בע"ה נעשה ונצליח. היום י״ח באלול ה׳תשע״ט

כבוד הבגדים – פרשת תצווה

מאת רוני פיזנטי | ט׳ באדר א׳ ה׳תשע״ט |

בפרשה מובא עניין הבגדים שצריך לעשות לכוהנים, ובעיקר בגדי הכהן הגדול שמרובים על בגדי שאר הכוהנים. ויש עניין גדול באותם בגדים, וכמו שמובא בפסוק “ועשית בגדי קודש… לכבוד ולתפארת” (שמות כח, ב).

יוצא מכאן שהבגדים עצמם, אפילו שהם רק לבוש חיצוני ולכאורה היו צריכים להיות חסרי משמעות, הם אלו שמביאים לאדם כבוד ותפארת.

ובאמת אפשר לראות את זה גם בצורה מוחשית ממש. שמלך למשל מובדל מבני עמו דווקא בלבוש, שיש לו כתר לראשו ובגדי מלך מפוארים, ואם יסתובב עם בגדים פשוטים, לא יכבדו אותו כלל ולא יאמינו לו שהוא המלך.

כך גם דיינים, שרים, אנשי עסקים מכובדים וכו’, מקפידים על לבוש הגון ומכובד. אף אחד לא ירצה לשכור עורך דין או לעשות עסקים רציניים עם מישהו שלבוש במכנס קצר, גופיה וכפכפים. אדם שמתלבש כך מאבד את הכבוד שלו בעינינו, הוא נראה לא אמין ולא אחראי, כי הלבוש החיצוני משדר לחוץ את כבוד האדם.

לכן כאשר רוצים לבזות אדם כלשהו, אז לוקחים לו את בגדיו. וכמו שעושים לאסירים בכלא שלוקחים את בגדיהם ונותנים להם לבוש אחיד של אסירים. וידוע למשל בזוועות שהתרחשו בשואה, שהיו מפשיטים את בגדיהם כדי לבזות ולהשפיל אותם.

ויוצא מכל זה שככל שהאדם לבוש יותר ומכסה את עצמו, וככל שבגדיו הגונים ומכובדים יותר, כך הוא מכבד את עצמו. ומצד שני כאשר הוא לבוש רק חלקית וישנם חלקים מגולים בגופו, או שהבגדים שלו בזויים, מטונפים או מזולזלים, אז זה מוריד מערכו ומבזה אותו. זה מבייש להסתובב בין אנשים כאשר הלבוש אינו מלא או שאינו ראוי מספיק.

ואמנם היה נראה שכל האמור זה לעניין הכבוד החיצוני, שאנשים אחרים יכבדו את האדם יותר על פי לבושו. אלא שהפרשה מראה לנו שזה נוגע לעניינים פנימיים ממש. וכמו למשל שאסור לכוהנים שעוסקים בעבודת המשכן להוסיף על הלבושים האלו או לפחות מהם, ואם יוסיפו או יפחיתו חייבים מיתה.

ולכאורה היה צריך לשאול מה כל כך חמור בזה? וכי כהן שהוסיף עוד בגד או שמיעט בגד כלשהו, עשה עברה כל כך חמורה עד שמגיע לו למות? זה הרי נראה כביכול כדבר פעוט ערך ממש.

אלא שבכל בגד של הכהן יש עניין ממש. שעצם לבישת הבגדים מכפרת על עברות שונות. וכפי שמביאים חז”ל שכל פריט לבוש של הכהן הגדול בא לכפר על עבירה מסוימת לכלל ישראל. מספיק שהכהן רק לובש את הבגדים האלו בעת עבודתו בבית המקדש כדי לכפר.

ואולי היינו יכולים לחשוב שכל זה נוגע רק לעבודת הכוהנים. אבל מובא בתורת הסוד שיש לבגדים שכל יהודי פשוט לובש ערך רוחני גבוה ביותר כדוגמת אור מקיף. ולכן למשל אסור ללבוש שתי בגדים בבת אחת, כיוון שלכל בגד יש את האור המיוחד שלו. וזה גם עניין ברכת “מלביש ערומים” שמברכים בברכות השחר, שהכול רומז לאורות רוחניים.

ויוצא שיש עניין רוחני עמוק ביותר באותם בגדים שנראים במבט ראשון כלבוש חיצוני פשוט וחסר ערך פנימי. ומכאן נבין את הערך הגדול שיש לבגדים שאנו לובשים.

ירידת הערך של הבגדים

ובאמת כך היה במשך אלפי שנים, שאנשים שרצו לכבד את עצמם השתדלו להתלבש בבגדים ארוכים, צנועים ומכובדים. וכך גם הדעת נותנת מצד ההיגיון שבדבר. שהבגדים מוסיפים כבוד ויוקר לאדם הלובש אותם.

אלא שבשנים האחרונות ניתן לראות באופן מוזר ומתמיה שאנשים נוהגים בצורה הפוכה. שבמקום לרצות לכבד את עצמם ולהתלבש בצורה שמפארת, בוחרים להתלבש בבגדים קצרים, צמודים, קרועים ומקושקשים בצורה שרחוקה מאוד מכבוד.

ולא מדובר שלא אכפת לאותם אנשים כלל מהבגדים שהם לובשים, שהרי הם בכוונה תחילה בוחרים דווקא את הבגדים האלו, ואפילו משלמים עליהם סכומים גבוהים מאוד. על כל קרע, כל שפשוף וכל קשקוש יש תוספת מחיר. ככל שהבגד קצר יותר כך הוא נחשב בעיניהם לאפנתי יותר.

כך הפכו דווקא את הבגדים הפחותים והבזויים לאלו שכאילו נחשבים ליוקרתיים. וצריך אם כן להבין מדוע זה הפך להיות כך. איך יתכן שכל מה שהיה זול ומופקר בעיני כולם הפך להיות פתאום לדבר כל כך מקובל ורצוי בעיני הסביבה? ננסה לרדת מעט לשורש העניין כדי לנסות להבין את התופעה.

פריצת גבולות

לפעמים אדם מגיע למקומות שאינם נוחים לו. שהוא לא מרוצה מהדרך ורוצה להביא לשינוי. ואז הוא מתחיל לעשות דברים קיצוניים ובולטים בכוונה, כאילו בצורה סמלית, כדי לשחרר לעצמו את הגבולות שהיו לו עד כה.

וכמו למשל שאדם רוצה לעזוב את מקום עבודתו כיוון שמנהל העבודה מתעלל בו ממש, אלא שהוא לא יכול להרשות לעצמו להישאר ללא עבודה ולכן נשאר לסבול בלית ברירה. עד שיום אחד הוא מחליט שזהו, נמאס לו, והוא מתפטר. אלא שהוא לא יקום וילך בצורה פשוטה, אלא יעמוד מול אותו מנהל ויזרוק על הקרקע איזה כלי עבודה ויאמר לו איזה מילה או שתיים.

ויוצא שהוא לא היה חייב לזרוק את אותו כלי עבודה מול המנהל, שהרי יכול היה לעזוב גם בלי זה. אלא שהוא הרגיש צורך לעשות איזה מעשה קיצוני ודרמטי. שאפילו שאין לו טעם מצד עצמו, אבל יש משהו שהוא מסמל. הוא מסמל את פריצת הגבול, את המקום שממנו אין דרך חזרה.

וכך זה עובד גם בכל עניין אחר. שאדם שמחליט לשנות דרך, הולך לפעמים בקיצוניות ממש. נלחם נגד כולם ועושה דברים שלא בטוח שהיה עושה בנסיבות אחרות, אלא שהוא כאילו רוצה להבליט את הפריצה שלו, את הדרך החדשה שלו, שאף אחד לא יפספס.

לכן אנשים שרוצים להתרחק ממקום מסוים, כאילו מנסים להילחם בו בקיצוניות. וכמו שאנשים שרוצים להביע את עמדתם עושים לפעמים דברים מטורפים ממש. לוקחים דגל או איזה משהו שמסמל את הדבר שנלחמים בו, ואז שורפים ומשחיתים כדי להחדיר לכולם וכאילו להצהיר על דרכם המתנגדת.

כך אנשים מנסים לעשות מעשה גדול ובולט שכולם יראו שהם לא שייכים למקום הזה. אם הם לא מסכימים עם דבר כלשהו, הם יעשו הפגנות רועשות, יצעקו ויעשו שאר דברים קיצוניים כדי להילחם באותו עניין שנוגע להם. לא שהם חושבים שכך הדרך להתנהג באופן קבוע, אלא שהם מבינים שהם צריכים לעשות מעשה קיצוני שישאיר רושם ויבטא היטב את עמדתם.

וכך בצורה דומה התרחש בעניין הבגדים. שאנשים מסוימים הרגישו לא נוח עם הצורה המכובדת והשמרנית. זה נראה לכאורה כמו עול כבד. שהרי הבגדים אמורים לייצג את מה שבפנים. להקרין לחוץ את היושר והרצינות של האדם. אבל אותם אנשים רצו לפרוץ גבולות, לזרוק את היושר ולצאת מהמוסכמות. לכן הלכו בקיצוניות לדרך ההפוכה, מתירנות וביזוי הבגדים.

הבגדים המכובדים עוצרים את האדם לחשוב היטב על מעשיו. הם כאילו מחייבים את האדם הלובש אותם להתנהג בהתאם לכבודם. שאדם שלבוש בחליפה יוקרתית, מסורק ומצוחצח יחשוב פעמיים לפני שהוא מתחיל להשתולל באמצע הרחוב. אם יעשה דבר שאינו נחשב לתרבותי, אז יתמהו מאוד לגביו. מה שאין כן לגבי אדם שמסתובב עם גופיה ועם קוצים בשער, שאז אם ייכנס לאיזו קטטה אז זה לא יהיה מפליא כל כך.

וכמו שישנם הרבה שמשתמשים בביטויים כאלו, שאם אדם לבוש בגדים מכובדים ועושה מעשים גרועים, אז אומרים לו שהוא מבזה את הבגדים שהוא לובש. ואם אדם עם כיפה אומר דבר שקר, אז אומרים לו להוריד את הכיפה כשהוא משקר.

וכאילו שמובן לכולם שהבגדים והמראה החיצוני מחייבים את האדם. שאדם לא יכול להסתובב עם מגבעת וחליפה, לגדל זקן וכדומה ולעשות עבירות באופן חופשי. כי הוא מייצג משהו. יש לו אחריות. הבגדים מחייבים אותו להתנהג כראוי.

ואז ממילא יהיה מובן שאם אדם כלשהו ירצה לפרוץ גבולות ולצאת מהדרך הישרה, לעשות עבירות ולממש תאוות, אז הדבר הראשון שיהיה עליו לעשות הוא להסיר מעליו את הבגדים המחייבים.

אלא שזה לא יספיק לו רק להסיר את הבגדים וללבוש בגדים פשוטים אחרים, כי כפי שהוזכר, כאשר רוצים לפרוץ גבולות אז עושים זאת בקיצוניות. לכן כאשר אדם רוצה לפרוץ את גבולות הלבוש ולהשתחרר, הוא מוכרח לעשות משהו נועז שאף פעם לא עשו קודם לכן.

הוא מחפש לעשות מעשה דרמטי עם הלבוש שלו. אז הוא בוחר את הבגדים הכי נועזים והכי רחוקים מכבוד. הוא לוקח את הבגדים הכי בזויים ובולטים, שיהיו צבעוניים ועם קרעים, וכך הוא כאילו מסמל את הבריחה שלו מהמוסכמות ואת החופש שלו מיושר, מוסר ואחריות.

נגררות אחר הסביבה

ואפשר היה להקשות שכל זה מדובר על אנשים בודדים. אבל רוב האנשים אינם לוחמים ומורדים כאלו, וסתם לובשים בגדים כאלו כי הם נוחים יותר ומתאימים לטעם שלהם. אין להם איזה עניין למרוד והם בכלל לא חושבים על מה שהבגדים מייצגים.

אלא שלאחר שיש בודדים שפרצו את הגבול, אז אותו גבול נראה קצת פחות מאיים. שהדברים כבר לא נראים קיצוניים כל כך. וכמו שכל אדם מתלבש פחות או יותר דומה לשאר חבריו. כי אדם מתאים עצמו לסביבה. ואמנם לעשות צעד נועז של שינוי הלבוש כפי שלא עשה אף אחד אחר זה קשה מאוד ודורש אומץ. אבל כאשר יש כמה שכבר עשו את השינוי, זה הופך לקל יותר.

ועל אחת כמה וכמה שעם הזמן רואים עוד ועוד אנשים שבוחרים בדרך הזו, ואז בטוחים שזו הדרך הנכונה ואפילו לא עוצרים לחשוב על כך. זהו חוק העדר, שאם כולם עושים דבר כלשהו, אז כל יחיד ויחיד לא יעצור לחשוב האם זה טוב ונכון, אלא שאם כולם עושים אז בוודאי שזה טוב ונכון.

כך אנשים רבים הופכים להיות חסרי מחשבה, עושים מה שכולם עושים, ולא מעלים על דעתם מה שהם מייצגים או מה ההשלכות של הדברים. הם לא עוצרים לרגע לנסות לעשות חשבון נפש ולראות אם זה הדבר הנכון עבורם, אלא שהם זורמים עם כולם ופוחדים לעצור ולעשות משהו מוזר ושונה.

עד שהגיע כעת מצב הפוך לחלוטין. שקוד הלבוש הפך להיות זול ומופקר. ואז אם יש פה ושם אנשים עם מעט מצפון שלא רוצים להיראות נועזים כל כך, אז כולם ידרכו עליהם. אם יש מישהו שרוצה לכבד את עצמו, הוא יחשוב פעמיים כיוון שכולם יצחקו עליו. אם יש מישהי שרוצה להיות צנועה כפי שהלב אומר לה, מיד היא תיזכר שאין לה סיכוי לשרוד בים הסביבה השוטף.

ואז אנשים מבטלים את עצמם. מבטלים את הרצונות הפנימיים, את האמת החקוקה בתוכם, את ההיגיון והמוסר, והכל כדי להשתלב בסביבה המחייבת, שלא להרגיש דחויים.

והרי כולם יודעים כמה זה נורא להגיע לאירוע מכובד עם פיג’מה או להגיע לעבודה עם שמלת כלה. זה לא בגלל הלבוש עצמו, שהרי בנסיבות אחרות היינו שמחים ללבוש אותו. אם כולם היו לבושים באותה צורה, לא הייתה לנו שום בעיה. אלא שכאשר אנו שונים מכולם, אז זה מביך. וזוהי הנגררות אחר הסביבה, שהיא מכתיבה לנו כללים מסוימים, ואז אנו מרגישים נבוכים ללכת אחרי פנימיות הלב בצורה שנוגדת לאותם כללים חסרי בסיס.

וכך הדבר עובד בצורה תמידית. שבכל פעם קופץ איזה מישהו מטורף שמנסה לעשות משהו קיצוני ונועז, ולאחר זמן מה כולם הולכים אחריו. במיוחד אם זה מישהו מפורסם, איזה זמר או שחקן למשל, אז אם הוא יגלח את חצי ראשו, ואת החצי השני יצבע בצהוב זוהר עם נקודות ירוקות, אז זה רק עניין של זמן עד שרבים יעשו כמותו.

וכך בכל זמן מה קם מישהו חדש לנסות להטביע את חותמו בעולם. ואנשים אפילו לא עוצרים לחשוב לרגע על הדבר. שיכול להיות אדם ששונא את המראה הזה, שלעולם לא היה מעז לעשות שינוי כזה, אבל אחרי שהוא רואה שכולם עושים, אז פתאום הוא חושב שהוא ממש אוהב את הסגנון הזה. הוא כבר לא מצליח להבדיל בין הטעם שלו לבין הטעם של הסביבה.

ואמנם בפעמים הראשונות שאדם עושה צעד כלשהו, אז הוא קצת חושש בתחילה. אבל לאט לאט הוא מתרגל ונהיה לו נוח, עד שהוא לא חושב כלל. ואז הכל נהיה כאילו טבעי. הוא כבר בטוח שזה האופי שלו, שזה הסגנון שלו, שכך הוא אוהב וכו’.

ומשם הדרך קלה לשכוח את כל המהות שלו. שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות, הבגדים משפיעים על תפיסת החיים, ומרגע לרגע האדם הופך להיות בטוח שזהו מקומו ממש ושאף אחד לא מצפה ממנו ליותר מזה. לכן הוא גם לא מתבייש בזה כלל, כי הוא בטוח שהוא נמצא במקום הראוי לו לפי כבודו. הוא בטוח שזהו הכבוד האמתי, שהרי זהו הלבוש שכמעט כולם לובשים.

אותו אדם כל כך התרגל לחיצוניות, לבגדי הרחוב השקריים, עד שכבר איבד כל קשר עם המהות האמתית שלו. הוא לא מבין כמה נפל ביחס לדרגה העצומה בה היה. הוא לא יודע איזו נפילה ענקית זו לנשמה, וכמה מצפים ממנו ליותר.

ואם האדם היה עוצר לרגע לחשוב ולהתבונן לעומק, הוא היה מתבייש ממש. היה חושב על המקום שהוא בא ממנו, על מה מצפים ממנו, על כל מה שהשם יתברך נתן לו, ועל כמה התדרדר, ואז בוודאי היה מרגיש נורא.

הדבר דומה לאדם ממדינה רחוקה שהתרגל למנהגי הלבוש של אותו מקום, ולמשל שנהוג ללבוש באותו מקום חצאיות או כובע מסוים וכדומה. ואז הוא מגיע למקום אחר, ופתאום כולם צוחקים עליו. וכי גבר לובש חצאית? ומה זה הכובע המצחיק הזה לראשו? ואז מובן שאותו אדם ירגיש מושפל.

ואמנם לפני כן הוא לבש את אותם הפריטים והרגיש מצוין, כי זה היה מקובל מאוד באותו מקום. אבל כעת שהגיע למקום ששם הדבר בזוי, אז הוא מתבייש בזה מאוד ולא יכול להמשיך ללבוש את זה.

וצריך להבין שכך ממש כל אחד מאיתנו. שהגענו לעולם השפל וכעת אנו נגררים אחרי הסביבה ועושים מה שכולם עושים. גם לא מרגישים בזה בושה כי התרגלנו ואנו רואים שכולם מתנהגים כך.

אלא שכאשר נחזור לעולם האמת, אז פתאום נבין כמה שפלים היינו. פתאום נבין שזה רק אנחנו לבדנו צריכים להתמודד ולתת תשובות. פתאום נראה איך שכולם לבושים בגדים מפוארים ורק אנחנו לבושים בגדים מבוזים, מלוכלכים וקרועים.

אז נרצה להאשים את כל מי שהיה איתנו, ננסה להצטדק שכולם עשו את זה, אבל זה לא יעזור. זה כמו אותו אדם שיסביר לכל האנשים סביבו שבמדינה שממנה הוא בא הגברים לובשים חצאית. והרי מה זה משנה? שמכל מקום כעת הוא נמצא פה לבד עם לבוש מצחיק בין כל האנשים.

כך האדם יחוש כאשר יתייצב עם בגדים מצחיקים מול כל פמליה של מעלה. כולם יסתכלו עליו והוא ירצה לקבור את עצמו מרוב בושה. זה לא יעזור למלמל שכולם היו לבושים כך, כי כעת הם לא כאן. זה כמו לצאת ממסיבת תחפושות לאמצע הרחוב ואז לנסות להסביר לעוברים ושבים שכולם היו מחופשים כמונו במקום שיצאנו ממנו. אלף הסברים לא יצליחו להעלים את הבושה האיומה שנחוש מול כולם.

אנשים מרגישים שהם נמצאים במקום רחוק, ואז מרשים לעצמם לשכוח מהמהות. מעלימים עין מהאמת, מסתירים את הפנימיות, חיים בצורה חיצונית וחסרת מחשבה ושוכחים את מקומם בעולמות העליונים.

הם חושבים שזה בסדר כי כולם עושים זאת, אבל בסופו של דבר כל אדם יישאר לבד ויצטרך לתת תשובות. מה שכולם עשו זה כלל לא עניין שלו. הדבר היחיד שנוגע לו זה מה שהוא עצמו עשה.

כל כבודה בת מלך פנימה

ומכל זה אולי נוכל להבין את הדרך הראויה יותר לנהוג בה. שבאופן טבעי האדם מודד את כבודו ביחס לאחרים. ואז ממילא הוא מוצא את עצמו בסופו של דבר במקום שבו כולם נמצאים פחות או יותר. וכך הוא מאבד את עצמו והופך להיות עבד לכללי הסביבה.

אלא שבצורה כזו אי אפשר להתקדם ולהתעלות כלל. שכדי להתעלות מוכרחים להסתכל למקום גבוה יותר שיהיה אפשר לשאוף להגיע אליו. ואם האדם נמצא במקום גבוה יותר משאר הסביבה, אז יוצא שהוא מסתכל למקום נמוך יותר וסופו ליפול.

לכן העצה היא לא להסתכל על אחרים, לא למדוד את עצמנו ביחס לסביבה, אלא להסתכל פנימה לתוכנו. להסתכל לתוך עצמנו, למהות הפנימית שלנו, לרצונות האמתיים שלנו שחבויים בפנים, להגיע לשורש הדברים.

אמנם אדם פחות ערך יכול להסתכל על הסביבה ולשאוף להגיע למקום שלהם. וכמו למשל שאדם שפל בעל עבירות, שעושה מעשים גרועים, יסתכל על הסביבה ואז ירגיש בושה לעשות דברים משונים כאלו וממילא ינסה להתנהג בצורה מתורבתת יותר, להתייחס יפה לאחרים וכו’. כך הסביבה עוזרת לו לשפר מעשיו ולהתעלות.

אלא שכל זה עובד רק על אדם פחות ערך, שמתחת לממוצע, שמסתכל על הסביבה הכללית ואז מתעלה כדי להגיע אליה. אבל כאשר מדובר על אדם מרומם, שהוא ממוצע ומעלה, אז מובן שאם יסתכל על הסביבה וינסה לחקות אותה, הוא רק יתדרדר ברמה.

לכן מובא בתהלים פרק מה ש”כל כבודה בת מלך פנימה”. שאם מדובר על בת מלך, על מישהי מרוממת מהעם, אז אין לה להסתכל על הכבוד המקובל בסביבה. כי מה שנחשב למכובד עבור כולם, הוא ביזוי והשפלה עבורה.

אנשים פחותי ערך יכולים לשאוף להגיע לכבוד שהסביבה מציעה, אבל בת מלך היא מעל אותו כבוד, והיא צריכה לשאוף להרבה יותר. לכן עליה לשאוף פנימה. להסתכל לתוך עומק נשמתה ולקבוע כללי כבוד חדשים. למצוא מקומות חדשים שאף אחד לא הגיע אליהם ולשאוף להגיע לשם. להסתכל על כבודה האמתי בעולמות העליונים ואז זו תהיה השאיפה שלה.

וצריך לדעת שכל יהודי הוא בן של מלך מלכי המלכים. כל יהודי הוא מרומם על כל הבריאה. ולכן השאיפה העיקרית שלנו צריכה להיקבע מבפנים. כללי הכבוד שלנו צריכים להגיע מהעולמות העליונים ולא מתוך הסביבה המקולקלת.

אם בני מלכים מסתכלים על הרחוב בתור מדד, זה כמו אנשים שיסתכלו על בהמות בתור מדד. וכי יתכן שמישהו ישאף להיות כמו בהמה? וכי מישהו ירצה להיות כל כך פחות ערך ולרדת מדרגת אדם? אז כמו שאדם פשוט לא ירצה לרדת מדרגתו, כך כל יהודי שהוא בן מלך צריך לשאוף לעולמות העליונים, ולא להסתפק במדרגה הפחותה מהרמה שלו פי כמה.

וזה מה שברך רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו שיהא מורא שמיים עליהם כמורא בשר ודם. שתלמידיו תמהו על כך, וכי צריך להתיירא מהשם רק כפי שמתייראים מאדם פשוט? והוא ענה להם שהלוואי וזה יהיה לפחות כך.

כי באופן טבעי אדם מתבייש מהסביבה, רוצה להשתייך לסביבה ומנסה לעשות את כל מעשיו בהתאם לרצונות הסביבה. אפילו כשאדם פשוט מסתכל עליו, הוא לא יעז לעשות דבר מגונה ובזוי, מתוך שהוא מתבייש ממנו ופוחד שיצחקו עליו או יחשבו שהוא שפל ובזוי. הוא מרגיש הכרח לשמור על הכבוד שלו.

לכן הוא ברך את תלמידיו שיתביישו מכבודה העליון של הנשמה בעולמות העליונים, כפי שמתביישים מאנשים פשוטים כאן. שיחשבו על כל דבר שהם עושים אם זה מתאים לכבודם העליון. האם זה מכבודם לעשות עבירות? האם זה מכבודם להתלבש בצורה כזו, לדבר בצורה כזו או לעשות מעשים כאלו? אם אדם יצליח להבין את כבודו העליון, את המקום שעליו לשאוף להגיע אליו, אז הוא בוודאי יתבייש מכל דבר שגורע ממנו.

השם יתברך יזכה אותנו להיות מכובדים ולהיראות מכובדים, אבל לא ביחס לכבוד שהסביבה מגדירה, אלא ביחס לכבוד הרוחני העליון שאנו ראויים אליו. נזכה להעלות את ערכנו ולהתעלות לדרגות עליונות ורוחניות, הן בלבוש החיצוני והן בעומק הפנימי שאותו לבוש מייצג.

Print Friendly, PDF & Email

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צור קשר | הלכות מתחלפות לבעלי אתרים | ספר חינם להורדה