בע"ה נעשה ונצליח. היום ט״ז במרחשון ה׳תש״פ

החוסר מלמד על מה שיש – פרשת ויקהל

מאת רוני פיזנטי | כ״ג באדר א׳ ה׳תשע״ט |

פרשת ויקהל מתארת את הבאת הדברים שהיו דרושים לבניית המשכן על ידי העם. ולבסוף מרוב השפע הגדול, היה צריך להוציא קול במחנה שיפסיקו לעשות מלאכות לתרומת הקודש, כיוון שכבר היה יותר מדי, הרבה מעבר למה שהיו צריכים.

ואז כתוב “ויכלא העם מהביא” (שמות לו, ו). ולכאורה צריך להתעכב על הלשון הזו, שלא נאמר בפשטות שהעם הפסיקו להביא, אלא שהם נכלאו, ומשמע שזה היה עבורם כמו כלא ממש. שכאילו הם מצדם המשיכו להביא ורק שעצרו אותם בכוח, שכלאו אותם באונס ולכן הפסיקו רק מתוך חוסר ברירה.

ומעניין שדווקא אותו ביטוי שמתאר שהפסיקו להביא, הוא זה שמלמד אותנו על הרצון העז שכן היה להם להביא. שממנו לומדים כמה השתוקקו להמשיך לתרום ורק שאילצו אותם בעל כרחם להפסיק וכאילו שכלאו אותם.

ואם למשל היו נותנים להם להמשיך להביא ולא עוצרים אותם, אז לא היינו יודעים עד כמה באמת רצו להביא. ואולי אפילו הם עצמם לא היו יודעים עד כמה הם רוצים להביא. שהרי אולי הרגישו הכרח, אולי לא היה להם נעים, אולי חשו הכרת הטוב וכו’, ואז אולי הביאו תרומה מתוך אילוץ ולא בלב שלם.

לפעמים אדם עושה דבר כלשהו מתוך הרגל, למרות שאינו מודע לחשיבות של אותו עניין. אבל כאשר לא אפשרו להם להמשיך, אז פתאום הם עצרו לחשוב ולהרגיש, ואז יכלו לחוש ממש כמה הם רוצים להמשיך לתרום למשכן. דווקא המניעה היא שנתנה גילוי לרצון האמתי, עד כמה באמת רצו לתרום מכל הלב עד שלא היו מוכנים להפסיק והרגישו כמו בכלא.

היתרון שבחוסר

ויוצא שדווקא החוסר הוא שמלמד על מה שיש. שידוע למשל שדווקא כאשר ישנו חיסרון, אז האדם מעריך את הדבר שהיה לו קודם לכן. שעצם החיסרון שנולד בו הוא שגורם לו להסתכל על מה שכן היה לו בעבר ולהעריך אותו. כשאדם מאבד או מפסיד משהו, אז הוא פתאום מתגעגע ומעריך את מה שקודם לכן ראה כמובן מאליו וחסר הערכה.

ומכאן נוכל ללמוד שאם אדם רוצה לדעת עד כמה הוא מעריך עניין מסוים, עליו לבדוק כיצד הוא מצליח להסתדר בלעדיו. וכמו שיש כאלו שמכורים לכל מיני תאוות למיניהן, ואומרים לכולם שזה סתם בשביל הכיף והם יכולים להפסיק בכל רגע.

אבל אם ייקחו להם את אותה תאווה, הם ישתגעו ויתחילו לטפס על הקירות. ואז הם יוכלו להבין עד כמה הם משועבדים לסיגריות, לטלפונים, לחטיפים, לסרטים ולכל שאר התאוות שהם חשבו שהם יצליחו להסתדר בלעדיהם בקלות. דווקא החוסר והמניעה הם שמגלים את חשיבות הדבר אצלנו.

וכמו למשל שאדם יכול לבחון עד כמה הוא אוהב את אשתו על ידי הסתכלות על זמני ההרחקות שביניהם. שכאשר בני הזוג מצויים יחד והכל מותר, אז קשה להעריך וחלק גדול מהיחסים מושתת על תאווה בהמית. אבל כאשר ישנו ריחוק בין בני הזוג, אז מתגעגעים והיחסים מבוססים על דיבור ורגש פנימי.

וכך גם אפשר להשתמש בזה בתור מדד לרמה הרוחנית של האדם. שהוא יכול ללמוד דברים עצומים על הנפש הפנימית שלו. שעל פי החיסרון שנולד בו בעניין רוחני כלשהו, הוא יכול ללמוד על המקום שהיה באמת אוחז בו קודם לכן. מתוך הסתכלות על זמני המניעות, אפשר לבחון את עבודת השם האמתית שלנו.

כאשר האדם בחוסר אז האמת מתגלה ואז הוא כבר לא יכול לשקר לעצמו. שכאשר מצויים בעניין מסוים ודשים בו, אז מתרגלים, החושים כהים ובמידה מסוימת מפסיקים לחשוב. אבל כאשר ישנן מניעות ואילוצים, אז מגלים עד כמה באמת אנו עובדים את השם.

ואז פתאום אדם נאנס ולא יכול לקיים איזו מצווה שרצה, או שהוא הרגיש שלא התפלל כראוי, או שהוא מתחרט על דברים לא טובים שעשה בעבר, והוא רואה את כל זה כדבר שלילי. אבל באמת זהו מדד עבורו, שלפי זה הוא יודע כמה הוא עובד את השם.

שאם הוא באמת מצטער שלא כיוון יותר בתפילה או שלא קיים איזו מצווה, אז זה אומר שעבודת השם שלו היא נפלאה עד שכל רצונו הוא לעבוד את השם וכל מה שמעכב אותו מכך מצער אותו מאוד. אבל אם הוא לוקח את זה כדבר של מה בכך, שאמנם הוא מתחרט על חטאי העבר, אבל הוא לא חושב שזה כל כך נורא, אז ממילא יש לו עוד הרבה על מה לעבוד כדי לשפר את עבודת השם שלו.

מתוך האונס מתגלה הרצון

התורה הקדושה נותנת לנו דרך חיים של ממש. מעבר למצוות הברורות ישנן גם הלכות והנהגות שונות, מוסר ודרך עבודה, ואפילו מעין דרך מחשבה פנימית שמשפיעה על כל תפיסת החיים.

אלא שלפעמים האדם מגיע לנקודות מסוימות בו הוא מתקשה ליישם את הדברים. לפעמים הדברים מסובכים מדי, לפעמים זה כלל לא באפשרותו, לפעמים יש דברים אחרים שמתנגשים וכו’. וכך האדם מגיע למצב בו לכאורה אין לו אפשרות לקיים את רצון השם.

ואמנם צריך לדעת שכאשר הדבר נמצא מעבר ליכולת של האדם, אז ממילא זה נחשב לאונס ואין עליו טענה. ואמנם הוא חושב שהוא לא מקיים את רצון השם, אבל באמת זהו עצם רצונו של השם, שאותו אדם לא יצליח לקיים את המצווה מתוך האונס שאירע לו, הכל בהשגחה פרטית מכוונת.

וכמו למשל שאם אדם נתקע עם הרכב בדרך לשיעור תורה ונבצר ממנו להגיע, אז מובן הדבר שזה רצון השם שהוא לא יגיע לשיעור תורה מסיבות עליונות וחשבונות שמיים שאינם מובנים לנו. או שאם אדם רוצה לקיים איזו מצווה ואז הוא מגלה שאותה מצווה כבר נעשתה על ידי מישהו אחר וכעת כבר אין צורך לעשותה, אז מובן שזה היה מכוון משמיים בהשגחה פרטית.

אלא שמכל מקום על האדם לפשפש במעשיו לעומק, שאם משמיים מנעו ממנו לקיים את המצווה או ללכת בדרך ההנהגה הטובה והרצויה יותר, אז כנראה שישנה איזו נקודה פנימית בתוכו שאינה מתוקנת מספיק ועליו לעבוד עליה. שיש איזו הפרעה וחציצה שמונעת מהאור העליון להיכנס אליו בצורה חלקה ללא שום טרדות והפרעות.

ואז אם האדם מבין שיש לו איזו הפרעה כזו, אז ממילא עליו להרגיש צער על הריחוק הזה שיש לו מהשם יתברך. וכמו שיש מצווה להצטער על חרבן בית המקדש בעשיית תיקון חצות, ארבע תעניות וכו’. שאם אדם לא מצטער על החוסר הזה, זה מראה שהוא לא עובד את השם כראוי ועליו להשתפר בכך.

לכן דווקא החוסר נותן לנו מדד למיקום הרוחני שלנו. שככל שאדם מצטער על החוסר שיש לו בגילוי האלוקי, ככל שהוא מצטער על הרוחניות שחסרה לו, כך זה אומר שהוא באמת קרוב להשם ורוחני יותר. אבל אם הוא חושב שזה לא נורא כל כך, או שהוא בכלל לא מרגיש את החוסר, אז אדרבה, זה מראה על הריחוק הגדול שלו.

ולא רק שהחוסר מגלה את הרצון הפנימי, אלא שהוא גם מפעיל ומחזק את הרצון הפנימי. שאדם יכול להתפלל במשך עשרים שנה במניין בלי לפספס אפילו תפילה אחת. ואז פתאום יגיע יום אחד שיהיה חולה ולא תהיה לו אפשרות ללכת להתפלל. ואמנם זה יצער אותו, אבל יותר מכל זה יחזק את הרצון שלו.

שכך הוא יכול להתגעגע ולייקר את עניין התפילה. מרוב הצער שהוא חש, הוא מחזק את הרצון והכיסופים הפנימיים שלו. שלאחר שיבריא ויחזור להתפלל, התפילה שלו כבר לא תהיה אותו דבר כמו עשרים השנים האחרונות, אלא שהוא ירגיש עוד יותר עילוי.

שמתוך החוסר הוא לומד להעריך את הדבר, ואז הוא יותר מייקר את ערכה של התפילה. וכך הוא משקיע בזה יותר ויהיה מוכן למסור נפש יותר. וכל זה מביא אותו לדרגה רוחניות גבוהה יותר.

ניסיון המניעה הרוחנית

ולפעמים משמיים נותנים לאדם את הניסיון הזה בצורה מכוונת, שמונעים ממנו ללכת בדרך השם כדי לבחון את התגובה שלו. ולפעמים התגובה הזו מציגה את נבכי הלב הפנימיים ואת יראת השמיים האמתית של האדם. היא נותנת מדד לנקודת האמת הפנימית שבו האדם אוחז.

וכמו למשל שעשרות אנשים מתכנסים מדי שבוע לקיים שיעור תורה מסוים, ואז באחד הימים מודיעים להם שבעקבות אילוץ מסוים, באופן חד פעמי בית המדרש יהיה סגור ולא תהיה אפשרות לקיים את השיעור.

וכך כל אותם עשרות אנשים מוצאים עצמם עם שיעור מבוטל, וגם עם שעה פנויה נוספת לשבוע הקרוב. אבל למרות שכל זה משותף לכולם, מכל מקום ההבדל בין התגובות הפנימיות שמתרחשות אצל כל אחד ממשתתפי השיעור הוא עצום ושונה לחלוטין מאדם לאדם.

שיש אחד ששומע שהשיעור התבטל, והוא מתמלא בשמחה. כי בדיוק רצה לנסוע לאיזה מקום ולא יכל בגלל אותו שיעור, וכעת פינו לו את הזמן. ויש אחר שלא כל כך אכפת לו, והוא חושב לעצמו שאם אין שיעור אז אולי ילך לעשות קניות.

ואמנם ברור הדבר שאותם אנשים אוהבים את השיעור, שאם לא כן אז מראש לא היו באים אליו. אלא שמכל מקום זה קצת טורח עבורם ורק שיש להם מעין מחויבות לאותו שיעור. שהתרגלו להגיע לשיעור ואולי גם לא נעים להם לא לבוא.

ואז ממילא כאשר מישהו אחר מסיר מעליהם את המחויבות, שאומרים להם שהשיעור מבוטל ואז זה כבר בגדר אונס והם כאילו פטורים, אז הם חושבים שהם עצמם עשו את ההשתדלות שלהם וכעת הם אנוסים וממילא יכולים לשמוח ולמלא את הזמן שלהם בדברים אחרים.

וכמובן שאותם אנשים לא יתחילו לספר לחבריהם כמה הם שמחים שהשיעור התבטל, ולפעמים אפילו הם עצמם לא יבינו שזה מה שהם מרגישים מבפנים. אבל אדם שינסה להיות אמתי עם עצמו, יצליח לבחון עד כמה ביטול השיעור נגע בו והשפיע עליו.

ויש אדם אחר ששומע את הדבר ומתעצב לעצמו, שהוא חושב שחבל על ביטול השיעור, אבל מכל מקום הוא חוזר לעצמו די מהר ומוצא מה לעשות עם הזמן הפנוי. ויש אחר שמצטער עוד יותר על ביטול השיעור ואפילו מנסה לבדוק אולי בכל זאת אפשר כן לקיים את השיעור בדרך כלשהי, וגם אם לא, הוא משתדל ללמוד בעצמו ולהשלים את השעה הזו שחסרה לו.

ויש אדם שלוקח את כל זה אחרת לגמרי. שהוא ממש מצטער בכל לבו ובעומק נפשו, שהוא מרגיש שזה דבר נורא ממש. הוא מתחיל לעשות חשבון נפש עם עצמו, מדוע משמיים מנעו ממנו את קיום השיעור. הוא משער בדעתו שזה בעקבות החטאים שלו, שעליו לעשות תשובה, שעליו להשלים את מה שאיבד בכפלי כפליים ואולי יקבל על עצמו משהו וכו’.

ויוצא שכל אותם עשרות אנשים כשהיו מגיעים לשיעור באופן קבוע, היו פחות או יותר כולם שווים ביניהם, שכולם הגיעו במסירות נפש ובהתמדה. אבל כאשר מנעו מהם להגיע, דווקא אז נתברר ונתגלה הצד הפנימי יותר שבתוכם. שאז אפשר לבחון כל אדם לעומק, עד כמה הוא באמת אוהב את השיעור וכמה היה מוכן לוותר עבורו. זהו המבחן האמתי.

העיקר הכוונה

וכך לגבי כל המצוות וההנהגות השונות. שלכולם יש מניעות מפעם לפעם, ואותן מניעות בודקות היכן באמת מקומו של האדם. עד כמה הוא אוהב את השם יתברך, עד כמה רוצה להידבק בו, עד כמה הוא מעריך את המצוות.

ולפעמים אותה כוונה פשוטה, חרטה והרגשה פנימית של חוסר, שוות הרבה יותר מעצם קיום המצווה. שישנם המון אנשים שמקיימים מצוות מתוך הכרח, מתוך אינטרסים, מתוך חוסר נעימות, מתוך הרגלים וכו’. ויוצא שעצם קיום המצווה לא מוכיח על יראת שמיים.

ומצד שני יתכן אדם שלא מצליח לקיים מצווה כלשהי או שזה בכלל לא באפשרותו, אבל בתוך פנימיות נפשו הוא נכסף לאותה מצווה והיה מוכן לתת הכל כדי להצליח לקיים אותה. ואותה כוונה נפלאה שווה ליותר מהעניין המעשי של קיום המצווה.

אלא שאדם לא יכול לשקר. הוא אמנם יכול לנסות לרמות את עצמו ולעשות הצגה בפני הסובבים, אבל השם יתברך בוחן ליבות וכליות ויודע היטב את כוונתו הפנימית של האדם אפילו יותר ממה שהוא עצמו יודע.

ולכן אין אפשרות להתרשל ולהתעצל בקיום המצוות מתוך מחשבה שהעיקר זה הכוונה ושכאילו הוא לא צריך להתאמץ, אלא שאדרבה, אז יתגלה שהכוונה הפנימית לקויה מאוד, כיוון שאין לו כלל רצון לקיים מצוות אלא להתחמק מהן.

מובא בתחילת מסכת עבודה זרה, שלעתיד לבוא אומות העולם מבקשים מהשם יתברך הזדמנות נוספת, שייתן להם מצווה ויקיימו אותה, ואז הוא נותן להם מצוות סוכה. ואז הוא מוציא חמה מנרתיקה ומרוב החום הם יוצאים מהסוכה ובועטים בה.

ואז שואלים על כך, שהרי מצטער פטור מהסוכה, וגם ישראל שנמצא בחום גדול מעבר לרגיל בסוכה יכול להיכנס לביתו, ואם כן עשו בצדק שיצאו ומדוע מאשימים אותם? אלא שאמנם היו פטורים מהסוכה ויכלו לצאת, אבל לא היו צריכים לבעוט בה.

ויוצא שההתייחסות למצווה שווה יותר מהמצווה עצמה. שלא כתוב בשום מקום שאסור לבעוט בסוכה, אלא שזה דבר פשוט ומובן. שזה מה שמביע את הרגש הפנימי של האדם. שכאשר אדם נוהג בביזיון עם מצווה מסוימת, אז גם אם יקיים את המצווה היא לא תהיה שווה כל כך הרבה. כי הוא מגלה בדעתו שהוא מזלזל בה. ומצד שני אם יעריך וייקר את המצווה, אז גם אם לא יצליח לקיים אותה זה מכל מקום ייחשב לו לזכות.

כשעושים מצווה צריך לעשות את זה מכל הלב. עד שכאשר מפסיקים את קיום המצווה, מרגישים כמו בכלא. שכאילו עוצרים אותנו מלהמשיך לעשות למרות שאנו רוצים. זה בסדר לצאת מהסוכה, אבל צריך לשבת בבית ולהרגיש כמו בכלא. להצטער על חוסר היכולת שלנו לקיים את המצווה ולעשות רצון השם. להתפלל שיפסיק החום או שייפסק הגשם ולהשתוקק לחזור לסוכה כמה שיותר מהר.

וכך צריכה להיראות כל עבודת השם שלנו. לשמוח מהעליות הרוחניות ולהצטער מהמניעות והחסימות בענייני שמיים. להסתכל על כל מצווה, מידה טובה או מעשה טוב כמו שמסתכלים על זהב ויהלומים. שאם יש לנו הזדמנות להגיע לזה ולבסוף מתגלות מניעות שונות, אז נצטער עליהן מאוד וננסה בכל כוחנו להסיר אותן.

כפי שאדם מתרגש ממש מהדברים הגשמיים הסובבים אותו, כפי שהוא חש את הקרבה של האוהבים שלו, כך עליו לראות את עבודת השם. שכפי שהיה מוסר נפש על אוהביו, מצטער בצערם ושמח בשמחתם, כך יתרגש ממש מהעבודה הרוחנית שלו.

ואם העבודה הרוחנית שלו לא נראית כך, אז לכל הפחות עלינו לשאוף להגיע כמה שיותר קרוב לזה. אסור לראות את עבודת השם בתור דבר מופשט ורחוק מאיתנו, אלא צריך לחוש את זה ממש, לחיות את זה, להשתתף בצער או בשמחה הרוחנית, להתאים את כל החיים שלנו לזה.

השם יתברך יזכה אותנו לעבוד אותו מתוך מסירות נפש ולהרגיש את הרוחניות ממש, כבשר מבשרנו, כחלק בלתי נפרד מחיינו, וכך נזכה להסיר עוד ועוד מהחציצות והחסמים שמונעים את כניסת האור העצום של השם יתברך לחיינו, וממילא נצליח להאיר את כל חיינו ולהביא לאור גדול, שפע עצום ומשמעות אמתית.

Print Friendly, PDF & Email

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צור קשר | הלכות מתחלפות לבעלי אתרים | ספר חינם להורדה