בע"ה נעשה ונצליח. היום כ״א באב ה׳תשע״ט

לדרוש מהילדים ולהפסיק לחשוב שהם קטנים מדי

מאת רוני פיזנטי | י״ט בתמוז ה׳תשע״ד |

בדור שלנו חינוך הילדים נעשה בצורה הרבה יותר רכה, מפנקת ומתירנית. ההורים נעשים חברים של הילדים במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב ההורים אפילו סופגים מילדיהם פקודות וציוויים שונים. ברור הדבר שלא צריך לנהוג במשטר נוקשה בבית, אבל חייב להיות סדר בבית שכל אחד ידע את המקום והתפקיד שלו. לכן חשוב לדרוש מהילדים דברים שונים ולדאוג שהם אכן יבצעו אותם כדי לשמור על היחס התקין של הורים וילדים.

על פי התורה הקדושה הילדים חייבים בכיבוד ההורים. ברור שבבית שבו החינוך מנוהל בצורה תקינה ההורים הם אלו שקובעים על הילדים ולא להפך. כאשר ההורים הופכים לחברים של הילדים, נותנים להם חופשיות יתרה ומאפשרים להם לדרוך עליהם, אז הכבוד להורים מתפוגג והילדים הופכים להיות כמו חיות פרא שאין עליהם שליטה.

אחת הסיבות העיקריות להנהגה הזו אצל הורים רבים היא המחשבה שהילדים קטנים מדי. כאשר נולד ילד, אז אנו חושבים שהוא לא מבין כלום בגיל קטן ולכן אין טעם לחנך אותו. בנוסף אנחנו חושבים כל היום כמה הם חמודים או כמה שאנחנו צריכים להוכיח לעצמנו שאנחנו אוהבים אותם ואז אנחנו מצמידים אותם אלינו ונותנים להם כל מה שהם רוצים. כאשר הילד גדל, הוא עושה זאת בהדרגה, ואז קשה מאוד לצאת משגרת החינוך אליה התרגלנו. כך אנו ממשיכים לחשוב שהילד קטן, גם כשהוא כבר גדל. אז הילד נשאר עם ההורים במיטה עד לגיל שנתיים, ממשיכים לרחוץ ולהלביש אותו עד לגיל 9 ונותנים לו את המטלה הראשונה בערך בבר מצווה, וגם כאן זה רק אם הוא מסכים לקבל את אותה מטלה מבלי לצעוק עלינו.

האמת היא שהילד מבין הרבה יותר ממה שאנחנו מתארים לעצמנו כבר מהרגע שהוא נולד. הרי כבר מהרגע הראשון הוא מתחיל להתפתח, ללמוד ולחקור את הסביבה. הוא משתמש בניסוי וטעיה כדי ללמוד דברים. הוא מפתח מגיל 0 הרגלי אכילה, אם זה מבקבוק או מהנקה, אם הצליח לינוק בצורה מסוימת אז הוא מתרגל לצורה הזו ואם לא אז הוא מנסה שיטות אחרות ולומד. לאחר מכן הוא מנסה לגעת בדברים, להכניס לפה, לזרוק אותם, ועל פי המסרים שהוא קולט בחושים ותגובות ההורים הוא לומד להכיר את העולם ומשתנה בהתאם.

כעת נסיק מסקנות ונבין שאם הילד מפתח הרגלים ומבין דברים מתוך תגובות הסביבה, כך הוא יוכל לקבל מסרים מההורים ולקבל חינוך גם בגיל קטן מאוד. ילד שהולך ונתקל בקיר מבין שיש מולו קיר שאי אפשר לעבור. מאותו רגע הוא לא ינסה להמשיך לעבור דרכו והוא גם לא יהיה עצוב או יבכה בגלל זה, הוא פשוט יבין שזוהי המציאות. כך גם בחינוך. כאשר ההורים מתנהגים כמו קיר בעניינים מסוימים, אז הילדים מבינים שאלו קוים אדומים שאי אפשר לעבור ולא יעזור להמשיך לנסות. אם התינוק מבין שההורים עקשנים והוא מוכרח לישון במיטה שלו למשל, אז הוא יקבל את זה באהבה. אבל אם הוא יראה שמדי פעם אפשר לכופף את הכללים ולישון עם ההורים, אז שווה לו לבכות ולצרוח בשביל לקבל את זה.

להפוך קווים אדומים לקיר

הבעיה מתחילה כשיש פירצה כלשהי. אם אין קוים אדומים, לא מתעקשים עם הילדים והמסרים מגיעים בתור המלצה בלבד, אז ילדים שבוחנים גבולות בוודאי יוכלו לכופף חוקים ולעשות מה שבא להם. זה בדיוק ההפך מחינוך. כדי לחנך אנחנו מוכרחים לקבוע גבולות ולעמוד על העקרונות שלנו מול הילדים. אצל החרדים למשל, כל ילד קטן יודע שאם הסוכריה לא בכשרות של בד״ץ, אז אין לו סיכוי לאכול אותה. זה כמו קיר שאי אפשר לעבור ואפילו לא מנסים. לא משנה כמה היא תהיה מפתה ומגרה, כמה שהיא צבעונית וטעימה, כל ילד מבין שאין לו שום סיכוי והוא משלים עם זה בצורה יפה ובוגרת. אבל הילד לא מגיע לזה מעצמו, הוא קיבל את זה מהוריו שהחדירו לו את זה בצורה חד משמעית וברורה. מוקצה בשבת? כל תינוק מבין שאסור!

ברגע שההורים לא מתנהלים כמו קיר, אז הילד מבין שאפשר לכופף חוקים. אם ההורים למשל החליטו שלא כדאי לקנות לילד צעצוע יקר ב2,000 שקל, אז הם יסבירו את זה יפה לילד, אבל אז הוא ישתטח על הריצפה בחנות ויצרח לשמיים. רק מתוך הבושה ההורים יבדקו שנית את מצב חשבון הבנק כדי לראות אם אולי בכל זאת יוכלו לקנות. לאחר שהם יסבירו לילד שאין אפשרות כי אין להם מספיק כסף לזה בחשבון הבנק, אז הילד בשיתוף המוכר בחנות מיד יקפצו ויציעו לחלק את העיסקה ל24 תשלומים של פחות ממאה שקל לחודש. ואז בסופו של דבר, בלי לשים לב, ההורים יסיימו את היום שלהם עם שיעבוד למשך שנתיים בשביל צעצוע טיפשי לילד שהוא ישתמש בו פעם או פעמיים ולא יסתכל עליו יותר. מה שאפילו יותר גרוע כאן, זה שהם יסיימו את היום עם כשל חינוכי בו הילד מבין שהוא יכול עם קצת מניפולציות להשיג מהוריו כל מה שהוא רוצה. צריך להבין שאין כל רע בלקנות צעצועים לילדים. אם החלטנו שזה מה שטוב לילדים אז מצוין. הבעיה היא שהשיקולים שלנו הם אלו שצריכים לקבוע ולא השיקולים המוטעים של הילד. אם החלטנו שזה לא טוב, אז לא הילד הוא זה שצריך לשנות את ההחלטה שלנו, ובטח שלא עם בכי וצעקות.

חשוב לדרוש מהילדים דברים שונים כבר מגיל צעיר. ברור שאין הכוונה להיות חסרי רגש שעושים מה שנוח לנו תוך התעלמות מרצונות הילדים. אם נדרוש יותר מדי בלי הפסקה ונתעקש על כל שטות, זו אכזריות נוראה ולא פלא אם הילדים יגדלו לשנוא אותנו חס ושלום. עלינו לחשוב קודם כל על טובת הילדים. אלא שברור שישנם דברים טובים לילדים שהילדים עצמם לא מבינים שהם טובים. להורים יש שיקולים שהילדים לא חושבים עליהם בכלל ולכן ההורים צריכים לקבל את ההחלטות גם אם הילד רוצה אחרת. ילד למשל יעדיף לשחק מאשר ללכת לבית הספר, אז מובן שעלינו להתעקש שילך לבית הספר בלי לוותר. חשוב להתעקש על דברים שיועילו לילד ולחינוך שלו, ולא סתם על דברים שנוחים לנו. אם נהפוך את הילדים למשרתים האישיים שלנו, זה כבר יוצא מגדר חינוך והופך להתעללות אגואיסטית.

צריך לתת לילדים תפקידים ומטלות. מתוך כך הילדים גדלים לעצמאות וחופש. דווקא ככל שניתן לילד חופש, כך הוא יהיה כבול יותר ומשועבד לסביבה. הוא ירגיש צורך באישור הסביבה בכל צעד שהוא עושה ולא יוכל להסתדר בלי הפינוק שאליו התרגל. כאשר מגבילים את הילד, נותנים לו מטלות שונות ודורשים ממנו מה שצריך, אז הוא גדל להיות חופשי ומסתדר בכל מקום.

בלי איומים

צריך לשים לב לא להפחיד ולאיים על הילדים. כאשר אומרים לילד ״אם לא תעשה כך וכך, נעשה לך כך וכך…״ אז משיגים פעולה הפוכה לגמרי. מתוך שאמרנו ״אם לא תעשה כך״, הילד מבין שיש לו אפשרות לא לעשות. מתוך שאמרנו ״נעשה לך כך״, אז או שהילד יעשה מה שאמרנו מתוך פחד ואז יוצא שהכנסנו פחדים לילד שמחלחלים פנימה ועושים נזקים נפשיים, או שאם הילד אמיץ (או שהוא כבר לא קונה את האיומים שלנו) אז הוא יגיד לנו בחוצפה שנעשה לו מה שאנחנו רוצים והוא לא מפחד מאיתנו. בכל מקרה איבדנו את מה שרצינו להשיג. המטרה שלנו היא להשיג שיתוף פעולה עם הילדים מתוך אהבה והבנה הדדית, לא חס ושלום להכניס פחדים ולהיכנס למלחמות מיותרות.

במקום איומים צריך להכניס את הדרישה בפשטות. לומר באסרטיביות ״תעשה כך וכך״. בלי הרבה הסברים, בלי לתת מידע מסביב, בלי איומים ובלי משא ומתן. הילד מבין שיש לו אופציה אחת, שאין לו ברירה, שההורים עקשנים ושהוא צריך לעשות מה שאמרו לו. בשלבים הראשונים שם הילד עדין לא רגיל לקיים פקודות שהוא מקבל מהוריו, אז יתכן שיתחצף ויאמר מדי פעם שהוא לא רוצה לעשות. זה חלק מעניין בחינת הגבולות. כאן המבחן האמיתי שלנו. עלינו להיות עקשניים וללכת עד הסוף, לדרוש בתוקף ולא לוותר. צריך לחשוב פעמיים לפני שאנחנו דורשים מהילד לעשות משהו, לא כדאי לדרוש יותר מדי ולעתים קרובות כל כך, אבל אם כבר הגענו לזה שדרשנו דבר מסוים, אז אסור לסגת.

לאחר שהילד מסרב לעשות את מה שדרשנו ממנו, עלינו לבקש ממנו שוב בטון תקיף יותר. חשוב לא להתחיל לתת הסברים או איומים, אנחנו לא צריכים לשכנע את הילד למה כדאי לו לעשות את מה שאנו דורשים ממנו, אנו צריכים לדרוש ממנו לעשות זאת. לא כדאי למשל להסביר למה הפעולה טובה או להציע ממתק אם יבצע את הדרישה, למרות שזה דבר מצוין לתת ממתק לאחר המעשה הטוב, העיקר לא להבטיח פרס מראש כדי שיעשה את המטלה מתוך שאנחנו אמרנו לו ולא מתוך שזה משתלם לו. את כל זה אפשר ללמוד מתוך התורה הקדושה. הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו על תרי״ג מצוות והדרך לקיים אותן היא לשם שמיים, כלומר לעשות כי כך השם ציווה. לא בגלל שזה נוח לנו או מסתדר יפה, אלא כי זה רצון השם. כאשר אנו מקיימים מצוות לשם שמיים, זה מקרב אותנו להשם יתברך. כך גם קיום ציווי ההורים על ידי הילדים מקרב ומגדיר לילדים את המקום והתפקיד שלהם.

לא צריך לצעוק או לכעוס, כי זה מראה על חולשה שלנו והילד יודע לנצל אותה. חשוב להישאר רגועים ולהמשיך לומר באסרטיביות ובעקשנות לבצע את המטלה שדרשנו ממנו. אם אין לנו זמן להשקיע בזה, אז עדיף לא להתחיל עם זה בכלל. אם אנחנו ממהרים לאיזה מקום, זה לא הזמן להתחיל לדרוש מהילדים. חשוב להיות רגועים ושיהיה לנו את כל הזמן שבעולם. אם כבר דרשנו, אז ממשיכים עד הסוף. גם אם יתהפך העולם, הילד יבצע את המטלה. חשוב להשאיר את הכל בצורה רגועה ושלווה, אמנם אנו דורשים מהילד ומתעקשים, אבל אסור שזה יגיע למקומות לא נעימים. לא משנה מה קורה, אסור לנו בשום אופן להתרגז, לכעוס, להרים יד או להקפיד על הילדים שלנו. הרי כל המטרה היא חינוך הילדים מתוך האהבה אליהם, אז הדבר האחרון שנרצה לעשות הוא לגרום להם צער לחינם. רק להמשיך בעקשנות ובסבלנות.

אם בכל זאת הילד לא ביצע את המטלה, ברור שבשלב מסוים הילד ישתעמם וירצה לשחק, ירצה איזה ממתק או יבקש מאיתנו דבר מה. עלינו לחזור בנחישות ועקשנות על הדרישה שלנו ממנו בלי שום הסברים נוספים. אם הילד רוצה משחק מסוים, אפשר לומר לו שהוא לא מקבל את המשחק עד שיבצע את ההוראה שלנו. זה לא איום, כי אנחנו לא מפחידים אותו במשהו שנעשה לו, אלא אנחנו מסבירים לו על מצב קיים בו שום דבר לא חוזר לסדר היום עד שהוא מבצע את הדרישה שלנו. חשוב לציין שאם הילד צמא, צריך לשירותים או שיש לו צרכים אחרים הכרחיים שצריך למלא, אז ברור שצריך לספק לו אותם. אלא שאסור לשכוח ממה שהיה ולתת לו ליהנות ממותרות כאשר עדיין לא ביצע את ההוראה שלנו. ברור גם הדבר שכל ילד הוא שונה ולכן על ההורים לפקוח עיניים ולזהות עד כמה הילד יכול להתמודד עם מה שאנחנו עושים. אצל כל ילד הטיפול וההתמודדות הם שונים לגמרי.

בדרך כלל רוב הילדים יישברו לאחר כחמש דקות כאלו לכל היותר, ואז יבצעו את המטלה. לאחר שהילד ביצע את המטלה, חשוב לשבח אותו על כך. חשוב להסביר לו כמה זה חשוב לשמוע בקול ההורים. אפשר לתת פרס או ממתק. אפשר לעשות איתו משהו כיפי. אפשר כעת לתת לו הסברים שונים מדוע רצינו שיבצע את המטלה (בעיקר אם זה לטובתו) ולומר לו כמה שאנחנו אוהבים אותו. כעת חשוב להראות חיבה יתרה כך שיבין שזה משתלם להקשיב להורים וגם שיבין שאנחנו אוהבים אותו מאוד, במיוחד לאחר שחווה כמה דקות לא נעימות של מעין עימות איתנו.

להחזיר את הילד למציאות

לפעמים הילדים עושים שטויות ולא מקשיבים. ילד ששקוע במשחק לא יכול כל כך בקלות לצאת מעולם הדמיון שהוא נמצא בו ולהגיע לעולם המציאות בו הוא הילד של אבא ואמא שלו. אם עכשיו ההורה יאמר לילד לסדר את החדר, יהיה לילד קשה מאוד להתנתק ברגע אחד מלהיות סופרמן ולחזור להיות אותו ילד שמבצע את הוראות הוריו. כאשר זה קורה, הילד בדרך כלל עושה שטויות ולא מקשיב לנו. במצב כזה צריך לעצור את הכל, לתת לילד לעמוד מולנו ולומר כמה מלים על זה שעכשיו הם הולכים להקשיב לכל מה שנאמר. לא צריך לכעוס או לצעוק, הרי זה לא טוב לנו וזה גם לא טוב לילד. הוא לא עשה שום דבר רע, אלא הוא בסך הכל שקוע בתוך משחק. מצד שני, אי אפשר להתעלם ולתת לו לחיות בדמיון ובמשחקים ולהתנער מאחריות במשך כל היום. לכן הדרך הכי טובה היא לדבר איתו לרגע, לקרוא בשמו, להעמיד אותו ולהסביר לו שעכשיו אנחנו מדברים איתו. כך אנחנו מוציאים אותו מעולם הדמיון שלו ומחזירים אותו למציאות. כל זה כמובן רק אם באמת יש לכך צורך. הרי אנחנו לא מחפשים להתעלל חס ושלום בילדים שלנו בכל פעם שהם משחקים.

אם אנחנו קוראים לילד והוא לא מקשיב לנו, דרך טובה היא לבוא אל הילד, לאחוז בידו ולהסביר לו שהוא צריך להקשיב לנו. לפעמים הורים מתעצבנים וכועסים על הילדים השקועים בתוך עולם משלהם או שלהפך, הם מבינים שהילדים בעולם משלהם ולכן בוחרים לא להפריע להם אף פעם למרות שזה פוגע במטלות שלהם ומנער מהם את האחריות. במקרה שהילד לא שם לב אלינו, נוכל להגיע אליו ולקרוא לו מקרוב יותר מתוך סימון כמו מחיאת כף או מתוך מגע. אם הילד מתעקש להמשיך במשחק נוכל לאחוז בידו ולהוליך אותו למקום אחר שם נוכל לדבר איתו. לאחר מכן נוכל להסביר לו שכאשר אנו קוראים לו הוא צריך לענות לנו ולבצע את מה שאנו אומרים לו. אסור לעבור לסדר היום מבלי להתייחס להתעלמות שלו מאיתנו. אם הוא מתעלם מקריאותינו ורק לאחר זמן מה עונה ומגיב, אז לפני שאנו אומרים לו את מה שאנו רוצים לומר, קודם כל כדאי להעמיד את הדברים במקום כך שתהיה הבנה לגבי הפעמים הבאות.

אסור לעבור לסדר היום. אם הילד מתחצף להורים, מדבר כמו הבוס שלהם, משקר או עושה דברים אחרים לא טובים כדרך אגב וההורים כבר התרגלו ובכלל לא שמים לב לזה, מוכרחים לעצור ולא לעבור על זה בשתיקה. הילד צריך להבין את מקומו. אם ההורים לא דואגים להבהיר את הדברים האלו לילדים, אז הילדים לא יקשיבו ולא ישימו לב לדברים גרועים יותר. כשההורים יאמרו לילד שאסור לגנוב, הוא לא יתייחס אליהם בכלל.

אם אמרנו לילד שיסדר את החדר ואז הוא צועק עלינו או מתחצף ובכל זאת אומר ״טוב״. אז אמנם הילד מסכים לבצע את המטלה, אבל כעת יש לנו בעיה הרבה יותר חמורה. במצבים כאלו לא כדאי להמשיך הכל כרגיל ולהתעלם. כי אמנם עכשיו אנחנו משיגים את המטרה, אבל לטווח הארוך יותר זה הרסני. כדאי לעזוב לרגע את מה שאנחנו רוצים שהילד יעשה (כמו לסדר את החדר למשל), ולטפל בבעיה הקשה יותר (הצעקות). צריך להעמיד אותו מולנו ולומר לו בצורה הכי מובנת, משכנעת ואסרטיבית שעל אבא ועל אמא לא צועקים. אם נתעלם ונעבור לסדר היום, אז אולי זה ייראה לנו פתרון פשוט וקל לרגע זה, אבל זה מקלקל את הילד לעתיד לבוא.

סיכום הדברים

לא פעם אנחנו מתייחסים לילדינו בצורה מתירנית מדי מתוך רחמים, אמפטיה ורצון לעשות טוב לילדינו. הרצון הוא טוב מאוד, שהרי כולנו רוצים שיהיה הכי טוב בעולם לילדים שלנו. אך צריך לזכור שלפעמים דווקא מה שנראה כרחמים מתברר כאכזריות. חשוב לדרוש מהילדים ולהרגיל אותם לעשייה ולאחריות. בשלבים מאוחרים יותר זה יעזור להם מאוד.

כמובן שצריך לזכור שכל הנאמר כאן הוא כללי ומצריך הרבה מחשבה כדי להתאים את הדברים לכל ילד בצורה אישית. ישנם ילדים רגישים שלא יוכלו להתמודד עם דברים כאלו, ישנם שקשה להם לקבל אחריות, ישנם שיכולים להתעקש עד מחר ואז סתם ניגרר איתם למצבים לא נעימים. כמובן שהבסיס הטבעי שנמצא מעל הכל זה האהבה שבין ההורים לילדים וברור שזה הדבר הראשון שצריך להנחות אותנו. רק שכדאי להוסיף לחינוך את העניין של אחריות ודרישה, כל ילד לפי כוחו. בוודאי לא לדרוש יותר מדי ובטח שלא בבת אחת, אלא לאט לאט להוסיף עוד מעט לאחריות של הילד כך שילמד להיות עצמאי ויגדל להיות חזק, בעל ביטחון ועם הרבה ערכים.

השם יתברך יזכנו לחנך את ילדינו לאמונה ויראת שמיים בנחת ובשמחה.

Print Friendly, PDF & Email

הצטרף לדיון

תגובה 1

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צור קשר | הלכות מתחלפות לבעלי אתרים | ספר חינם להורדה