מהתחתית, מאותו מקום בו רבים נוהגים להתייאש ולחשוב שאין סיכוי שיהיה טוב יותר.

כולנו מגיעים למצבים האלו שאנו מרגישים שהעולם נופל עלינו ואין לנו כל סיכוי לקום. לכולנו זמני צער ועצבות שמייאשים אותנו ולא מאפשרים לנו אפילו לקוות שאולי יש סיכוי קלוש שיהיה טוב יותר… אבל צריך לזכור שהשם אוהב את כולנו ומתוך מצבים שכאלו יכול לצאת המשיח. הגאולה במצרים הגיעה דווקא כשכולם היו בטוחים שאין כל תקווה, דווקא כשכולם היו בשיא התחתית. ראוי לכולנו ללמוד מיוסף ויהודה. תארו לעצמכם מה חשב יוסף שניה לפני שבאו להוציא אותו מבית הסוהר, כנראה שחשב לעצמו שהוא הולך להיות שם עד סוף ימיו מבלי אפשרות לצאת. תארו לכם מה יהודה חשב באותו רגע שהיה צריך להודות מול כולם שכלתו בהריון ממנו, במצב שכזה לא היינו יודעים איפה לקבור את עצמנו. אבל אנו רואים שכל זה היה כדאי, ומתוך כל זה יצא רק טוב. גם אם התפללנו אלפי תפילות בהרגשה שאין מענה, אולי דווקא התפילה הבאה היא זו שתביא את השינוי. גם אם ניסינו את כל הדרכים האפשריות, הקדוש ברוך הוא יכול להמציא לנו דרך חדשה שכלל לא חשבנו עליה. גם אם אנו בטוחים שאין אפילו סיכוי אחד קלוש לצאת מהמקום בו אנו נמצאים, תשועת השם כהרף עין. שנזכה ללמוד מהפרשה ונזכור שתמיד יש תקווה, ושהשם יתברך מסובב את כל העולם כדי שנזכה לגאולה השלמה.

חנוכה זהו זמן שכולנו בקלות מתחברים אליו. כבר חודש לפני כן אנו מתחילים לאכול את הסופגניות, בכל ערב אנו עורכים טקס הדלקת נרות עם כל המשפחה, הילדים משחקים בסביבון ולא קשה להכנס למצב רוח של חג שישמח את כולנו. הבעיה הגדולה שלנו היא שחוץ מלאכול לביבות ולסובב סביבונים, שכחנו שיש מהות אמתית לימים המיוחדים האלו של החנוכה. מהות רוחנית שאנו לא שמים לב איך אנו דורכים עליה וחיים את חיינו בסתירה מוחלטת לכל מה שחנוכה מסמל.

אז מה בכלל אנחנו חוגגים?

כדאי להבין שימי החנוכה מסמלים את הרוחניות. בהשוואה לפורים למשל, שם הגזירה היתה על הגוף ורצו להשמיד אותנו ממש, בחנוכה היוונים דווקא מאוד רצו לתת לנו לחיות ואפילו חיים טובים עם השכלה, משכורת לא רעה ותנאים מצויינים. הגזירה בחנוכה היתה על הרוחניות, הם היו מוכנים לתת לנו כבוד ומעמד, ובלבד שנצטרף אליהם ונעזוב את התורה הקדושה. לכן גם מצוות היום שונות במהותן זו מזו. בעוד שבפורים אנו מצווים על משלוח מנות, מתנות לאביונים וקיום סעודה, שכולן בעצם מצוות הנוגעות לגשמיות, בחנוכה ההפך הוא הנכון. בחנוכה אין מצווה לערוך סעודה (כן.. הסופגניות הן מנהג נחמד, אבל עדיין לא נחשבות כמצווה), המצווה העיקרית היא הדלקת נרות חנוכה, בהם כידוע אסור להשתמש לשום צורך גשמי, אלא רק לראות את האור הרוחני שיוצא מהם. הנס הגדול בחנוכה היה ניצחון היהודים המעטים והחלשים (בגשמיות) על היוונים החזקים והרבים, אך כל ילד יודע שהסיבה שמדליקים חנוכיה היא דווקא בזכות נס פך השמן, שמבחינה גשמית היינו מסתדרים מצויין בלעדיו, אך מבחינה רוחנית זהו נס עצום שמראה את אהבת הבורא אלינו. ניתן לראות בבירור שהעיקר פה זה הרוחניות.

חנוכה מייצג למעשה את התגברות האור על החושך. לא מדובר על אור גשמי שאנו מדליקים בלחיצת כפתור, אלא אור רוחני שמסמל את הקירבה שלנו אל השם יתברך. מדובר על שמירת התורה, היהדות וכל המהות הרוחנית שלנו מול כל העולם שרוצה להעלים את כל זה. מדובר על מלחמה מול היוונים שסוגדים לגוף, עורכים אולימפיאדות בעירום, מטפחים פסלים ואלילים, מלמדים פילוסופיה ללא כל בסיס, מתירים את הרסן מול התאוות וזורקים את כל הערכים ההומניים שמפריעים בדרכם לפח. לכל הזוהמה הזו הם קוראים בשם המפוצץ "נאורות", מה שאוטומטית מביא את כולם למסקנה שאם הם נאורים, חכמים וחדשנים, אז אלפי שנים של חיות אמתית מבפנים עם תורה קדושה ואמונה מוצקה נחשבים בוודאי למיושנים, כובלים ומציקים. לכן לא מעט יהודים התיוונו לצערנו ונבלעו בתוך ה"תרבות" של יוון ללא כל זכר. אך עם כל זאת, ניצחנו במלחמה הרוחנית. האור ניצח את החושך, התורה הקדושה והנצחית ניצחה את הבלי הפילוסופיה הלא מבוססת, הקדושה והטהרה ניצחו את התאוות הבהמיות. את כל זה בעצם אנחנו חוגגים בתוך שמונת ימי החנוכה הנפלאים והמרוממים.

איפה אנחנו ואיפה חנוכה?

יותר מ2,000 שנה לאחר מכן, אנו נמצאים כאן ומדליקים נרות חנוכה במשך שמונה ימים, לזכר הנסים שהתרחשו שבזכותם בעצם שמרנו על יהדותנו עד היום. לא מעט מעצמות ענקיות קמו לפני ואחרי היוונים, אין אחת מהן שויתרה על הרצון הגדול לחסל אותנו, ועם כל זאת כולם נפלו ללא זכר בעוד שאנחנו חיים וקיימים עד היום. בעוד שחוקי העולם ה"נאורים" אומרים שישנה הברירה הטבעית בה החזק שורד, עם ישראל מראה לכל העולם איך לעם החלש ביותר אולי, ישנו הכוח הרוחני הגדול ביותר והוא מנפץ את התאוריות של כולם עם כושר השרידה שלו.

אבל בעוד שאנו מדליקים את נרות החנוכה, לא שמנו לב לתרבות היוונית שנכנסה אלינו בלי שנרגיש בכך. אבותינו הקריבו את חייהם כדי לשמור על התורה הקדושה, ואנחנו מוותרים עליה מרצון. אבותינו נרצחו כי לא הסכימו ל"תרבות" היוונית של חיי הוללות ותאוות, ואנחנו רודפים אחריהם ללא הרף. אבותינו נהרגו על קידוש השם כדי לא לאכול טריפות, ואנחנו מחכים בתור בסופר כדי לשלם על בשר לבן. אנו מדליקים נרות חנוכה טהורים וקדושים, אך לא יודעים בכלל מה זו טהרת המשפחה ומהי קדושה של יהודי. חוגגים את נס פך השמן בו הדליקו את המנורה בבית המקדש, ושניה לאחר מכן מחללים את השבת. אנו חוגגים את ניצחון האור על החושך, אך מתמכרים לתרבות היוונית החשוכה שם סוגדים לחיצוניות ואין כלום בפנים. כל מה שאנו מכנים היום בשם "תרבות" זה כל מה שנלחמנו נגדו אז בימי יוון. איך הגענו למצב בו אנו רומסים את כל העקרונות שאבותינו הקריבו את חייהם למענם? איך יתכן שעברנו שואות ואינקוויזיציות מכל עם אפשרי כדי לשמור על התורה, והיום אנו זורקים את הכל והופכים להיות כמו יוונים מרצוננו החופשי? ספורט, תיאטרון, טלוויזיה וכל שאר מרכיבי ה"תרבות" שלנו התחילו שם ביוון. אנחנו מסוגלים לצפות במשחקי כדורגל, להעריץ את השחקנים, לצרוח עד לשמיים על כל גול שנכנס והכל זה חיצוני בדיוק כמו שיוון המציאה. אם נתבונן על פנימיות הדברים נגלה שאין שם כלום, חוץ מאנשים שרודפים אחרי כדור שלא מביא תועלת לאף אחד, למטרת בזבוז זמן בלבד. נהנים מהטלוויזיה, נהנים מהעיתונים, נהנים מהצגות… אבל הכל חיצוני וריק מתוכן, להעביר את הזמן ללא כל מהות פנימית, בדיוק כמו כל מה שנלחמנו נגדו.

אם תשאלו אדם אם הוא יודע מהי תכלית חייו ובשביל מה הוא בכלל חי, הוא בוודאי יענה לכם שאין לו זמן לשאלות כאלו. שהרי השאלה הזו עמוקה ופנימית ועלולה להשפיע על כל חייו, והוא מצדו ממהר לעסוק בהבלי העולם החיצוניים שלא יתנו לו דבר. הרי יש טלוויזיה, יש מועדונים, יש תאוות, יש תרבות יוונית שלמה בחוץ. אז למי יש זמן להתעסק עם דברים פנימיים שבאמת חשובים?

כשאנו שומעים על המתיוונים, אנו מבינים שזה לגנאי. כולנו אוהבים מאוד את המכבים שניצחו את היוונים. אך צריך להבין שאותם מתיוונים לא עשו דברים שונים ממה שאנו עושים היום. הם פשוט הכניסו את התרבות היוונית לחיים שלהם, בדיוק כמו שאנו עושים היום. את המכבים ששומרים באדיקות על דתם ולא מוכנים לשום פשרות בקשר לתורה ולרוחניות קשה מאוד היום למצוא.

לכן חשוב לכולנו לזכור ולדעת מה באמת התרחש שם, על מה בכלל אנחנו חוגגים את חנוכה, ומהי המהות הפנימית שאותה אנו צריכים לקבל וללמוד מהימים הקדושים האלו. העם היהודי הקדוש מתבונן פנימה אל מהות הדברים, ומחפש את העומק והמשמעות האמתית של הדברים. בניגוד ליוונים שסוגדים לחיצוניות הריקנית, המסע של היהודי הוא פנימה אל תוך הנשמה שלו שמכניסה את החיות והתכלית לחיים. ראוי לכל אחד מאיתנו לזכור זאת, ולבדוק היטב שהוא מסיר מעליו כל טיפת התיוונות, כך שנוכל להישאר עם רוחני וקדוש שזוכה לנסים מהשם יתברך, לרוחניות וטהרה אמתית, ולחיים של פנימיות ומשמעות.