בע"ה נעשה ונצליח. היום י״ד באדר ב׳ ה׳תשע״ט

פורים – שמחה מהשלמות שבחוסר

ימי פורים הם ימים שמחים וגבוהים במיוחד. עד כדי כך שלא רק אותם הימים נחשבים לשמחים, אלא שכל החודש נחשב לשמח, שמשנכנס אדר מרבין בשמחה.

וביום הפורים עצמו השמחה מתעצמת ממש. שעורכים סעודה גדולה ושותים המון יין, שרים שירים, אפילו קצת משתטים ומשתדלים להגיע לשמחה גדולה מאוד.

והסיבה לכל השמחה הזו ידועה. שהרי נעשה נס גדול ליהודים, שהעמלקים רצו להשמיד את העם היהודי, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. וכך כל סיפור המגילה מגלה את הנסים הגדולים ומרמז על השמחה הגדולה.

אלא שאם נתבונן מעט יותר לעומק בפרטי סיפור המגילה, אנו עלולים לגלות סיפור שאינו כל כך שמח, ואולי אפילו קצת עצוב. שאמנם בוודאי נעשה נס עצום ליהודים, אלא שחלק גדול מהדברים נשאר לא פתור ולא הכל הסתיים בטוב.

אחשוורוש היה מלך רשע ששנא גם הוא את היהודים לא פחות מהמן. רק שפחד לעשות מעשה, ולכן נתן להמן בשמחה את טבעת המלך כדי שיעשה בהם כרצונו, ורק חיכה לרגע הזה שחס ושלום יחסל אותם.

יתרה מזו, הסיפור התרחש בזמן הגלות לאחר חרבן הבית הראשון, ואחשוורוש ממש ביזה את ישראל ואת הקודש באכזריות נוראה. הוא ערך את המשתה הגדול שמוזכר בתחילת המגילה כדי לחגוג את הרעיון שעם ישראל חס ושלום לא ייגאלו עוד לעולם. ושם גם הוציא את כלי המקדש ולבש בגדי כהן גדול, וכך זרה מלח על הפצעים ושם ללעג את העם היהודי.

ונראה אם כן שעשה דברים נוראים ממש והגיע לו להיתלות לא פחות מהמן. ואמנם הקדוש ברוך הוא סובב את הדברים כך שלבסוף יבטל את הגזרה על היהודים וגם יתלה את המן ובניו, אלא שלא ראינו שהוא עצמו נענש על כל מה שעשה, מלבד הריגת ושתי ששם בסופו של דבר רק הרוויח מכך, שהרי זכה באסתר.

מעבר לכל זה, צריך לשים לב לכך שמרדכי ואסתר הצדיקים שהיו גיבורי הסיפור, הם סבלו לבסוף יותר מכל. שבגמרא מובא שאסתר הייתה אשתו של מרדכי, וכעת אחשוורוש לקח אותה בתור צעצוע למימוש התאוות שלו. וכמו שמוזכר התהליך שהיו עוברות הנשים עד שהיו מגיעות אליו ללילה אחד.

ויוצא שיש כאן שלשה עניינים לגריעות, שהופכים את המצב ליותר ויותר מצער. העניין הראשון הוא שאסתר נלקחה ממרדכי בעלה ואפילו נאסרה עליו לאחר מכן. וכמו שמובא שאסתר אמרה “כאשר אבדתי אבדתי”, שכמו שאבדה מבית אביה, כך כעת תאבד ממרדכי בעלה ותיאסר עליו.

העניין השני הוא שלא רק שאולצה להיפרד מבעלה, אלא שאותה צדיקה נאלצה לחיות את חייה עם גוי שפל. במקום לחיות כיהודיה כשרה עם בעל צדיק וירא שמיים, או לכל הפחות עם יהודי כלשהו, ואפילו עם הארץ, נלקחה בעל כורחה לחיות עם גוי.

והעניין השלישי הוא שזה לא היה סתם גוי, אלא בהמה מהלכת על שתיים שכל מה שיש לו בראש זה תאוות. שהיה מחליף אישה בכל יום והסתכל על כל הנשים בעולם בתור צעצועים למימוש התאוות שלו. אפשר לתאר איזה סבל נורא.

ויוצא שמרדכי ואסתר הפכו לקרבן, שנאלצו להקריב את עצמם ולוותר על כל היקר להם לצורך הצלת עם ישראל. אז אמנם לכלל היהודים היו רווח והצלה, אבל למרדכי ואסתר באופן אישי הסיפור נשמע דווקא עצוב.

ואם כן צריך לעמוד על הדברים. וכי השם יתברך לא יכול היה להביא את הנס בדרך אחרת טובה יותר? וגם אם באמת כך נגזר משמיים, מכל מקום מדוע כל השמחה הגדולה?

אמנם מובן שצריך להזכיר את הנס הגדול, להודות על ההצלה, לקרוא מגילה וכו’. אלא שאפשר לעשות זאת בצורה פשוטה יותר כפי שעושים במועדים אחרים. וכמו למשל שבימי החנוכה אומרים הלל ומזכירים את הנס הגדול, אבל אין עניין יוצא דופן להיות בשמחה יתרה, ובטח שלא במשך כל החודש.

ואם כן צריך להבין מדוע בפורים יש עניין גדול ומהותי בהרגשת שמחה, למרות שלכאורה נראה שהנס בכלל לא היה שלם. ולא זו בלבד, אלא שכל החודש הפך להיות החודש השמח ביותר בכל השנה.

סוד ההשגחה הפרטית

מגילת אסתר מרמזת על ההשגחה הפרטית שנמצאת בתוך הסתר הפנים. היא מגלה את ההסתר. שגם כאשר הכל נראה כמו טבע, וכמו כל סיפור המגילה, יחד עם זאת מי שיתבונן יזכה לראות בתוך אותו טבע נסים מופלאים.

לכן אפשר לראות שאין נסים גלויים ממש בסיפור המגילה, שכל אירוע בפני עצמו הוא דבר יתכן וטבעי. אלא שרק כאשר מחברים את כל האירועים יחד, אז מתגלה הנס העצום. איך שבהשגחה פרטית הקדוש ברוך הוא סובב את כל האירועים הטבעיים האלו בכוונה תחילה.

הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בדרך טבע. שנראה שיש לאנשים השפעה, שיש סיבוכים, שיש דאגות ועוד דברים רבים שלא מסתדרים כפי רצוננו. אלא שהכול מכוון במיוחד בשבילנו, כל אחד לפי מקומו ותיקונו האישי, הכל בהשגחה פרטית מופלאה.

וכל זה נרמז בחילופי הדברים שהיו בין מרדכי ואסתר. כאשר מרדכי שלח לאסתר שתיכנס למלך כדי להתחנן אליו להציל את העם היהודי, היא לא רצתה כיוון שחששה לחייה, ועוד פחדה שתיאסר על מרדכי בעלה. לכן ניסתה להתחמק בתחילה.

ואז מרדכי השיב לה בצורה קצת תמוהה: “אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות”.

וצריך להבין מה ניסה לומר לה בזה. שלכאורה אם רצה לשכנע אותה שתסכן את עצמה עבור העם היהודי, היה צריך לומר לה שהיא הסיכוי האחרון של היהודים ובלעדיה כולם אבודים וכו’. שאם היא תבין שהיא הסיכוי היחיד להצלת העם היהודי, אז אולי תסכים להסתכן לשם כך.

אלא שאמר לה בדיוק להפך, שבכל מקרה יגיעו רווח והצלה ליהודים, רק השאלה אם זה יהיה ממנה או ממקום אחר. וצריך להבין מדוע אמר לה כך ואיך זה הצליח לשכנע אותה? מדוע שתסכן את חייה וגם תיאסר על בעלה כדי להשיג משהו שבכל מקרה יבוא? הרי בכל אופן יגיעו רווח והצלה ליהודים, אז לשם מה להתאמץ ולהסתכן לשם כך?

חיבור לרצון האלוקי

אלא שמרדכי רמז לה במלים האלו שאמר לה, שזהו תפקידה בעולם. זוהי התכלית שלה, וממילא זה הדבר היחיד שיכול למלא אותה ולקדם אותה. אם תתנגד לתכלית, אז גם אם תשיג את כל התאוות בעולם, מכל מקום לא תצליח להיות מאושרת ולהגיע לשמחה אמתית. רק הגשמת היעוד העצמי מביאה לשמחה אמתית.

לכל אדם יש עליות וירידות בחיים, יש הצלחות וכישלונות וכו’. זהו דבר טבעי והכל בסדר. אלא שלאדם יש כיוון כללי, יש מטרה, ואם הוא הולך לכיוונה אז הוא יכול להיות באמת מאושר. תמיד יש מצבי רוח וכדומה, אבל הכיוון הכללי הוא טוב. אותו אדם ירגיש טוב עם עצמו.

אבל כאשר אדם הולך הפוך, אז לא משנה כמה ינסה לשמוח, הוא לעולם לא יצליח. משמיים תכנתו אותו למשימה מסוימת. משמיים מכוונים אותו לתפקיד. כאשר הוא מתרחק מזה, אז גם אם ישיג את כל החלומות שלו, מכל מקום הוא יהיה אומלל ומסכן. כי חסר לו העיקר.

כל העולם מופעל על פי ההשגחה הפרטית העליונה, וכל הבחירה של האדם היא רק לעצמו מול השם יתברך. העולם מתקדם בדרך של השגחה פרטית בדיוק למקום שהוא צריך להגיע אליו. אלא שלכל יחיד ויחיד יש בחירה אם להצטרף להתקדמות הזו או לא.

וזה מה שרמזו חז”ל שאמרו שהכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. זה לא בידיים שלנו להציל את העם היהודי או לעשות נזקים. זה לא בידיים שלנו להשפיע כלל על אף אחד. הבחירה שלנו היא אם ללכת בדרך של יראת שמיים ולהצטרף למהלך האלוקי, או להישאר בנוחות של עצמנו בלי מאמץ ואז חס ושלום לאבד מן העולם.

מרדכי הסביר לאסתר שאולי זו כל המהות שלה. מי יודע אם לעת כזו הגיעה למלכות. אולי משמיים הפכו אותה למלכה רק לשם כך. אולי כל הסיבה שהגיעה לעולם זה לשם כך. אז מה זה שווה להתנגד לזה? לעניין היהודים עצמם, הרווח וההצלה בוודאי יגיעו. אלא השאלה מה יהיה עם אסתר עצמה.

אם השם יתברך הוריד לעולם את הנשמה של אסתר כדי להציל את העם היהודי, וכעת היא תבחר להתעלם ולא לפעול, אז כל המהות שלה לא שווה כלום. סתם בזבוז של חיים שלמים ריקים מתוכן.

וכל זה בוודאי לא היה משנה את ההשגחה הפרטית. שאם נגזר שהיהודים ינצלו אז בוודאי כך יהיה, עם אסתר או בלעדיה. אלא שאז לה באופן אישי לא היה שום חלק בזה. היא הייתה מאבדת את חלקה ואובדת מן העולם ללא זכר.

אילו אסתר הייתה שותקת, אז היהודים בוודאי היו ניצלים בדרך אחרת שהשם יתברך היה מזמן להם. ומכל מקום אף אחד לא היה זוכר את אסתר, וגם אם כן, זה בוודאי היה לגנאי. ואז באמת היה מתקיים בה חס ושלום שהיא ובית אביה היו אובדים.

ובאמת הדברים של מרדכי השפיעו עליה וחלחלו. וכל זה יסביר לנו את התשובה של אסתר למרדכי, שביקשה שיצומו עליה שלשה ימים. וגם לאחר שהלכה אל אחשוורוש והוא מצדו הסכים לתת לה עד חצי המלכות, עדיין לא ביקשה את מה שרצתה.

כי אסתר הבינה שצריך להביא את הרצון האלוקי, את ההשגחה הפרטית, לביטול הגזרה. היא הבינה שאין לה כוח מצד עצמה לעשות משהו ולהשפיע, אלא רק להתחבר לרצון האלוקי ולהיות חלק מהמהלך הגדול. להיות כמו בורג במערכת.

לכן רצתה שכל היהודים יצומו ויעשו תשובה כדי לבטל את הגזרה, ואז חיכתה לראות אם יש איזו אות משמיים שרומזת לביטול הגזרה. ולכן לא עשתה שום דבר לפני כן, כיוון שידעה שאין לה שום סיכוי להביא לשינוי מצד עצמה.

תפקיד הנשמה בעולם

הנשמה הקדושה שלנו לקוחה מעולמות עליונים. כל המהות שלנו היא להשיג את ההשגות המוטלות עלינו ולהתחבר ככל שאפשר לקדוש ברוך הוא.

אדם חושב שהוא יכול לפעול, לעשות כביכול דברים נגד הרצון האלוקי. אלא שהוא לא פועל כלום מצד עצמו. אם הצליח לעשות דבר כלשהו, זה רק משום שכך נגזר מלמעלה.

הרצון האלוקי כבר קיים והרכבת נוסעת במסלול שלה בדיוק למקום הראוי והמדויק. רק השאלה היא לגבי כל אחד מאיתנו, וזוהי הבחירה שיש לכל אדם. אם לעלות על הרכבת או להישאר מאחור, אם להיות חלק מהמהלך, אם להיות אהובים בשמיים, אבל בכל אופן בוודאי שאין לנו שום אפשרות לעצור את הרכבת או לגרום לה לסטות מהמסילה.

יש כאלו שחושבים שהמן הרשע החליט על דעת עצמו להשמיד את העם היהודי, וכאילו שרצה ללכת נגד רצון השם, ואז לבסוף השם העניש אותו. אלא שזה לא כך. שלהמן מצד עצמו מעולם לא היה שום כוח. אלא אדרבה, השם יתברך שלח אותו כדי לעשות את כל מה שעשה מסיבות עליונות.

כיוון שנגזרה גזרה על העם היהודי, היה צריך שליח שיוריד את הגזרה לעולם בדרך הטבע. הבחירה של המן לא הייתה אם ללכת נגד הרצון האלוקי וההשגחה הפרטית, שזה בלתי אפשרי כלל. אלא שהבחירה שלו הייתה רק לעצמו, אם להטיב את דרכו וכך הגזרה תתקיים בידי אחר, או לבחור להיות אותו שליח רע וכך לאבד עצמו מן העולם.

אדם צריך לעשות מסירות נפש כדי להגיע למטרה. הוא חושב שהוא מסכן את עצמו והוא עלול להפסיד, אבל זה בדיוק להפך, שהדבר הכי מסוכן הוא להישאר עם ההרגלים הרעים ולא להתקדם לשום מקום.

לפעמים אדם יכול לחיות חיים רחוקים מתורה ומצוות כיוון שהוא חושש שילעגו לו או שיפסיד מזה דבר כלשהו. אלא שזוהי כל המהות שלו. לשם כך הגיע לעולם. אם יוותר על המהות בשביל הנוחות האישית שלו, אז הוא יכול להעביר חיים נחמדים יחסית למשך שבעים שנה, אבל לאחר מכן הוא ובית אביו יאבדו מן העולם ללא זכר.

העולם כבר קיים אלפי שנים. בכל יום נפטרים מן העולם אנשים רבים. ככל שהזמן עובר, לא זוכרים כמעט אף אחד מכל אלו. וגם אלו שכן זוכרים אותם, זה רק לרגעים ספורים וגם זה לא תמיד בצורה חיובית. וגם אם כן, לא תמיד זה מועיל להם לעניין העולם הבא שלהם. וכי מה זה עוזר לאדם מת שזוכרים אותו?

אבל יש אנשים בודדים שהולכים נגד המוסכמות, שמוכנים למסור נפש ולהתאמץ למרות שזה לא נוח. הם רוצים לעשות רצון השם ולהתחבר אליו בכל מחיר. לא אכפת להם מה יחשבו עליהם או כמה יפסידו מזה. אלא שהם לא בוודאי לא מפסידים. הם המרוויחים הגדולים ביותר, כי הם התחברו למהלך האלוקי.

ועד היום כלל היהודים קוראים את מגילת אסתר, חוגגים ומציינים את הנס הגדול. אסתר זכתה לעוצמות אדירות. עצם העובדה שהיא הייתה מלכה שולית ביחס לכל זה.

אם הייתה רוצה לא להסתכן וליהנות מהבונוסים שיש לה בתור מלכה, אז אמנם יכלה ליהנות. היא יכלה להסתובב עם תכשיטים יקרים, לאכול מעדני מלכים ולהיות מספר אחת בעיני כולם, אבל לבסוף הייתה אובדת מהעולם ללא זכר. אבל כעת שבחרה לסכן את הכל אז אדרבה, הרוויחה את הגדולה האמתית והנצחית.

סוד השמחה האמתית

ומתוך כל זה אפשר ללמוד על אפסיות העולם. שאפילו אם אדם יחייה כמו מלך, כל היום בתפנוקים ועידונים, מכל מקום זה לא שווה מאום. היו המון מלכים במשך כל הדורות, אלא שכולם בסופו של דבר אבדו מן העולם וכל מה שהיה להם כבר לא שווה כלום.

וכל אדם צריך לשאול את עצמו מה הוא היה מעדיף, להיות מלך שליט על כל העולם שופע בתאוות שמת לפני אלף שנה ובטל מן העולם, או להיות אדם פשוט שחי כאן ועכשיו? ואם אדם מבין שאין שום כיף באדם מת שפעם נהנה מהחיים, כך יעשה אחת ועוד אחת ויבין שגם הוא לא הולך להישאר פה לנצח.

אלא שזה כן נמצא בידיים שלו להתחבר למהלך האלוקי, ואז הוא יוכל להתעלות ולהתחבר למשהו ממשי שקיים לנצח. וכמו שמובא לגבי הצדיקים שגם במיתתם קרויים חיים. כי הם מחוברים לחיים האמתיים שאינם מפסיקים לעולם.

ודווקא כשאדם מבין שכל העולם הוא אפס ולא שווה דבר, אז הוא יכול לזכות להגיע לשמחה אמתית. כי במשך כל חייו הוא רודף אחר תאוות מתוך מחשבה שאלו יביאו לו שמחה, אבל אין בזה שום ממשות והוא תמיד נשאר מאוכזב. או משום שלא מצליח להשיג אותן, או משום שהוא כן מצליח ומבין שהוא רוצה משהו אחר.

כי בפנים יש לו רצון לא ברור שמנווט אותו. אותו רצון אלוקי שמכוון אותו לדרך הנכונה. כאשר האדם נכנע לרצון הזה, אז ממילא הוא מגיע לאושר ושמחה. אך כאשר האדם מתנגד לו, שמתעקש על הנוחות של עצמו גם במחיר של עיקום המוסר והאמת, אז ממילא אין לו שום סיכוי להגיע לשמחה.

וכאשר האדם מבין שהקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, שכל האירועים שנראים לו ממשיים וגורליים ממש הם חסרי משמעות לחלוטין, שהכול הבל ורק השם יתברך קובע את המציאות, אז ממילא הוא יכול להגיע לשמחה עצומה.

כי הוא רואה את התמונה הגדולה. גם אם כעת משהו לא הסתדר לו, אין בכך כלום. שהרי המהלך עצמו הוא טוב ונכון, הכל הולך לכיוון הרצוי והכל מושלם כבר עכשיו.

וכמו שאדם פותח עסק חדש, אז הוא מסתכל על התמונה הגדולה. הוא יודע שבתחילה הוא ישקיע המון מאמץ ויפסיד כספים, ולאחר שנה או שנתיים יתחיל לראות מעט רווחים שיגדלו עם הזמן. אז כבר בפתיחת העסק הוא שמח.

ולכאורה נשאל את אותו אדם מדוע הוא שמח? הרי הוא נכנס לחובות ועדיין לא הרוויח כלל. אלא שהוא שמח מתוך שהוא רואה את התמונה הגדולה ומבין את המהלך הכללי של הדברים. הוא לא מתרגש מנפילות קטנות, כי הוא יודע שזו הדרך להגיע למקומות טובים ורחוקים.

אדם שמסתכל על תאוות רגעיות, שמצטער מאירועים לא נעימים, שעצוב בגלל הכישלונות ורק חושב איך להשיג את הנאות העולם, הוא אדם מסכן שלא יכול להתקדם לשום מקום. הוא מתנדנד בכל רגע, פעם רוצה כך ופעם רוצה כך, הלב מטה אותו ואין לו שום אפשרות לצמוח.

אבל כאשר האדם מסתכל על התכלית הגדולה, לשם מה בכלל הגיע לעולם, אז ממילא הוא יכול לשמוח שהוא בכיוון הנכון. גם אם עדיין רחוק מהמטרה, מכל מקום הוא בדרך, כמו אותו בעל עסק חדש שצופה למרחק. וזוהי השמחה האמתית שיש לאדם.

חוסר סיפוק

ובאמת אין דבר כזה מישהו שחי כמו מלך כל היום בתפנוקים ועידונים. אדרבה, המלכים חיים עם הכי הרבה דאגות ולא יכולים ליהנות מכלום. שכל היום הם חושבים שאולי מישהו ירצה לכבוש את המדינה, אולי מישהו ירצה למרוד, אולי אחד הקרובים ירצה להתנקש בהם, אולי החברים הטובים ביותר זוממים משהו וכו’.

אנשים עשירים תמיד דואגים שאולי יאבדו את העושר, אולי יגנבו להם או שמישהו זומם עליהם משהו וכו’. אי אפשר לסמוך על אף אחד ובכל דבר יש דאגות רבות. מעבר לזה יש להם המון אחריות והם צריכים לטפל בבעיות שצצות וכו’. לכן אמרו חז”ל שמרבה נכסים מרבה דאגה.

וכך זה בכל התחומים. שככל שאדם מצליח ויש לו שפע רב, כך הדאגות והאחריות המוטלת עליו גדלות. ומצד שני את כל השפע שיש לו הוא לא כל כך מעריך, כיוון שהוא מתרגל אליו. וכמו שהמן אמר שכל מה שיש לו לא שווה לו, כיוון שמרדכי לא משתחווה לו. שאף פעם האדם לא מאושר כי תמיד הוא רוצה יותר.

וכמו שכל אדם יכול להסתכל על עצמו, שבוודאי יש לו דברים יקרי ערך שאחרים היו משתוקקים אליהם, בין אם אלו דברים גשמיים ובין אם דברים רוחניים, וכמו אופי מסוים, כישרונות, חכמה וכדומה. ואפילו אם הוא חושב שאין לו כלום, לפחות יש לו עיניים, ידיים, רגליים, בריאות וכו’, שיש כאלו שהיו מוכנים לתת הכל כדי לזכות לזה.

אלא שכל אלו מובנים מאליהם. שהאדם לא מעריך את מה שיש לו. וכשם שלא מעריך את מה שיש לו עכשיו, למרות שבעבר חשב שכן יהיה מאושר מזה או שאחרים חושבים שיהיו מאושרים אם יהיה להם את זה, כך אדם חכם יבין שגם אם ישיג את כל מה שהוא חולם עליו, עדיין לא יהיה מאושר, כיוון שבמהרה יתרגל לזה.

ואפילו אם הייתה אפשרות כזו שאדם כן יהיה מאושר ממה שיש לו, מכל מקום האושר הזה בוודאי לא שלם. שכל אדם עובר לפעמים ניסיונות, כל אדם מרגיש לפעמים קצת צער, ייסורים, חולי, כאב, עצבות וכו’. אם זה מתוך נסיבות החיים, שלפעמים דברים מצערים מתרחשים, ואם זה סתם מתחולל בתוכו, שהוא מתמלא בפחד, דאגות או עצבות ללא שום סיבה.

יוצא שכל אדם קצת סובל בחיים. לכל אדם יש צרות ודאגות ואין לזה מנוס. ואז אדם מטבעו חושב לעצמו איך יפעל בדרך הטובה ביותר להעלים כמה שיותר צרות. אבל אי אפשר לברוח מזה. יש דברים גדולים, יש דברים בלתי הפיכים, יש דברים ממש קשים, וממשיכים לחיות, אבל לעולם זה לא יהיה אותו הדבר כפי שהיינו רוצים.

וכל זה מביא את האדם לאכזבה ויאוש. שאין שום אפשרות להגיע לשלמות אמתית. כשאדם חושב שכל המהות היא העולם הזה, אז ממש אפשר להיכנס לדיכאון. הרי העולם הזה מלא בייסורים ודאגות, השמחה אף פעם לא שלמה ותמיד חולפת ומלאה טרדות. אדם רודף אחרי השגות ורק מבין יותר ויותר שאין לו שום סיכוי להצליח.

לכן גם ככל שאדם מתבגר הוא הופך לעצוב יותר. כשמתקרב לגיל ארבעים הוא כבר מתחיל לפחד להזדקן, בגיל ששים הוא מנסה להיאחז בזיכרונות על הדברים שחלפו ומתמלא בחרטות על מה שלא הצליח להשיג ובגיל שבעים הוא כבר מרגיש חסר ערך לחלוטין. ככל שהזמן עובר הוא הופך לעצוב ומיואש.

הוא מפוחד ומבוהל שהרי בכל רגע הוא מתקרב צעד נוסף לכיוון המוות. הוא מסתכל על החיים שלו ומבין שכל מה שהשיג לא שווה כלום, ובטוח שכעת כבר מאוחר לו מדי ואין לו כבר שום סיכוי. זו אומללות נוראה.

ככל שאדם בטוח שהעולם הזה שווה למשהו, אז ממילא הוא עצוב יותר. כי הוא רחוק מלהשיג את כל מה שהוא רוצה ויש לו המון חוסרים ודאגות. וגם את מה שכן הצליח להשיג, הוא פוחד לאבד, שהרי הכל חולף. וככל שהוא מתבגר, כך הוא מבין שהוא יכול פחות להשיג דברים חדשים ומצד שני גם לא יכול לשמור על מה שכבר כן הצליח להשיג לפני כן. הרי ברור לו שכל מה שיש לו לא יהיה שווה כלום לאחר שימות.

אבל כאשר האדם מבין שהעולם הזה הוא אפס, אז ממילא הוא יכול לשמוח. וזה לא משנה גם אם כל חייו יהיו סבל ומרורים, כי הוא עסוק בדבר האמתי. לא מוטל עליו לתקן את העולם הזה, כי את זה ההשגחה הפרטית מביאה גם בלעדיו. התפקיד שלו זה רק להתחבר לאותה השגחה פרטית כדי לקבל אחיזה באותה אלוקיות נצחית.

הבל ההנאה

הנאות העולם חולפות וחסרות משמעות. זה דמיון. אדם נהנה מסטייק טעים כי יש לו דמיון. אילו היה עם בחילות וכאבי בטן הוא לא היה נהנה ממנו כלל. אילו היה נפטר האדם היקר לו ביותר והיה טועם ממנו באותו רגע, הוא לא היה מרגיש טעם כלל באותו סטייק. רק שמתוך הדמיון שלו, הוא חושב שסטייק זה טעים ואז ממילא כאשר אין טרדות שונות, אז הוא נהנה ממנו בצורה חלקית ומוגבלת.

לכן אדם יכול ליהנות מסיגריה ולהרגיש כיף. אותו אדם כשעישן בפעם הראשונה בחייו בוודאי לא נהנה. הוא השתעל והרגיש מחנק מהעשן, זה לא הרגיע אותו ולא עשה לו כיף. אלא שהרגיל עצמו לדמיון, השתיל לעצמו רגש והתנה אותו עם פעולת העישון, ואז הוא חושב שהוא נהנה מזה.

כשאדם שקוע בתוך העולם, הוא עסוק בדאגות, בטרדות ובתאוות שלו. וברוב הפעמים, אם היה מסתכל על הטרדות שהיו לו לפני עשר שנים, היה צוחק. שהכול שטויות, או שהדברים הסתדרו מעצמם או שזה כבר לא רלוונטי וכו’. אבל הטרדות של עכשיו נראות לו כדבר מהותי, והוא לא חושב על כך שבעוד כמה שנים יחשוב עליהן בדיוק אותו דבר.

אבל אדם אמתי יכול להבין שכל ההנאות האלו הן תאוות דמיוניות. אמנם זה קשה להשתחרר מהן וצריך עבודה גדולה לשם כך, אבל מכל מקום לפחות בשכל אפשר להבין שאין להן ממשות. לכן ברור שאין עניין להשקיע את כל חיינו בניסיונות נוספים לזכות לעוד קצת הנאות חולפות. אלא שצריך לפעול כדי להגיע להשגות אמתיות.

לכן מרדכי אמר לאסתר שגם אם הם יאסרו ולא יוכלו להיות ביחד, וגם אם יהיה להם עצוב, וגם אם שארית חייהם תהיה סבל, וגם אם היא עלולה לסכן את חייה ולמות, מכל מקום זו הסיבה שלשמה הגיעה לעולם, ורק כך אפשר להגיע למשהו. רק כך אפשר לצמוח ורק כך אפשר להגיע לשמחה אמתית.

הוא הסביר לה ששווה לוותר על התאוות של העולם הזה כדי לזכות לתכלית האמתית שלשמה הגענו. זה לא משנה אם נהנה בחיים או לא, מה שמשנה זה מה שנשיג בסוף. אמנם זה נחמד גם ליהנות מהעולם בזמן שמשיגים השגות, אבל זה לא העיקר.

וזה מה שאמר לה, שהרווח וההצלחה יבואו בכל מקרה. העולם מתקדם לקראת התיקון שלו. בסוף הכל יתוקן וכל העולמות יעלו. השאלה רק איפה אנחנו נהיה בכל הסיפור הזה. אם נהיה חלק מזה או שנלך חס ושלום לאיבוד. אם נהיה אחוזים בהבלי העולם, או שיהיה לנו חלק במהות האלוקית.

וזה עניין מסירות נפש על קידוש השם. כי זו כל המהות. לכן זה כל כך גבוה, כי אפשר ברגע אחד להתעלות כשמוסרים את החיים לשם השם יתברך. כי זה התיקון. אז יש מי שצריך לעמול קשה במשך חיים שלמים כדי לזכות להגיע למקום שלו, ויש מי שעושה מסירות נפש ברגע אחד ויכול להתעלות עד למקומו העליון.

אדם יכול לחשוב על כל מה שיש לו להפסיד, על כל מה שרצה להספיק בחיים, ואם כן איך יוכל למסור את עצמו ולמות על קידוש השם? אלא שהמהות היא גבוהה יותר מכל מה שאותו אדם רצה להספיק. אם לשם כך הגיע לעולם, אז יצליח להשיג באותם רגעים ספורים מה שלא יצליח להשיג גם אם ייתנו לו חיים שלמים נוספים.

לאנשים יש צרות וצער גדול. הרבה חרטות, הרבה געגועים. אדם מסתכל לאחור והיה רוצה לחיות חיים אחרים לחלוטין. הוא מצטער על החלטות שקיבל, מצטער על דברים שהתרחשו, מתגעגע לאהוביו שנפטרו מהעולם וכו’. אי אפשר להיות שמחים לחלוטין בעולם הזה. תמיד השמחה מעורבת בעצבות.

אבל באמת אין לכל זה משמעות. הכל הבל. הכל חולף. הכל משתנה. לאדם לא אכפת מאנשים שמתו לפני אלף שנה. לא אכפת לו מתאוות שונות שהיו לו בגלגול הקודם או דברים שלא הספיק אז. הכל שטויות. באותו רגע זה נראה לנו דבר עצום וחשוב, אבל במהות זה כלום. רק דמיון חולף.

וכאשר מבינים את זה באמת, אז ממילא אפשר להגיע לשמחה אמתית. שיודעים שהכול זמני, שהכול קטן וחסר משמעות. גם דבר משמעותי, וכמו שבעל ואישה אוהבים ייאסרו זה על זו, כמו להיאלץ לחיות עם גוי שטוף זימה ותאוות, מכל מקום אם זה רצון השם אז צריך לשמוח בזה ממש.

שמוותרים על דברים קטנים יחסית ומקבלים עולם עצום ממדים. במקום להתעסק עם רגעים חולפים בעולם, אנו מתמקדים בתכלית שלשמה הגענו לעולם מלכתחילה.

אין ספקות

חז”ל מלמדים אותנו שאין שמחה כהתרת הספקות. גם מלמדים אותנו שעמלק בגימטריה זה ספק. כי שורש כל הספקות הוא בעמלק. שיש השגחה פרטית מופלאה בעולם, אלא שיש את עמלק שמראה לנו דמיונות שווא, שמסתיר את ההשגחה הפרטית, ואז אנו חושבים שכאילו יש כוח למישהו להזיק או ללכת נגד ההשגחה הפרטית.

אבל כאשר אדם מבין שהכול מכוון מלמעלה, ממילא אין לו שום ספיקות. אם קיבל קנס או שחבר הזיק לו, אז הוא לא חושב שאולי היה יכול למנוע את זה ולא מתעצב שאותו אדם בחר להזיק לו, כי הוא מבין שזה השגחה פרטית. הוא מבין שאין פה ספקות, כי כך מוכרח היה להיות ואין שום אפשרות שהיה יכול להיות אחרת.

לכן פורים מגיע ומלמד אותנו שגם כאשר הדברים לא מסתדרים, הכל שלם כבר עכשיו. זה רק נראה לנו שהדברים לא שלמים, אבל משמיים זימנו לנו את הדברים הראויים לנו בהשגחה פרטית מדויקת. לכן כבר עכשיו יחד עם כל החוסרים אפשר לשמוח ממש ולהגיע לשיא השמחה בשלמות.

ולפעמים יש לאנשים ספקות אם שווה להם לוותר על דברים כדי להתעלות ברוחניות. שחושבים לפעמים שאולי יפסידו מזה. אבל באמת אין שום ספק, כי ההשגחה העליונה פועלת, ולכן אין אפשרות להפסיד כלל מקרבה להשם יתברך.

כאשר מתירים את הספק, אז מבינים שזהו רצון השם, שהכול השגחה פרטית, ואז ממילא אפשר לשמוח. וזוהי המהות של המגילה. להרחיב את הדעת. להראות לנו שהתפיסה שלנו מצומצמת ויש דברים עליונים ונשגבים יותר. וככל שהאדם עולה, כך הוא יכול לזכות להרחיב את התפיסה ולשמוח יותר.

ככל שעולים גבוה יותר ורואים תמונה רחבה יותר, כך רואים את החסדים וההשגחה העליונה ומתבטלות כל הקושיות. הכל נהיה טוב ושמח. כי אין שום ספקות.

וכמו שהמון אנשים שעברו מוות קליני מעידים על כך שכאשר הנשמה יוצאת מהגוף, מיד מרגישים חמימות מיוחדת וכמו שמחה ואהבה שאי אפשר לחוש בעולם הזה. כי ככל שעולים ומתנתקים מהחומר, כך זוכים לגילויים וכל גילוי מביא להשלמה ולשמחה.

כעת אנו אחוזים בחומר, בגשמיות, בתאוות, וממילא חושבים שזה העיקר. קשה לנו לראות את המטרה הגדולה כי אנו אחוזים כל כך בהבלי הרגע הזה. הדאגות, ההנאות, הטרדות, הרגשות וכו’, נראים לנו כדבר העיקרי בחיים. אלא שאם ננסה לחשוב על הדאגות והרגשות שהיו לנו לפני כמה שנים, נגלה שאין להם ממשות. הכל הבל.

למי אכפת אם היינו עצובים או שמחים לפני עשרים שנה? למי אכפת אם כיבדו אותנו? למי אכפת אם היינו מודאגים מדברים שונים? הרי כל זה שייך לאותו הרגע. מתוך עמלק שמסתיר מאיתנו את ההשגחה, חושבים שכל דבר קטן הוא סוף העולם. אבל כשמסתכלים על התמונה הרחבה מבינים שזה כלום.

להרפות

וזהו עניין השמחה בפורים. שמתנתקים מהחומר. מגיעים למצב של שכרות, עד דלא ידע, שאז שוכחים מכל הדאגות. חושבים על הדברים הפשוטים ביותר, ואם זוכים להתקדש, אז אפשר להגיע לסודות עליונים. זהו זמן גבוה מאוד של גילוי.

אדם חושב שהוא בשליטה. מחפש את הצדק והגמול. רוצה שהרשעים יסבלו והצדיקים ישמחו. הוא חושב שזה בידיים שלו, שהוא צריך לעשות צדק בעולם, שהוא צריך לחנך את כולם. הוא מתעדכן כל היום במה שקורה בחדשות, ואז כאילו שופט את כולם ומחליט מי צודק וכיצד צריך להתנהל.

אלא שהוא לא בשליטה ופעמים רבות הדברים מתרחשים בניגוד לדעתו. שהוא בטוח שצריך לקרות כך וכך, אלא שבפועל מתרחש ההפך הגמור. ובאמת יש צדק, רק שאנו לא יכולים להבין אותו. כי התפיסה שלנו חסרה ומוגבלת. אין לנו השגה בחשבונות שמיים.

וכל זה מביא את האדם לתסכול. לתחושה של חוסר צדק. הוא מנסה לנהל את העולם ולדון את כולם, אבל המציאות מראה לו שהעולם פועל בדרך של “נהפוך הוא”. כל העולם הפוך ממה שצריך להיות בהיגיון שלו.

ולכן התרופה לכל זה היא להרפות ולהבין שאנו לא בשליטה. שהשם יתברך הוא שמכוון את העניינים בצירופי מקרים. שכל מה שנראה לנו אקראי ואולי אפילו לא צודק, הוא מכוון משמיים בדקדוק מוחלט והשגחה פרטית.

ולכן אנו שותים בפורים עד דלא ידע, כדי להתנתק מהמקום הביקורתי שמנסה לשלוט בעניינים, לחפש צדק ולנהל את העולם, ולהתחבר למה שהשם יתברך מזמן עבורנו. במקום לחשוב בהיגיון ובדעה צלולה, עלינו להתנתק ולתת להשם יתברך לנהל את העולם בהשגחה פרטית מופלאה.

להבין שאנו לא יודעים כלום. לא יודעים מה טוב ומה נכון, אלא שאנו רק מתחברים להשם, לכל מה שהוא מזמן עבורנו. מתחברים להשגחה הפרטית ומקבלים את הכל באהבה. וזוהי השמחה האמתית. שאדם מבין שהשם יתברך מכוון את העולם, אז ממילא הוא יכול לשמוח.

הוא יכול לזרוק את כל הטרדות שלו ופשוט לתת את המושכות לקדוש ברוך הוא שיכוון אותו לדרך הנכונה. לא להתעקש להיות צודקים כל הזמן, לא להתעקש לנהל את העולם, אלא לקבל את ההשגחה הפרטית באהבה ובשמחה. ואז ממילא אפשר להבין שהכול טוב כבר עכשיו.

ואין הכוונה שאין לאותו אדם טרדות כלל, שהרי הוא מלא בדאגות וטרדות כמו כולם. אלא שהוא לא מייחס להם חשיבות רבה. הוא מבין שזה חולף, שהכול שטויות, שזה לא שווה את ההשקעה המרובה. הוא מבין שצריך להשקיע הרבה יותר בחיים האמתיים, בתורה ובמצוות, בתפילה ובחיבור להשם יתברך, בחשבון נפש ובחיפוש הכיוון האמתי בחיים.

וזוהי השמחה האמתית של פורים. שגם אם דברים לא מסתדרים לנו בחיים, וגם אם נראה לנו שהיה אפשר אחרת, זה הכל ספקות שנובעות מעמלק. כי באמת יש השגחה פרטית והכל עובד בצורה הטובה ביותר עבורנו. וגם אם אנחנו לא מבינים, מכל מקום אנו זורקים את השכל ומתחברים לרצון האלוקי.

כמו ילדים קטנים שלא מבינים את מהות העולם, אבל גם לא אכפת להם, כי ההורים דואגים להם לכל צורכיהם. כך גם אנחנו לא מבינים, אבל השם יתברך דואג לנו. ואמנם מוטלת עלינו החובה ללכת בדרך השם ולעשות השתדלות, אלא שגם אם אנחנו לא מבינים את התמונה הגדולה, מכל מקום אנו שמחים ויודעים שהיא בוודאי מושלמת.

השם יתברך יזכה אותנו לשמחה גדולה, להתחבר למהלך האלוקי ולהגיע לתכלית האמתית, וכך לזכות להנהגת השם יתברך בגילוי, ולבניין בית המקדש שיגלה לכל העולם את ההסתר שכולם היו שרויים בו.

יצא לאור: מהפרשה לחיינו – סט חמישה כרכים על הפרשיות והמועדים

בעזרת השם יתברך, סט הספרים מהפרשה לחיינו הורחב וכעת יצא לאור בחמישה כרכים. המהדורה החדשה מכילה מאמרים חדשים, הוספות ותיקונים במאמרים הקודמים, עיצוב חדש, איורים ועוד.

סט הספרים ״מהפרשה לחיינו״ מרכז מאמרים על פרשיות השבוע, בשפה ברורה, פשוטה ושווה לכל נפש. הספרים בעיקר מתמקדים בהתבוננות בנקודות הקטנות בפרשה, כדי להוציא מהן עומקים ורבדים פנימיים יותר, ולראות איך הכל משתלב בצורה מעשית בחיי היום יום שלנו.

הסט נמכר במחיר מסובסד לזיכוי הרבים על עלות הדפוס בלבד. הפצה ראשית במרכז הספרים של מזכה הרבים ר׳ פנחס ראובן, ברחוב כהנמן 74 בני ברק (שם המחיר הוא 70 ש״ח לכל הסט). טלפון בחנות: 03-6771499.

כמו כן ניתן להשיג את הסט בחנויות ספרי קודש נוספות ברחבי הארץ (יתכנו שינויים במחירים).

כהרגלנו בקודש, אנו מאפשרים גם הורדה חינם של הספרים. ניתן להוריד אותם בלחיצה על הקישורים הבאים (בתוך כל כרך מופיעים גם המועדים הקשורים לאותו חומש):

מהפרשה לחיינו – חומש בראשית | מהפרשה לחיינו – חומש שמות | מהפרשה לחיינו – חומש ויקרא | מהפרשה לחיינו – חומש במדבר | מהפרשה לחיינו – חומש דברים

בנוסף, נשארו עוד עותקים אחרונים של הסט הישן (שני כרכים) לחלוקה בחינם. אפשר להשיג אותם בנתיבות, בכולל בית להשם בבית הכנסת אהבת יעקב, רח׳ מלכי ישראל 1. בין השעות 9:00-17:00.

סיעתא דשמייא – פרשת פקודי

פרשת פקודי מתארת את התוצרים הסופיים של כל חלקי המשכן, שעליהם עמלו כל האמנים המוכשרים שהיו חכמי לב ונבחרו לעסוק במלאכה.

וקשה שלא לשים לב לביטוי שחוזר על עצמו פעמים רבות מאוד בפרשה, שבכל כמה פסוקים שמתארים את עשיית הדברים, נאמר שהם נעשו “כאשר ציוה השם את משה”.

ולכאורה זה נראה כמו אריכות מיותרת, שהיה אפשר לומר את זה פעם אחת בסיכום כל הדברים או לומר זאת בתחילת העניין, אבל מדוע כל כך חשוב לומר את זה שוב ושוב במהלך כל הפרשה כמעט בכל עניין שנוגעים בו?

אלא שאם ננסה לחשוב על הפרטים המרובים שנעשו לצורך המשכן, נגלה שהעשייה הייתה מאוד מורכבת. הן מצד הקושי בעשיית הדברים המסובכים, הן מצד מורכבות הפרטים, הן מצד ריבוי המלאכה, הן מצד שהיו הרבה אנשים שונים עוסקים במלאכה וכו’. ואם כן, זה לא אפשרי להצליח לקלוע למטרה בדרך הטבע.

ולמשל ישנם כמה שטווים או מנגרים ובסוף כולם צריכים להגיע לתוצרות זהות כך שהכול יהיה אחיד. בנוסף לכך הם גם צריכים להגיע לתוצר שמתאים לכל דקדוקי הפרטים הרבים. בנוסף עליהם לכוון למחשבה העליונה, שבכל מלאכה ישנם דברים לא ברורים ושאלות וספקות שעולים במהלך העבודה, וצריך לעשות כפי הרצון העליון. וכך הכל מוכרח להיות בהרמוניה מוחלטת ומותאם במדויק לרצון העליון.

והדבר ברור שבדרך טבע תמיד ישנו איזה שינוי מועט לפחות מהמקור, ואין שום סיכוי להגיע לדיוק מוחלט. אבל כאן הכל נשאר מדויק, כולם כיוונו לאמת, בדיוק כפי שהשם ציווה במקור את משה.

ואפשר לתאר למשל שאדם מזמין מלאכה כלשהי מבעל מקצוע כלשהו, כמו נגר או זגג וכדומה. אז ההבדל בין התמונה שיש לאותו אדם בראש לבין מה שיוצא בפועל הוא עצום. כל אדם חושב בצורה שונה וכמעט שאי אפשר להעביר במלים את כל הפרטים שנמצאים במחשבה בדקדוק.

בנוסף לכל זה, גם אם למשל האדם היה נותן לו תמונה ברורה של הדברים, מכל מקום תמיד ישנם אילוצים שונים שמכריחים אותו לסטות מעט מהמקור. התוצר הסופי לא יהיה אף פעם זהה לחלוטין למקור, ועל אחת כמה וכמה אם אין מקור מוחשי ויש רק תיאור של הדברים.

אז לאחר שאדם מקבל את התוצר הסופי, בדרך כלל הוא מסתכל במבט כללי על הפרטים העיקריים. הוא לא מדקדק בפרטים ולא שם לב לדברים שנראים אחרת ממה שחשב בתחילה. העיקר בשבילו זה שהמוצר דומה לציפיות שהיו לו וזה מספיק עבורו.

אבל אם כן היה מדקדק ורוצה שזה יהיה זהה לחלוטין לתמונה שיש לו בראש, לעולם לא יכול היה להיות מרוצה. שבוודאי ישנם לפחות מעט שינויים בין הרצוי למצוי. וכל זה במוצר אחד פשוט שעושה בעל מקצוע אחד. אז אפשר לתאר כמה רחוק מהתיאור יהיה מוצר מורכב הרבה יותר שמכיל המוני פרטים ודקדוקים.

ועל אחת כמה וכמה אם נדרשים כמה בעלי מקצוע לעבוד על אותו מוצר. שהדבר ברור שכל אחד רואה את הדברים אחרת ומבין מדעתו דברים שונים מהאחרים. ואם כן בלתי אפשרי שכולם יעשו את המלאכה בצורה זהה ושווה.

ועל אחת כמה וכמה אם לא מדובר על מוצר אחד בלבד, אלא על כלים רבים ועל מבנה גדול. שבדרך הטבע אין שום סיכוי אפשרי להצליח לרצות את האדם שהזמין את המלאכה בצורה מוחלטת, שאי אפשר להימנע מטעויות רבות בדרך.

אלא שבמלאכת המשכן הייתה סיעתא דשמייא עצומה, כך שהכול יהיה בדיוק כפי שראוי היה להיות. הכל יצא מותאם לחלוטין לתיאור המקורי. לכן היה צורך להדגיש בכל פרט שהוא נעשה בדיוק כפי הציווי המקורי ולא נפל ולא הוחסר שום פרט מהמקור.

וצריך לדקדק שבתחילה השם ציווה את משה, ולאחר מכן משה ציווה את עושי המלאכה. ולכן התורה מדייקת לומר “כאשר ציווה השם את משה”, שהדברים לא נפלו כלל מהציווי הראשון. שכאשר מצווים אדם על דבר מסוים, והוא מעביר את הציווי למישהו אחר, אז קשה מאוד להימנע משינויים קלים פה ושם, אבל כאן הכל היה מדויק כפי הציווי הראשון שהשם ציווה את משה.

וכך רש”י מביא בתחילת הפרשה, שמשה אמר לבצלאל לעשות כלים ומשכן, ואז בצלאל למד כאילו מעצמו ואמר למשה שצריך קודם לעשות את המשכן ורק לאחר מכן את הכלים. ומשה שיבח אותו על כך, שבאמת כך ציווה השם ובוודאי ידע מתוך רוח הקודש.

ויוצא שאפילו אם היו כביכול בלבולים בדרך, וגם אם העברת הדברים לא הייתה מושלמת, מכל מקום התוצאה הייתה מושלמת. הכל נעשה בסיוע עצום מהשמיים. שעושי המלאכה פעלו ועשו השתדלות, אבל רק השם יתברך הוא שבאמת עשה את הכל.

וכך נלמד גם לחיינו הפרטיים. שאדם פועל ועמל, עושה מלאכות רבות וסבוכות, ולבסוף הוא שמח מההצלחה שלו או מאוכזב מהכישלון, אבל הדבר הראשון שיש לו לשים לנגד עיניו זה שהוא עצמו לא עשה כלום. השם יתברך הוא שעשה את המלאכה.

וכאשר האדם לומד לחשוב בצורה שכזו, אז ממילא הוא יכול להתקדם לשלב הבא. שאם ירצה כעת להצליח בדבר כלשהו, אז יבין שעליו להשקיע את רוב ההשתדלות בעניינים הרוחניים כדי להגדיל את הסיעתא דשמייא, שהיא זו שבאמת פועלת.

אדם צריך לעשות השתדלות גשמית כי כך נגזר משמיים. אבל אותה השתדלות היא מעין חובה שמוטלת עלינו ולא מביאה שום תוצאות מצד עצמה. התוצאות מגיעות בסיעתא דשמייא בלבד. רק משמיים מחליטים איזה שפע וכמה שפע כל אדם יקבל. רק משמיים נותנים הצלחה לאדם.

לכן מובן שזה יהיה טיפשי לחלוטין להשקיע את מרב המאמצים בהשתדלות הגשמית. שהרי זה לא משנה כמה השתדלות נשקיע. ההצלחה של האדם מגיעה על פי מה שנגזר משמיים, ושום השתדלות גשמית לא תוכל לעזור להגדיל את ההצלחה שלו.

אלא שכידוע, הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. ויוצא שאמנם אין לאדם אפשרות להגדיל את ההצלחה שלו בדרך גשמית, אבל כן יש לו אפשרות להגדיל את ההצלחה בדרך רוחנית.

שאם יחזק את הקשר עם השם יתברך, ישקיע ברוחניות, בתפילה, בלימוד תורה, במצוות, בתיקון המידות וכו’, אז ממילא יוכל לזכות להיות קרוב יותר אל השם יתברך, וכך יזכה ליותר סיעתא דשמייא שתגדיל את ההצלחה שלו.

ואמנם בדרך הטבע הדברים נראים אחרת לחלוטין. שאפשר לראות בחוש שככל שאדם משקיע יותר בגשמיות, כך הוא מצליח, ומצד שני יש אנשים רבים שמשקיעים ברוחניות המון ולא זוכים להצלחה גשמית. אלא שכל זה נובע מבלבול והטעיה בהגדרת המושג “הצלחה”. שאנשים מודדים במונחים של הסביבה מה נחשב לאדם מצליח.

וכמו שיכול להיות מישהו שכולם יגדירו אותו בתור מצליח, כיוון שהוא עשיר, בעל משרה מכובדת, מפורסם וכו’. אלא שבתוך תוכו הוא יכול להיות אומלל, כישלון בחיי משפחה, מכור לתאוות רדודות, בעל מידות רעות, כעסן, פוחד מהצל של עצמו ולא מוצא שום טעם בחיים.

על פי הגדרת הסביבה האדם הזה יכול להיות המצליח ביותר בעולם וכולם יעריצו אותו ויחלמו להיות כמותו. אבל בעולמו הפנימי האדם הזה מסכן וריק מתוכן. הוא אדם חלש שרק רוצה להיעלם מהעולם.

ומצד שני יכול להיות אדם פשוט ועני שכולם מרחמים עליו וחושבים איזה מסכן, למרות שהוא עצמו עושה עליות נשמה ונמצא על גג העולם. הוא רואה דברים נשגבים בעולמות העליונים ויש לו סיעתא דשמייא ונסים עצומים בכל צעד. הוא מאושר ולא חסר לו דבר, אלא שכולם מגדירים אותו ככישלון.

אבל ברור הדבר שאין לכל זה שום בסיס. אדם מנסה למדוד דברים על פי הגשמיות שהוא רואה, אין לו כלים למדוד כוחות נפש, אושר ושמחה, מידות טובות וכו’. לכן ברור הדבר שהוא יחשוב שכדאי להשקיע בגשמיות, כיוון שהוא רואה שהוא כאילו מזיז דברים.

אלא שהכול מתבסס רק על סיעתא דשמייא. הכל זה רוחניות והיא עצמה שמשפיעה גם על הגשמיות. ההצלחה האמתית היא רק זו שמגיעה משמיים והיא זו שקובעת.

אדם שמרגיש מלא וגדוש, שחש אושר פנימי, סיפוק, מיצוי עצמי ושפע גדול, הוא כבר בצל ההצלחה ואין לו עניין להתאמץ כדי להשיג דברים גשמיים נוספים. אלא שאם יש צורך בשפע גשמי, אז גם את זה מזמנים לו משמיים. וכמו שהאבות הקדושים היו עשירים ולא היה חסר להם דבר.

ומצד שני יש הרבה שנראה להם שהם משיגים דברים, שעל הנייר הם מקבלים יותר כסף מתוך העברות שלהם, שהם עובדים בשבת או עושים חטאים שכאילו נותנים להם הצלחה, אבל בפועל אין כלום. שהכול חומק מבין ידיהם, אין ברכה בשפע שיש להם ואין להם תועלת מאותו שפע.

וכך יכול אדם עם סיעתא דשמייא לעשות דבר קטן כלשהו, להשקיע בו מעט ואז לראות ממנו ברכה מרובה. ומצד שני יבוא אדם אחר ללא סיעתא דשמייא ויצטרך להתאמץ מאוד באותו עניין, וגם לאחר מאמצים רבים לא בטוח שיצליח לראות ממנו הצלחה. וגם אם כן יחשוב שהוא מצליח, מכל מקום זו תהיה רק הצלחה חיצונית, וכמו הצגה חסרת תוכן.

לכן כאשר התורה הקדושה מתארת את סיום בניית המשכן וכליו ומסכמת את הדברים, היא מציינת שהכול היה כפי ציווי השם. נגד כל הסיכויים הטבעיים, הצליחו לעשות דברים מופלאים מתוך סיעתא דשמייא עצומה. שהכול היה מושלם ממש.

ומכאן נבין שכאשר האדם עושה השתדלות פשוטה, ובתוכו ישנו רצון טהור וחסר נגיעות לעשות את רצון השם, אז ממילא יזכה לסיעתא דשמייא עצומה שתיתן לו תוצאות מבורכות, שפע עצום, הן רוחני והן גשמי, ויזכה להגיע הכי קרוב שאפשר למושלמות.

השם יתברך יזכה אותנו לסיעתא דשמייא בכל מעשי ידינו, לטובה ולברכה ולתיקון כל העולמות, לגאולה השלמה ולבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

החוסר מלמד על מה שיש – פרשת ויקהל

פרשת ויקהל מתארת את הבאת הדברים שהיו דרושים לבניית המשכן על ידי העם. ולבסוף מרוב השפע הגדול, היה צריך להוציא קול במחנה שיפסיקו לעשות מלאכות לתרומת הקודש, כיוון שכבר היה יותר מדי, הרבה מעבר למה שהיו צריכים.

ואז כתוב “ויכלא העם מהביא” (שמות לו, ו). ולכאורה צריך להתעכב על הלשון הזו, שלא נאמר בפשטות שהעם הפסיקו להביא, אלא שהם נכלאו, ומשמע שזה היה עבורם כמו כלא ממש. שכאילו הם מצדם המשיכו להביא ורק שעצרו אותם בכוח, שכלאו אותם באונס ולכן הפסיקו רק מתוך חוסר ברירה.

ומעניין שדווקא אותו ביטוי שמתאר שהפסיקו להביא, הוא זה שמלמד אותנו על הרצון העז שכן היה להם להביא. שממנו לומדים כמה השתוקקו להמשיך לתרום ורק שאילצו אותם בעל כרחם להפסיק וכאילו שכלאו אותם.

ואם למשל היו נותנים להם להמשיך להביא ולא עוצרים אותם, אז לא היינו יודעים עד כמה באמת רצו להביא. ואולי אפילו הם עצמם לא היו יודעים עד כמה הם רוצים להביא. שהרי אולי הרגישו הכרח, אולי לא היה להם נעים, אולי חשו הכרת הטוב וכו’, ואז אולי הביאו תרומה מתוך אילוץ ולא בלב שלם.

לפעמים אדם עושה דבר כלשהו מתוך הרגל, למרות שאינו מודע לחשיבות של אותו עניין. אבל כאשר לא אפשרו להם להמשיך, אז פתאום הם עצרו לחשוב ולהרגיש, ואז יכלו לחוש ממש כמה הם רוצים להמשיך לתרום למשכן. דווקא המניעה היא שנתנה גילוי לרצון האמתי, עד כמה באמת רצו לתרום מכל הלב עד שלא היו מוכנים להפסיק והרגישו כמו בכלא.

היתרון שבחוסר

ויוצא שדווקא החוסר הוא שמלמד על מה שיש. שידוע למשל שדווקא כאשר ישנו חיסרון, אז האדם מעריך את הדבר שהיה לו קודם לכן. שעצם החיסרון שנולד בו הוא שגורם לו להסתכל על מה שכן היה לו בעבר ולהעריך אותו. כשאדם מאבד או מפסיד משהו, אז הוא פתאום מתגעגע ומעריך את מה שקודם לכן ראה כמובן מאליו וחסר הערכה.

ומכאן נוכל ללמוד שאם אדם רוצה לדעת עד כמה הוא מעריך עניין מסוים, עליו לבדוק כיצד הוא מצליח להסתדר בלעדיו. וכמו שיש כאלו שמכורים לכל מיני תאוות למיניהן, ואומרים לכולם שזה סתם בשביל הכיף והם יכולים להפסיק בכל רגע.

אבל אם ייקחו להם את אותה תאווה, הם ישתגעו ויתחילו לטפס על הקירות. ואז הם יוכלו להבין עד כמה הם משועבדים לסיגריות, לטלפונים, לחטיפים, לסרטים ולכל שאר התאוות שהם חשבו שהם יצליחו להסתדר בלעדיהם בקלות. דווקא החוסר והמניעה הם שמגלים את חשיבות הדבר אצלנו.

וכמו למשל שאדם יכול לבחון עד כמה הוא אוהב את אשתו על ידי הסתכלות על זמני ההרחקות שביניהם. שכאשר בני הזוג מצויים יחד והכל מותר, אז קשה להעריך וחלק גדול מהיחסים מושתת על תאווה בהמית. אבל כאשר ישנו ריחוק בין בני הזוג, אז מתגעגעים והיחסים מבוססים על דיבור ורגש פנימי.

וכך גם אפשר להשתמש בזה בתור מדד לרמה הרוחנית של האדם. שהוא יכול ללמוד דברים עצומים על הנפש הפנימית שלו. שעל פי החיסרון שנולד בו בעניין רוחני כלשהו, הוא יכול ללמוד על המקום שהיה באמת אוחז בו קודם לכן. מתוך הסתכלות על זמני המניעות, אפשר לבחון את עבודת השם האמתית שלנו.

כאשר האדם בחוסר אז האמת מתגלה ואז הוא כבר לא יכול לשקר לעצמו. שכאשר מצויים בעניין מסוים ודשים בו, אז מתרגלים, החושים כהים ובמידה מסוימת מפסיקים לחשוב. אבל כאשר ישנן מניעות ואילוצים, אז מגלים עד כמה באמת אנו עובדים את השם.

ואז פתאום אדם נאנס ולא יכול לקיים איזו מצווה שרצה, או שהוא הרגיש שלא התפלל כראוי, או שהוא מתחרט על דברים לא טובים שעשה בעבר, והוא רואה את כל זה כדבר שלילי. אבל באמת זהו מדד עבורו, שלפי זה הוא יודע כמה הוא עובד את השם.

שאם הוא באמת מצטער שלא כיוון יותר בתפילה או שלא קיים איזו מצווה, אז זה אומר שעבודת השם שלו היא נפלאה עד שכל רצונו הוא לעבוד את השם וכל מה שמעכב אותו מכך מצער אותו מאוד. אבל אם הוא לוקח את זה כדבר של מה בכך, שאמנם הוא מתחרט על חטאי העבר, אבל הוא לא חושב שזה כל כך נורא, אז ממילא יש לו עוד הרבה על מה לעבוד כדי לשפר את עבודת השם שלו.

מתוך האונס מתגלה הרצון

התורה הקדושה נותנת לנו דרך חיים של ממש. מעבר למצוות הברורות ישנן גם הלכות והנהגות שונות, מוסר ודרך עבודה, ואפילו מעין דרך מחשבה פנימית שמשפיעה על כל תפיסת החיים.

אלא שלפעמים האדם מגיע לנקודות מסוימות בו הוא מתקשה ליישם את הדברים. לפעמים הדברים מסובכים מדי, לפעמים זה כלל לא באפשרותו, לפעמים יש דברים אחרים שמתנגשים וכו’. וכך האדם מגיע למצב בו לכאורה אין לו אפשרות לקיים את רצון השם.

ואמנם צריך לדעת שכאשר הדבר נמצא מעבר ליכולת של האדם, אז ממילא זה נחשב לאונס ואין עליו טענה. ואמנם הוא חושב שהוא לא מקיים את רצון השם, אבל באמת זהו עצם רצונו של השם, שאותו אדם לא יצליח לקיים את המצווה מתוך האונס שאירע לו, הכל בהשגחה פרטית מכוונת.

וכמו למשל שאם אדם נתקע עם הרכב בדרך לשיעור תורה ונבצר ממנו להגיע, אז מובן הדבר שזה רצון השם שהוא לא יגיע לשיעור תורה מסיבות עליונות וחשבונות שמיים שאינם מובנים לנו. או שאם אדם רוצה לקיים איזו מצווה ואז הוא מגלה שאותה מצווה כבר נעשתה על ידי מישהו אחר וכעת כבר אין צורך לעשותה, אז מובן שזה היה מכוון משמיים בהשגחה פרטית.

אלא שמכל מקום על האדם לפשפש במעשיו לעומק, שאם משמיים מנעו ממנו לקיים את המצווה או ללכת בדרך ההנהגה הטובה והרצויה יותר, אז כנראה שישנה איזו נקודה פנימית בתוכו שאינה מתוקנת מספיק ועליו לעבוד עליה. שיש איזו הפרעה וחציצה שמונעת מהאור העליון להיכנס אליו בצורה חלקה ללא שום טרדות והפרעות.

ואז אם האדם מבין שיש לו איזו הפרעה כזו, אז ממילא עליו להרגיש צער על הריחוק הזה שיש לו מהשם יתברך. וכמו שיש מצווה להצטער על חרבן בית המקדש בעשיית תיקון חצות, ארבע תעניות וכו’. שאם אדם לא מצטער על החוסר הזה, זה מראה שהוא לא עובד את השם כראוי ועליו להשתפר בכך.

לכן דווקא החוסר נותן לנו מדד למיקום הרוחני שלנו. שככל שאדם מצטער על החוסר שיש לו בגילוי האלוקי, ככל שהוא מצטער על הרוחניות שחסרה לו, כך זה אומר שהוא באמת קרוב להשם ורוחני יותר. אבל אם הוא חושב שזה לא נורא כל כך, או שהוא בכלל לא מרגיש את החוסר, אז אדרבה, זה מראה על הריחוק הגדול שלו.

ולא רק שהחוסר מגלה את הרצון הפנימי, אלא שהוא גם מפעיל ומחזק את הרצון הפנימי. שאדם יכול להתפלל במשך עשרים שנה במניין בלי לפספס אפילו תפילה אחת. ואז פתאום יגיע יום אחד שיהיה חולה ולא תהיה לו אפשרות ללכת להתפלל. ואמנם זה יצער אותו, אבל יותר מכל זה יחזק את הרצון שלו.

שכך הוא יכול להתגעגע ולייקר את עניין התפילה. מרוב הצער שהוא חש, הוא מחזק את הרצון והכיסופים הפנימיים שלו. שלאחר שיבריא ויחזור להתפלל, התפילה שלו כבר לא תהיה אותו דבר כמו עשרים השנים האחרונות, אלא שהוא ירגיש עוד יותר עילוי.

שמתוך החוסר הוא לומד להעריך את הדבר, ואז הוא יותר מייקר את ערכה של התפילה. וכך הוא משקיע בזה יותר ויהיה מוכן למסור נפש יותר. וכל זה מביא אותו לדרגה רוחניות גבוהה יותר.

ניסיון המניעה הרוחנית

ולפעמים משמיים נותנים לאדם את הניסיון הזה בצורה מכוונת, שמונעים ממנו ללכת בדרך השם כדי לבחון את התגובה שלו. ולפעמים התגובה הזו מציגה את נבכי הלב הפנימיים ואת יראת השמיים האמתית של האדם. היא נותנת מדד לנקודת האמת הפנימית שבו האדם אוחז.

וכמו למשל שעשרות אנשים מתכנסים מדי שבוע לקיים שיעור תורה מסוים, ואז באחד הימים מודיעים להם שבעקבות אילוץ מסוים, באופן חד פעמי בית המדרש יהיה סגור ולא תהיה אפשרות לקיים את השיעור.

וכך כל אותם עשרות אנשים מוצאים עצמם עם שיעור מבוטל, וגם עם שעה פנויה נוספת לשבוע הקרוב. אבל למרות שכל זה משותף לכולם, מכל מקום ההבדל בין התגובות הפנימיות שמתרחשות אצל כל אחד ממשתתפי השיעור הוא עצום ושונה לחלוטין מאדם לאדם.

שיש אחד ששומע שהשיעור התבטל, והוא מתמלא בשמחה. כי בדיוק רצה לנסוע לאיזה מקום ולא יכל בגלל אותו שיעור, וכעת פינו לו את הזמן. ויש אחר שלא כל כך אכפת לו, והוא חושב לעצמו שאם אין שיעור אז אולי ילך לעשות קניות.

ואמנם ברור הדבר שאותם אנשים אוהבים את השיעור, שאם לא כן אז מראש לא היו באים אליו. אלא שמכל מקום זה קצת טורח עבורם ורק שיש להם מעין מחויבות לאותו שיעור. שהתרגלו להגיע לשיעור ואולי גם לא נעים להם לא לבוא.

ואז ממילא כאשר מישהו אחר מסיר מעליהם את המחויבות, שאומרים להם שהשיעור מבוטל ואז זה כבר בגדר אונס והם כאילו פטורים, אז הם חושבים שהם עצמם עשו את ההשתדלות שלהם וכעת הם אנוסים וממילא יכולים לשמוח ולמלא את הזמן שלהם בדברים אחרים.

וכמובן שאותם אנשים לא יתחילו לספר לחבריהם כמה הם שמחים שהשיעור התבטל, ולפעמים אפילו הם עצמם לא יבינו שזה מה שהם מרגישים מבפנים. אבל אדם שינסה להיות אמתי עם עצמו, יצליח לבחון עד כמה ביטול השיעור נגע בו והשפיע עליו.

ויש אדם אחר ששומע את הדבר ומתעצב לעצמו, שהוא חושב שחבל על ביטול השיעור, אבל מכל מקום הוא חוזר לעצמו די מהר ומוצא מה לעשות עם הזמן הפנוי. ויש אחר שמצטער עוד יותר על ביטול השיעור ואפילו מנסה לבדוק אולי בכל זאת אפשר כן לקיים את השיעור בדרך כלשהי, וגם אם לא, הוא משתדל ללמוד בעצמו ולהשלים את השעה הזו שחסרה לו.

ויש אדם שלוקח את כל זה אחרת לגמרי. שהוא ממש מצטער בכל לבו ובעומק נפשו, שהוא מרגיש שזה דבר נורא ממש. הוא מתחיל לעשות חשבון נפש עם עצמו, מדוע משמיים מנעו ממנו את קיום השיעור. הוא משער בדעתו שזה בעקבות החטאים שלו, שעליו לעשות תשובה, שעליו להשלים את מה שאיבד בכפלי כפליים ואולי יקבל על עצמו משהו וכו’.

ויוצא שכל אותם עשרות אנשים כשהיו מגיעים לשיעור באופן קבוע, היו פחות או יותר כולם שווים ביניהם, שכולם הגיעו במסירות נפש ובהתמדה. אבל כאשר מנעו מהם להגיע, דווקא אז נתברר ונתגלה הצד הפנימי יותר שבתוכם. שאז אפשר לבחון כל אדם לעומק, עד כמה הוא באמת אוהב את השיעור וכמה היה מוכן לוותר עבורו. זהו המבחן האמתי.

העיקר הכוונה

וכך לגבי כל המצוות וההנהגות השונות. שלכולם יש מניעות מפעם לפעם, ואותן מניעות בודקות היכן באמת מקומו של האדם. עד כמה הוא אוהב את השם יתברך, עד כמה רוצה להידבק בו, עד כמה הוא מעריך את המצוות.

ולפעמים אותה כוונה פשוטה, חרטה והרגשה פנימית של חוסר, שוות הרבה יותר מעצם קיום המצווה. שישנם המון אנשים שמקיימים מצוות מתוך הכרח, מתוך אינטרסים, מתוך חוסר נעימות, מתוך הרגלים וכו’. ויוצא שעצם קיום המצווה לא מוכיח על יראת שמיים.

ומצד שני יתכן אדם שלא מצליח לקיים מצווה כלשהי או שזה בכלל לא באפשרותו, אבל בתוך פנימיות נפשו הוא נכסף לאותה מצווה והיה מוכן לתת הכל כדי להצליח לקיים אותה. ואותה כוונה נפלאה שווה ליותר מהעניין המעשי של קיום המצווה.

אלא שאדם לא יכול לשקר. הוא אמנם יכול לנסות לרמות את עצמו ולעשות הצגה בפני הסובבים, אבל השם יתברך בוחן ליבות וכליות ויודע היטב את כוונתו הפנימית של האדם אפילו יותר ממה שהוא עצמו יודע.

ולכן אין אפשרות להתרשל ולהתעצל בקיום המצוות מתוך מחשבה שהעיקר זה הכוונה ושכאילו הוא לא צריך להתאמץ, אלא שאדרבה, אז יתגלה שהכוונה הפנימית לקויה מאוד, כיוון שאין לו כלל רצון לקיים מצוות אלא להתחמק מהן.

מובא בתחילת מסכת עבודה זרה, שלעתיד לבוא אומות העולם מבקשים מהשם יתברך הזדמנות נוספת, שייתן להם מצווה ויקיימו אותה, ואז הוא נותן להם מצוות סוכה. ואז הוא מוציא חמה מנרתיקה ומרוב החום הם יוצאים מהסוכה ובועטים בה.

ואז שואלים על כך, שהרי מצטער פטור מהסוכה, וגם ישראל שנמצא בחום גדול מעבר לרגיל בסוכה יכול להיכנס לביתו, ואם כן עשו בצדק שיצאו ומדוע מאשימים אותם? אלא שאמנם היו פטורים מהסוכה ויכלו לצאת, אבל לא היו צריכים לבעוט בה.

ויוצא שההתייחסות למצווה שווה יותר מהמצווה עצמה. שלא כתוב בשום מקום שאסור לבעוט בסוכה, אלא שזה דבר פשוט ומובן. שזה מה שמביע את הרגש הפנימי של האדם. שכאשר אדם נוהג בביזיון עם מצווה מסוימת, אז גם אם יקיים את המצווה היא לא תהיה שווה כל כך הרבה. כי הוא מגלה בדעתו שהוא מזלזל בה. ומצד שני אם יעריך וייקר את המצווה, אז גם אם לא יצליח לקיים אותה זה מכל מקום ייחשב לו לזכות.

כשעושים מצווה צריך לעשות את זה מכל הלב. עד שכאשר מפסיקים את קיום המצווה, מרגישים כמו בכלא. שכאילו עוצרים אותנו מלהמשיך לעשות למרות שאנו רוצים. זה בסדר לצאת מהסוכה, אבל צריך לשבת בבית ולהרגיש כמו בכלא. להצטער על חוסר היכולת שלנו לקיים את המצווה ולעשות רצון השם. להתפלל שיפסיק החום או שייפסק הגשם ולהשתוקק לחזור לסוכה כמה שיותר מהר.

וכך צריכה להיראות כל עבודת השם שלנו. לשמוח מהעליות הרוחניות ולהצטער מהמניעות והחסימות בענייני שמיים. להסתכל על כל מצווה, מידה טובה או מעשה טוב כמו שמסתכלים על זהב ויהלומים. שאם יש לנו הזדמנות להגיע לזה ולבסוף מתגלות מניעות שונות, אז נצטער עליהן מאוד וננסה בכל כוחנו להסיר אותן.

כפי שאדם מתרגש ממש מהדברים הגשמיים הסובבים אותו, כפי שהוא חש את הקרבה של האוהבים שלו, כך עליו לראות את עבודת השם. שכפי שהיה מוסר נפש על אוהביו, מצטער בצערם ושמח בשמחתם, כך יתרגש ממש מהעבודה הרוחנית שלו.

ואם העבודה הרוחנית שלו לא נראית כך, אז לכל הפחות עלינו לשאוף להגיע כמה שיותר קרוב לזה. אסור לראות את עבודת השם בתור דבר מופשט ורחוק מאיתנו, אלא צריך לחוש את זה ממש, לחיות את זה, להשתתף בצער או בשמחה הרוחנית, להתאים את כל החיים שלנו לזה.

השם יתברך יזכה אותנו לעבוד אותו מתוך מסירות נפש ולהרגיש את הרוחניות ממש, כבשר מבשרנו, כחלק בלתי נפרד מחיינו, וכך נזכה להסיר עוד ועוד מהחציצות והחסמים שמונעים את כניסת האור העצום של השם יתברך לחיינו, וממילא נצליח להאיר את כל חיינו ולהביא לאור גדול, שפע עצום ומשמעות אמתית.

שאיפות רוחניות ומתנות גשמיות – פרשת כי תשא

לאחר חטא העגל, משה מנסה לכפר בעד העם בכל כוחו. ומשם הוא עצמו מתעלה עוד ועוד, עד שזוכה להגיע למעמד העצום ביותר והקרוב ביותר לאלוקים שבשר ודם אי פעם הצליח להגיע, שזהו עניין יג מידות של רחמים שהשם יתברך נגלה לו דרכן.

וצריך לנסות ללמוד מהיכן משה רבינו שאב את הכוחות האלו להתעצם כל כך, ואולי גם לנסות להבין כיצד נוכל גם אנחנו להתעלות ולהתעצם מתוך המקום שלנו.

בין שלבי ההתעלות שמוזכרים בפרשה, מובא שמשה מבקש מהשם “הודיעני נא את דרכך” (שמות לג, יג). אלא שדרך הבקשה שלו נשמעת מעט תמוהה במבט ראשון. שהוא מתחיל ואומר “ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך”, ואז הוא מבקש מהשם שיודיע לו את דרכיו “למען אמצא חן בעיניך”.

ולכאורה זה קצת לא מובן, שגם הסיבה לדבר וגם התוצאה של הדבר היא אותה אחת, מציאת חן. וכאילו שאומר לו אם מצאתי חן בעיניך, אז תעשה כך וכך, כדי שאמצא חן בעיניך. והלא אם הוא כבר מצא חן בעיניו, אז מדוע צריך לעשות פעולות נוספות כדי למצוא חן בעיניו?

אלא שאפשר ללמוד מכאן שמשה רבינו חיפש רק התעלות רוחנית ללא שום נגיעות גשמיות. עצם מציאת החן בעיני השם יתברך זה השכר שלו, ולכן רצה להשקיע את הכל כדי למצוא חן בעיניו עוד יותר.

וכמשל חומרי, כמו שיש אנשים שהכסף מסנוור אותם עד שהם לא רוצים שום דבר אחר חוץ מכסף. הם הופכים עשירים גדולים, ורק משקיעים את הכספים שלהם בכל מיני מקומות כדי לעשות עוד יותר כסף. רוצים עוד ועוד, וכך הכסף עבורם הוא גם כלי העבודה, וגם התוצאה שהם רוצים להשיג.

ואפשר לראות את הדבר פועל בצורה מוחשית ממש. שאם למשל יש מישהו עשיר, אז הוא יכול להשיג הלוואות של סכומי עתק מבנקים או מאנשים שונים בקלות רבה, לעומת אדם חסר אמצעים שכמעט אף אחד לא יסכים להלוות לו סכומים גדולים. עצם העושר מאפשר לאדם להשיג באמצעותו עוד יותר עושר.

כך להבדיל, גם בענייני רוחניות. אדם שיודע לנצל את הכלים שלו יכול להשיג בעזרתם כלים טובים יותר. וכמו שאדם עם חכמה יכול להשתמש בחכמה שלו כדי להשיג עוד חכמה. אדם שאוהב יכול להשקיע את האהבה שלו כך שיאהב עוד יותר.

וכך בכל עניין, שאפשר להשתמש בכוח מסוים כדי להשקיע בדברים חיצוניים וכך לבזבז אותו על אותם דברים, או שאפשר להשקיע בכוח עצמו כדי להעצים אותו עוד ועוד. וכמו שאדם עושה כושר ומאמץ את עצמו, הוא משתמש בכוח שיש לו כדי להשיג עוד כוח ולהיות חזק יותר.

וכמו שאמרו חז”ל ששכר מצווה מצווה. שעצם השכר של המצווה הוא שנזכה לעשות עוד מצווה. שלא צריך שכר גשמי כלשהו, אלא שהאור הרוחני של המצווה הוא השכר שאנו מחפשים. יש כאלו שרוצים להשיג דברים חיצוניים בזכות המצוות שהם מקיימים, אבל השאיפה הגדולה ביותר היא להשיג עוד ועוד אור רוחני של מצוות.

וזה מה שמשה רבינו ביקש. הוא הבין שאדם שמוצא חן בעיני השם לא הגיע למטרה בכך, אלא שזה בסך הכל כלי שניתן לו, מעין קרש קפיצה למקום גבוה יותר. הוא רצה לנצל את עצם מציאת החן בעיני השם כדי למצוא חן בעיניו עוד יותר.

שימוש בקודש לצורכי חול

רוב האנשים שמבינים שקיבלו מתנה מסוימת, שיש להם כישרון מסוים או שהם אהובים וכדומה, הם ינצלו את המתנה הזו כדי להשיג דברים. הם ישתמשו בכישרון כדי להיות אמנים ולהתפרנס, או שישתמשו באהבה שרוכשים אליהם כדי להשיג כבוד או תאוות וכו’.

אלא שעצם ההתעסקות בדברים חיצוניים עוצרת את ההתקדמות הפנימית. ואמנם בעניינים הגשמיים אין כל בעיה להשתמש בכלים שניתנו לנו כדי להשיג דברים אחרים. אבל בענייני רוחניות כל התעסקות בחיצוניות גורעת מעבודת השם שלנו.

וכמו שאדם יעשה עבודה רוחנית להתנתק מתאוות העולם, ואז כשיצליח בכך ירצה לחגוג את ההצלחה שלו עם חבריו באיזו מסעדת בשרים. או שאדם יהיה אהוב למלכות כיוון שהוא חכם ונותן עצות טובות, ואז יראו שהוא משתמש בהצלחה ובכוח שלו כדי להתהולל ומיד זה יוריד את ערכו בעיני המלכות וכבר לא יהיה אהוב כפי שהיה קודם לכן.

או שאדם ימסור שיעורים והרצאות בעניינים רוחניים נשגבים, ואז יבקש עבורם סכומי עתק לתשלום, וישתמש בכסף לקניית רכב מפואר ושאר מותרות, וגם יהיה עצבני כל הזמן וירדוף אחרי תאוות העולם.

צריך להבין שהחיצוניות באה על חשבון הפנימיות. שאם אדם עושה מעשה חיצוני, זה סותר במובן מסוים את העניין הפנימי שנגע בו קודם לכן. כאשר הוא זונח את הרוחניות שהשיג עבור עניינים גשמיים, זה כמו למכור את הבכורה בנזיד עדשים.

אבל ישנם בודדים שלא מחפשים דברים חיצוניים, אלא שהם רוצים להשקיע בעצם הפנימיות. שאין להם עניין להרשים אחרים או לעשות תחרות עם אחרים, אין להם עניין להשיג תאוות גשמיות, אלא שכל מטרתם היא להתעלות עוד ועוד.

איך מודדים את הנגיעות האישיות?

ואמנם בוודאי שאנחנו רק בני אדם ולכל אדם יש תאוות, נפילות וכו’. ועל אחת כמה וכמה שצריך לדון כל אחד לכף זכות ואין להסתכל על אדם שמתעסק בדבר גשמי כלשהו שכאילו הוא חס ושלום לא שווה כלום.

אלא שצריך להתמקד בשאיפה של האדם. שזה יכול להיות המדד שלנו אם אנו בדרך הנכונה או לא. שאם האדם שואף להגיע לרוחניות טהורה, אז גם אם יש לו יצר הרע וקשיים, וגם אם הוא נופל בתאוות קשות, מכל מקום הוא בדרך הנכונה.

אבל אם השאיפה של האדם היא להשיג רוחניות רק בתור כלי, כדי לקנות לו שם, להצליח או להרוויח כסף, ואז יוכל להשיג תאוות ודברים גשמיים, אז ממילא כל הרוחניות שלו אינה שווה כמעט. כי הוא כל הרוחניות שלו היא רק כלי לצורך הגשמיות.

ויש הרבה כאלו לצערנו. שיש אנשים שרוצים להיות חזנים כדי שישבחו אותם על הקול הערב וכך ישיגו כבוד ויעשו מזה כסף. יש כאלו שרוצים להיות תלמידי חכמים כדי להיות במשרה מכובדת ושכולם יעריכו אותם.

אנשים רבים מחפשים פרסום, כבוד, תאוות ושאר דברים גשמיים, ולצורך כך עוסקים בענייני רוחניות. או שיש שמבינים שבאמצעות השגות רוחניות אפשר להשיג ישועות, לרפא חולים ולצוות מלאכים לעשות רצוננו, ולכן רוצים לגדול ברוחניות כדי להשיג את כל זה. ויוצא שכל הרוחניות שלהם אינה שווה הרבה.

ואמנם לצורך הבהרת הדברים נציין שאין בעיה בכך שאדם מתפרנס מחזנות או מקבל שבחים על עבודת הקודש שלו או שנותנים לו כבוד ופרסום עבור החכמה הגדולה שלו. הבעיה היא רק כאשר האדם מתמקד באותם דברים כעיקר.

אנשים חושבים שכאילו יש מטרה להגיע למקום מסוים, שצריך להיות קרובים להשם במידה מסוימת וזהו. שכאילו אז אפשר לשבת רגל על רגל, לעשות נסים ומופתים ולחלק ברכות לכל הסובבים. כאילו שסיימנו את המטרה ואפשר לצאת לפנסיה וליהנות. כאילו לנצל את השכר של הקרבה להשם עבור דברים גשמיים.

וכמו להבדיל, שאדם הולך ללמוד מקצוע, לבנות בית או לבצע איזה פרויקט מסוים. שהוא יודע שיש לו יעד והוא משקיע עבודה ומאמץ כדי להשיג את הדבר. הוא מבין שזה עניין של שנה או שנתיים וזהו. לאחר מכן יוכל ליהנות מפרי עמלו. אז הוא חושב שבצורה דומה זה גם ברוחניות, שצריך ללמוד תורה ולהתאמץ ביראת שמיים במשך כמה שנים, ואז מקבלים את השכר ונהנים מהעמל שהשקענו.

אבל זו טעות לחשוב כך, וזה מה שמביא לחסימות גדולות שמונעות מאיתנו להמשיך בדרך. שבמקום לרצות להתקרב עוד ועוד להשם, אנו מחפשים כאילו להרוויח מזה משהו. כאילו לנצל את כל נקודות הזכות שיש לנו עבור איזה משהו טיפשי וחולף.

אלא שהמטרה היא הרבה יותר גבוהה. את כל הכוח הרוחני שלנו עלינו לנצל כדי לזכות לכוח רוחני גדול יותר. וממילא אמנם גם יגיעו בונוסים ומתנות גשמיות שונות בדרך, אבל זו בוודאי לא המטרה.

שיהיו כל מעשינו לשם שמיים

וזה מה שסיכמו חז”ל בחילוק שבין עשייה שלא על מנת לקבל פרס לבין עשייה על מנת לקבל פרס. בין לשמה ושלא לשמה. כי אם עושים דברים לשם שמיים, ללא נגיעות, רק לשם התעלות רוחנית, להרבות כבוד השם בעולם וכו’, אז ממילא אפשר להתעצם עוד ועוד ולהשתמש בכל הרוחניות שרכשנו כדי להשיג באמצעותה עוד יותר רוחניות.

אבל אם בוחרים להשתמש ברוחניות שלנו על מנת לקבל פרס, להרוויח משהו, אז ממילא היא מאבדת מערכה. וזה מה שהשם יתברך נתן לשלמה המלך לבחור מה ירצה לקבל, עושר או חכמה, ושלמה רצה לב מבין שיצליח לשפוט את העם. ואז השם נתן לו גם את זה וגם עושר. כיוון שלא רצה לקחת משהו לעצמו, אלא רצה להיות כלי למשהו רוחני גדול יותר, אז ממילא הפך להיות הכלי הראוי ביותר וכך קיבל את הכל.

אלא שכמובן ההבדל הוא דק מאוד וברור הדבר שאי אפשר לרמות את ההשגחה העליונה. שלפעמים אדם רוצה דברים לעצמו ומצפה לקבל שכר על ההשתדלות הרוחנית שלו, אבל יחד עם זאת אומר לעצמו מהשפה ולחוץ שהוא כאילו עושה לשם שמיים ושלא על מנת לקבל פרס.

כי הוא מבין שכך צריך לנהוג, שלא על מנת לקבל פרס, ושכך כאילו יצליח להשיג יותר, ואז ממילא הוא רוצה את הדבר ומנסה להחדיר לעצמו שזה הכל לשם שמיים. אבל בתוך לבו הוא מצפה כל הזמן לפרס שיגיע, ורוצה כל כך את השכר הגשמי. ואם הוא לא מגיע הוא מתאכזב נורא, וזה עצמו מלמד שיש לו נגיעות אישיות וזה לא באמת לשם שמיים.

וכמו שאמרו חז”ל שכל הבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו. ואומרים בדרך הלצה שיש הרבה שמנסים לברוח מהכבוד, אבל בכל פעם מסתכלים אחורה בציפייה גדולה לראות אותו רודף אחריהם. אלא שמובן שלא על זה דיברו חז”ל. שצריך לעשות עבודה פנימית עמוקה ומקיפה כדי להסיר את הנגיעות באמת.

וזה מה שמשה רבינו עשה. שהסיר את כל הנגיעות האישיות, ואפילו היה מוכן לוותר על כל ההשגות האישיות שלו כדי שהשם יתברך ימחל לעם על עוון העגל. ורואים שזה היה הרצון שלו לאורך כל הדרך. שגם לאחר שהשם יתברך התרצה והסכים למחול להם ולהעלות אותם לארץ על ידי מלאך, משה לא הסכים ורצה רק את השם יתברך בעצמו.

ויוצא שדווקא אותה מסירות נפש, אותו ביטול עצמי, אותה ענווה, אותה בריחה מהכבוד, אותו רצון חסר נגיעות אישיות, אותה שאיפה להגיע הכי קרוב שאפשר להשם יתברך, הם אלו שהביאו אותו למעמד העצום ביותר שבשר ודם אי פעם הצליח להגיע אליו.

כלי לשכינה הקדושה

וזה הסוד של הצדיקים האמתיים שכולם הולכים אליהם לקבלת ישועות. אותם צדיקים הפכו להיות כלי שבו שורה השכינה הקדושה. הביטול העצמי שלהם הוא שהביא זאת. הרצון לעשות את רצון השם. השאיפה הרוחנית חסרת הנגיעות האישיות. שכל מה שהם רצו בתור שכר הוא להתעלות עוד ועוד. עוד תורה, עוד מצוות, עוד רוחניות וכו’.

ומצד שני יש הרבה שהיו רוצים לחקות אותם. שמנסים להיות צדיקים כאלו בעצמם. אלא שהם לא שמים לב לנגיעות שיש להם בעמקי הלב. ואז במקרה הטוב הם פשוט מבינים שזה לא הולך להם. במקרה הגרוע יותר, הם הופכים להיות “באבות” שכאילו מחלקים ברכות וכל מה שיש לנגד עיניהם זה הכבוד.

אלא שהעבודה האמתית שלנו היא להזדכך. לזכך את המידות, לזכך את הרצונות, לעשות ויתורים על החומר והגשמיות כל אדם על פי מקומו הרוחני, לנתב את התאוות לשמיים, להתבטל מול הרצון האלוקי.

וכך ככל שנעבוד על עצמנו, נזכה לאור רוחני זך יותר שישרה בתוכנו. ואז ממילא נוכל להגיע להשגות גבוהות. וממילא גם יגיעו דברים נוספים מסביב, שנרגיש את האורות הרוחניים ואת ההשגחה הפרטית בקרבנו, ואפילו קצת מתנות גשמיות פה ושם. אלא שכל אלו יגיעו לא בתור מטרה, אלא בתור בונוסים לדרך. המטרה היא תמיד העלייה הרוחנית וההזדככות. ותמיד יש לאן לשאוף עוד.

לכן ברור מדוע משה רבינו לא חיפש כבוד, וגם לא ביקש שום שכר על כל פועלו. אבל יחד עם זאת מצאנו שאמנם היה העניו מכל האדם, אבל גם המפורסם ביותר בכל העולם כולו, עשיר גדול ובעל הכוח הגדול ביותר שהיה אי פעם באדם. כי ככל שזיכך וביטל את עצמו, כך נתן מקום לאור הרוחני לשרות עליו ואז ממילא גדל והתעצם.

ולכן ככל שאדם מנסה להגביה את עצמו, לרדוף אחרי הכבוד, להיות המוביל, כך הוא פחות יזכה לאור רוחני שישרה עליו וממילא יתקשה להצליח ולהתקדם. אולי הוא יכול להיראות מוצלח כלפי חוץ, אבל הכל יהיה ריק מתוכן. אבל ככל שהאדם יתבטל מול האור העליון, כך יזכה להצלחה ושפע עצומים.

אלא שבכל פעם יהיה לו הניסיון, שאם יתפתה להתכבד באותן מתנות שקיבל לצרכיו האישיים והגשמיים, אז ממילא יתחיל לאבד אותן. אבל אם יהיה חזק ורק ישאף להמשיך להתעלות עוד ועוד ברוחניות, שכל השכר שלו יהיה להשיג עוד השגות ועוד רוחניות, שהכול יהיה לשם שמיים וללא נגיעות, אז יזכה להשיג את הכל.

השם יתברך יזכה אותנו שכל מעשינו יהיו לשם שמיים, שנזכה להתעצם ולהידבק בו, ושכל השאיפות שלנו יהיו רוחניות וטהורות, להרבות כבוד שמיים בעולם, וכך נזכה לגאולה השלמה ולבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

כבוד הבגדים – פרשת תצווה

בפרשה מובא עניין הבגדים שצריך לעשות לכוהנים, ובעיקר בגדי הכהן הגדול שמרובים על בגדי שאר הכוהנים. ויש עניין גדול באותם בגדים, וכמו שמובא בפסוק “ועשית בגדי קודש… לכבוד ולתפארת” (שמות כח, ב).

יוצא מכאן שהבגדים עצמם, אפילו שהם רק לבוש חיצוני ולכאורה היו צריכים להיות חסרי משמעות, הם אלו שמביאים לאדם כבוד ותפארת.

ובאמת אפשר לראות את זה גם בצורה מוחשית ממש. שמלך למשל מובדל מבני עמו דווקא בלבוש, שיש לו כתר לראשו ובגדי מלך מפוארים, ואם יסתובב עם בגדים פשוטים, לא יכבדו אותו כלל ולא יאמינו לו שהוא המלך.

כך גם דיינים, שרים, אנשי עסקים מכובדים וכו’, מקפידים על לבוש הגון ומכובד. אף אחד לא ירצה לשכור עורך דין או לעשות עסקים רציניים עם מישהו שלבוש במכנס קצר, גופיה וכפכפים. אדם שמתלבש כך מאבד את הכבוד שלו בעינינו, הוא נראה לא אמין ולא אחראי, כי הלבוש החיצוני משדר לחוץ את כבוד האדם.

לכן כאשר רוצים לבזות אדם כלשהו, אז לוקחים לו את בגדיו. וכמו שעושים לאסירים בכלא שלוקחים את בגדיהם ונותנים להם לבוש אחיד של אסירים. וידוע למשל בזוועות שהתרחשו בשואה, שהיו מפשיטים את בגדיהם כדי לבזות ולהשפיל אותם.

ויוצא מכל זה שככל שהאדם לבוש יותר ומכסה את עצמו, וככל שבגדיו הגונים ומכובדים יותר, כך הוא מכבד את עצמו. ומצד שני כאשר הוא לבוש רק חלקית וישנם חלקים מגולים בגופו, או שהבגדים שלו בזויים, מטונפים או מזולזלים, אז זה מוריד מערכו ומבזה אותו. זה מבייש להסתובב בין אנשים כאשר הלבוש אינו מלא או שאינו ראוי מספיק.

ואמנם היה נראה שכל האמור זה לעניין הכבוד החיצוני, שאנשים אחרים יכבדו את האדם יותר על פי לבושו. אלא שהפרשה מראה לנו שזה נוגע לעניינים פנימיים ממש. וכמו למשל שאסור לכוהנים שעוסקים בעבודת המשכן להוסיף על הלבושים האלו או לפחות מהם, ואם יוסיפו או יפחיתו חייבים מיתה.

ולכאורה היה צריך לשאול מה כל כך חמור בזה? וכי כהן שהוסיף עוד בגד או שמיעט בגד כלשהו, עשה עברה כל כך חמורה עד שמגיע לו למות? זה הרי נראה כביכול כדבר פעוט ערך ממש.

אלא שבכל בגד של הכהן יש עניין ממש. שעצם לבישת הבגדים מכפרת על עברות שונות. וכפי שמביאים חז”ל שכל פריט לבוש של הכהן הגדול בא לכפר על עבירה מסוימת לכלל ישראל. מספיק שהכהן רק לובש את הבגדים האלו בעת עבודתו בבית המקדש כדי לכפר.

ואולי היינו יכולים לחשוב שכל זה נוגע רק לעבודת הכוהנים. אבל מובא בתורת הסוד שיש לבגדים שכל יהודי פשוט לובש ערך רוחני גבוה ביותר כדוגמת אור מקיף. ולכן למשל אסור ללבוש שתי בגדים בבת אחת, כיוון שלכל בגד יש את האור המיוחד שלו. וזה גם עניין ברכת “מלביש ערומים” שמברכים בברכות השחר, שהכול רומז לאורות רוחניים.

ויוצא שיש עניין רוחני עמוק ביותר באותם בגדים שנראים במבט ראשון כלבוש חיצוני פשוט וחסר ערך פנימי. ומכאן נבין את הערך הגדול שיש לבגדים שאנו לובשים.

ירידת הערך של הבגדים

ובאמת כך היה במשך אלפי שנים, שאנשים שרצו לכבד את עצמם השתדלו להתלבש בבגדים ארוכים, צנועים ומכובדים. וכך גם הדעת נותנת מצד ההיגיון שבדבר. שהבגדים מוסיפים כבוד ויוקר לאדם הלובש אותם.

אלא שבשנים האחרונות ניתן לראות באופן מוזר ומתמיה שאנשים נוהגים בצורה הפוכה. שבמקום לרצות לכבד את עצמם ולהתלבש בצורה שמפארת, בוחרים להתלבש בבגדים קצרים, צמודים, קרועים ומקושקשים בצורה שרחוקה מאוד מכבוד.

ולא מדובר שלא אכפת לאותם אנשים כלל מהבגדים שהם לובשים, שהרי הם בכוונה תחילה בוחרים דווקא את הבגדים האלו, ואפילו משלמים עליהם סכומים גבוהים מאוד. על כל קרע, כל שפשוף וכל קשקוש יש תוספת מחיר. ככל שהבגד קצר יותר כך הוא נחשב בעיניהם לאפנתי יותר.

כך הפכו דווקא את הבגדים הפחותים והבזויים לאלו שכאילו נחשבים ליוקרתיים. וצריך אם כן להבין מדוע זה הפך להיות כך. איך יתכן שכל מה שהיה זול ומופקר בעיני כולם הפך להיות פתאום לדבר כל כך מקובל ורצוי בעיני הסביבה? ננסה לרדת מעט לשורש העניין כדי לנסות להבין את התופעה.

פריצת גבולות

לפעמים אדם מגיע למקומות שאינם נוחים לו. שהוא לא מרוצה מהדרך ורוצה להביא לשינוי. ואז הוא מתחיל לעשות דברים קיצוניים ובולטים בכוונה, כאילו בצורה סמלית, כדי לשחרר לעצמו את הגבולות שהיו לו עד כה.

וכמו למשל שאדם רוצה לעזוב את מקום עבודתו כיוון שמנהל העבודה מתעלל בו ממש, אלא שהוא לא יכול להרשות לעצמו להישאר ללא עבודה ולכן נשאר לסבול בלית ברירה. עד שיום אחד הוא מחליט שזהו, נמאס לו, והוא מתפטר. אלא שהוא לא יקום וילך בצורה פשוטה, אלא יעמוד מול אותו מנהל ויזרוק על הקרקע איזה כלי עבודה ויאמר לו איזה מילה או שתיים.

ויוצא שהוא לא היה חייב לזרוק את אותו כלי עבודה מול המנהל, שהרי יכול היה לעזוב גם בלי זה. אלא שהוא הרגיש צורך לעשות איזה מעשה קיצוני ודרמטי. שאפילו שאין לו טעם מצד עצמו, אבל יש משהו שהוא מסמל. הוא מסמל את פריצת הגבול, את המקום שממנו אין דרך חזרה.

וכך זה עובד גם בכל עניין אחר. שאדם שמחליט לשנות דרך, הולך לפעמים בקיצוניות ממש. נלחם נגד כולם ועושה דברים שלא בטוח שהיה עושה בנסיבות אחרות, אלא שהוא כאילו רוצה להבליט את הפריצה שלו, את הדרך החדשה שלו, שאף אחד לא יפספס.

לכן אנשים שרוצים להתרחק ממקום מסוים, כאילו מנסים להילחם בו בקיצוניות. וכמו שאנשים שרוצים להביע את עמדתם עושים לפעמים דברים מטורפים ממש. לוקחים דגל או איזה משהו שמסמל את הדבר שנלחמים בו, ואז שורפים ומשחיתים כדי להחדיר לכולם וכאילו להצהיר על דרכם המתנגדת.

כך אנשים מנסים לעשות מעשה גדול ובולט שכולם יראו שהם לא שייכים למקום הזה. אם הם לא מסכימים עם דבר כלשהו, הם יעשו הפגנות רועשות, יצעקו ויעשו שאר דברים קיצוניים כדי להילחם באותו עניין שנוגע להם. לא שהם חושבים שכך הדרך להתנהג באופן קבוע, אלא שהם מבינים שהם צריכים לעשות מעשה קיצוני שישאיר רושם ויבטא היטב את עמדתם.

וכך בצורה דומה התרחש בעניין הבגדים. שאנשים מסוימים הרגישו לא נוח עם הצורה המכובדת והשמרנית. זה נראה לכאורה כמו עול כבד. שהרי הבגדים אמורים לייצג את מה שבפנים. להקרין לחוץ את היושר והרצינות של האדם. אבל אותם אנשים רצו לפרוץ גבולות, לזרוק את היושר ולצאת מהמוסכמות. לכן הלכו בקיצוניות לדרך ההפוכה, מתירנות וביזוי הבגדים.

הבגדים המכובדים עוצרים את האדם לחשוב היטב על מעשיו. הם כאילו מחייבים את האדם הלובש אותם להתנהג בהתאם לכבודם. שאדם שלבוש בחליפה יוקרתית, מסורק ומצוחצח יחשוב פעמיים לפני שהוא מתחיל להשתולל באמצע הרחוב. אם יעשה דבר שאינו נחשב לתרבותי, אז יתמהו מאוד לגביו. מה שאין כן לגבי אדם שמסתובב עם גופיה ועם קוצים בשער, שאז אם ייכנס לאיזו קטטה אז זה לא יהיה מפליא כל כך.

וכמו שישנם הרבה שמשתמשים בביטויים כאלו, שאם אדם לבוש בגדים מכובדים ועושה מעשים גרועים, אז אומרים לו שהוא מבזה את הבגדים שהוא לובש. ואם אדם עם כיפה אומר דבר שקר, אז אומרים לו להוריד את הכיפה כשהוא משקר.

וכאילו שמובן לכולם שהבגדים והמראה החיצוני מחייבים את האדם. שאדם לא יכול להסתובב עם מגבעת וחליפה, לגדל זקן וכדומה ולעשות עבירות באופן חופשי. כי הוא מייצג משהו. יש לו אחריות. הבגדים מחייבים אותו להתנהג כראוי.

ואז ממילא יהיה מובן שאם אדם כלשהו ירצה לפרוץ גבולות ולצאת מהדרך הישרה, לעשות עבירות ולממש תאוות, אז הדבר הראשון שיהיה עליו לעשות הוא להסיר מעליו את הבגדים המחייבים.

אלא שזה לא יספיק לו רק להסיר את הבגדים וללבוש בגדים פשוטים אחרים, כי כפי שהוזכר, כאשר רוצים לפרוץ גבולות אז עושים זאת בקיצוניות. לכן כאשר אדם רוצה לפרוץ את גבולות הלבוש ולהשתחרר, הוא מוכרח לעשות משהו נועז שאף פעם לא עשו קודם לכן.

הוא מחפש לעשות מעשה דרמטי עם הלבוש שלו. אז הוא בוחר את הבגדים הכי נועזים והכי רחוקים מכבוד. הוא לוקח את הבגדים הכי בזויים ובולטים, שיהיו צבעוניים ועם קרעים, וכך הוא כאילו מסמל את הבריחה שלו מהמוסכמות ואת החופש שלו מיושר, מוסר ואחריות.

נגררות אחר הסביבה

ואפשר היה להקשות שכל זה מדובר על אנשים בודדים. אבל רוב האנשים אינם לוחמים ומורדים כאלו, וסתם לובשים בגדים כאלו כי הם נוחים יותר ומתאימים לטעם שלהם. אין להם איזה עניין למרוד והם בכלל לא חושבים על מה שהבגדים מייצגים.

אלא שלאחר שיש בודדים שפרצו את הגבול, אז אותו גבול נראה קצת פחות מאיים. שהדברים כבר לא נראים קיצוניים כל כך. וכמו שכל אדם מתלבש פחות או יותר דומה לשאר חבריו. כי אדם מתאים עצמו לסביבה. ואמנם לעשות צעד נועז של שינוי הלבוש כפי שלא עשה אף אחד אחר זה קשה מאוד ודורש אומץ. אבל כאשר יש כמה שכבר עשו את השינוי, זה הופך לקל יותר.

ועל אחת כמה וכמה שעם הזמן רואים עוד ועוד אנשים שבוחרים בדרך הזו, ואז בטוחים שזו הדרך הנכונה ואפילו לא עוצרים לחשוב על כך. זהו חוק העדר, שאם כולם עושים דבר כלשהו, אז כל יחיד ויחיד לא יעצור לחשוב האם זה טוב ונכון, אלא שאם כולם עושים אז בוודאי שזה טוב ונכון.

כך אנשים רבים הופכים להיות חסרי מחשבה, עושים מה שכולם עושים, ולא מעלים על דעתם מה שהם מייצגים או מה ההשלכות של הדברים. הם לא עוצרים לרגע לנסות לעשות חשבון נפש ולראות אם זה הדבר הנכון עבורם, אלא שהם זורמים עם כולם ופוחדים לעצור ולעשות משהו מוזר ושונה.

עד שהגיע כעת מצב הפוך לחלוטין. שקוד הלבוש הפך להיות זול ומופקר. ואז אם יש פה ושם אנשים עם מעט מצפון שלא רוצים להיראות נועזים כל כך, אז כולם ידרכו עליהם. אם יש מישהו שרוצה לכבד את עצמו, הוא יחשוב פעמיים כיוון שכולם יצחקו עליו. אם יש מישהי שרוצה להיות צנועה כפי שהלב אומר לה, מיד היא תיזכר שאין לה סיכוי לשרוד בים הסביבה השוטף.

ואז אנשים מבטלים את עצמם. מבטלים את הרצונות הפנימיים, את האמת החקוקה בתוכם, את ההיגיון והמוסר, והכל כדי להשתלב בסביבה המחייבת, שלא להרגיש דחויים.

והרי כולם יודעים כמה זה נורא להגיע לאירוע מכובד עם פיג’מה או להגיע לעבודה עם שמלת כלה. זה לא בגלל הלבוש עצמו, שהרי בנסיבות אחרות היינו שמחים ללבוש אותו. אם כולם היו לבושים באותה צורה, לא הייתה לנו שום בעיה. אלא שכאשר אנו שונים מכולם, אז זה מביך. וזוהי הנגררות אחר הסביבה, שהיא מכתיבה לנו כללים מסוימים, ואז אנו מרגישים נבוכים ללכת אחרי פנימיות הלב בצורה שנוגדת לאותם כללים חסרי בסיס.

וכך הדבר עובד בצורה תמידית. שבכל פעם קופץ איזה מישהו מטורף שמנסה לעשות משהו קיצוני ונועז, ולאחר זמן מה כולם הולכים אחריו. במיוחד אם זה מישהו מפורסם, איזה זמר או שחקן למשל, אז אם הוא יגלח את חצי ראשו, ואת החצי השני יצבע בצהוב זוהר עם נקודות ירוקות, אז זה רק עניין של זמן עד שרבים יעשו כמותו.

וכך בכל זמן מה קם מישהו חדש לנסות להטביע את חותמו בעולם. ואנשים אפילו לא עוצרים לחשוב לרגע על הדבר. שיכול להיות אדם ששונא את המראה הזה, שלעולם לא היה מעז לעשות שינוי כזה, אבל אחרי שהוא רואה שכולם עושים, אז פתאום הוא חושב שהוא ממש אוהב את הסגנון הזה. הוא כבר לא מצליח להבדיל בין הטעם שלו לבין הטעם של הסביבה.

ואמנם בפעמים הראשונות שאדם עושה צעד כלשהו, אז הוא קצת חושש בתחילה. אבל לאט לאט הוא מתרגל ונהיה לו נוח, עד שהוא לא חושב כלל. ואז הכל נהיה כאילו טבעי. הוא כבר בטוח שזה האופי שלו, שזה הסגנון שלו, שכך הוא אוהב וכו’.

ומשם הדרך קלה לשכוח את כל המהות שלו. שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות, הבגדים משפיעים על תפיסת החיים, ומרגע לרגע האדם הופך להיות בטוח שזהו מקומו ממש ושאף אחד לא מצפה ממנו ליותר מזה. לכן הוא גם לא מתבייש בזה כלל, כי הוא בטוח שהוא נמצא במקום הראוי לו לפי כבודו. הוא בטוח שזהו הכבוד האמתי, שהרי זהו הלבוש שכמעט כולם לובשים.

אותו אדם כל כך התרגל לחיצוניות, לבגדי הרחוב השקריים, עד שכבר איבד כל קשר עם המהות האמתית שלו. הוא לא מבין כמה נפל ביחס לדרגה העצומה בה היה. הוא לא יודע איזו נפילה ענקית זו לנשמה, וכמה מצפים ממנו ליותר.

ואם האדם היה עוצר לרגע לחשוב ולהתבונן לעומק, הוא היה מתבייש ממש. היה חושב על המקום שהוא בא ממנו, על מה מצפים ממנו, על כל מה שהשם יתברך נתן לו, ועל כמה התדרדר, ואז בוודאי היה מרגיש נורא.

הדבר דומה לאדם ממדינה רחוקה שהתרגל למנהגי הלבוש של אותו מקום, ולמשל שנהוג ללבוש באותו מקום חצאיות או כובע מסוים וכדומה. ואז הוא מגיע למקום אחר, ופתאום כולם צוחקים עליו. וכי גבר לובש חצאית? ומה זה הכובע המצחיק הזה לראשו? ואז מובן שאותו אדם ירגיש מושפל.

ואמנם לפני כן הוא לבש את אותם הפריטים והרגיש מצוין, כי זה היה מקובל מאוד באותו מקום. אבל כעת שהגיע למקום ששם הדבר בזוי, אז הוא מתבייש בזה מאוד ולא יכול להמשיך ללבוש את זה.

וצריך להבין שכך ממש כל אחד מאיתנו. שהגענו לעולם השפל וכעת אנו נגררים אחרי הסביבה ועושים מה שכולם עושים. גם לא מרגישים בזה בושה כי התרגלנו ואנו רואים שכולם מתנהגים כך.

אלא שכאשר נחזור לעולם האמת, אז פתאום נבין כמה שפלים היינו. פתאום נבין שזה רק אנחנו לבדנו צריכים להתמודד ולתת תשובות. פתאום נראה איך שכולם לבושים בגדים מפוארים ורק אנחנו לבושים בגדים מבוזים, מלוכלכים וקרועים.

אז נרצה להאשים את כל מי שהיה איתנו, ננסה להצטדק שכולם עשו את זה, אבל זה לא יעזור. זה כמו אותו אדם שיסביר לכל האנשים סביבו שבמדינה שממנה הוא בא הגברים לובשים חצאית. והרי מה זה משנה? שמכל מקום כעת הוא נמצא פה לבד עם לבוש מצחיק בין כל האנשים.

כך האדם יחוש כאשר יתייצב עם בגדים מצחיקים מול כל פמליה של מעלה. כולם יסתכלו עליו והוא ירצה לקבור את עצמו מרוב בושה. זה לא יעזור למלמל שכולם היו לבושים כך, כי כעת הם לא כאן. זה כמו לצאת ממסיבת תחפושות לאמצע הרחוב ואז לנסות להסביר לעוברים ושבים שכולם היו מחופשים כמונו במקום שיצאנו ממנו. אלף הסברים לא יצליחו להעלים את הבושה האיומה שנחוש מול כולם.

אנשים מרגישים שהם נמצאים במקום רחוק, ואז מרשים לעצמם לשכוח מהמהות. מעלימים עין מהאמת, מסתירים את הפנימיות, חיים בצורה חיצונית וחסרת מחשבה ושוכחים את מקומם בעולמות העליונים.

הם חושבים שזה בסדר כי כולם עושים זאת, אבל בסופו של דבר כל אדם יישאר לבד ויצטרך לתת תשובות. מה שכולם עשו זה כלל לא עניין שלו. הדבר היחיד שנוגע לו זה מה שהוא עצמו עשה.

כל כבודה בת מלך פנימה

ומכל זה אולי נוכל להבין את הדרך הראויה יותר לנהוג בה. שבאופן טבעי האדם מודד את כבודו ביחס לאחרים. ואז ממילא הוא מוצא את עצמו בסופו של דבר במקום שבו כולם נמצאים פחות או יותר. וכך הוא מאבד את עצמו והופך להיות עבד לכללי הסביבה.

אלא שבצורה כזו אי אפשר להתקדם ולהתעלות כלל. שכדי להתעלות מוכרחים להסתכל למקום גבוה יותר שיהיה אפשר לשאוף להגיע אליו. ואם האדם נמצא במקום גבוה יותר משאר הסביבה, אז יוצא שהוא מסתכל למקום נמוך יותר וסופו ליפול.

לכן העצה היא לא להסתכל על אחרים, לא למדוד את עצמנו ביחס לסביבה, אלא להסתכל פנימה לתוכנו. להסתכל לתוך עצמנו, למהות הפנימית שלנו, לרצונות האמתיים שלנו שחבויים בפנים, להגיע לשורש הדברים.

אמנם אדם פחות ערך יכול להסתכל על הסביבה ולשאוף להגיע למקום שלהם. וכמו למשל שאדם שפל בעל עבירות, שעושה מעשים גרועים, יסתכל על הסביבה ואז ירגיש בושה לעשות דברים משונים כאלו וממילא ינסה להתנהג בצורה מתורבתת יותר, להתייחס יפה לאחרים וכו’. כך הסביבה עוזרת לו לשפר מעשיו ולהתעלות.

אלא שכל זה עובד רק על אדם פחות ערך, שמתחת לממוצע, שמסתכל על הסביבה הכללית ואז מתעלה כדי להגיע אליה. אבל כאשר מדובר על אדם מרומם, שהוא ממוצע ומעלה, אז מובן שאם יסתכל על הסביבה וינסה לחקות אותה, הוא רק יתדרדר ברמה.

לכן מובא בתהלים פרק מה ש”כל כבודה בת מלך פנימה”. שאם מדובר על בת מלך, על מישהי מרוממת מהעם, אז אין לה להסתכל על הכבוד המקובל בסביבה. כי מה שנחשב למכובד עבור כולם, הוא ביזוי והשפלה עבורה.

אנשים פחותי ערך יכולים לשאוף להגיע לכבוד שהסביבה מציעה, אבל בת מלך היא מעל אותו כבוד, והיא צריכה לשאוף להרבה יותר. לכן עליה לשאוף פנימה. להסתכל לתוך עומק נשמתה ולקבוע כללי כבוד חדשים. למצוא מקומות חדשים שאף אחד לא הגיע אליהם ולשאוף להגיע לשם. להסתכל על כבודה האמתי בעולמות העליונים ואז זו תהיה השאיפה שלה.

וצריך לדעת שכל יהודי הוא בן של מלך מלכי המלכים. כל יהודי הוא מרומם על כל הבריאה. ולכן השאיפה העיקרית שלנו צריכה להיקבע מבפנים. כללי הכבוד שלנו צריכים להגיע מהעולמות העליונים ולא מתוך הסביבה המקולקלת.

אם בני מלכים מסתכלים על הרחוב בתור מדד, זה כמו אנשים שיסתכלו על בהמות בתור מדד. וכי יתכן שמישהו ישאף להיות כמו בהמה? וכי מישהו ירצה להיות כל כך פחות ערך ולרדת מדרגת אדם? אז כמו שאדם פשוט לא ירצה לרדת מדרגתו, כך כל יהודי שהוא בן מלך צריך לשאוף לעולמות העליונים, ולא להסתפק במדרגה הפחותה מהרמה שלו פי כמה.

וזה מה שברך רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו שיהא מורא שמיים עליהם כמורא בשר ודם. שתלמידיו תמהו על כך, וכי צריך להתיירא מהשם רק כפי שמתייראים מאדם פשוט? והוא ענה להם שהלוואי וזה יהיה לפחות כך.

כי באופן טבעי אדם מתבייש מהסביבה, רוצה להשתייך לסביבה ומנסה לעשות את כל מעשיו בהתאם לרצונות הסביבה. אפילו כשאדם פשוט מסתכל עליו, הוא לא יעז לעשות דבר מגונה ובזוי, מתוך שהוא מתבייש ממנו ופוחד שיצחקו עליו או יחשבו שהוא שפל ובזוי. הוא מרגיש הכרח לשמור על הכבוד שלו.

לכן הוא ברך את תלמידיו שיתביישו מכבודה העליון של הנשמה בעולמות העליונים, כפי שמתביישים מאנשים פשוטים כאן. שיחשבו על כל דבר שהם עושים אם זה מתאים לכבודם העליון. האם זה מכבודם לעשות עבירות? האם זה מכבודם להתלבש בצורה כזו, לדבר בצורה כזו או לעשות מעשים כאלו? אם אדם יצליח להבין את כבודו העליון, את המקום שעליו לשאוף להגיע אליו, אז הוא בוודאי יתבייש מכל דבר שגורע ממנו.

השם יתברך יזכה אותנו להיות מכובדים ולהיראות מכובדים, אבל לא ביחס לכבוד שהסביבה מגדירה, אלא ביחס לכבוד הרוחני העליון שאנו ראויים אליו. נזכה להעלות את ערכנו ולהתעלות לדרגות עליונות ורוחניות, הן בלבוש החיצוני והן בעומק הפנימי שאותו לבוש מייצג.

דרך ישרה ומיקוד בעיקר – פרשת תרומה

פרשת תרומה עוסקת בציווי בניית המשכן ומביאה תיאורים מדויקים כיצד הדברים צריכים להיראות. לכן מובן שאין מקום לכל תוספת על אותם הדברים, אין לשנות כלל מהציווי ואין לעשות התחכמויות שונות או עקיפות דרך.

ולכן הפרשה מתחילה בעניין התרומה שיש לקחת מבני ישראל, ומפרטת במדויק את הדברים שאפשר לקחת בתור תרומה. וכפי שכתוב “וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם” ואז פירוט הדברים, דווקא זאת ולא שום תרומה אחרת.

ולכאורה, מדוע שלא תינתן אפשרות לכל אדם להביא מה שהוא רוצה? ולמשל אם ישנו מישהו שאין לו שום דבר מתוך הרשימה שהביאה התורה, אבל כן יש לו דברים אחרים שהוא רוצה לתרום. אז מדוע שלא ניתן לו להביא כל מה שיחפץ? והרי כל תרומה צריכה להתקבל בברכה?

אלא שאילו היה כך, הכל היה הופך להיות חסר סדר ומביא לאנדרלמוסיה גדולה. לא היה אפשר להתקדם כך כמעט לשום מקום. וגם בסופו של דבר התוצאה לא הייתה מושלמת. אלא שצריך דווקא את הדברים המסוימים שנדרשים לצורך העבודה ולא שום דבר מעבר לכך.

ומכאן נוכל להגיע לתובנה גדולה בקשר לחיים שלנו. כמה חשוב להיות ממוקדים בעיקר ולא להתעסק בהיסחי דעת שונים שמרחיקים אותנו מהמטרה. כמה צריך להשתדל להגיע לכמה שיותר דיוק, מתוך מטרה ברורה שאליה אנו שואפים להגיע.

סיבוכים ועיקופי דרך

תארו לכם שיש עני שמבקש אוכל מבעל הבית. ובעל הבית שאין לו אוכל זמין באותו רגע, מחליט לתת לו איזה בגד ישן שהוא יכול למכור בכמה פרוטות בעיר הגדולה וכך יהיה לו כסף לאוכל, ואותו עני מקבל את המתנה בברכה.

ואז אותו עני נסחב עם הבגד הישן במסע לעיר הגדולה, אלא שכדי להגיע לשם עליו לחצות נהר, ולשם כך הוא הולך להשאיל מחבר ציוד שיעזור לו לחצות את הנהר. ואז הוא מגיע לנהר ועובד קשה כדי להקים גשר זמני שיוכל לעלות עליו ולהגיע לצד השני. וגם לאחר חציית הגשר, הוא נתקל בקשיים רבים נוספים.

אותו עני עובר תלאות רבות במסע ארוך ומייגע ולבסוף מגיע אל מחוז חפצו. אלא שכיוון שלא מכירים אותו שם וכולם קונים מסוחרים ידועים, הוא מבין שהוא צריך לפרסם את עצמו או להתחבר לאחד הסוחרים. וכך הוא עושה מאמצים ותולה שלטים ומודעות.

וכך אותו עני נכנס לעוד ועוד הרפתקאות שכלל לא שייכות אליו, אלא שנקלע אליהן מתוך חוסר ברירה. ואז הוא חושב אולי לעזוב את הכל ולחזור, אבל גם זה לא אפשרי. שהרי הוא כבר באמצע הדרך וחבל לוותר על כל המאמץ לאחר שכבר השקיע כל כך הרבה. גם עליו להחזיר כעת חובות שאליהם נכנס בעקבות הדברים השונים שהשקיע וכו’.

וכך אפשר לראות כמה אותו עני סיבך את עצמו. הרי כל מה שהוא רצה זה מעט אוכל, אז אם אין לבעל הבית, אפשר לנסות במקום אחר. ובשביל מה להיכנס לצרות עוד יותר גדולות מאלו שהיו לו בתחילה? הטרחה הגדולה, הזמן, ההשקעה, הכסף שיבזבז וכל שאר ההפסדים שיגיעו מכך, הם גדולים הרבה יותר מהרווח שבסופו של דבר יקבל.

התורה הקדושה אומרת שדווקא את הדברים הנחוצים באופן ישיר למשכן צריך לקבל. כי אין עניין להיכנס להרפתקאות שונות ולהתעסק בדברים עקיפים שלא שייכים כלל. אין עניין להתחיל לעזוב את העיקר ולהתחיל להתעסק בדברים טפלים מסביב.

ואמנם באותו סיפור שנשמע רחוק מהמציאות כולם מבינים כמה זה היה טיפשי להיכנס לכל זה כבר מההתחלה. אבל באמת אנחנו בעצמנו חיים את חיינו בצורה הזו. במקום להתמקד בעיקר באופן ישיר, אנו מחפשים כל מיני מעקפים או קיצורי דרך כביכול, שהופכים את הכל למסובך הרבה יותר.

הדרך הקצרה ארוכה מאוד

כל אדם רוצה שיהיה לו טוב בחיים. כל אדם מחפש שלווה, רוגע, יישוב דעת ושמחת חיים. אלא שלכל אדם יש דרכים יצירתיות שונות משלו לנסות להשיג את זה. לכל אחד תפיסה שונה שהוא בטוח שעל פיה יצליח להשיג את אותה שלווה נכספת.

יש אדם שבטוח שכדי לזכות לשלוות הנפש מוכרחים להיות עשירים וכך להרגיש חופשיים. ואז הוא עושה ויתורים ודוחק עצמו כדי ללמוד מקצוע שמביא רווחים נאים, ומשקיע את כולו בזה. הוא מתכנן תכנונים, דורך על אנשים, לוקח הלוואות, פותח עסקים, עובד שעות נוספות, מוותר על חיי המשפחה ומשעבד את עצמו למען הכסף.

ואז יוצא שבכל הזמן הזה הלך בדיוק לכיוון ההפוך. במקום לקנות לעצמו שלוות נפש, הוא איבד כל טיפת שלווה שהייתה לו. הוא משועבד למטלות השונות, כל היום בלחצים, כועס על כולם, מרוחק מהמשפחה, מתמרן בין עסקאות, תמיד על קוצים והדבר האחרון שיש לו זה שלווה.

ויש אדם שבטוח שכדי לזכות לשלוות הנפש הוא צריך להיות מפורסם, מכובד ומצליח. ואז הוא מאבד את האמת שלו, ומוכר את כל הערכים כדי למצוא חן בעיני אחרים. הוא עושה מה שהוא חושב שאחרים יאהבו וכמעט מתחנן אליהם שיאהבו אותו.

הוא משקיע זמן וכסף ומאלץ אנשים להיות מעריצים שלו. ואם יש מישהו שלא מכבד אותו מספיק, הוא שומר לו טינה ומנסה לנקום בו ולהילחם בו בכל דרך אפשרית. וגם אם הצליח להפוך למפורסם, מכל מקום הוא חי בפחד תמידי לשמור על המקום שלו, וכל נפילה קטנה עלולה לגמור אותו לגמרי.

ומובן הדבר שגם כאן אותו אדם רק מתרחק משלוות נפש אמתית. שהרי אי אפשר להגיע לשלווה עם כל כך הרבה מלחמות פנימיות, שנאה, דאגות ופחדים. אי אפשר להיות שלווים מתוך תחרותיות וקנאה.

ויש אדם שבטוח שהוא יכול להגיע לשלוות נפש רק אם יצליח להגשים את התאוות שלו. אלא שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו, כיוון שבכל פעם שאדם משיג תאווה כלשהי, הוא רק מגביר את סף הריגוש שלו והופך לתלותי בתאווה גדולה יותר.

ואז אדם רודף ורודף אחרי תאוות העולם, אלא שבכל פעם הוא מגלה שמה שהוא הצליח להשיג זה לא מספיק והוא צריך להשיג עוד יותר. מה שיש לו נחשב עבורו כמובן מאליו, ומה שאין לו נחשב בעיניו לדבר הטוב ביותר בעולם. וכך בכל פעם הריגושים הופכים לקשים יותר להשגה וגם מזיקים יותר. ומובן שלא יצליח להיות מאושר אם תמיד ירצה את מה שאין לו.

כך האדם מאבד את הבריאות שלו, הופך לתשוש מרוב הכוח שהוא מאבד, הופך למיואש כיוון שמבין שאין לו סיכוי להשיג את הדברים הגבוהים שהוא מתאווה להם וכו’. ומובן לכולם שזה בוודאי לא אותה שלווה שעליה חלם בתחילה כשחשב שאיזו תאווה קטנה תביא אותו לשם.

וכך ישנם עוד המון סוגי אנשים, שלכל אחד יש תפיסה משלו שלדעתו תביא אותו אל האושר הנכסף ושלוות הנפש המיוחלת. וברוב האנשים יש את כל הסוגים גם יחד, שהאדם רודף אחרי אינספור דברים שהוא בטוח שכל אחד מהם יהפוך אותו לממש מאושר ושמח.

אדם אוכל ואוכל מאכלים שמנים, מלוחים או מתוקים, בתאווה גדולה מתוך מחשבה שזה יביא לו אושר, אבל הוא רק הופך לשמן, עייף, חולה ואומלל. הוא מרמה אנשים כדי להרוויח, אבל הוא רק משחית את המידות שלו ומתרחק משלוות הנפש. הוא מכניס לעצמו התמכרויות שונות וכל אלו רק מביאים לו נזקים כבדים ותלות בלתי נסבלת.

וכך לאט לאט הדברים יוצאים משליטה. שהאדם משקיע את כולו, עד שהוא שוכח מהי בכלל המטרה. הוא כבר לא חושב איך להגיע לשלוות נפש, אלא רק חושב איך לכבות שרפות, איך לצאת מהבוץ, איך להיחלץ מהבעיות שנקלע אליהן, איך לשרוד בין כל האיומים שהביא על עצמו.

פתאום הוא מוצא את עצמו מחויב לדברים שונים, יש לו אחריות על אנשים שתלויים בו, יש לו עסקאות שחתם עליהן, יש לו ציוד רב שעליו לשמור עליו ולטפל בו למרות שאין לו בו כל צורך, יש לו בעיות רפואיות שגרם לעצמו וכו’. הוא חושב איך נכנס לבור הזה? ואיך יוכל לצאת ממנו עכשיו כשהכול הסתבך כל כך?

רוב האנשים ממשיכים לחיות כך עד יומם האחרון בלי לחשוב שישנה איזושהי דרך אחרת. אלא ששלמה המלך מלמד אותנו שהאלוקים עשה את האדם ישר. ומשמע שאם האדם היה פועל בצורה הטבעית שלו, דרכו הייתה ישרה.

אלא שהמה בקשו חשבונות רבים, שחושבים על דברים עקיפים, איך להיות עשירים, איך להיות מוצלחים יותר מאחרים, איך להשיג דברים שאין לנו בהם שום צורך וכו’. ואז ממילא הכל הופך לעקום. אנו מתעסקים בדברים שלא שייכים אלינו ומשקיעים בהם ללא שום תועלת.

מרבה נכסים מרבה דאגה

האדם חושב שאם מחלקים משהו חינם אז הוא כאילו מוכרח לקחת. הוא בטוח שזה יעזור לו מאוד בחיים ואולי זה יביא את האושר הנכסף. ומכל מקום זה הרי חינם, וכך מובן לו שזה לא יכול להזיק. אלא שהוא לא מבין שברוב המקרים הוא כלל לא צריך את הדבר, וזה רק מביא לו יותר בעיות בחיים.

ויש כאלו שמנצלים את החולשה הזו של האנשים. אז הם מחלקים בחינם משהו קטן שמצריך קניה של דבר גדול יותר לאחר מכן. וכמו למשל שנותנים למישהו במתנה איזה פריט קטן שיכול לעבוד רק עם מערכת מורכבת כלשהי שעולה אלפי שקלים.

ואז אותו אדם שקיבל את המתנה לא הרוויח כלום. כי או שיש לו פריט מסוים שאין לו איך להשתמש בו, ואז הוא סתם תופס לו מקום אחסון ולא משמש אותו לשום דבר. או שהוא יחשוב איך להשקיע בו ולשפץ אותו לצרכיו, ואז הוא יבזבז זמן, כסף וכוח יקרים לשם כך. או שהוא יחליט לקנות את אותה מערכת יקרה כדי שיוכל להשתמש באותו פריט, ואז מובן שדווקא אותם מוכרים הם אלו שבאמת הרוויחו מאותה מתנה שנתנו לו.

וכך יש מבצעים רבים. קנה אחד במחיר מופרז וקבל עוד שניים שאתה כלל לא צריך במתנה. קנה פריט בחצי מחיר לאחר שהכפילו את מחירו פי כמה בשבוע שעבר. קנה בשלושים ושש תשלומים ותשעבד עצמך לפריט שאין לך שום צורך ממשי בו.

וזה לא רק עניין של איבוד ממון, אלא שאותו פריט ממש יוצר לאותו אדם מועקה. שאם הוא קנה דבר שהוא לא צריך, אז זה תופס לו מקום, זה צובט לו בלב שעשה עסקה לא טובה וכו’. וגם אם הוא כן צריך את הדבר, מכל מקום כעת הוא צריך להשקיע ולטפל בזה, לשמור על הדבר וכו’.

ולמשל אם אדם אינו זקוק כל כך לרכב, אבל הוא בכל זאת קונה בשביל הכיף והנוחות, וגם שהרי יש לכולם ואיך לא יהיה גם לו..? אז הוא מוצא את עצמו נכנס לחובות, משלם סכומים לביטוחים ואגרות שונות, בכל שנה צריך לעשות טסט, ואז הוא מגלה שיש איזו תקלה קטנה, אז הוא מאבד זמן יקר במוסך, ושם מתגלות תקלות נוספות וכו’. וזה מעבר לסכנות השונות על הכביש, לחיפוש חניה, לקנסות, טיפולים שוטפים ודאגות שונות.

בסוף הוא מגלה שהשקיע סכומי עתק שאין לו, בזבז זמן וטרחה מרובה, ובעיקר כוחות נפש, וכל זה בשביל לחסוך את האוטובוס שהיה צריך לעלות עליו פעם ביום לקצה של העיר. וכי זה באמת משתלם לו?

ואמנם ברור הדבר שאם הרכב משמש את האדם והכרחי עבורו, אז אולי זה שווה את כל הטרחה. אלא שהרבה אנשים לוקחים את כל זה על עצמם רק משום שהם בטוחים שאי אפשר אחרת. וכאילו שאין אפשרות לחיות בלי רכב. אדם צריך להיות אמתי עם עצמו ולחשב את הרווח שבדבר מול ההפסד שבו.

וכך גם לגבי כל שאר הדברים שנראים לנו כל כך הכרחיים. בוודאי שישנם דברים נצרכים, ואין גם בעיה לקנות דברים במבצע וכדומה. אלא שצריך לדעת שאנו באמת צריכים אותם. לעשות חושבים עם עצמנו. לא בגלל שיש לנו דמיונות, לא בגלל שיש את זה לשכן, לא בגלל ששכנעו אותנו, לא בגלל שזה אולי יביא אותנו אל המטרה בעיקוף ענקי, אלא רק בגלל שאנו באמת צריכים את זה בצורה ישירה כדי להגיע אל המטרה האישית שלנו.

האבות הקדושים היו רועי צאן. היו הולכים לאמצע מקום שומם עם עדר של כבשים ויושבים בכיף לדבר עם השם. והיום התקדמנו כל כך ויש לכאורה את כל השכלולים שצריכים להפוך את החיים להרבה יותר קלים ופשוטים, אבל המצב הפוך בדיוק. שככל שהשתכללנו, כך גם הדאגות התרבו עוד יותר.

יצרנו לעצמנו דאגות חדשות שפעם כלל לא היו קיימות. אנשים הולכים ברחוב מדוכאים ומיואשים. איבדו את הטעם. הם לא מצליחים ליהנות מעצים יפים או משדות פורחים. הם מחפשים הרפתקאות. הם חושבים שמה שיעשה להם טוב בלב זה טיסה לחו”ל או מוזיקה רועשת באיזה מועדון. וכך מרגע לרגע הם הופכים למסכנים יותר.

ואז מתוך חיפוש ריגושים חדשים, הם פונים אל המכשיר ה”חכם” שנמצא בכיסם. הם חושבים שאולי ממנו תבוא הישועה. הרי הוא מחבר אותם לעולם. שם אפשר להתעדכן אם הם מוצלחים, אם אוהבים אותם, אם הם עקפו את החבר, אם מישהו קנה משהו חדש יותר משלהם וכו’.

הם רואים את העולם הגדול דרכו ומקבלים בכל רגע סף ריגושים אפילו גדול יותר ממה שהיה להם קודם לכן. כך שגם אם לרגע חשבו שאולי הם יצליחו ליהנות מאיזה דבר שהצליחו להשיג, מיד יראו להם תאוות נוצצות חדשות שיבהירו להם שהם עוד רחוקים מאוד מהיעד. כך אדם מסתכל על מה שיש לו כמובן מאליו, ועל כל מה שאין לו כדבר הכי טוב בעולם.

וכך האדם ממשיך, צובר וצובר, מנסה לטפס לפסגה, רוצה להיות מספר אחד, שואף ליותר, רוצה עוד ועוד, מתמלא תאוות, מחפש ריגושים, אבל בפנים מרגיש ריק. בתוכו שממה. הוא יכול להשיג את הכל, אבל אין בזה שום טעם, כי הוא לא צריך את כל זה.

לאדם יש מאות פריטים שהוא בטוח שנחוצים לו ממש, עוד לפני שהתחיל בכלל לחקור מהי משיכת הנפש שלו. הוא מתעסק בכל כך הרבה דברים, רוכש ציוד יקר, מכשירים שאי אפשר לוותר עליהם וכו’, וכבר לא נשאר לו פנאי, כוח וכסף כדי להתעסק במה שבאמת חשוב. וגם אם כן, הוא רק יקדיש לזה זמן מועט ולא יתמקד בזה ממש.

החיבור הנפשי שנוצר

וצריך לדעת שמה שאמרו חז”ל מרבה נכסים מרבה דאגה, זה לא רק לנכסים חומריים. אלא לכל דבר שהאדם לוקח על עצמו. כל אחריות ונטל. ככל שהוא משקיע בדבר כלשהו, כך יהיה לו קשה יותר לעזוב אותו לאחר מכן. וגם אם זה הדבר השטותי ביותר בעולם. ככל שהוא משקיע בו, כך הוא מתחבר לדבר וקשה לעזבו.

אדם שישקיע בדברים שאינם שייכים למהות הנפש שלו, יבזבז בכך כוחות יקרים על הבל וריק. ואז את אותם דברים שכן שייכים אליו הוא יפספס, שהרי לא יישאר לו פנאי וכוח להשקיע בהם כראוי. לכן אדם צריך לדקדק היטב בכל דבר שהוא מכניס לחייו, שיבדוק שזה באמת שייך אליו.

אנשים מבזבזים את רוב הזמן שלהם. את רוב היום מעבירים בדברי הבל. דיבורי סרק, בילויים, צפייה בסרטים ועוד דברים רבים. שהאדם חושב לעצמו שמה בכך, הוא רק “מעביר” את הזמן בכיף. אבל בצורה כזו הוא זונח את העיקר. הוא לא מתקדם. הוא לא מתעמק בדברים ששייכים לשורש נשמתו.

כל אחד יכול לחשוב על סדר היום שהיה לו היום או אתמול. קרוב לוודאי שרוב האנשים יזדעזעו מעצמם ממש אם ינסו לעשות חשבון נפש ולהיות אמתיים. זונחים את העיקר ומתעסקים כמעט כל היום כולו בטפל ללא שום תועלת.

וצריך לדעת שזה לא רק עניין של בזבוז זמן. כיוון שברגע שאדם מתעסק עם משהו, זה מכניס לו רגשות, הוא מתחבר לאותו דבר ממש, הוא משקיע כוחות נפש, הוא מקבל אחריות, הוא מתמכר לאותו עניין, הוא מגביר תאוות הקשורות לאותו עניין וכו’.

וזה מה שאמרו על יוסף שהיה בשעת הניסיון עם אשת פוטיפר. שראה שהיא תהיה קשורה בו ככלב בעולם הבא, ואז ברח משם. כי לכל אדם יש תאוות, והאדם היה מוכן לבזבז קצת זמן על השגת תאווה כלשהי. אלא שזה לא מסתיים בזה, כי אותה תאווה נקשרת אליו לעולם. הוא הופך למשועבד ולמסכן. הוא מוותר על החיים שלו בשביל אותה תאווה. ואם אדם מתבונן על הדבר, הוא מבין כמה זה רע ומיד בורח.

אנשים אוהבים תאוות. הם מסתכלים על זה בתור דבר שולי. שכאילו הם יכולים להשיג תאווה כלשהי ולאחר מכן לשכוח מזה ולהמשיך הלאה בחיים. הם לא היו רוצים להתחתן עם אותה תאווה ולהקדיש לה את כל החיים, אלא מימוש התאווה הרגעית וזהו, בלי שום מחויבות. אבל המציאות הפוכה מכך.

כי כאשר האדם מתעסק בתאווה כלשהי, היא נקשרת בו ממש בעל כורחו. היא נכנסת לתוכו והופכת להיות שותפה שלו. גם אם האדם לא רואה זאת מבחינה חיצונית, מכל מקום מבחינת הנפש אותה תאווה נשארת בו וממררת את חייו. לאחר מכן כמעט אין דרך חזרה.

ולמשל בתחילה אין הכרח לעשן, אבל אחרי שהאדם התמכר כבר קשה מאוד להימנע מזה. כך גם לגבי כל הטכנולוגיות השונות, המכשירים, החפצים או האנשים וכדומה. שלאחר שמתרגלים ומתמכרים, כבר אי אפשר בלעדיהם. זה כמו חתונה, שאם ירצו לפרק את זה אחר כך זה יהיה כרוך בגט והרבה כוחות נפש והפסדים.

לכן אמרו חז”ל שהאומר אחטא ואשוב, אין מספקין בידו לעשות תשובה. ומובן הדבר שאין הכוונה שאין לו כלל אפשרות לעשות תשובה, שהרי אין דבר העומד בפני תשובה אמתית מכל הלב. אלא שאותו אדם חושב לעצמו שהוא רק יחטא פעם אחת וזהו, כאילו שיחזור לעצמו כאילו לא קרה כלום.

אבל המציאות היא שלאחר אותה פעם הוא יהפוך לאדם אחר ממש. אותה תאווה תידבק בפנימיות הנפש שלו ותשאיר רושם שיהיה חלק בלתי נפרד ממנו. כך הוא ייפול למקומות שקשה מאוד לצאת מהם, ואז ממילא קרוב לוודאי שלא יצליח לצאת משם ולעשות תשובה.

לכן האדם צריך להיות חכם כבר מההתחלה. לא להכניס את עצמו למקומות בעייתיים שיהיה לו קשה מאוד לצאת מהם לאחר מכן. אלא שיתבונן, יחשוב היטב ויעשה עם עצמו חשבון נפש, כך שיוכל לבחור את הדברים שבאמת יועילו לו ויקדמו אותו.

פיזור הנפש

לכל אדם יש מטרות חשובות. בין אם הוא מודע להן ובין אם הן חבויות בתוכו, מכל מקום הן קיימות. הוא יודע שהוא רוצה להגיע למשהו. אלא שכדי להגיע לזה, הוא מבין שהוא זקוק לעניין אחר שיעזור לו להגיע למטרה. ובשביל אותו עניין, נדרש משהו נוסף, ובשביל אותו משהו נוסף צריך עוד דבר חיצוני וכו’.

בסוף אותו אדם מוצא את עצמו מתעסק עם שלושים דברים שכל אחד צריך לקדם את השני עד שיצליח להשיג את רצונו, אלא שלמטרה העיקרית עצמה הוא לעולם לא מגיע. כך הוא מתפזר בתחומים רבים. במקום להיות ממוקד במטרה, הוא מנסה קצת לפה וקצת לשם, ומקבל היסח הדעת גדול שמונע ממנו לראות שהוא אפילו לא בכיוון.

מרוב שאנשים מתעסקים עם דברים רבים בו זמנית, הם לא מצליחים להתמקד בשום דבר. אנשים מדברים איתם והם בעולם משלהם. לא מצליחים להתרכז כלל. לא פלא שהפרעות הקשב והריכוז צברו כל כך הרבה תאוצה בתקופה האחרונה.

רואים שני אנשים מדברים, ובכל רגע השיחה נקטעת. כי פתאום יש לאחד טלפון, ואז לשני שלחו הודעה, ואז הראשון בודק מה קורה עם הילד שלו, ואז השני בוהה באיזה שלט שתלו בחנות ממול, ואז הראשון מעיר איזו הערה לאדם שלישי שעובר שם, ואז השני מסתכל לאחור שאולי יראה מישהו שהוא מכיר, ואז הראשון מציץ במכשיר שלו אם יש משהו חדש וכו’. בשיחה אחת קצרה יכולים להיות מאות היסחי דעת שיהפכו את כל השיחה לבטלה וחסרת טעם.

על הכתב זה נראה מצחיק, אבל במציאות זה ממש עצוב. אנשים לא אוהבים להקשיב. הם עסוקים, לחוצים, ממהרים ומתעסקים עם כל העולם. זה דבר ממש נורא להפסיק מישהו ששופך את הלב כדי לענות לממתינה או להקשיב לו בחצי אוזן מתוך שמתעסקים בדברים אחרים.

ובאמת הכל היה צריך להיות פשוט יותר. אדם היה צריך להגיע לבית המדרש, לשכוח מכל דאגות העולם ולצלול לתוך עולם התורה בחיבור אדוק להשם יתברך. אבל מרוב בלבולים והיסחי דעת, האדם לא יכול בכלל להסתכל על ספר. ועל אחת כמה וכמה אם מדובר בגמרא עם מלים בארמית, בלי ניקוד ואפילו בלי פיסוק. האדם החדשני הממוצע לא בנוי לזה.

אנשים חושבים שזה כל כך מסובך, אבל זוהי הפשטות האמתית. במקום ההתעסקות הזו בכל הבלי העולם במרוץ מטורף שלא נפסק, אפשר פשוט להתחבר להשם. לקבל רוגע ושלווה נפשית בצורה הפשוטה ביותר. לדבר עם השם, לעצום עיניים, להתחבר אליו, להתנתק מכל ההבלים, להידבק בו.

זה הדבר הכי פשוט והכי מועיל. זוהי שלוות הנפש האמתית שאליה כולם מייחלים. כולם מחפשים דרכים עקיפות להגיע לזה, אבל זה הדבר הכי קל והכי ממלא בעולם.

המאמץ היחיד שנדרש הוא סבלנות והתמדה. כי אדם התרגל שאי אפשר לשבת ליותר מדקה או שתיים. הוא מרגיש לא נוח עם עצמו. הוא מוכרח להתעסק במשהו. יש לו קוצים והוא ממהר לשומקום כדי לעשות את הכלום שהתרגל אליו.

הוא מוכרח להוציא את הטלפון בכל דקה או שתיים, מוכרח לבדוק מה קורה עם השכן, מוכרח להתעסק עם משהו. הוא לא מצליח להחזיק את עצמו ממוקד במטרה. הוא התרגל לכל כך הרבה ריגושים שהוא כבר לא מצליח להתנתק מהם.

ומרוב התעסקות כזו, הוא מאבד עוד ועוד מהריכוז. הוא מתאווה תאוות שונות ומתעסק בדברים שכלל לא שייכים אליו. ומכל זה נלמד לעצמנו, כמה חשוב לעשות חשבון נפש, להגדיר לעצמנו מה עיקר ומה טפל, במה להשקיע יותר וכדומה.

וכך נתאמץ רק במקומות שבאמת צריך להתאמץ, נתחמק מהתעסקות בטפל ונתעסק בהתמקדות בעיקר. וכך בסיעתא דשמייא בוודאי נזכה להגשים את המטרות שלנו, להתקדם ולהגיע למקומות טובים יותר וממלאים יותר. השם יתברך יזכה אותנו להתמקד בעבודה הרוחנית האישית המיועדת לנו ומותאמת לשורש נשמתנו.

היכן הצדק בעולם? (פרשת משפטים)

פעמים רבות אנו נתקלים בעוולות שונות ונראה לכאורה שיש חוסר צדק בעולם. שלפעמים רואים עימות בין שני אנשים וברור לכולם שאחד מהם הוא הצודק, ולמרות הכל לבסוף דווקא השני הוא שמנצח. ולפעמים אנשים עושים נוכלויות שונות ונראה שכאילו הם מרוויחים מזה.

וכן הדבר מצוי לצערנו, שגופים גדולים ורשויות מתנהגים בבריונות ומנצלים את הכוח שלהם על האנשים הפשוטים. וכמו למשל ששוטר תנועה יכול למשל לוותר למישהו שמשתולל על הכביש כי הדוד שלו גם עובד במשטרה, אבל מצד שני הוא יפעיל את כל הכוח שלו על מישהו תמים שנזהר ומציית לחוק ורק בטעות קרה שלא שם לב לאיזה פרט קטן.

ישנם שופטים עם דעות מכורות מראש, תאגידים ששוכרים עורכי דין שיטהרו את השרץ, בעלי תפקיד שמוכנים לדרוך על כולם כדי להצליח וכו’. ואז בא האדם הקטן, וחושב לעצמו איך יצליח להתמודד מול הבריונות הזו?

וכל זה מערער מאוד את האמונה. אנשים חושבים לעצמם איפה הצדק ואיך יתכן שהשם יתברך מניח לזה לקרות? ואם זה כך, אז אולי חס ושלום עדיף להתנהג כרשעים וכאילו להרוויח מזה? הרי אפשר לראות בחוש שאנשים טובים מפסידים מהנחמדות שלהם.

ולמשל, יש אנשים שמשתדלים לא להתעמת עם אף אחד. הם מחכים יפה בתור, מוותרים לאחרים, לא רבים עם אנשים, מסכימים להיות הקרבן, מתנהגים בביישנות וכו’. והדבר ניכר מאוד שהם יוצאים מקופחים ונפסדים. שכולם עוקפים אותם, דורכים עליהם ומרוויחים על חשבונם.

ודווקא אותם אנשים שמתנהגים בחוצפה ובחוסר דרך ארץ, בדרך כלל משיגים בדיוק את מה שהם רוצים. שהם לא מוותרים אף פעם, מלאים גאווה ושחצנות, מרמים, משקרים, מכשילים, מתווכחים, צועקים, מתנהגים בבריונות וכו’. וכך הם משיגים את רצונם ומתגאים בזה.

וכמו שמקובל לחשוב שבלי להרים את הקול ולהפוך כיסאות, אי אפשר להשיג שום דבר. שרק בעזרת איומים והפגנת כוח אפשר להשיג דברים. שפתאום נותנים לדבר עם מנהל המקום והוא מוכן לפצות ולעשות הכל למען אותו אדם שמשתולל.

אדרבה, העולם מעריך ומכבד את אותם בעלי גאווה שמפגינים חוזק ועצמה. שכולם רואים אותם כבעלי כוח ושליטה. ואז נותנים להם להוביל, וכמו שמכנים אצל הילדים “מלכי הכיתה”.

ומצד שני, כל אלו שמתנהגים ביושר ובתמימות, נחשבים ל”פריירים” ומסכנים, שתמיד מפסידים, נדחקים לצד, נשכחים ולבסוף גם מוותרים, וכך נשארים בזויים ולא מקבלים את רצונם. וכל זה נראה לא מובן כלל. קשה מאוד שלא לתמוה איפה הצדק?

חשבונות שמיים

התורה הקדושה מצווה את הדיינים “וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע” (שמות כג, ז). ורש”י מבאר שאם פסקו הדיינים לזכות מישהו, אז הוא נחשב לצדיק, שהרי נצטדק בבית דין. ויוצא שגם אם לאחר שהצדיקו אותו גילו שהוא רשע, שהוא עשה עבירה חמורה שהוא חייב עליה מיתה, מכל מקום כיוון שכבר הצדיקו אותו, לא יכולים לחזור ולהרשיע אותו.

ולכאורה זה נראה כחוסר צדק ממש ועיוות של האמת. וכמו למשל שמאשימים מישהו על רצח, ולפי כל הראיות הדיינים מחליטים שהוא זכאי בדין ומשחררים אותו לחופשי. ואז לאחר מכן הוא מחייך ומספר איך שהוא צחק על כולם ושיקר, שהוא באמת כן רצח ובכל זאת יצא נקי. ואפילו הדיינים עצמם שומעים את זה, ולא יכולים לעשות לו כלום.

אלא שרש”י ממשיך לפרש על הפסוק “כי לא אצדיק רשע”, שהשם יתברך לא יצדיק אותו גם אם יצא זכאי, שיש הרבה שלוחים להמיתו במיתה שנתחייב בה. כי באמת הקדוש ברוך הוא קובע כל פרט קטן בחיים שלנו. ובקלות הוא יכול לשלב עונשים שיגיעו לאדם בלי שהוא בכלל יבין שהם מכוונים.

שהאדם פתאום נתקל בקשיים, עובר ייסורים, מתבשר בשורות לא טובות וחווה דברים לא נעימים, והוא באמת לא מבין מדוע זה מגיע לו. אבל הוא לא מנסה לקשר את הדברים ולהיזכר שהוא עצמו התחייב באותו עונש כשעשה עבירות שונות וציער אנשים. הוא חושב ששם הוא יצא נקי וכעת לא מבין מדוע משמיים נטפלים אליו.

ויוצא מכל זה דבר עצום ממש. שגם כאשר בעיניים הגשמיות שלנו ראינו חוסר צדק ועיוות של הדין, שהרשע יוצא זכאי בדין והוא צוחק על כולם, מכל מקום משמיים ידאגו שהוא יקבל בדיוק את מה שהוא צריך לקבל. לא אנחנו אלו שצריכים “לחנך” אותו, אלא שמשמיים דואגים שכל אחד יקבל בדיוק מה שצריך.

איך יתכן צדיק ורע לו ורשע וטוב לו?

אלא שלמרות שזה אמנם נשמע מאוד יפה, מכל מקום המציאות הסתמית מראה לנו שזה לא בדיוק כך. שאפשר לראות בחוש שישנו חוסר צדק לכאורה. וכמו למשל שכל אדם מכיר אנשים טובים שפוקדים אותם ייסורים רבים, ומצד שני אנשים אכזריים שמצליחים בכל מעשיהם ומרוויחים מאותה אכזריות. ואם כן נראה לכאורה שאולי משמיים לא ממצים איתם את הדין?

אבל באמת הכל מדוקדק ממש. שכל אדם מקבל בדיוק מוחלט את מה שהוא צריך לקבל על פי חשבונות שמיים. שעל פי רוב, דווקא אותם אנשים שבחרו בדרך עקומה, שכביכול מצליחים ומובילים, בסופו של דבר חוטפים. ומצד שני אלו שהולכים בדרך הישר, שכולם רואים אותם כבזויים ונחותים, הם אנשים חזקים מבפנים שבסופו של דבר מצליחים יותר.

וכמו שגם ראינו בכל הדורות, אברהם מול נמרוד, יעקב מול לבן, בני ישראל מול מצרים, הנביאים מול מלכים רבים שהיו רשעים, ובעיקר עם ישראל לאורך כל הדורות מול אומות העולם.

שאם נשים לב בכל הדוגמאות האלו, תמיד נראה שהרשעים על הגובה. הם השולטים והם החזקים. אבל כשמתבוננים היטב, אפשר לראות בקלות שכולם נכחדו מהעולם בחרפה ובוז. מעצמות ענקיות נפלו, ועם ישראל שנחשב לבזוי ושפל ממשיך לנצח, בחוזק ועצמה.

ובכל זאת אפשר להקשות, שישנם אנשים מסוימים שעושים הכל על פי התורה הקדושה ולמרות זאת חייהם מרים ומלאים סבל. וישנם אנשים רשעים שנפטרים בשיבה טובה לאחר שהשיגו דברים רבים ללא קושי. אלא שישנם גם דברים נסתרים שבאים בחשבון, שאנו לא מחשיבים אותם, אך בשמיים הם נחשבים.

וכמו למשל שיש חשבונות של גלגולים קודמים, שכר ועונש לעולם הבא, דקדוקים בנבכי הנפש של האדם עצמו, כוחות הנפש שניתנו לאדם, כמה ניסיונות עבר בחייו, דברים שעתידים לבוא עליו וכו’. וכל פרט קטן יכול לשנות את התמונה לחלוטין ממש.

וכמו למשל שאנשים היו יכולים לראות את רבי עקיבא במשך ארבעים השנים הראשונות לחייו, ולחשוב עליו דברים גרועים ממש, כיוון ששנא תלמידי חכמים. ואז אולי לחשוב שזה חוסר צדק ואולי חס ושלום לרצות שיהיה לו רע. אלא שבשמיים ידעו שיש לו נשמה מרוממת ממש. וידעו שלבסוף יהיה אדם גדול ממש שיזכה את כל ישראל.

וגם למשל שאף אחד לא דן על אדם שאינו שפוי אם עושה דברים לא טובים, או שתינוק קטן מזיק מתוך חוסר דעת, כיוון שיודעים ומבינים שכך הוא טבעו ולא מצפים ממנו להתנהג אחרת. ברור שהוא לא עושה את הדברים מרוע, אלא מחוסר דעת. אלא שגם באנשים הפשוטים והרגילים, ישנן חלוקות רבות.

שיש כאלו עם כוחות נפש גדולים שמצפים מהם ליותר, ויש כאלו מסכנים שהם כמעט בגדר של משוגעים. ואז ממילא גם כאשר הם עושים דברים לא טובים, זה לא נעשה מתוך רוע עמוק, אלא מתוך טיפשות וחוסר דעת. שמשמיים לא נתנו להם מספיק שכל ורגש להבין את הדברים לעמקם. ואז ממילא אי אפשר להעניש אותם על המוגבלות הטבעית שלהם.

ויש כאלו שעברו דברים קשים ממש בחייהם. וכמו למשל שאף אחד לא יכול לשפוט ניצול שואה שרחוק מאמונה לאחר שראה זוועות איומות, עבר התעללויות קשות וראה את כל משפחתו וחבריו נרצחים. ואמנם תמיד יש בחירה לאדם, אבל רק בשמיים יכולים לדעת מהם כוחות הנפש שלו, ובוודאי שלא ידונו אותו כמו אדם רגיל שיכול היה בקלות לבחור להאמין.

ויש כאלו רשעים שכבר אבדו כמעט את כל הזכויות שלהם לעולם הבא, ואז משמיים רוצים לשלם להם את כל השכר שנשאר להם כאן בעולם הזה כדי להיפרע מהם ולאבד אותם מהעולם הבא. ואז אנשים חושבים שכיף להם ושהם מרוויחים, אבל באמת הם מסכנים. בבחינה של עושר ששמור לבעליו לרעתו, וכמו שיחשבו שמישהו נהנה כיוון שהוא מקבל איזה דבר מאכל משובח לפני שמוציאים אותו להורג.

וכן ישנם עוד אינספור דקדוקים שרק בשמיים יכולים לעשות, ולנו כאן אין שום השגה בכל זה. אלא שמכל מקום הדבר פשוט וברור, שכל אדם מקבל בדיוק את מה שמגיע לו. שככל שאדם התאמץ להידבק בהשם יתברך, על פי כוחות הנפש המיוחדים שלו ומתוך המקום המסוים שלו, כך הוא יזכה לשפע בהתאם.

חשבונות בשר ודם

ואמנם כל אלו הם חשבונות שמיים ואין לנו עסק בהם. אבל ישנם חשבונות הקשורים אלינו ממש, שהתורה הקדושה ציוותה עלינו להתעסק בהם. ואלו הם כללי ההלכה שהתורה נתנה לנו. וזה מה שאמרו שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. שאין לנו עסק בנסתרות ולא מתפקידנו לנהל את העולם.

ולמשל יכול להיות מישהו שעשה עבירה חמורה ולאחר מכן חזר בתשובה מכל הלב. הוא באמת מתחרט וכעת הוא אדם צדיק. אלא שמכל מקום העדים מעידים והדיינים מחויבים לפסוק על פי מה שהתרחש.

וכך גם להפך, שיתכן שמאשימים מישהו רשע על דבר שלא עשה. ואפילו שאנו יודעים בבירור שהוא רשע גמור שעשה המון נזקים, מכל מקום באותו אירוע לא עשה כל רע ואסור להרשיע אותו לחינם.

ויוצא שאם באים שני אנשים לדין, האחד הוא רב גדול, צדיק ועושה חסדים שאהוב על כולם, והשני הוא רשע, שכולם מכירים אותו בתור גזלן, רמאי ונוכל, ועל פי העדויות מתברר לדיינים שבאותו מקרה הצדיק הוא האשם והרשע היה בסדר במקרה הזה, אז למרות שלבם רוצה לפסוק להפך, מכל מקום הם מחויבים לאמת באותו עניין פרטי.

ואמנם על פי חשבונות שמיים בוודאי שמגיע לאותו צדיק דברים טובים, ולרשע מגיעים עונשים כבדים, אבל זה לא מתפקידנו לעשות צדק ולשפוט. חשבונות שמיים הם עסק בשמיים, לנו אין שום עסק בהם. אנחנו רק רואים את המקרה המסוים, ועל פיו מחליטים עם מי הצדק על פי ההלכה באותו מקרה ממוקד ועל פי ראות עינינו.

הדיינים לא בודקים את יראת השמיים של האדם, הם לא מנסים לחקור כמה הוא צדיק ועושה חסדים, אלא רק מתייחסים לאותו מקרה שהתרחש ולפסוק על פי ההלכה באותו עניין. וכל זה לא רק לעניין הדיינים, אלא לכל אדם.

שכאשר אדם פוגש אנשים בחוץ, הוא מחלק ציונים לכולם. זה צדיק, זה בעל חסד וההוא רשע. ואז הוא חושב שזה בסדר לעשות נזקים לרשעים, כי הרי גם ככה מגיע לו עונש. הוא חושב שזה בסדר לזלזל באדם שעשה עבירות ולגנוב מאדם שגונב מאחרים. אבל הוא שוכח שזה כלל לא עניינו. וכי הוא אחראי על נתינת עונש לרשעים?

החשבונות שאנו עושים הם טכניים בלבד. רק על פי מה שאנו רואים, על פי ההלכה שאנו מכירים, על פי המעשים החיצוניים. אנו לא שופטים את האדם בתור אדם, אין לנו סמכות כזו לחלק ציונים לאנשים ואין לנו שום אפשרות להכיר את האדם מבפנים. אלא שאנו יכולים רק להתייחס לאירוע מסוים שהתרחש ולראות מה ההלכה אומרת בנוגע לאותו עניין.

וכך פעמים רבות יתכן שמישהו רשע עשה מעשה רע כלשהו שעליו להיענש עליו, אלא שעל פי הראיות והעדים לא ניתן להוכיח את הדבר. אז אמנם מצד אחד אנו מחויבים לעשות השתדלות מרבית לדון דין אמת ולעשות צדק. אבל זו רק השתדלות. את הצדק עצמו לא אנחנו מביאים, אלא רק השם יתברך.

ומכל זה נבין שזה לא משנה מה יהיה פסק הדין. על פי האמת אין דבר כזה עיוות של הדין. אין מישהו שהיה צריך לצאת אשם ויצא זכאי וכדומה. אין טעויות בשמיים. הכל היה מכוון ובדיוק כך רצו משמיים שיהיה.

גם אם אדם עבר ייסורים וקשיים, ואז ביזו אותו ועקצו אותו ועשו לו את כל הדברים הנוראים ביותר, ולבסוף בבית דין עוד האשימו אותו שהוא זה שהיה לא בסדר והצדיקו את הרשע, מכל מקום מסיבה כלשהי כך רצו משמיים.

ואמנם זה לא אומר שהדין שניתן בארץ צודק, ובוודאי משמיים יביאו את הצדק האמתי. האשמים יתנו את הדין והזכאים ירוויחו את חלקם, כל אחד לפי הראוי לו, הכל מדוקדק לחלוטין. אלא שרק פה בארץ, מבחינה גשמית, מהצד החיצוני, זה נראה שכאילו יש חוסר צדק.

פוטרים את החייב?

לכן למדו אותנו חז”ל לעניין גרמא בנזיקין, שפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים. שכאילו הוא באמת היה לא בסדר והוא אשם, אבל מכל מקום הוא יוצא זכאי בדין. ולכאורה אם צריך להיות חייב, אז מדוע שלא יחייבו אותו גם כאן? ואם הדיינים פוטרים אותו, אז מדוע שיחייבו אותו בשמיים? איפה הצדק כאן? ומהי האמת?

אלא שמצד חשבונות שמיים הוא באמת חייב והוא ישלם על הנזק שעשה. משמיים יגלגלו שהוא באמת ייענש וישלם על כך. אבל הדיינים עצמם לא יכולים לחייב אותו ולהוכיח את הנזק שגרם, ולכן פוטרים אותו. לנו זה נראה כחוסר צדק, אבל זה רק מתוך מבט של חוסר אמונה. כי אם מאמינים בהשגחה פרטית, אז מובן שאין שום טעויות ומשמיים ימצו את הדין עם כולם.

וכך ציוו משמיים. שאנחנו כאן בארץ נעשה השתדלות להגיע לצדק על פי ראות עינינו, ובהתאם למה שאפשר להוכיח בוודאות. אבל יחד עם זאת מובן הדבר שאי אפשר להגיע לצדק אמתי ממש בכוחות עצמנו. כי אי אפשר להיכנס למחשבות של האדם, לדעת את כוחות הנפש שלו, לראות כמה יצר הרע הכניסו בלבו, אילו דברים עבר בחייו וכו’.

וכעת אם יבוא מישהו ויחליט להזיק לאדם כלשהו כיוון שהוא רשע ומגיע לו שיזיקו לו, הוא עושה עבירה נוראה. שגם אם על פי חשבונות שמיים אותו אדם רשע צריך לקבל ייסורים וכדומה, מכל מקום אף אחד לא מינה את חברו כשליח לעשות זאת.

גם אם על פי האמת ישנו אדם רשע, חברו שמזיק לו ייענש על כך. הדבר דומה לאדם שהזיק לחברו מתוך כוונת זדון, אלא שעשה זאת בדרך של גרמא, שפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים. שאם עכשיו יבוא דיין וירצה להתחכם ולחייב אותו, שהרי על פי דיני שמיים הוא חייב, אז אותו דיין מעוות את הדין ממש. כיוון שאין לנו שום עסק בדיני שמיים.

ולכן מובא בפרשה “והאלוקים אינה לידו” (שמות כא, יג). ורש”י מביא את המשל המפורסם שאדם אחד הרג בשוגג ואדם נוסף הרג במזיד, ולא היו עדים, ואז משמיים מזמנים אותם שההורג במזיד יושב תחת הסולם וההורג בשוגג עולה על הסולם ונופל עליו והורגו. ואז יוצא שמי שהרג במזיד נהרג, ומי שהרג בשוגג שוב הרג וכעת גולה. כל אחד מקבל את העונש המגיע לו.

וכמובן שבאותו משל זה נראה דבר פשוט וברור. אבל מה כבר הסיכוי שדבר כזה יקרה במציאות? וכי כל מי שרוצח במזיד נהרג? וכי כל מי שרוצח בשגגה רוצח שוב לאחר מכן וגולה? אלא שאותו משל נאמר בפשטות כדי שנבין, אבל על פי האמת הוא מתרחש אצל כולם בכל רגע, ורק שעם יותר סיבוב של מצבים, פרטים ועניינים.

שלוקחים את חשבונות השמיים, עם כל מהלך החיים של האדם, עם כל הגלגולים, עם כל ההשפעות על הסביבה שלו וכו’, עד לדיוק מוחלט. וכל אחד מקבל בדיוק את מה שצריך עבורו. מזמנים לו שיפגוש את האנשים שהוא צריך לפגוש, שיתקל בדברים שעליו להיתקל בהם, שיקבל את הייסורים המגיעים לו, שיחווה חוויות נעימות שהוא ראוי להן וכו’.

ויוצא מכל זה שאי אפשר לברוח מהקדוש ברוך הוא. הכל מדוקדק בהשגחה פרטית והכל זה סיבוב של מקרים כך שיגיע מה שצריך בצורה מדויקת. האדם עושה את ההשתדלות, בוחן את הראיות, משתדל לדון לכף זכות ולהגביר את כוח ההיתר וכו’. אבל משמיים מביאים את הצדק האמתי.

לא מפסידים מדרך הטוב

ומכל זה נוכל ליישב את הקושיה, שלכאורה היה נראה ששווה יותר לעשות צרות, להתנפח בגאווה, לעשות שרירים, לא לוותר, להיות חוצפנים, להפעיל כוח, לעקם פינות, להיות קצת אכזריים, לדרוך על אחרים ולעשות כל מה שצריך עבור המטרה שלנו, שהרי רואים בחוש שרק כך אפשר להשיג דברים.

אולי נבחר להיכנס בצעקות, לאיים, להפוך כיסאות במשרד וכך נצליח להזיז עניינים. אולי נלמד את הילדים הקטנים שאם מישהו מציק להם, אז שיחזירו להם. שלא יהיו פריירים. כי רק כך אפשר לנצח ולהרוויח.

אבל באמת שכל זה רק על פי העיניים הגשמיות. בכל זה עסקנו רק בחשבונות בשר ודם ללא שום נגיעה בחשבונות שמיים. אלא שאם אדם בחר בדרך טובה, בוודאי שהוא רק ירוויח מכך. גם אם נראה שהוא מפסיד, וכמו שיוסף היה עלול לחשוב שהפסיד בגלל ששמר על עצמו ולא נכנע לאשת פוטיפר, בסופו של דבר הוא רק מרוויח.

וכן להפך, שאם בחר בדרך שאינה טובה, שידע שיש דין ויש דיין. מטבע הדברים הדרך הלא טובה מביאה לדמיונות, למה שנראה כהצלחה וכהשגות. שחושבים שמרוויחים מזה. אבל כל זה רק בצורה רגעית במקרה הטוב. בסופו של דבר אותו אדם בוודאי ישלם על כל מה שעשה.

אין דבר כזה שמישהו יבחר לצער יהודי ויצא מזה נקי. אין דבר כזה שמישהו יעשה צרות לאחר וירוויח מזה. רק מפסידים מהצער שגורמים לאחרים. והפרשה שלנו עוסקת בעניין הזה ממש, שנאמר “כל אלמנה ויתום לא תענון” (שמות כב, כא). ורש”י מביא על הפסוק שהוא הדין לכל אדם, אלא שאצל אלמנה ויתום זה מצוי יותר.

ומיד בפסוקים שלאחר מכן מובא העונש, שאם יצעקו אל השם, הוא ישמע לצעקתם, וחס ושלום יהרוג את המצערים בחרב ויהיו נשיהם אלמנות ובניהם יתומים. אדם חושב שהוא יכול לדרוך על אנשים שקטנים ממנו, שהוא יכול להרוויח על חשבונם ושיש לו כוח עליהם, אבל משמיים יפרעו ממנו.

וכן נאמר עוד בהמשך הפסוקים שם לא להיות כנושים לגבי העני שחייב כסף. גם נאמר “וגר לא תלחץ” וכו’. אסור בשום פנים ואופן לצער יהודי בשום דרך, ואפילו הפחות שבפחותים. ואדרבה, מחובתנו לעזור ולהשתדל לשמח כל יהודי אם יש באפשרותנו לכך.

אדם יכול לצער את חברו באופן כלשהו, ולשכוח מזה לאחר מכן. ואז אחרי שנים פתאום יקרה משהו שהוא כלל לא יעלה על דעתו שזה קשור לאותו עניין. הוא יחשוב שהוא נהנה והרוויח מאותו עניין שציער את חברו, ורק שבמקרה כעת הוא סובל בגלל משהו אחר ללא שום קשר. אבל זה הכל מסובב משמיים. ואם הוא ציער מאות ואלפי יהודים, אז על אחת כמה וכמה.

וצריך לדעת את זה היטב. שאנשים רבים מחפשים איך להרוויח פה ושם על חשבון אחרים, איך לרמות אחרים, איך לדרוך על אנשים כדי להרגיש בגובה וכו’. אבל זהו פחד אימים לצער יהודי. זהו עסק עם מלאכי חבלה שבכל רגע עלולים להתפוצץ.

אנשים מחפשים לעשות נוכלויות ורמאויות. גונבים דברים בלי שאף אחד ירגיש. מרמים אנשים לקנות דברים שהם כלל לא צריכים, עוקצים אנשים בלי שירגישו וכו’. אדם הולך למוסך ומשלם אלפי שקלים על טיפול שכלל לא היה צריך להיעשות, או שהוא רוכש מוצר שמלכתחילה היה מקולקל וכדומה.

ויש כאלו שלא עושים נוכלויות בכוונה ממש, אלא שמטבע עיסוקם הם באים במגע עם אנשים במצבים רגישים ועלולים לצער יהודים. וכמו עורכי דין, שוטרים, מחלקות גביה, הוצאה לפועל וכו’. שכל אלו עלולים בקלות רבה מדי לצער יהודים, ולפעמים בלי לשים לב לכך בכלל. ואז בזמן שהם חושבים שהם אנשי הצדק, שבסך הכל מבצעים את עבודתם, הם לא שמים לב שהם מפגינים אכזריות ומצערים יהודי שזעקתו עולה לשמיים.

וישנם אנשים רבים שחושבים שיש גב מאחוריהם, שהם עובדים של רשות כלשהי או חברה גדולה. וכך הם חושבים שהם מסירים מעצמם כל אשמה, שהם רק מבצעים את תפקידם. אלא שאין שליח לדבר עבירה. שגם אם אחרים שלחו אדם לצער מישהו, מכל מקום השליח עצמו הוא שעושה את הנזק ועליו מוטלת האשמה.

וכן ישנה אחריות גדולה מאוד על כל פקיד או מנהל בתחום כלשהו, שאם היה יכול לעזור בקלות למישהו אבל החליט להיות אטום לאדם שעומד מולו, אז אותו אדם שמצטער עלול לזעוק לשמיים. וזה הדבר הכי נורא שמקפידים על אדם בשמיים חס ושלום.

אדם צריך להיזהר ממש בכבודו של כל יהודי שהוא נתקל בו. שיזהר לא לצער אף אחד ואדרבה, להשתדל לשמח את כל מי שאפשר. שאנשים יאהבו אותו ויברכו אותו, ולא חס ושלום שיקללו אותו ויאחלו לו דברים גרועים. כי גם ברכת הדיוט היא חשובה, וכל זעקה נשמעת בשמיים. ומידת הדין מקטרגת ומחכה חס ושלום להיפרע ממי שצריך.

ואמנם חשוב להביא לאחר כל זה שבוחנים את האדם על פי היכולות והכלים שלו בלבד. שאם אדם השתדל לעשות כל מה שאפשר ובסופו של דבר אנשים התאכזבו ממנו או אפילו הקפידו עליו, אז אמנם מן הראוי לנסות לפייס אותם, אבל יחד עם זאת אי אפשר להאשים אותו ולבוא אליו בטענות.

גם חשוב לדעת שאם אדם ציער והזיק לאחרים, אז מחובתו לפצות אותם על כך. אלא שישנם מקרים שאין אפשרות כזו, וכמו למשל שציער אנשים רבים ואפילו לא יודע מי הם. אלא שלמרות הכל, אין לאדם להימנע מלעשות תשובה. שאין דבר העומד בפני התשובה. ואם יתחרט בכל לבו על מעשיו ויקבל על עצמו להתייחס בצורה יפה לכל יהודי, אז בוודאי שיקבלו את תשובתו בשמיים.

מכל זה נבין שיש צדק בעולם. גם אם זה לא נראה כך במבט שטחי, מכל מקום בוודאי שזה כך בהסתכלות עמוקה יותר. הקדוש ברוך הוא מנהל את כל העניינים ואין טעויות כלל. לנו רק נשאר לעשות את החלק שלנו, את ההשתדלות ללכת בדרך הטובה. השם יתברך יזכה אותנו להידבק בו ולשמח יהודים.

קידוש השם באנשים פשוטים – פרשת יתרו

כל יהודי יודע כמה גדולה המעלה של קידוש השם. אלא שאנו מסתכלים על עצמנו, כמה אנו קטנים, ואז ממילא זה נראה רחוק מאוד מאיתנו. שכאילו זה לא שייך אצלנו כלל.

הרי קידוש השם נתפס אצלנו כדבר קשה מאוד, רחוק וכמעט בלתי אפשרי מבחינתנו. שזה דורש מאמץ גדול והמון ויתורים. וכמו שמסופר על עשרת הרוגי מלכות, שהיו צדיקים גדולים, ויחד עם זאת עברו ייסורים קשים. וממילא אנו לא רואים שום קשר לשם, וגם לא רוצים שום קשר לזה.

יש כאלו שמתארים את עניין קידוש השם בעניין של מסירה למיתה, למות למען קידוש השם, ובמיוחד אם מתלווים לזה ייסורים ועינויים קשים. ויש כאלו שתופסים את זה בתור עניין לצדיקים בלבד, אלו שבמעלה נשגבה, שהם סוחפים את הקהילה שלהם או עושים ייחודים בשמיים, וכל זה מביא לקידוש השם גדול.

אבל מכל מקום האדם לא תופס את עצמו שהוא יכול באופן ממשי להביא לקידוש השם. וגם אם כן, הוא בוודאי סבור שזה מצריך ממנו סבל נוראי וטרחה גדולה עד מאוד, וכך מראש לא מנסה להגיע לזה. הוא לא חושב לעצמו שהוא יכול להגיע לכל זה בפשטות.

כאשר יתרו שומע על כל מה שאירא לישראל ואיך שיצאו ממצרים, הוא נדהם ומברך את השם יתברך. אלא שהפסוק נראה מעט תמוה, שהוא אומר “ברוך השם אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה”, ואז חוזר בהמשך הפסוק “אשר הציל את העם מתחת יד מצרים” (שמות יח, י).

ולכאורה, מדוע צריך את כל האריכות הזו? מדוע יתרו חוזר על עצמו שוב ושוב? מדוע לאחר שאמר ש”הציל אתכם מיד מצרים”, הוא צריך להוסיף גם “ומיד פרעה”? ולמה לאחר מכן הוא צריך לחזור שוב ש”הציל את העם מתחת יד מצרים”? והרי הוא כבר אמר את זה. מה ההבדל הגדול בין הלשונות ומדוע זה כל כך חשוב שהתורה הקדושה תציין את זה?

אלא שכל זה מלמד אותנו על קידוש השם. שיש דרגות לקידוש השם. יש מישהו שמגלה שהשם קיים, יש מישהו שמגלה שהוא גם שולט בעולם, ויש מי שזוכה להבין שיש השגחה פרטית על כל פרט ופרט. כל הכרה חדשה שכזו בנפש היא תפיסה שונה לחלוטין, וכל עלייה בדרגה כזו, מביאה לקידוש השם גדול יותר.

ולכן בפסוק שלאחר מכן יתרו מכריז “עתה ידעתי כי גדול השם מכל האלוקים”. יוצא שהדברים ששמע הביאו אותו לאמונה עצומה, עד שהחליט להתגייר. ויוצא שהיה כאן קידוש השם עצום. שהתקדש שמו של השם יתברך בעולם וכתוצאה מכך יתרו עזב את הכל והחליט להתגייר.

אלא שצריך לדייק, שיתרו השתמש בשלש לשונות, שכל אחת מהן חזקה יותר מהקודמת. ויוצא שבתחילה נדהם מכך שהשם הציל את בני ישראל מיד מצרים, והתכוון לגדולים שבהם. שהרי באו לקבל את פניו משה והתלוו אליו גדולי ישראל, והוא דיבר אליהם.

זה דבר עצום שמצרים הייתה מוגנת ומסוגרת, האומה השולטת והחזקה בעולם, מלאה בכשפים, ועם כל זה הם הצליחו לצאת משם. וכאשר אדם רחוק מבין את הדבר, ובפרט אם זה גוי, זה עושה רעש גדול ומביא לקידוש השם בעולם.

ואז הוא מוסיף שזה גם מיד פרעה. שלא זו בלבד שיצאו מהמקום השמור הזה, אלא שפרעה היה מכשף נורא עם לב כבד שלא היה סיכוי בעולם בדרך הטבע שייתן לבני ישראל לצאת. וכל זה מעצים את קידוש השם שבדבר עוד יותר. שזה עוד יותר מלמד על העצמה הגדולה והעל הכוח האלוקי השולט בעולם.

ואמנם שני הדברים האלו היו חזקים מאוד, אבל יחד עם זאת זה עדיין לא המובחר ביותר שבקידוש השם. שזה מתקבל על הדעת שהכוח העליון יוציא את גדולי ישראל ממצרים, את הצדיקים, את החזקים או את החשובים שבהם. זה אמנם מראה על כוח גדול, אבל יחד עם זאת יש בזה היגיון.

לכן יתרו מוסיף שיש דבר גדול יותר מכל זה. שהוא הציל גם את העם הפשוט מתחת יד מצרים. וזה משמעותי יותר מכמה כיוונים. מהצד הרוחני, היינו חושבים שאולי לאותם אנשים פשוטים בכלל לא מגיע להיגאל. וכאן ראינו שהשם יתברך משגיח אפילו על הפשוטים שבעם.

ומהצד הגשמי, היינו חושבים שאולי רק הגיבורים והחזקים היו יכולים להתחמק, אבל איך יצליחו לצאת ממצרים הזקנים, הנשים, הילדים הקטנים וכו’, ועוד יחד עם כל הרכוש והמשא שלהם? וכאן ראינו שהשם יתברך מציל ללא שום קושי גם את החלשים.

ויוצא מכל זה שעיקר קידוש השם הוא דווקא באנשים הפשוטים. שאם יבוא רב גדול ומפורסם בצדיקותו, ויאמר “שמע ישראל” או שיספר על איזה נס שקרה לו, אז אמנם זה יכול לחזק, וזה בוודאי קידוש השם, אבל מכל מקום זה לא יזעזע אותנו כל כך. זה יותר קרוב לטבע.

אבל כאשר יבוא אדם פשוט, שרחוק מיראת שמיים, ופתאום יאמר בקול נרגש “שמע ישראל” או שיספר לנו על השגחה פרטית, אז דווקא שם זהו קידוש השם גדול יותר. ולכן יתרו כביכול חוזר על עצמו, שתחילה הוא נדהם מההצלה ממצרים, אחר כך מיד פרעה, ולבסוף הוא נדהם הרבה יותר כאשר מדובר על כל העם שיצא ממצרים.

גם אנחנו יכולים לקדש את השם

ומכל זה נוכל ללמוד דבר נפלא. שכל אדם פשוט וקטן יכול לקדש את השם. ולא זו בלבד, אלא שקידוש השם שאותו אדם פשוט עושה יכול להיות אפילו גדול יותר מזה שעושה אדם גדול.

אדם גדול שמקדש את השם זה דבר צפוי ומתקבל על הדעת. נס שעושים לאדם גדול זה דבר שאנשים לא נדהמים ממנו כל כך. אדם גדול שניצל ונחלץ מכל מיני מצבים זה לא נראה פלא גדול. שהרי הוא ראוי לכך. כולם מצפים לזה.

אנשים רבים מספרים על נסים ונפלאות שהתרחשו בזכות הבבא סאלי או צדיקים אחרים בדורות שלנו. ויחד עם זאת הדבר מעורר תמיהה, שהם מספרים על נס מופלא, והם גם מאמינים לזה ולא חושדים שמדובר באיזה שקר, אלא שיחד עם זאת הם יכולים לחיות את חייהם בצורה רחוקה מתורה ומצוות.

ולכאורה הדבר לא ברור כלל. איך יתכן שאותם אנשים יספרו על דברים מופלאים מעל הטבע שהתרחשו בזכות הצדיקים, ויחד עם זאת לא יתחזקו בעבודת השם ויישארו כפי שהם? איך אפשר לא לחזור בתשובה שלמה לאחר סיפור שכזה?

אלא שברור לכולם שהצדיקים יזכו לדברים מופלאים. שהרי הם ראויים לכך וזה צפוי. לכן מובן לכולם שהם היו קדושים, אבל יחד עם זאת רק מעטים מאוד מקבלים על עצמם איזה שינוי בעקבות הדברים, כי הם לא רואים עצמם קשורים לזה. יוצא שאמנם יש בזה קידוש השם גדול, אבל יחד עם זאת הדבר מוגבל.

אנשים אמנם מאמינים בסיפורי צדיקים, אבל הם לא מאמינים שהם עצמם יכולים להפוך לסיפורי צדיקים שכאלו. הם מאמינים שנסים יכולים להתרחש לאחרים, ובמיוחד אם זה אצל צדיקים. אבל הם מבינים שהם עצמם רחוקים מזה מאוד, והם לא מאמינים שיש איזה סיכוי קלוש שהם עצמם ינהלו את חייהם בצורה שכזו.

הרבה אנשים הולכים לרבנים להתייעצות, מעריכים ורוצים ברכה מגדולי הדור, מספרים על הצדיקים בהערצה, אבל יחד עם כל זה לא חושבים לרגע שאולי יש להם איזשהו קשר לכל זה. הם לא מנסים להיות צדיקים בעצמם. הם גם בכלל לא מאמינים שזה אפשרי.

הם חושבים שיש כאלו שנולדו צדיקים וכך נגזר עליהם מקטנות, ומצד שני יש את העם הפשוט שהוא תמיד צריך להישאר כפי שהוא. הם חושבים שיש כאלו שנולדו עם יראת שמיים ויש כאלו שנולדו “חילונים”. כל אחד עם הייעוד שלו בחיים. אלא שמובן שכל זה רחוק מהאמת. שכל אדם צריך לעבוד על עצמו ולהתקדם כפי כוחו, לשאוף כמה שיותר גבוה.

אנשים חושבים שדווקא הבבא סאלי יכול היה להביא לכך שישנו בשמיים סדרי בראשית לכבודו, אבל באמת כל יהודי ראוי לכך. גם היהודי הפשוט ביותר. ורק צריך לחזק את האמונה ולקדש את עצמנו. וכאשר משנים לכבוד צדיק גדול את סדרי בראשית, זה עדיין לא חזק ועצום כמו שישנו אותם לכבוד אדם פשוט.

מתוך שהאדם רואה את עצמו רחוק מאותם סיפורי צדיקים, הוא מבין שכאילו אין לו שייכות לזה. הוא לא מנסה ללמוד את הנמשל על עצמו, אלא משאיר את זה בחוץ, רחוק ממנו. אז ממילא הוא בכלל לא מנסה לעשות קידוש השם, לנסות להשפיע על אחרים, לחזק יהודים, להראות שהשם יתברך הוא מלך העולם.

אלא שדווקא אנחנו, האנשים הקטנים והפשוטים, יכולים לעשות קידוש השם עצום בגודלו. אדם פשוט שיספר על איזה נס שאירא לו, על השגחה פרטית, על הקרבה שלו להשם יתברך, על הדבקות שהוא מרגיש מבפנים מתחת לכל התחפושת החיצונית שמראה שכאילו הוא רחוק, הוא עושה בכך קידוש השם גדול יותר ממה שהוא יכול לשער.

אלף רבנים לא יצליחו להשפיע על אדם כלשהו מה שהחבר הכי טוב שלו יכול להשפיע עליו בכמה מלים. אותו חבר חושב שהוא קטן, פשוט וחסר השפעה, אבל יש לו השפעה עצומה ממש. יש לו את היכולת לעשות קידוש השם עצום כפי שאף אחד אחר לא יצליח לעשות.

השפעת האדם הקטן

כל אדם נמצא לפעמים במצבים שונים בסביבה שרחוקה מתורה ומצוות. שאז הוא יכול לחזק אנשים ולהשפיע עליהם, אלא שהוא מרגיש לא נעים, קצת דחוי, וגם לא כל כך ראוי. וכי מה לו ולקידוש השם? גם איך יתמודד עם זה שיחשבו עליו שהוא “דוס”? ומה אם יאשימו אותו בהטפה דתית? לכן הוא מעדיף להנמיך פרופיל.

ולפעמים זה אפילו מגיע למקום גרוע ממש. שפתאום הוא שומע שמבזים רב גדול, שמזלזלים בדברי קודש או באיזו מצווה, שמישהו זורק איזו הערה על חרדים, שלועגים לתורה וכו’. וברוב המקרים, אנשים שנמצאים שם לא מסכימים עם הדברים, אלא שהם חוששים להביע את דעתם. כי הם חושבים שזה יהרוס את התדמית החברתית שלהם.

ולפעמים זה מביא את האדם לעבירה ממש. וכמו שמספרים לו לשון הרע, או שמראים לו דברים לא ראויים בעיתון, או שהוא מרגיש לא נעים לברך על האוכל וכו’. ואז מתוך חוסר נעימות, הוא פשוט מוותר על ההלכה. הוא הולך ללא כיפה על הראש וזורם עם מה שהחברים אומרים.

ובאמת זהו דבר פלא. שהרי רוב האנשים הם כן מאמינים בצורה כזו או אחרת. וכפי שנאמר לעניין הצדיקים הגדולים שכמעט כולם מכבדים אותם. וגם אנשים רחוקים מאוד, לכל הפחות משתדלים לשמור דברים בסיסיים, שעושים ברית מילה לבניהם, שמים מזוזה בפתח הבית, לא נוסעים ביום הכיפורים וכו’.

אבל יחד עם אותה אמונה, הם חיים את חייהם בצורה כל כך רחוקה. וכאילו שהם מרגישים הכרח לעשות הצגה כדי להשתלב בסביבה ולקבל מעמד חברתי. אבל הדבר לא ברור, שאם רוב האנשים הם מאמינים, אז מדוע הדבר נתפס אצלם כבזוי כל כך? מדוע צריך להתבייש להחצין את יראת השמיים שיש בתוכם? מדוע צריך להתבייש בערך נשגב שרוב האנשים מאמינים בו?

אלא שכל זה נובע מתוך החילוק שיש מבחינתם בין היהדות בכללות לבין היהדות האישית שלהם. וכפי שכבר נאמר, שהאדם מאמין בסיפורי צדיקים ואוהב אותם, אבל הוא רחוק מהם. הוא אוהב את השם ואוהב את התורה, אבל הוא מרגיש רחוק. הוא לא מרגיש שייך לכל זה.

כשהוא חי את החיים הוא בעולם אחר לגמרי. הוא לא חושב לשלב בתוכו תורה. כאילו שהתורה זה לרבנים ואברכים בלבד. כאילו שהקדוש ברוך הוא נמצא רק בבית הכנסת. וכאילו שכשנמצאים בסידורים ובחיי היום יום, אז אין שום שייכות לכל זה.

ואז ממילא הוא לא רואה טעם לנסות להתקדם ברוחניות. כאילו שהייעוד שלו בחיים הוא אחר. באופן כללי הוא מאמין בתורה, אבל באופן פרטי, הוא לא מאמין שהוא עצמו משתייך לתורה הזו. הוא מאמין שיש אלוקים ששומר על הצדיקים, אבל הוא לא מצליח להתחבר לרעיון שהוא עצמו חלק אלוקי, ושהשם אוהב אותו יותר ממה שאדם אוהב את בנו.

וזה מה שעלינו להחדיר לעצמנו. שבין אם אנו רוצים בכך או לא, אנחנו יהודים ותפקידנו לקדש את שמו של השם יתברך בעולם. לא צריך להתאמץ הרבה, לא צריך להתייסר ולהתענות, ובטח שלא למות בשביל זה, אלא שצריך לחיות את זה.

ברגע שהאדם חי את זה, הוא מביא לקידוש השם. כשכל החברים בעבודה ישמעו את ברכת “שהכול נהיה בדברו”, אז ממילא זה יגרום להם להרהורים בעצמם. כשברחוב יראו אדם עם כיפה על הראש, אז ייזכרו שסיפרו להם שהסבא של הסבא שלהם היה רב גדול באיזו קהילה.

כשיראו אדם יושב בצד וממלמל פרקי תהלים בעת צרה, אז לב האבן שבפנים יתפרק והרגש היהודי יתחיל לצוף החוצה. כשישמעו איזה דבר תורה קצר באיזו סעודה, אז ייזכרו בזה שגם להם יש שייכות לעם היהודי. כך כל סממן יהודי שיקבל ביטוי כלפי חוץ, יהפוך להיות קידוש השם עצום שיכול להפוך את כל העולם בעקבותיו.

ולפעמים האדם חושב שהוא לא עושה בזה כלום, ואולי אפילו מרגיש קצת מגוחך. אבל מספיק שפעם אחת המעשים שלו יגרמו לאיזה הרהור תשובה קל למישהו, שלאחר שנים רבות ייזכר בו וישפיע עליו מעט, ואז יחליט לעשות איזה שינוי קל, ואותו שינוי ישפיע גם על מישהו אחר, ואותו מישהו יחליט אולי להכניס את בנו לתלמוד תורה, ומשם הוא יתחנך בדרך התורה, ויביא בבוא העת צאצאים רבים, ואחד מצאצאיו יעשה קידוש השם ויחזק אנשים רבים וכך הלאה.

ואז כל אותם זכויות עד סוף כל הדורות ייזקפו לאותו אדם פשוט. הוא יתפלא מאוד ויחשוב לעצמו שהרי לא היה כל כך צדיק, אז מהיכן כל זה הגיע? ואז יראו לו איך הכל התגלגל, ואיך בזכות איזו מילה טובה שנתן למישהו, או איזה חסד שעשה, או איזה עניין שמישהו ראה אצלו, כל זה הגיע.

המעשים הפשוטים ביותר של האדם יכולים לעשות קידוש השם עצום. מכאן נתחזק להשתדל להשפיע על אחרים הרבה טוב, הרבה תורה, הרבה מצוות, הרבה יראת שמיים והרבה קרבה להשם יתברך. השם יזכה אותנו לקדש את שמו, שזוהי תכלית העולם, שיהיה הוא אחד ושמו אחד, וכך נזכה להגיע לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

להימנע מקשיים כשחלשים בדרך – פרשת בשלח

לאחר שבני ישראל יוצאים ממצרים, הקדוש ברוך הוא מוליך אותם בדרך עקיפה כדי שלא יעברו בארץ פלשתים. כי השם יודע שכעת לאחר כל הניסיונות שעברו, הם חלשים מאוד עד שכל דבר קטן יכול לשבור אותם בקלות וכך ירצו לשוב למצרים.

כאשר האדם עובר ניסיונות וקשיים, ובמיוחד אם הוא מתחיל דרך חדשה ולא מוכרת, הוא נהיה חלש מאוד וכל דבר קטן יכול להיראות לו כעצום. דבר קטן שלא מסתדר יכול ממש להפיל אותו. זוהי מעין חולשה זמנית שצריך פשוט לחכות שתחלוף.

כל אדם מכיר את העניין הזה. כשהוא מגיע לסביבה חדשה ולא מוכרת, כשהוא מתחיל לעבוד במקום חדש, כשהוא מחליט על דרך חדשה, כשהוא לוקח על עצמו קבלה מסוימת וכו’. כל שינוי ועניין חדש מביא אתו המון אתגרים וניסיונות.

ואמנם לאחר זמן האדם כבר מקבל ניסיון ויודע להתמודד ולתפקד היטב, אבל ברגעים הראשונים, כל דבר קטן נראה מפחיד ועלול להיראות כמקום ללא מוצא. לכן ברגעים כאלו, צריך לנסות להימנע ככל האפשר מקשיים וניסיונות. שבאותו הרגע הם עלולים להפיל אותנו, אבל לאחר זמן הם יהיו פשוטים וקלים.

הדבר דומה לאדם שבדיוק התחיל לעבוד במקום כלשהו. הוא עדיין לא מכיר שום דבר ובקושי למד את העבודה, ואז פתאום זורקים לו המון מסמכים ודברים לטפל בהם. הוא עלול להיכנס ללחץ מטורף. לא בגלל שאותה עבודה היא קשה, אלא רק משום שהוא לא רגיל בה.

ואמנם לאחר שילמד את המקצוע, הוא יצליח לעמוד בזה בקלות. אבל כרגע בשלבים הראשונים, צריך להקל עליו כדי שלא יתייאש. עניין התזמון הוא חשוב מאוד בזה. לא מדובר על קושי כלשהו שהדבר קשה מצד עצמו, אלא קושי שנובע מצד חולשה זמנית של האדם. שצריך פשוט להסיח דעתו של האדם מהדבר, ולאחר זמן מה הוא יצליח בדבר ללא קושי.

וכך היו בני ישראל, שיצאו לדרך לא ברורה, יצאו ממצרים אל המדבר הלא מוכר, עד אותו הזמן הם היו עבדים ולא הכירו שום דבר אחר. ופתאום היו צריכים להתמודד עם העולם, עם הקשיים, עם הניסיונות.

ומובן אם כן שאם יראו מלחמה, מיד יזדעזעו וירצו לחזור למצרים. וכי הם יכולים בכלל להילחם כעת? הרי הם חלשים וטרודים, בדרך למקום לא ברור ולא מוכר, הכל מעורפל וכמעט ואין להם אחיזה במה שמתרחש. לכן השם יתברך מוליך אותם בסיבובים כדי להרחיק אותם מדברים שעלולים להחליש אותם ולגרום להם לרצות לשוב למצרים.

איך עושים שינוי?

ובאמת כל אדם עובר את הדבר הזה. שהרי מצרים מסמלת את המקום הרע שבו היינו עבדים בעבר, והשינוי שאנו רוצים לעבור מסמל את היציאה ממצרים. כאשר האדם מחליט שהוא רוצה לעשות שינוי, זה אומר שהוא לא מרוצה מהמצב הקודם ולכן הוא מעוניין לשנות אותו. ואז מתוך הבחירה בדרך חדשה, עלולים לתקוף אותו קשיים רבים בדרך.

וכיוון שאותו אדם נמצא בדרך חדשה ולא מוכרת, אז מטבע הדברים הוא מרגיש חלש וחסר יכולת. ואז ממילא הוא מתחיל לחשוב שאולי עדיף לו לחזור למצרים, לכל ההרגלים הלא טובים של העבר. לוותר על כל המאמץ וההשתדלות, ולחזור למקום הגרוע שהיה בו קודם לכן, שכעת כבר לא נראה כל כך נורא ביחס לקשיים החדשים.

ובאמת הדבר ברור שכל זה אינו נכון כלל. שאמנם כעת הכל נראה קשה ומסובך, מתוך חוסר ההיכרות וההרגל למצב החדש. האדם נתקל בקשיים שחושב שהם בלתי אפשריים. הוא מיד מתייאש ורוצה לסגת. אבל אם יתעלם מהקשיים ויתמיד בדרך, בסופו של דבר הוא יסתכל על כל אותם “קשיים” ויבין שזה משחק ילדים.

וכמו שכל תינוק היה צריך לעבור את השלב שבו הוא צריך להתחיל לזחול, ואחר כך לעמוד וללכת. ואמנם באותו רגע זה נראה לו כל כך קשה עד בלתי אפשרי. שהוא בקושי מצליח להזיז את האיברים ואין לו כוח להחזיק את עצמו. אבל ברוך השם שהתינוקות לא מתייאשים, ואז הם מנסים שוב ושוב עד שמצליחים גם לקפוץ ולרוץ.

וכאשר אדם מבוגר יסתכל על השלב הזה, הוא יצחק על זה. וכי יש קושי לעמוד או ללכת? והרי זה דבר טבעי וקל שכל טיפש יכול לעשות ללא שום בעיה. אלא שכל זה רק לאחר שהוא כבר עבר את התהליך וצבר הרבה ניסיון. אבל עבור אותו תינוק קטן זה נראה דבר מסובך ממש.

וגם לאחר מכן, כשאדם למשל לומד לנהוג ברכב, או שלומד שפה חדשה וכו’, אז בתחילה זה נראה פרטים רבים והוא צריך לחשוב לפני כל פעולה קטנה שהוא עושה. אבל לאחר מכן הכל הופך להיות אוטומטי והוא עושה את הכל בקלות רבה.

ומכאן נלמד לגבי כל התקדמות וכל שינוי שהאדם רוצה לעשות. ברור הדבר שמתוך שהתרגל לדרך חיים מסוימת, אז כל שינוי ייראה לו קשה ואולי אפילו בלתי אפשרי. ובאמת זה כך באותו הרגע. אבל אם יתמיד בדבר, אז לא רק שיצליח בזה, אלא שזה גם יהיה לו קל ופשוט.

חלק מתהליך ההתקדמות כולל בתוכו מעט נסיגה. לאחר שאדם מחליט על שינוי כלשהו, אז בהתחלה יש אורות גבוהים, אבל מהר מאוד רואים ניסיונות וקשיים ואז חושבים על הכל מחדש. מתחילים לחשוב שאולי לא היינו צריכים לעשות שינוי, אולי היינו צריכים להמשיך כפי שהיינו.

ופעמים רבות כשרואים את הקושי, אז מחליטים שאולי זה לא כדאי. ואז רוצים לחזור לאחור, לכל אותם הרגלים, לכל מה שהכרנו, למי שהיינו בעבר, כאילו שאין טעם להתאמץ ולהשתנות. רוצים לחזור למצרים, אפילו להיות משועבדים, רק שנהיה במקום מוכר ונחיה כפי שהתרגלנו.

ואמנם האדם רוצה להתקדם, הוא יודע שהשינוי הזה טוב בשבילו, שהרי זו הסיבה שבחר לעשות את אותו שינוי מלכתחילה. אבל מצד שני הוא לא רוצה לחיות בייסורים. הוא רואה את הקשיים הרבים ומתייאש.

הוא חשב שזה יהיה פשוט יותר. הוא לא לקח בחשבון שיהיה בזה קושי גדול כל כך. הוא לא רוצה שכל חייו יהיו קשיים. אלא שהוא לא יודע שזה רק ניסיונות שמלווים אותו בתחילת התהליך, ושאחר כך הכל יהפוך להיות פשוט יותר.

וזה בכל תחום. כשאדם רוצה לעשות דיאטה, להיגמל מעישון, לעבור לגור במקום חדש, ללמוד משהו חדש, להימנע מתאווה כלשהי או לרכוש מידה טובה כלשהי. בכל עניין חדש ודרך חדשה שהאדם מתחיל בהם.

בתחילה הוא בוודאי עושה זאת מתוך שיקול מחושב, שהוא מבין שזה מה שטוב עבורו ולכן הוא מתחיל בזה. וכשהוא מתחיל, אז ביום הראשון הוא באורות גדולים. אבל ביום השני והשלישי כבר נהיה קשה לו. ואז התאוות משגעות אותו והכל נראה כמעט בלתי אפשרי.

אז הוא חושב לעצמו בשביל מה הכניס את עצמו לכל זה? מה היה רע לו קודם לכן? מדוע לא המשיך לחיות כפי שהתרגל? אולי בכלל לא כדאי לו להשתנות? אולי היה לו טוב פעם? אולי עדיף לו לשוב להיות עבד במצרים?

הוא חושב שכך יהיה כל החיים. רק ייסורים וקשיים. ומובן שאף אחד לא רוצה לחיות בצורה כזו, אז הוא מעדיף לוותר. ובאמת רוב האנשים שמתחילים תהליך כלשהו, נופלים במהלכו ולא מצליחים להגיע אל היעד.

אבל התורה הקדושה מספרת לנו שזה חלק מהתהליך. שכאשר אדם נמצא בצעדים הראשונים, הוא נמצא בקושי גדול. וישנם קשיים רבים שמגיעים, אלא שצריך להתרחק מאותם קשיים, לא לוותר על הכל, אלא פשוט לנסות להימנע באופן זמני מהקשיים עד שנצליח להתחזק.

והדבר מצוי מאוד לצערנו, שאדם מתחיל דרך חדשה כלשהי, ואז כולם מסביב מנסים לייאש אותו. אומרים לו שאין לו סיכוי, מספרים לו כמה זה קשה, שואלים אותו איך יצליח להתמודד עם כך וכך, מראים לו איך אפילו אנשים גדולים ממנו נכשלו, צוחקים עליו וכו’.

ואז במקום לנסות להשקיע ולהתאמץ כדי לעבור את השלב הקשה, אז אדרבה, אותו אדם שוקע יותר ויותר בייאוש. הוא מאמין יותר ויותר שאין לו שום סיכוי בעולם להצליח, וגם אם יצליח איכשהו, מכל מקום כל חייו יהיו מלאים בקשיים רבים.

ומתוך כל זה, האדם פוחד להשתנות ממש. שהוא משתדל לחיות את החיים שלו על פי מה שהוא כבר מכיר, שלא יהיו הפתעות בדרך, שלא ישנה מדרכו, שלא ישנה את ההרגלים.

עומס יתר

לפעמים אנשים מעמיסים על עצמם כל כך הרבה. הם מקבלים קבלות רבות, מבטיחים הרבה, רוצים לכבוש בבת אחת את כל העולם, לוקחים אחריות על דברים מעבר ליכולתם, רוצים לרצות את כולם וכך מקבלים חלישות נוראה שעלולה להביא אותם לקריסה.

כאשר האדם פועל במקום חדש ולא מוכר, הוא עדיין רך בשנים ולא מיושב כל כך בדעתו. כל דבר קטן עלול להיראות מפחיד ובלתי אפשרי. לכן עליו להקל על עצמו, לא לקבל אחריות מעבר ליכולת, להתעלם באופן זמני ממצבי קושי אפשריים ולהתרחק ככל שאפשר ממקום מלחמה.

וכמו שבכל מלחמה, הדרך היא לקחת חיילים צעירים, להעביר אותם הכשרה מתאימה, אימונים מפרכים וכו’, ורק לבסוף מביאים אותם למלחמה מול האויב. כך גם אצלנו, הדרך היא להתאמן, לצבור ניסיון, להתאזר בכוח ואמונה, ורק אז להתמודד מול האויב.

ולצורך דוגמה מעשית, אם למשל אדם החליט להפסיק לעשן לפני כמה ימים, אז ברור הדבר שאם יסתובב עם כל החברים המעשנים שלו וירצה לשבת לדבר איתם עם כוס קפה, יהיה לו קשה הרבה יותר. כשכל החברים יוציאו סיגריה וגם יציעו לו, אז המלחמה כמעט כבר אבודה מראש. כמעט שאין לו סיכוי להחזיק מעמד.

אסור לאדם להכניס עצמו לניסיונות כאלו. הוא מוכרח קודם לקבל ביטחון בדרך החדשה ורק לאחר שכבר התיישב בדעתו הוא יוכל לעמוד בזה. אם יעשה עבודה ויתמיד, עד שכבר יהיה חזק מספיק, אז הוא יוכל לשבת עם אותם חברים לאחר מכן וכלל לא להתאוות לעשן. אבל כאשר הוא עדיין חלש הוא לא יצליח להתמודד.

לכן השם יתברך מסובב את בני ישראל בדרך עקומה, כדי לא לתת להם לראות דברים שעלולים להחליש אותם. שיתחזקו בינתיים ולא יתייאשו מהניסיונות שיבואו. אלא שכל זה זמני. שבתחילה הם לא יכלו לראות מלחמה, אבל אחרי שהשם קרע להם את הים וראו את כל מצרים טובעים, אז כבר הפכו לחזקים יותר, ואז הם עצמם יכלו להילחם בעמלק.

וכך בכל עניין. שכאשר הדבר חדש זה קשה ודורש הרבה כוח. אבל לאחר זמן הכל נעשה קל. וכך האדם יכול להתקדם לאט לאט, ולאחר שכבר התבגר בעצמת הנפש באותו תחום, הוא יכול לעמוד בניסיונות קשים יותר ביתר קלות.

אם האדם יתעקש, יחליט ללכת עד הסוף עם ההחלטה שלו, יתעלם מכל הקשיים שעלולים לצוץ בדרך, יתמיד בדבקות, יעלה בהדרגה לאט לאט, שלב אחר שלב, אז בסופו של דבר הוא בוודאי יראה תוצאות. הוא יגיע להשגות אמתיות ובכל רגע הכל יהפוך לקל יותר ממה שהיה קודם לכן.

תהליך התקרבות להשם

ואמנם כל זה מתרחש בכל עניין חדש בחיים, אבל בעיקר אפשר לראות את זה בצורה ברורה וחזקה בתהליך ההתחזקות הרוחנית של האדם. תהליך של תשובה בכלל, ותהליכים רבים של התחזקות בכל עניין רוחני בפרט.

וכך השם בנה את העולם. שהאדם ישתמש בכלים שיש לו על מנת להתקדם עוד ועוד. בכל פעם להתקרב קצת וכך להשיג עוד השגות, להגיע עוד יותר לשלמות, להפוך לרוחני יותר וכו’. השם יתברך ברא עולם מלא בתאוות חומריות ומלא גם בתורה ורוחניות. ותפקיד האדם הוא להתנתק מאותם תאוות גשמיות ולשאוף להתקרב עוד ועוד לאותה רוחניות.

אלא שלכל אדם יש את המקום שלו. שאי אפשר למשל שאדם יחליט שהוא רוצה לחזור בתשובה והוא רוצה להתנתק מכל המשפחה והחברים, ללמוד תורה במשך עשרים שעות בכל יום, לישון כמה שעות בודדות בלילה, לעשות סיגופים ותעניות וכו’.

אם יעשה את זה, הוא יפסיד מכמה בחינות. ראשית, זה יהיה לו קשה מאוד וקרוב לוודאי שיקרוס. שנית, גם אם איכשהו יצליח להחזיק מעמד, הוא ירגיש סבל נורא ואיום ולבסוף עלול ממש לשנוא חס ושלום את כל מה שנוגע לרוחניות. בנוסף, כל החיים שלו ייראו כמו מוות. הכל יהיה לו קשה וגרוע.

אבל יחד עם זאת, אסור לחשוב שזה לא אפשרי. כיוון שכל מה שמוטל על אותו אדם זה להתחזק בדבר קטן. לתקן איזו מידה מקולקלת, להנהיג הנהגה טובה, לקבל לקיים איזו מצווה וכו’. ואז מצווה גוררת מצווה, ולאט לאט הוא יגיע למקומות גבוהים ממש שמעולם לא חלם שיכול להגיע אליהם.

ואם הוא יתמיד בעליה לאורך זמן, לבסוף יראה שהוא יכול לעבור את כל אותם דברים, אבל בצורה קלה הרבה יותר ממה שחשב. שפתאום הוא יכול לא לאכול כמעט יום שלם בלי להרגיש סבל או קושי. שהוא מצליח ללמוד תורה ברצף כמה שעות בלי שום צורך לעשות הפסקה וכו’.

לא מדובר שהוא מכריח את עצמו ושהוא סובל מכך. אמנם בהתחלה מובן שהיה צריך לעשות ויתורים ומאמץ כדי להתקדם, אבל לאחר מכן זה הופך לטבע. ואז הוא מגלה שמספיק לו לישון פחות בלילה, והוא יכול ללמוד במשך זמן רב, והחלק החשוב ביותר הוא שזה לא קשה לו כלל, והוא אפילו נהנה מכך.

לכן אדם צריך להכיר את מקומו. לא לקחת דברים מעבר ליכולתו, לא להעמיס עליו דברים שנוגדים את כל דרך החיים שלו, אלא לפעול בעקביות לעלייה מתמדת ומתונה. לאט לאט. עוד מניעה מתאווה, עוד הנהגה טובה, הכל לפי המקום שלו, עד שיהיה אפשר לראות את השינוי.

אדם לא צריך למדוד עצמו ביחס לאחרים, כי הם נמצאים במקום שונה משלו. אלא שהוא צריך לעשות חשבון נפש, למצוא את המקום שלו ביחס לעצמו בלבד, לראות במה הוא צריך להשתפר. וכך לאט לאט יצליח להתעלות. שלא יהיה קשה עם עצמו יותר מדי, ומצד שני שגם לא יתעצל ויקל יותר מדי, אלא שידאג לעלות מעט מעט בהתאם לרמה שלו.

ובעניין העבודה הרוחנית, הדבר מצוי מאוד שאדם מכניס עצמו לסכנות רבות. שלפעמים למשל אדם רוצה לעבוד על תאווה מסוימת, אבל מכניס את עצמו לניסיונות גדולים. ואמנם הוא רוצה להתגבר, אבל הניסיון שהוא מכניס עצמו אליו הוא חזק מדי עד שהוא לא מצליח.

הדבר מצוי במכשירי תקשורת שונים, שמביאים לאנשים חדשות, רכילות, פריצות, לשון הרע, דברי כפירה, החלשת האמונה וכו’. וכן בסביבה שאינה הולמת לדרך בה האדם רוצה ללכת, ולפעמים אפילו עוינת ממש. וכן במקומות רבים שידוע לאדם מראש שהמכשולים מצויים שם, ורק הוא חושב לעצמו שהוא יתגבר.

אלא שאפילו השם יתברך הוליך את בני ישראל בדרך עקיפה כדי שלא יראו מלחמה. כי ידע שהם חלשים וידע שהם עלולים ליפול בזה. ואמנם יכול היה לעשות להם נס, אלא שמצפים מהאדם עצמו להתקדש ולהתאמץ. אז אנחנו הקטנים, כל שכן שאסור לנו להכניס עצמנו למקום ניסיון וסכנה.

ולכן אמרו חז”ל שאדם שמכניס עצמו למקום ניסיון בכוונה תחילה, וכמו שאדם הולך למקום בו נמצאות נשים ותתכן חוסר צניעות, אז אפילו אם עצם את העיניים ולא חטא כלל, מכל מקום נקרא רשע. כי עצם ההליכה למקום ניסיון מביאה את האדם לנפילה גדולה.

אלא שהרבה אנשים חושבים לעצמם שהם יכולים להיות במקום של פריצות, במקום שאוכלים לא כשר, במקום שמחללים בו שבת, במקום שתקלות רבות מצויות, ורק שהם עצמם ישמרו ולא יחטאו. הם חושבים שהם יכולים להיות בסביבה עוינת ובכל זאת להצליח להתגבר על כל הלחצים, הפיתויים והתאוות.

אלא שהדבר קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי. וגם אם הם חושבים שלא חטאו, מכל מקום ישנם פרטים קטנים שבכלל לא שמו לב אליהם ובוודאי נפלו בהם בלי להרגיש. וגם אם לא נפלו כלל אפילו בדבר קטן, מכל מקום עצם הכניסה למקום ניסיון היא עבירה בפני עצמה.

לכן מוטל על כל אדם להקיף עצמו בסביבה אוהדת ותומכת, שתעודד אותו להמשיך קדימה, שתדרבן אותו להצליח, שתיתן לו כוח להתחזק ברוחניות. עליו להתרחק מכל דבר שמחליש אותו, בין אם זה אנשים, חפצים, מצבים או מקומות, עליו לברוח מכל מקום של ניסיון, ולכל הפחות בשלבי ההתחלה שאז הוא עדיין חלש.

אדם שעדיין לא רגיל בשמירת שבת למשל מוכרח לנסות למצוא לו סביבה של אנשים יראי שמיים שיעזרו לו. שימצא חברים ששומרים שבת שיוכל לשבת איתם ולהיכנס לאווירה מתאימה. הוא צריך להרגיש שייך, להרגיש הנאה, להרגיש טוב עם עצמו.

הדבר ברור שאם ישהה בשבת בסביבה של מחללי שבת, אז גם הפיתויים יהיו גדולים, גם ירגיש דחוי ומוזר, גם יצחקו עליו, גם יהיה לו קשה לעמוד בלחץ, גם יכול לטעות ולעבור על איסורים רבים בלי לשים לב, ומכל זה הוא עלול להתדרדר ולחשוב שאולי זה בכלל לא כדאי להמשיך בדרך החדשה שבחר.

אם הוא לא התכונן כראוי, אז הוא עלול למצוא את עצמו בספקות רבים, שפתאום אין לו מה לאכול, או שחם או קר לו, או שיש חושך ואין לו אפשרות להיכנס למקום מסוים וכו’. אבל אם היה מכין את הכל קודם לכן, אז הכל היה הולך לו בצורה הרבה יותר קלה וטובה. הוא היה נהנה ממש.

וכך בכל דרך חדשה שהאדם בוחר בה. שעליו להשתדל ככל שאפשר לעשות את כל ההכנות המוקדמות, לבנות את הכלים המתאימים, לעשות כל מה שנדרש כדי שיהיה קל בשעת המבחן. אפילו שעושים עיקופים, וכמו שעשו בני ישראל, אבל בסופו של דבר נמנעים כך מצרות גדולות שעלולות לבוא.

השם יתברך יזכה את כל ישראל הקדושים להתחזק עוד ועוד ולעלות מעלה מעלה, להתמיד בדבקות בעלייה הרוחנית ולהתחבר להשם יתברך, וכך לאט לאט, שלב אחר שלב, נוכל להגיע בעזרת השם יתברך למקומות גבוהים ביותר, אלא שלא יהיה שם שום קושי, כי השהייה שם תהיה נפלאה ומרוממת.

צור קשר | הלכות מתחלפות לבעלי אתרים | ספר חינם להורדה