בע"ה נעשה ונצליח. היום ח׳ בשבט ה׳תשע״ט

מה עושים עם נער בעייתי עם בעיות ריכוז ומשמעת שעזב את הישיבה ורוצה לחפש עבודה?

מאת רוני פיזנטי | כ״ה בתשרי ה׳תשע״ה |

קודם כל חשוב להבהיר שצריך לשקול היטב כל צעד שעושים ולא סתם להקשיב להצעות שנותנים. אני אשתדל לומר את הדברים שנראים לי לפי ההשקפה שלי, אבל כמובן שצריך לעשות את השיקולים שלכם לפי המצב הספציפי וכל התנאים מסביב.

בחינוך אין משהו מוגדר, לכן שלמה המלך אומר חנוך לנער על פי דרכו. כי צריך להבין את נפש הנער ועל פי שורש נשמתו לתת לו את החינוך האישי שמתאים לו. ישנם ילדים רגישים יותר, ישנם כאלו שנלחצים בקלות, ישנם כאלו שזקוקים למחמאות, ישנם כאלו שזקוקים למשמעת נוקשה יותר… את זה צריך לנסות לזהות בילד ועל פי זה לקבל החלטות.

צריך לדעת שחינוך לנוער זה לא כמו חינוך לילדים קטנים יותר. נער בגיל ההתבגרות כבר מקבל עצמאות, יש לו תפיסת חיים, יש לו השפעה גדולה מהסביבה והחברים והוא מרגיש בוגר מספיק כדי ללכת בדרך שנראית לו מבלי להקשיב לאחרים. לכן חשוב לזכור שבגיל הזה לא כדאי לחנך בצורה קשה, לא שייך כל כך לתת עונשים או לאסור דברים מהסיבה הפשוטה שהנער ככל הנראה כלל לא יקשיב לנו וירצה למרוד ולהתרחק מהדרך שלנו. במיוחד אם התרגל לא להקשיב להורים מגיל צעיר יותר, קשה מאוד לשנות הרגלים ולהתחיל לחנך בגיל מאוחר. זה כמו שאנחנו בעצמנו לא נקשיב לאחרים שרוצים לחנך אותנו כאשר זה מתנגש עם הרצונות שלנו, כי יש לנו כבר תפיסת חיים משלנו.

הדרך הטובה ביותר לדעתי היא לנסות להפוך לחברים של הנער ולהתקרב אליו. לתת לו הרגשה טובה איתנו. שירגיש איתנו נוח, שיוכל להיפתח, שיספר לנו דברים, שיהיה אולי איזה משחק משותף שהוא אוהב שמיוחד לנו, או ארוחה משותפת כיפית. אם למשל הוא יודע שפעם בשבוע הוא הולך עם אבא שלו לאכול פיצה או המבורגר באיזה מקום, אז הוא ירגיש נוח איתנו ולא ירצה להתרחק.

הרבה פעמים אני שומע על ריחוק של נערים מההורים בגלל שמצאו ברחוב דברים שלא הצליחו למצוא במסגרת (ישיבה למשל) או בבית. דוגמה קלסית היא ילד שלא מצליח בלימודים, או שיש לו בעיית ריכוז, ואז כולם באים אליו בטענות, דורשים ממנו ומחפשים הישגים. כועסים עליו שהוא לא מצליח לשבת וללמוד בלי לעשות בלגן, ואז הוא נמצא בבעיה פנימית. מצד אחד הוא מרגיש לא מוצלח כי הוא לא מצליח לרצות את הסביבה, ומצד שני הוא לא מסוגל אחרת, כי אלו החיים שהוא מכיר (ילד עם בעיית ריכוז בוודאי לא עושה בכוונה). מתוך העומס שיש על הכתפיים שלו והלחץ הכבד, הוא לפעמים חס ושלום מרגיש צורך לפרוק עול.

לדעתי הדרך היחידה להגיע ללבו היא להתקרב אליו. לתת לו הרגשה של שמחה לידנו. שאנחנו אוהבים אותו כמו שהוא בלי שום תנאים. לא צריך להיות תלמיד חכם או מוצלח כדי להיות הבן שלנו. כך הוא לא ירגיש צורך להתגונן ואז יוכל להיפתח אלינו יותר ונוכל יותר להשפיע עליו. הוא ירצה לשמוע את העצות שלנו לחיים ויעריך אותנו יותר.

אני אישית הייתי מנסה להראות לו שאני מקבל אותו כפי שהוא, וגם אם הוא רוצה לעבוד, זה בסדר לדעתי, שהרי אי אפשר לצפות מכולם להיות תלמידי חכמים שתורתם אמנותם. מה שיותר חשוב זה יראת שמיים ואמונה. הכי חשוב זה להשאיר אותו קרוב כדי שלא נאבד את ההשפעה עליו, גם אם זה אומר לוותר על לימוד בישיבה ולצאת לעבוד. עדיף להיות קרובים ומדי פעם לתת לו מסרים חיובים שהוא יידע שיש לו משענת ותמיכה מצדנו וכך נוכל להשפיע עליו לטובה, מאשר שחס ושלום יתרחק, יתדבק לחברה לא טובה ויוכל להגיע למקומות הרבה פחות טובים. בע״ה אח״כ אפשר תמיד לנסות להשפיע בעדינות ובנחת שאולי ימשיך ללמוד בישיבה, ואם הקשר בינינו יהיה מספיק טוב, אולי הוא גם יסכים לשמוע לנו בעניין הזה.

הכי חשוב כמובן זה הרבה תפילות מעומק הלב שהן אלו שמחוללות את השינוי העיקרי.

Print Friendly, PDF & Email

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צור קשר | הלכות מתחלפות לבעלי אתרים | ספר חינם להורדה