בע"ה נעשה ונצליח. היום כ״ב בסיון ה׳תשע״ט

להגביר את כוח הקודש על החול – פרשת ויגש

מאת רוני פיזנטי | ה׳ בטבת ה׳תשע״ט |

יעקב אבינו היה בצער גדול במשך עשרים ושתיים שנה כיוון שיוסף נעלם. ואומרים חזל שפרחה ממנו רוח הקודש מרוב הצער שהיה לו. זה היה ממש כאילו נחרב עליו עולמו. הוא עבר דברים קשים, עם עשו, עם לבן, אבל זה היה קשה מהכול, שלא הצליח להתנחם במשך כל השנים הללו.

ואז באו וסיפרו לו שיוסף חי. בתחילה הוא לא האמין שזה יתכן, אבל לבסוף הבין שזה נכון ומיד ירד למצרים כדי לראותו. הוא כל כך חיכה לרגע הזה במשך כל כך הרבה זמן. זה אולי הרגע המאושר ביותר בחייו.

וכאשר הגיע המפגש המרגש, יוסף ניגש לאביו, נפל על צוואריו ובכה. אבל יעקב לא זז כלל, אלא מובא ברשי שהיה קורא את שמע באותה שעה.

ולכאורה צריך להבין איך בכלל הצליח להתרכז בקריאת שמע? איך יתכן שלא נתן איזה חיבוק קטן, או לכל הפחות איזה חיוך לכיוון הבן האהוב ביותר שלו שלא ראה מעל עשרים שנה? איך נהג בקרירות כזו?

ועל אחת כמה וכמה שהרי מעיקר הדין אמרו חזל שמותר להשיב שלום לאדם נכבד באמצע קריאת שמע, והרי יוסף היה מלך מצרים. ומכל מקום בין הפרקים התירו להשיב אפילו לאדם פשוט. וגם אם נאמר שהוא רוצה להחמיר, אז שלא ידבר, אבל מכל מקום יכול היה לתת לפחות איזה חיוך קטן בין פרק לפרק?

מעבר לכך, הרי בוודאי היה אפשר להרגיש בזה שיוסף מתקרב עוד לפני שהגיע, שהרי היה מלך מצרים ובוודאי התלוו אליו כל הפמליה שלו עם רכב גדול ופרשים. לכן מובן שכבר ראו אותם מרחוק והבינו שיוסף מגיע בעוד כמה דקות.

ואם כן זה לא מובן כלל, שהרי קריאת שמע זה עניין של כמה דקות לכל היותר. אז האם יעקב לא יכול היה לכוון לסיים את קריאת שמע לפני כן, או לחכות לומר קריאת שמע לאחר מכן? האם דווקא באותו הרגע שיוסף הגיע הוא היה מוכרח לקרוא את שמע?

אלא שנראה מכל זה שיוסף לא הגיע במקרה בזמן שיעקב היה קורא את שמע ואז הפתיע את יעקב שלא יכל להפסיק באמצע. אלא אדרבה, יעקב כיוון לקרוא את שמע בכוונה ובדבקות בצורה מכוונת דווקא באותה שעה שיוסף הגיע.

שבמשך עשרים ושתיים שנה היה בעצבות והיה נותן את הכל כדי להגיע לרגע הזה שיוכל לראות את יוסף בנו. זה היה הדבר שהכי רצה והיה הכי חשוב לו. הוא כל כך השתוקק לכך. הוא ייחל לזה יותר מכל דבר אחר בעולם.

אלא שדווקא מרוב שכל כך רצה בזה, אז לכאורה אולי זה נראה כמו זלזול בחפצי שמיים. שהדבר שהכי מעסיק את מחשבתו זה בנו, וכאילו שחפציו האישיים יותר מעסיקים אותו מחפצי שמיים. שאולי בנו יותר חשוב לו מאהבת השם וקיום המצוות. לכן היה צריך לעשות מעשה שיוכיח את ההפך.

הרי מי יכול לומר על עצמו שהיה בעצבות נוראה במשך עשרים שנה כיוון שלא כיוון כראוי בתפילה? מי יכול לומר שהוא כל כך מתרגש ולבו פועם בחזקה כיוון שהוא מניח תפילין? מי יכול לומר שהוא חיכה בקוצר רוח במשך עשרים שנה לרגע בו יוכל לקיים מצווה כלשהי?

סדר עדיפויות – קודש מול חול

אנשים יכולים להיכנס ללחצים, תאוות, השתוקקות וריגושים גדולים מתוך ענייני החול והגשמיות שלהם. אם זה פרנסה, רפואה, משפחה, זוגיות ושאר כל הדברים שמעסיקים אותם. אבל את ענייני הרוחניות הם לוקחים בקלות. שזה לא נורא לוותר על איזו מצווה פה ושם, ובכל אופן לא צריך להיכנס כל כך ללחץ או לריגוש גדול מתוך כך.

אם יש לאדם לא עלינו ילד חולה, הוא לא יצליח לישון בלילה. אבל גם אם הוא לא אמר תיקון חצות, הוא בכל זאת יצליח לישון מצוין. אם מישהו פגע בכבוד שלו, הוא לא יסלח לו גם אחרי שנים, אבל אם מישהו גרר אותו לעבירה ופגע ברוחניות שלו, הוא ימשיך להיות חבר טוב כאילו שלא קרה כלום.

ויוצא מכך שאדם נותן חשיבות גדולה יותר לחפציו האישיים, לדברי החול שמעסיקים אותו. שישנם דברים רבים שמשפיעים על האדם ממש, שמרגשים אותו או עושים אותו עצוב, אבל את ענייני התורה והמצוות הוא לוקח כדבר של מה בכך. שאמנם הוא משתדל לקיים, אבל לא מתרגש מזה בצורה קיצונית.

אנשים חושבים כל היום על דברי חול והבלים. משפחה, עבודה, חברים, מה נאכל היום, לאן נלך וכו’. אלו הדברים שמעסיקים אותם ואלו הדברים שמרגשים אותם. אבל לגבי הקשר עם השם יתברך, הם בכלל לא מנסים להתאמץ.

הם שומעים איזה דבר תורה פה, חוטפים תפילה שם, איזו הלכה, איזו מצווה וכו’. אבל מתייחסים לזה כמו שעולים על אוטובוס או כמו שמעבירים כרטיס בעבודה. שכאילו זה עוד משהו שצריך לעשות, אבל לא שזה משהו מרתק ומרגש שצריך להשקיע בו. וגם אם זה לא יוצא, אז לא נורא. זה לא סוף העולם.

לכן מובן מדוע אנשים רבים מוטרדים מעניין העונשים בתורה. שלמשל אדם שמחלל שבת חייב סקילה. ולכאורה זה לא מובן להם, שאיך אפשר להרוג אדם רק בגלל שחילל שבת? וכי זה מוצדק לתת עונש מוות על דבר כזה? הרי אפילו על רצח העונש הוא קל יותר.

אלא שזה לא מובן כי אנשים לוקחים את עניין השבת כדבר של מה בכך. שכאילו זו רק המלצה טובה או איזו סגולה. הם לא מבינים שזה איסור חמור ממש. כי מבחינתם חפצי שמיים זה דבר שלא צריך להשקיע בו. שכאילו מצוות בין אדם למקום הן לא דבר חשוב, וכאילו שהשם מוותר לכל מי שחוטא. לכן הם לא מבינים מדוע העונש פתאום כל כך קשה.

הם סוברים שכאילו אם אדם בוחר לחלל שבת זו בחירה שלו ואין בכך שום בעיה. כמו שיש פינות מיוחדות למעשנים, כך כאילו יש פינות מיוחדות למחללי שבת. שמי שרוצה יכול לבחור להיות לא שומר שבת ולעשות ככל העולה על רוחו, שהרי זה עניין פרטי שלו.

אבל צריך לזכור שגם אם אדם ירצה לקפוץ מגג של בנין זה עניין פרטי שלו. אבל שם כולם מבינים שאסור לתת לזה לקרות. אם אדם יעודד את החבר שלו לקפוץ מהגג יכניסו אותו לכלא. אבל כשהוא מעודד אותו לחלל שבת זה בסדר גמור. כי המצוות זולות מדי בעיני אנשים ולכן הם לא מייחסים להם חשיבות.

הם לא מבינים שאדם שמחלל שבת משפיע על העולמות העליונים בלי להרגיש ומביא חורבן גדול לעולם. הוא מביא לגזרות קשות מלמעלה, הרס וחורבן, ייסורים ומוות, פיגועים, רעב, חולי, מגפות ואסונות נוראים בלי שאף אחד שם לב.

אז אם אדם רוצח, גונב או אונס, מיד כולם מגדירים אותו כרשע עצום. אבל אם הוא מחלל שבת וגורם בכך לנזקים כבדים הרבה יותר מאחורי הקלעים, אז הם פשוט מגדירים אותו בתור חילוני“, וכאילו שאין בזה שום דבר לא בסדר.

איך להגביר את הרגש לרוחניות?

ואמנם הדבר נראה רחוק מאיתנו, שהרי הטבע האנושי הוא בדיוק הפוך מכך. שאדם מתנהג בקרירות כלפי חפצי שמיים ומתפרץ ברגש בדברים שנוגעים לו ולאנשים הקרובים אליו. כי חפצי שמיים נראים כדברים רחוקים מאיתנו שאין לנו השגה בהם, אבל בדברים האישיים שלנו יש לנו נגיעה אישית וזה נראה הרבה יותר קרוב.

קשה למצוא אנשים שבוכים בכי קורע לב בזמן אמירת וידוי בתפילה, מתוך שכל כך מצטערים על החטאים שעשו. קשה למצוא כאלו שכל כך מאושרים במשך כל השבוע כיוון שקיימו איזו מצווה. כי אנשים לא מחוברים לזה, אלא לגשמיות שסובבת אותם.

ולכן התקנה לכך היא לנסות להראות בדרכים שונות שאהבת השם יתברך כן חשובה לנו יותר מדברי החול. אפילו להראות את זה בצורה מאולצת, אבל העיקר לנסות להראות. להוציא את זה החוצה. וכך מתוך המעשים, גם הלב מושפע והרגש לאט לאט נולד.

ולכן למשל מובא ברמ”א בסימן צח, שאסור לאדם לנשק את בניו בבית הכנסת, כדי שלא יראה שאהבתו לבניו גדולה מאהבת המקום. הרי הוא הגיע לבית הכנסת כדי להתפלל, כדי להתחבר להשם, כדי להראות את אהבת השם שבלבו, אז איך כעת ינשק את בניו כאילו שהם חשובים יותר?

גם מובא שאסור לאדם לאכול, להתעסק בצרכיו או אפילו ללכת לומר שלום לחברו קודם תפילת שחרית. שלא יראה שחפציו האישיים חשובים יותר מחפצי שמיים. גם מובא שבית הכנסת צריך להיות גבוה יותר ומפואר יותר מכל בתי העיר. שצריך קודם כל לדאוג לשכינה הקדושה, ורק לאחר מכן להתעסק בדברים האישיים.

אנשים מנסים להפוך את הבית שלהם לארמון, אבל בבית הכנסת לפעמים הספסלים שבורים, האריחים נופלים, הכיורים נוזלים, הברזים חלודים והכל נראה מוזנח. בבית אף אחד לא מעז להניח רגלים על הספה, אבל בבית הכנסת מחייכים לילדים שמשחיתים רכוש כאילו שהכול הפקרות. אבל על פי האמת זה צריך להיות הפוך, שדווקא בבית הכנסת שצריך להשקיע. שכל מה שיש לאדם בבית, צריך להיות בבית הכנסת יפה ומפואר יותר.

וכמובן שלא מדובר רק על בית כנסת, אלא בתי מדרשות, ישיבות וכל מקום של לימוד תורה. ומשם אפשר גם ללמוד לכל המצוות, שכמו שאדם קונה לעצמו ביגוד יפה ומושקע, כך ישקיע גם בציצית נאה ותפילין מהודרות. כמו שהוא משקיע בריהוט לבית, כך ישקיע בספריית קודש איכותית עם ספרים מרובים. כמו שהוא מבזבז על דברי מותרות, כך גם ייתן לצדקה ויעזור לנזקקים.

וכך בכל עניין וכל הנהגה, שכשם שהוא משקיע בדברי חול, כך ישתדל להשקיע עוד יותר בדברי קודש. וכך גם לעניין ניהול הזמן. שישקיע את עיקר זמנו ועמלו בתורה הקדושה וקיום המצוות, ושלא יסתפק בחצי שעה של תפילה בבוקר מול יום שלם של דברי חול רחוקים מתורה ומצוות.

אנשים קובעים פגישות, לוקחים על עצמם מטלות, סידורים וארגונים שונים, וכך ממלאים את לוח הזמן שלהם בדברים שונים. אבל לשיעור תורה אין להם זמן מיוחד שהם מקדישים, אלא שאם יש להם חלון זמן פנוי, ובמקרה יש להם חשק, ובדיוק יש בסביבה איזה רב מעניין, אז אולי הם ילכו לשמוע שיעור. אבל זה צריך להיות בדיוק הפוך. שהדבר הראשון שצריך לקבוע הוא שיעור תורה, ולאחר מכן בזמן הפנוי אפשר לעשות את שאר העיסוקים.

וכך אפשר להשפיע על הרגש ממש. שכאשר עושים את הדברים אפילו בצורה מאולצת ולא טבעית, אבל מכל מקום מנסים להשקיע באמת בדבר, אז מגבירים את חשיבותו וכך הרגש לאותו עניין מתגבר.

יעקב אבינו בוודאי התרגש מאוד לפני המפגש שציפה לו בכיליון עיניים. אלא שהדבר אולי עלול להראות מעט זלזול בענייני הקודש. וכי המפגש הזה יותר חשוב מהשם יתברך? וכי יתכן שזה יותר מרגש מקיום מצוות וחיבור לקדוש ברוך הוא?

לכן יעקב אבינו קורא את שמע בכוונה גדולה דווקא בשעה שיוסף מגיע כדי לכפות את יצרו. להראות שאהבתו להשם יתברך היא יותר מהכול. להראות שיש חשיבות לחפצי שמיים יותר מאשר לחפציו האישיים. שהמפגש עם יוסף לו חיכה בהשתוקקות במשך יותר מעשרים שנה הוא לא חשוב כמו קריאת שמע.

ולכן גם לא זז כלל, ואפילו שיכול היה לעשות איזו מחווה של חיבה, מכל מקום הוא דמם כאילו שיוסף בכלל לא נמצא שם. וגם כשיוסף חיבק אותו ובכה על צוואריו, הוא התעלם והדביק את מחשבתו רק בהשם יתברך.

דחיית סיפוקים

ואמנם הנהגת יעקב אבינו נראית כבלתי אפשרית ולא אנושית. וכך אנשים בטוחים שזה נשגב מאיתם. ואנשים רחוקים מתורה ומצוות רואים את זה כחסר רגישות ואפילו פוגעני ולא מוסרי. כי אצלם התאוות והרגשות זה דבר שמוכרח לצאת החוצה, ומבחינתם המעלה העליונה על הכל זה רק בין אדם לחברו וכאילו שאין שום חשיבות למצוות בין אדם למקום. אז מובן שלדעתם החיבוק ליוסף עולה על כל המצוות.

ומכל מקום גם אצל מי שמצליח לתפוס את זה בשכל, עדיין הדבר רחוק מאוד מהרגש. ויוצא שקשה מאוד למצוא אנשים שבאמת ינסו להתחבר לדברים. אבל באמת זה שייך לכולנו, וזה חלק בלתי נפרד מההתקדמות הרוחנית שלנו בעולם. כולנו מוכרחים לעשות מעשים כאלו בפועל, להוכיח שאהבתנו למקום היא חזקה יותר מאהבה לרצונות הפרטיים שלנו.

ומובן שיעקב אבינו התמודד עם דבר עצום, שלקח את הרגש העצום שהיה מרכזי בחייו במשך עשרים ושתיים שנה, ופשוט העלים אותו כאשר הגביר את הכוח והחשיבות של קריאת שמע בכוונה עליו. ואמנם אנחנו הקטנים לא בדרגות כאלו, אבל מכל מקום אפשר לקחת את אותה הנהגה לדברים פשוטים יותר שגם אנחנו נוכל להתמודד איתם.

וזה העניין של דחיית סיפוקים ותאוות. שכמעט בכל רגע נתון, מצויה איזו תאווה כלשהי שמניעה את האדם. שהאדם רעב, צמא, רוצה לומר משהו, רוצה לעשות דבר כלשהו, רוצה להשיג דבר כלשהו וכו’. וכל אלו תאוות שכאילו משתלטות על האדם וגורמות לו להפוך להיות כמו בהמה, שכאילו הוא מוכרח להשיג את הדבר.

ולכן אפשר לעשות עבודה עצמית, ולנסות לקדש מעט את החומר ולהגביר את כוח הקדושה. ולמשל אם אדם רעב מאוד לאחר שלא אכל כמעט כל היום, ובדיוק הכל מוכן לסעודה והוא התפנה מכל עיסוקיו, הוא מתיישב ליד השולחן מול צלחת שמכילה בדיוק את האוכל שהוא מאוד אוהב וכבר נוזל לו ריר מהפה, אז כעת זה בדיוק הזמן לדחות את התאווה שלו בחמש דקות.

כעת הוא יכול לקחת איזה ספר קודש וללמוד כמה הלכות, הוא יכול לשאת תפילה לקדוש ברוך הוא, הוא יכול לעצום עיניים ולחשוב על שם הויה ולהתבונן בכך שאין עוד מלבדו וכו’. רק חמש דקות. וזה יעשה אצלו את ההבדל הקטן בין בהמה חסרת רסן שרוצה את התאוות כאן ועכשיו, לבין יהודי שמגביר את הקודש על החול.

בוודאי שאין הכוונה שאדם יעשה את זה בכל פעם שהוא רוצה לאכול, שקשה מאוד לעמוד בזה ללא הכנות מוקדמות. אלא שלפחות מדי פעם, כשהוא מלא בתאווה כלשהי או רגש חזק, שיקריב מעצמו וייתן מתנה להשם יתברך. זה כמו להקריב קרבן ממש. לכן השולחן הוא במקום מזבח. מתוך התאווה העצומה, שיעצור לרגע ויחשוב כיצד יצליח להעלות כבוד שמיים יותר מכבוד עצמו.

וכמובן שלא מדובר רק על תאוות אכילה. אם אדם מרגיש שהוא מוכרח לומר משהו, הוא יכול לעצור את עצמו לפעמים. אם אדם מוכרח להשיג משהו, הוא יכול להגביל את עצמו ולא לקנות את אותו דבר. וכן הלאה. כמובן שלא מדובר על דברים הכרחיים או שתצמח מהם איזו התעלות רוחנית וכדומה. אלא דברים סתמיים שהאדם מרגיש בוער בגללם.

ואמנם זה לא פשוט כלל, וזה יכול אפילו להיות ממש ייסורים מרים, הכל לפי גודל האש שבוערת בנו, אבל זה משתלם. זה נותן לנו שליטה, זה הופך אותנו לרוחניים ובעיקר מקרב אותנו אל השם יתברך. ככל שהאש גדולה יותר, כך נוכל לחוש סיפוק גדול יותר מההתגברות.

וזה מה שהפליגו חזל בשבח של מי שבולם את פיו בשעת מריבה. שבדיוק כאשר הכעס משתלט עליו, בדיוק כשהוא מרגיש בוער לפרוק את כל מה שבלבו, בדיוק בשיא הלהט, הוא עוצר את עצמו לכבוד השם יתברך ובולם את פיו. הוא יכול להגיב, אבל הוא בוחר לשתוק. אדם כזה מחזיק את כל העולם בזכות העצומה שלו.

הוא אולי חושב שלא עשה בזה כלום, ואולי אפילו מאוכזב שהפסיד במריבה ויצא פרייר“, שכולם צוחקים עליו שהוא יצא אפס וכאילו הכבוד שלו נפגע. אבל הוא לא יודע שכעת הוסיף לעצמו שפע עצום. הוא מנע גזרות קשות מהעולם. בזכותו עקרות נפקדו וחולים נרפאו. כמה צער וייסורים חסך לעצמו וכמה שפע הוסיף לעצמו.

ובאמת הרבה מצוות כבר מרמזות לכך. שאדם מוכרח לעצור ולחשוב לפני כל פעולה שהוא עושה. שלא ידבר ככל העולה על רוחו, שאולי זה לשון הרע, אולי זה דיבור חול בשבת וכדומה. שלא יעשה ככל העולה על רוחו, שאולי זו עבירה, אולי זה יזיק למישהו אפילו בעקיפין וכדומה. שלא יאכל כל דבר שבא לידו, שאולי זה דבר איסור, אולי זה חלבי והוא אכל קודם לכן בשר, אולי צריך לברור את זה קודם וכו’.

וכך יוצא שהתורה נותנת לנו המון כלים כדי להגיע למעלה הזו. שלא נתנהג כמו בהמות שפועלות על פי דחפים מזדמנים, אלא שנעשה דברים מתוך מחשבה עמוקה והתבוננות. וגם לאחר שביררנו אם הדבר טוב או לא, יש גם דרך לעשות את הדבר. וכמו עניין הברכות על המאכלים, נטילת ידיים לסעודה, קידוש בשבת וכו’. שכל אלו מביאים לאיפוק נוסף.

אלא שפעמים רבות אדם מזניח את כל זה. הוא לוקח איזה מאכל תאווה וממלמל את מילות הברכה בחצי שניה. לפעמים הוא אפילו לא יודע מה לברך על המאכל, אז הוא ממציא את הברכה הראשונה שמזדמנת לפיו או שסומך על כך שברכת הכל פוטרת הכל בדיעבד. במקום להתקדש על ידי המצוות, הוא הופך אותן לזולות וחסרות משמעות.

ויוצא שאדם שרוצה לקדש את עצמו, צריך לדחות את התאוות. לרסן את עצמו. הוא יכול להגביל את עצמו במקומות שונים, למעט בתענוגים לכבוד השם, לתת חשיבות גדולה יותר למצוות וכו’.

אז בפעם הבאה שהאדם רואה למשל איזה ממתק שממש מתאווה אליו, שיעצור לרגע. שידחה את הדבר בכמה דקות שבהן ילמד תורה או יחשוב על כמה שהוא אוהב את השם. לאחר מכן שייקח את אותו ממתק, יסתכל עליו, ויכוון לקדש שם שמיים בעזרתו. שיעצום עיניים ויחשוב על החסד העצום שעושה איתנו השם יתברך, ואז יברך לאט לאט ובכוונה, מילה במילה, ואז יאכל באיפוק ובמתינות.

לא בטוח שהאדם מיד ירגיש שהפך למלאך, אבל בוודאי ירגיש מזה איזו התעלות רוחנית. ומה שבטוח, אותו ממתק יהיה הרבה יותר טעים ממה שהוא באמת. זו תהיה אולי הפעם הראשונה שהוא באמת יצליח להרגיש את הטעם שלו. כי הוא הפך את הכל לעניין רוחני, לדבר של קדושה. הוא הפך את הממתק לקרבן להשם. אדם חושב שזה דבר מופרך ורחוק ממנו, אבל זה בהישג ידו של כל אחד.

ויוצא מכל זה שלא מוכרחים לוותר על תאוות ולחיות חיי נזירות. אלא שצריך לדעת לקדש את החומר. לעשות את כל מה שרוצים, אבל בצורה המותרת, במתינות ואיפוק, בזמן הנכון, במקום הנכון, במצב הנכון, עם האנשים הנכונים, עם כל הגבולות המתאימים וכו’.

וכך תמיד צריך לנסות להגביר את הקודש על החול. להשקיע בצרכי שמיים יותר מצרכי החול הפרטיים. על כל תאווה אישית, צריך לתת גם משהו גבוה וטוב יותר לקדושה. על כל מתנה שאנו נותנים לעצמנו, צריך לתת מתנה גם לשמיים. איפוק, מתינות, חיבור להשם, כוונה להתעלות וכו’. וכך נהפוך את הבלי החול לדברי טעם רוחניים ומהותיים.

השם יתברך יזכה אותנו לקדש את החומר, להגביר את כוח הקדושה על החול ולקדש שם שמיים בעולם. מתוך כך נזכה לשפע אדיר ברוחניות ובגשמיות.

Print Friendly, PDF & Email

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צור קשר | הלכות מתחלפות לבעלי אתרים | ספר חינם להורדה