בע"ה נעשה ונצליח. היום ט״ו באייר ה׳תשע״ט

שאיפות רוחניות ומתנות גשמיות – פרשת כי תשא

מאת רוני פיזנטי | ט״ז באדר א׳ ה׳תשע״ט |

לאחר חטא העגל, משה מנסה לכפר בעד העם בכל כוחו. ומשם הוא עצמו מתעלה עוד ועוד, עד שזוכה להגיע למעמד העצום ביותר והקרוב ביותר לאלוקים שבשר ודם אי פעם הצליח להגיע, שזהו עניין יג מידות של רחמים שהשם יתברך נגלה לו דרכן.

וצריך לנסות ללמוד מהיכן משה רבינו שאב את הכוחות האלו להתעצם כל כך, ואולי גם לנסות להבין כיצד נוכל גם אנחנו להתעלות ולהתעצם מתוך המקום שלנו.

בין שלבי ההתעלות שמוזכרים בפרשה, מובא שמשה מבקש מהשם “הודיעני נא את דרכך” (שמות לג, יג). אלא שדרך הבקשה שלו נשמעת מעט תמוהה במבט ראשון. שהוא מתחיל ואומר “ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך”, ואז הוא מבקש מהשם שיודיע לו את דרכיו “למען אמצא חן בעיניך”.

ולכאורה זה קצת לא מובן, שגם הסיבה לדבר וגם התוצאה של הדבר היא אותה אחת, מציאת חן. וכאילו שאומר לו אם מצאתי חן בעיניך, אז תעשה כך וכך, כדי שאמצא חן בעיניך. והלא אם הוא כבר מצא חן בעיניו, אז מדוע צריך לעשות פעולות נוספות כדי למצוא חן בעיניו?

אלא שאפשר ללמוד מכאן שמשה רבינו חיפש רק התעלות רוחנית ללא שום נגיעות גשמיות. עצם מציאת החן בעיני השם יתברך זה השכר שלו, ולכן רצה להשקיע את הכל כדי למצוא חן בעיניו עוד יותר.

וכמשל חומרי, כמו שיש אנשים שהכסף מסנוור אותם עד שהם לא רוצים שום דבר אחר חוץ מכסף. הם הופכים עשירים גדולים, ורק משקיעים את הכספים שלהם בכל מיני מקומות כדי לעשות עוד יותר כסף. רוצים עוד ועוד, וכך הכסף עבורם הוא גם כלי העבודה, וגם התוצאה שהם רוצים להשיג.

ואפשר לראות את הדבר פועל בצורה מוחשית ממש. שאם למשל יש מישהו עשיר, אז הוא יכול להשיג הלוואות של סכומי עתק מבנקים או מאנשים שונים בקלות רבה, לעומת אדם חסר אמצעים שכמעט אף אחד לא יסכים להלוות לו סכומים גדולים. עצם העושר מאפשר לאדם להשיג באמצעותו עוד יותר עושר.

כך להבדיל, גם בענייני רוחניות. אדם שיודע לנצל את הכלים שלו יכול להשיג בעזרתם כלים טובים יותר. וכמו שאדם עם חכמה יכול להשתמש בחכמה שלו כדי להשיג עוד חכמה. אדם שאוהב יכול להשקיע את האהבה שלו כך שיאהב עוד יותר.

וכך בכל עניין, שאפשר להשתמש בכוח מסוים כדי להשקיע בדברים חיצוניים וכך לבזבז אותו על אותם דברים, או שאפשר להשקיע בכוח עצמו כדי להעצים אותו עוד ועוד. וכמו שאדם עושה כושר ומאמץ את עצמו, הוא משתמש בכוח שיש לו כדי להשיג עוד כוח ולהיות חזק יותר.

וכמו שאמרו חז”ל ששכר מצווה מצווה. שעצם השכר של המצווה הוא שנזכה לעשות עוד מצווה. שלא צריך שכר גשמי כלשהו, אלא שהאור הרוחני של המצווה הוא השכר שאנו מחפשים. יש כאלו שרוצים להשיג דברים חיצוניים בזכות המצוות שהם מקיימים, אבל השאיפה הגדולה ביותר היא להשיג עוד ועוד אור רוחני של מצוות.

וזה מה שמשה רבינו ביקש. הוא הבין שאדם שמוצא חן בעיני השם לא הגיע למטרה בכך, אלא שזה בסך הכל כלי שניתן לו, מעין קרש קפיצה למקום גבוה יותר. הוא רצה לנצל את עצם מציאת החן בעיני השם כדי למצוא חן בעיניו עוד יותר.

שימוש בקודש לצורכי חול

רוב האנשים שמבינים שקיבלו מתנה מסוימת, שיש להם כישרון מסוים או שהם אהובים וכדומה, הם ינצלו את המתנה הזו כדי להשיג דברים. הם ישתמשו בכישרון כדי להיות אמנים ולהתפרנס, או שישתמשו באהבה שרוכשים אליהם כדי להשיג כבוד או תאוות וכו’.

אלא שעצם ההתעסקות בדברים חיצוניים עוצרת את ההתקדמות הפנימית. ואמנם בעניינים הגשמיים אין כל בעיה להשתמש בכלים שניתנו לנו כדי להשיג דברים אחרים. אבל בענייני רוחניות כל התעסקות בחיצוניות גורעת מעבודת השם שלנו.

וכמו שאדם יעשה עבודה רוחנית להתנתק מתאוות העולם, ואז כשיצליח בכך ירצה לחגוג את ההצלחה שלו עם חבריו באיזו מסעדת בשרים. או שאדם יהיה אהוב למלכות כיוון שהוא חכם ונותן עצות טובות, ואז יראו שהוא משתמש בהצלחה ובכוח שלו כדי להתהולל ומיד זה יוריד את ערכו בעיני המלכות וכבר לא יהיה אהוב כפי שהיה קודם לכן.

או שאדם ימסור שיעורים והרצאות בעניינים רוחניים נשגבים, ואז יבקש עבורם סכומי עתק לתשלום, וישתמש בכסף לקניית רכב מפואר ושאר מותרות, וגם יהיה עצבני כל הזמן וירדוף אחרי תאוות העולם.

צריך להבין שהחיצוניות באה על חשבון הפנימיות. שאם אדם עושה מעשה חיצוני, זה סותר במובן מסוים את העניין הפנימי שנגע בו קודם לכן. כאשר הוא זונח את הרוחניות שהשיג עבור עניינים גשמיים, זה כמו למכור את הבכורה בנזיד עדשים.

אבל ישנם בודדים שלא מחפשים דברים חיצוניים, אלא שהם רוצים להשקיע בעצם הפנימיות. שאין להם עניין להרשים אחרים או לעשות תחרות עם אחרים, אין להם עניין להשיג תאוות גשמיות, אלא שכל מטרתם היא להתעלות עוד ועוד.

איך מודדים את הנגיעות האישיות?

ואמנם בוודאי שאנחנו רק בני אדם ולכל אדם יש תאוות, נפילות וכו’. ועל אחת כמה וכמה שצריך לדון כל אחד לכף זכות ואין להסתכל על אדם שמתעסק בדבר גשמי כלשהו שכאילו הוא חס ושלום לא שווה כלום.

אלא שצריך להתמקד בשאיפה של האדם. שזה יכול להיות המדד שלנו אם אנו בדרך הנכונה או לא. שאם האדם שואף להגיע לרוחניות טהורה, אז גם אם יש לו יצר הרע וקשיים, וגם אם הוא נופל בתאוות קשות, מכל מקום הוא בדרך הנכונה.

אבל אם השאיפה של האדם היא להשיג רוחניות רק בתור כלי, כדי לקנות לו שם, להצליח או להרוויח כסף, ואז יוכל להשיג תאוות ודברים גשמיים, אז ממילא כל הרוחניות שלו אינה שווה כמעט. כי הוא כל הרוחניות שלו היא רק כלי לצורך הגשמיות.

ויש הרבה כאלו לצערנו. שיש אנשים שרוצים להיות חזנים כדי שישבחו אותם על הקול הערב וכך ישיגו כבוד ויעשו מזה כסף. יש כאלו שרוצים להיות תלמידי חכמים כדי להיות במשרה מכובדת ושכולם יעריכו אותם.

אנשים רבים מחפשים פרסום, כבוד, תאוות ושאר דברים גשמיים, ולצורך כך עוסקים בענייני רוחניות. או שיש שמבינים שבאמצעות השגות רוחניות אפשר להשיג ישועות, לרפא חולים ולצוות מלאכים לעשות רצוננו, ולכן רוצים לגדול ברוחניות כדי להשיג את כל זה. ויוצא שכל הרוחניות שלהם אינה שווה הרבה.

ואמנם לצורך הבהרת הדברים נציין שאין בעיה בכך שאדם מתפרנס מחזנות או מקבל שבחים על עבודת הקודש שלו או שנותנים לו כבוד ופרסום עבור החכמה הגדולה שלו. הבעיה היא רק כאשר האדם מתמקד באותם דברים כעיקר.

אנשים חושבים שכאילו יש מטרה להגיע למקום מסוים, שצריך להיות קרובים להשם במידה מסוימת וזהו. שכאילו אז אפשר לשבת רגל על רגל, לעשות נסים ומופתים ולחלק ברכות לכל הסובבים. כאילו שסיימנו את המטרה ואפשר לצאת לפנסיה וליהנות. כאילו לנצל את השכר של הקרבה להשם עבור דברים גשמיים.

וכמו להבדיל, שאדם הולך ללמוד מקצוע, לבנות בית או לבצע איזה פרויקט מסוים. שהוא יודע שיש לו יעד והוא משקיע עבודה ומאמץ כדי להשיג את הדבר. הוא מבין שזה עניין של שנה או שנתיים וזהו. לאחר מכן יוכל ליהנות מפרי עמלו. אז הוא חושב שבצורה דומה זה גם ברוחניות, שצריך ללמוד תורה ולהתאמץ ביראת שמיים במשך כמה שנים, ואז מקבלים את השכר ונהנים מהעמל שהשקענו.

אבל זו טעות לחשוב כך, וזה מה שמביא לחסימות גדולות שמונעות מאיתנו להמשיך בדרך. שבמקום לרצות להתקרב עוד ועוד להשם, אנו מחפשים כאילו להרוויח מזה משהו. כאילו לנצל את כל נקודות הזכות שיש לנו עבור איזה משהו טיפשי וחולף.

אלא שהמטרה היא הרבה יותר גבוהה. את כל הכוח הרוחני שלנו עלינו לנצל כדי לזכות לכוח רוחני גדול יותר. וממילא אמנם גם יגיעו בונוסים ומתנות גשמיות שונות בדרך, אבל זו בוודאי לא המטרה.

שיהיו כל מעשינו לשם שמיים

וזה מה שסיכמו חז”ל בחילוק שבין עשייה שלא על מנת לקבל פרס לבין עשייה על מנת לקבל פרס. בין לשמה ושלא לשמה. כי אם עושים דברים לשם שמיים, ללא נגיעות, רק לשם התעלות רוחנית, להרבות כבוד השם בעולם וכו’, אז ממילא אפשר להתעצם עוד ועוד ולהשתמש בכל הרוחניות שרכשנו כדי להשיג באמצעותה עוד יותר רוחניות.

אבל אם בוחרים להשתמש ברוחניות שלנו על מנת לקבל פרס, להרוויח משהו, אז ממילא היא מאבדת מערכה. וזה מה שהשם יתברך נתן לשלמה המלך לבחור מה ירצה לקבל, עושר או חכמה, ושלמה רצה לב מבין שיצליח לשפוט את העם. ואז השם נתן לו גם את זה וגם עושר. כיוון שלא רצה לקחת משהו לעצמו, אלא רצה להיות כלי למשהו רוחני גדול יותר, אז ממילא הפך להיות הכלי הראוי ביותר וכך קיבל את הכל.

אלא שכמובן ההבדל הוא דק מאוד וברור הדבר שאי אפשר לרמות את ההשגחה העליונה. שלפעמים אדם רוצה דברים לעצמו ומצפה לקבל שכר על ההשתדלות הרוחנית שלו, אבל יחד עם זאת אומר לעצמו מהשפה ולחוץ שהוא כאילו עושה לשם שמיים ושלא על מנת לקבל פרס.

כי הוא מבין שכך צריך לנהוג, שלא על מנת לקבל פרס, ושכך כאילו יצליח להשיג יותר, ואז ממילא הוא רוצה את הדבר ומנסה להחדיר לעצמו שזה הכל לשם שמיים. אבל בתוך לבו הוא מצפה כל הזמן לפרס שיגיע, ורוצה כל כך את השכר הגשמי. ואם הוא לא מגיע הוא מתאכזב נורא, וזה עצמו מלמד שיש לו נגיעות אישיות וזה לא באמת לשם שמיים.

וכמו שאמרו חז”ל שכל הבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו. ואומרים בדרך הלצה שיש הרבה שמנסים לברוח מהכבוד, אבל בכל פעם מסתכלים אחורה בציפייה גדולה לראות אותו רודף אחריהם. אלא שמובן שלא על זה דיברו חז”ל. שצריך לעשות עבודה פנימית עמוקה ומקיפה כדי להסיר את הנגיעות באמת.

וזה מה שמשה רבינו עשה. שהסיר את כל הנגיעות האישיות, ואפילו היה מוכן לוותר על כל ההשגות האישיות שלו כדי שהשם יתברך ימחל לעם על עוון העגל. ורואים שזה היה הרצון שלו לאורך כל הדרך. שגם לאחר שהשם יתברך התרצה והסכים למחול להם ולהעלות אותם לארץ על ידי מלאך, משה לא הסכים ורצה רק את השם יתברך בעצמו.

ויוצא שדווקא אותה מסירות נפש, אותו ביטול עצמי, אותה ענווה, אותה בריחה מהכבוד, אותו רצון חסר נגיעות אישיות, אותה שאיפה להגיע הכי קרוב שאפשר להשם יתברך, הם אלו שהביאו אותו למעמד העצום ביותר שבשר ודם אי פעם הצליח להגיע אליו.

כלי לשכינה הקדושה

וזה הסוד של הצדיקים האמתיים שכולם הולכים אליהם לקבלת ישועות. אותם צדיקים הפכו להיות כלי שבו שורה השכינה הקדושה. הביטול העצמי שלהם הוא שהביא זאת. הרצון לעשות את רצון השם. השאיפה הרוחנית חסרת הנגיעות האישיות. שכל מה שהם רצו בתור שכר הוא להתעלות עוד ועוד. עוד תורה, עוד מצוות, עוד רוחניות וכו’.

ומצד שני יש הרבה שהיו רוצים לחקות אותם. שמנסים להיות צדיקים כאלו בעצמם. אלא שהם לא שמים לב לנגיעות שיש להם בעמקי הלב. ואז במקרה הטוב הם פשוט מבינים שזה לא הולך להם. במקרה הגרוע יותר, הם הופכים להיות “באבות” שכאילו מחלקים ברכות וכל מה שיש לנגד עיניהם זה הכבוד.

אלא שהעבודה האמתית שלנו היא להזדכך. לזכך את המידות, לזכך את הרצונות, לעשות ויתורים על החומר והגשמיות כל אדם על פי מקומו הרוחני, לנתב את התאוות לשמיים, להתבטל מול הרצון האלוקי.

וכך ככל שנעבוד על עצמנו, נזכה לאור רוחני זך יותר שישרה בתוכנו. ואז ממילא נוכל להגיע להשגות גבוהות. וממילא גם יגיעו דברים נוספים מסביב, שנרגיש את האורות הרוחניים ואת ההשגחה הפרטית בקרבנו, ואפילו קצת מתנות גשמיות פה ושם. אלא שכל אלו יגיעו לא בתור מטרה, אלא בתור בונוסים לדרך. המטרה היא תמיד העלייה הרוחנית וההזדככות. ותמיד יש לאן לשאוף עוד.

לכן ברור מדוע משה רבינו לא חיפש כבוד, וגם לא ביקש שום שכר על כל פועלו. אבל יחד עם זאת מצאנו שאמנם היה העניו מכל האדם, אבל גם המפורסם ביותר בכל העולם כולו, עשיר גדול ובעל הכוח הגדול ביותר שהיה אי פעם באדם. כי ככל שזיכך וביטל את עצמו, כך נתן מקום לאור הרוחני לשרות עליו ואז ממילא גדל והתעצם.

ולכן ככל שאדם מנסה להגביה את עצמו, לרדוף אחרי הכבוד, להיות המוביל, כך הוא פחות יזכה לאור רוחני שישרה עליו וממילא יתקשה להצליח ולהתקדם. אולי הוא יכול להיראות מוצלח כלפי חוץ, אבל הכל יהיה ריק מתוכן. אבל ככל שהאדם יתבטל מול האור העליון, כך יזכה להצלחה ושפע עצומים.

אלא שבכל פעם יהיה לו הניסיון, שאם יתפתה להתכבד באותן מתנות שקיבל לצרכיו האישיים והגשמיים, אז ממילא יתחיל לאבד אותן. אבל אם יהיה חזק ורק ישאף להמשיך להתעלות עוד ועוד ברוחניות, שכל השכר שלו יהיה להשיג עוד השגות ועוד רוחניות, שהכול יהיה לשם שמיים וללא נגיעות, אז יזכה להשיג את הכל.

השם יתברך יזכה אותנו שכל מעשינו יהיו לשם שמיים, שנזכה להתעצם ולהידבק בו, ושכל השאיפות שלנו יהיו רוחניות וטהורות, להרבות כבוד שמיים בעולם, וכך נזכה לגאולה השלמה ולבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

Print Friendly, PDF & Email

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צור קשר | הלכות מתחלפות לבעלי אתרים | ספר חינם להורדה