רבי חייא פתח "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד". מהו "פִּזַּר"? כמו שכתוב "יֵשׁ מְפַזֵּר, וְנוֹסָף עוֹד". יכול (לומר) פִּזוּר סתם? לכך הוא אומר "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים". כיוון שנתן לאביונים הפיזור הוא טוב. ומהו "וְנוֹסָף עוֹד"? אלא נוסף בכל, נוסף (לו) עושר ונוסף עוד בחיים.
אמר רבי יהודה, הכתוב מעיד, שכל מי שנותן לעניים, נתעורר עץ החיים להוסיף חיים, ואז נמצא חיים ושמחה למעלה. והאיש שגרם זה, בשעה שנצרכת לו ישועה, עץ החיים ההוא קיים עליו, ולפיכך כתוב "צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד", עומדת על האדם להזמין לו קיום וחיים, כמו שהוא נתן כך נותנים לו.
רבי יהודה פתח "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ". בוא וראה, אשרי חלקו של האדם כאשר עני נִקְרה (מזדמן) אליו, שזה העני, מתנת הקב"ה היא, ששלח לו. מי שמקבל מתנה זו בסבר פנים יפות, אשרי חלקו. בוא וראה, מי שחס על העני ומשיב לו נפשו (בעזרה, כסף או מזון), מעלה עליו הקב"ה כאילו ברא את נפשו ממש. ועל כן אברהם, שהיה מרחם על בני העולם, העלה עליו הקב"ה כאילו הוא בראם, וזה שכתוב "וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן".
דבר אחר, "הֲלוֹא פָרֹס", שצריך לחתוך חתיכות לפניו כדי שלא יבוש, ויפרוס לפניו בעין טובה. "לַחְמֶךָ" – "לחם" לא כתוב אלא "לחמך", זה שהוא משלך, מממונך ולא של גזל, ולא של עושק, ולא של גניבה, שאם כן אין זה זכות, אלא אוי לו שבא להזכיר לו חטאיו (שאותו עני המבקש מאותו אדם שגוזל, בא למעשה להזכיר לו שהכסף שהוא עומד לתת לו הוא של גזל…).
אמר רבי שמעון, בזמן שהנשמה יוצאת מהעולם, צריכה לעבור בנהר דינור, הנמשך ויוצא ולטבול שם (על מנת לנקותה מן הדינים שנדבקו אליה במשך חייה בארץ), ומי הוא אשר יקום שם ויעבור בלי פחד, כמו שכתוב "מִי-יַעֲלֶה בְהַר-ה' ". ושנמת הזכאי עוברת בלי פחד, ומי שעמלו בצדקה בעולם הזה ונותן מממונו לצדקה, הוא עובר במקום ההוא ואינו נתיירא, וכרוז קורא לה לאותה הנשמה "וְעִנִּתִךְ, לא אֲעַנֵּךְ עוֹד", ומי שזוכה לעבור בנהר הזה אין לו דין יותר כלל. (בהעלותך, דף קנ"ג)
שם הכותב: "אור הזוהר"
