בע"ה נעשה ונצליח. היום י״ד באדר ב׳ ה׳תשע״ט

מחפשים את האמת פרק ב’ – בחיפוש אחר האמת

ראשית כל בחיפושינו אחר האמת, עלינו להיפטר מכל המוסכמות החברתיות שאנו מכירים היום. בנוסף, אנו צריכים להבין את היכולות והכלים שיש לנו כדי להגיע לתובנות בצורה אמתית ונכונה. הדברים כאן יתנו לנו פרופורציות על המקום בו אנו נמצאים ורמת ההשגה בה נוכל לתפוס את הדברים. כמו כן, ברגע שנצליח להסיר את המוסכמות החברתיות וההרגלים שאנו שקועים בהם, זה יעורר אותנו לשאול שאלות על כל דבר שקורה, גם אם זה נראה לנו דבר קטן ולא חשוב. ברגע שנתעורר לשאול שאלות, זה ייתן לנו את המוטיבציה הרצויה כדי לקבל את התשובות ובכך להגיע לאמת. הרי ברגע שלאדם אין שאלות על החיים והוא פשוט מקבל אותם כמו שהם ולומד להתרגל, להסתגל וללכת על פי המקובל בחברה בה הוא נמצא, אז גם אם התשובות יגיעו עד אליו מוגשות במגש של כסף, הוא לא יטרח להתייחס אליהן. השאלות והסקרנות הן אלו שנותנות את העניין והרצון להגיע לתשובות ולהכרה ברזי החיים בדרך אל האמת.

מטבעו של האדם, הוא בטוח שהוא יודע מה טוב לו וכך כל מה שהוא לא מכיר בתור מציאות כלל לא קיים מבחינתו. תנסו לחשוב מה למשל הייתם חושבים אם היו אומרים לכם שיש אנשים שיודעים לעוף? כמו שאנחנו יכולים להפעיל שרירים מסוימים כדי ללכת, כך הם מפעילים את השרירים הנכונים כדי לעוף. בוודאי שכולנו היינו מיד שוללים את הסברה הזו. אמנם זה באמת נשמע דמיוני, אך זה רק משום שאנו לא מכירים מציאות כזו בה אנשים עפים. למעשה אם נחשוב על כך לעומק, מבלי להתייחס למה שאנו מכירים מהשגרה, למה שזה לא יהיה אפשרי? עצם העובדה שאנחנו לא מכירים אנשים שעפים, לא אומרת שזה לא יתכן. אם ציפורים יודעות לעוף וזה נראה לנו הגיוני לחלוטין, אז מדוע אנחנו כל כך מתקשים להאמין שיש איזשהו בן אדם בקצה העולם שיודע לעשות זאת? התשובה היא שפשוט התרגלנו לכך שציפורים כן עפות ואנשים לא. אילו היינו מתרגלים למציאות שונה בה אנשים עפים וציפורים הולכות ברגליהן זה היה נראה לנו טבעי לגמרי.

מה היו אומרים לפני אלפי שנים אם היינו מספרים להם על המושג “מטוס”? האם מישהו היה מאמין לנו? הרי כולם היו חושבים שאיבדנו את שפיותנו. כך באמת חשבו על האחים שהמציאו את המטוס, אך האמת היא שהם האמינו ברעיון כלשהו, וכך הפכו אותו למציאות. אולי בדיוק כמו שפעם לא האמינו להרבה דברים שהיום אנו יודעים ומכירים, כך אנחנו לא מאמינים עכשיו לדברים שיתכן ובעתיד נגלה שהם מציאותיים.

רק 5 חושים

העולם שאנחנו מכירים נתפס על ידי החושים שלנו. כלומר, כל מה שאנחנו יודעים וחושבים עליו, הגיע אלינו דרך החושים, וכל מה שלא יכול להגיע דרך החושים – אנחנו לא מכירים. האם מישהו פעם הצליח לשמוע את הצלילים הגבוהים שכל כך מקפיצים כלבים? תשרקו במשרוקית מיוחדת לכלבים ככל שתרצו וזה לא ישנה דבר. האוזן האנושית פשוט לא קולטת את התדר הזה. זה בוודאי לא אומר שזה לא קיים, אלא שפשוט אין לנו את הכלים המתאימים לתפוס את המציאות הזו. כמו כן, האם מישהו פעם ראה אוויר? נכון שאנחנו יודעים שזה קיים בעזרת ניסויים מדעיים וכו’, אבל אף פעם לא ראינו, שמענו או הרגשנו אותו. אתם יכולים להגיד “אבל ברור שאני מרגיש את האוויר, הרי אני נושם אותו…” אבל למעשה אם לא היו חוקרים את הנושא ומלמדים אותנו, לא היה לנו מושג שהוא קיים. אילו לא היינו יכולים להשוות אותו לריק ולהבין שאלו דברים שונים, היינו בטוחים שהאוויר הוא כלום. בנוסף, אף אחד מאיתנו אינו יכול לראות בעזרת עיניו את הנוף הנמצא בקצה השני של העולם. הראייה שלנו מוגבלת ורק באמצעות כלים מתקדמים כמו לוויינים ומצלמות ניתן לקלוט דברים הנמצאים מחוץ לטווח שלנו. כמו כן אף אחד גם לא קלט אף פעם בעזרת המוח שלו רשת רדיו כלשהי. צריך בשביל זה מקלט רדיו שיתרגם את הגלים שקיימים ממש מולנו לשפה שנוכל לזהות. אז אולי אנחנו זקוקים לעוד כמה מקלטים כדי לתפוס את העולם בצורה טובה יותר, ולא על ידי חמישה חושים בלבד. אולי יש עוד דברים בעולם שאנו לא מסוגלים לתפוס בעזרת החושים שלנו ועדיין לא הצליחו לחקור או לגלות אותם. אולי יש דברים שלעולם לא יצליחו לגלות בגלל המוגבלויות שלנו.

חשבתם פעם איך נתפס העולם אצל אדם עיוור או חירש? תנסו להסביר לאדם עיוור מלידה איך זה לראות דברים. הוא לעולם לא יוכל להבין את זה ולא חשוב כמה הסברים טובים ניתן לו. מעבר לכך, אם למשל כל האנשים בעולם היו עיוורים, לעולם לא היינו מנחשים שיתכן וקיים משהו כזה שנקרא “לראות”, ובוודאי שלא היינו מסוגלים לדמיין את זה. במציאות שלנו אפילו עיוור מלידה יודע שקיים משהו כזה שנקרא לראות. אמנם הוא לא יכול להבין מה זה חוש הראייה, אבל הוא לפחות מבין שזה קיים. אילו המציאות הייתה שכולנו עיוורים, לא היינו אפילו יודעים שזה קיים כי לא היה מי שיספר לנו על זה. אם בכל זאת היה מגיע מישהו ומספר לנו שישנם אנשים בעלי חוש ראייה מפותח המסוגלים לראות לא היינו מבינים כלל על מה הוא מדבר, וגם אם כן היינו מגיעים לאיזושהי הבנה מעטה, היינו בטוחים לעצמנו שהוא משוגע עם דמיון מפותח. אבל אולי באותו אופן קיים עוד איזשהו חוש שאנחנו לא מכירים? אולי עוד הרבה חושים? אולי אינסוף חושים? יכול להיות שכמו במציאות של אנשים עיוורים שלא יבינו מה זה לראות ולא מעלים על דעתם אפילו בדמיון הפרוע שלהם שיש בכלל דבר כזה, כך במציאות שלנו אנחנו לא יודעים על חושים אחרים שלא קיימים בנו ולכן אנחנו קולטים את העולם בצורה מעוותת ללא החושים הללו. עיוור צבעים שלא מבחין בין כחול לירוק למשל, לא יוכל להבין מה ההבדל ביניהם. אז מי אמר שהצבעים שאנו מכירים הם היחידים שקיימים? אולי יתכן וקיימים עוד מיליוני צבעים שאנו לא מצליחים לקלוט ובשבילנו הם נראים זהים?

דמיון

אפילו הדמיון הפרוע וחסר הגבולות שלנו הוא בעצם מאוד מוגבל. הרי אנחנו מדמיינים רק בגבולות הדברים שאנו מכירים. אף אחד לא יכול לדמיין דברים שאינם מבוססים על מה שאנו מכירים מהעולם. אמנם זה מובן שאנו יכולים לדמיין דברים לא מציאותיים כמו נחש מעופף או עולמות קסומים מתחת למים. אבל כל זה רק בגלל שאנו יודעים מה זה נחש, מה זה מעופף, מה זה עולם ומה זה מים. גם הדמיונות המטורפים ביותר מורכבים מדברים שאנו מכירים מהעולם הזה שלנו. כשאנו מדמיינים חייזרים, אז הם כמונו רק בצבע ירוק ועם קרניים. כשמדמיינים מלאכים, אז הם אנשים עם הילה וכנפיים. אף אחד לא יכול לדמיין דברים חדשים לגמרי שהוא לא מכיר מהעולם סביבו. לכן זה שכיח שאנו חולמים על דברים לא הגיוניים, שכן החלום הוא באמת חסר גבולות, ואמנם אנחנו זוכרים חלקים מהחלום, אבל לא מצליחים להיזכר בכל מיני פרטים מוזרים שהיו שם. העניין הוא שאותם פרטים הם לא פעם דברים הנמצאים מעבר להבנה ולמציאות שלנו בעולם הזה, ולכן אין באפשרותנו לדמיין אותם לאחר שאנו מתעוררים.

הכל יחסי

גם הדברים שאנו כן קולטים בעזרת החושים שלנו, הם רק דברים שאינם נשארים קבועים. האוויר למשל לא היה מתגלה אילו לא היה קיים משהו שונה ממנו – הריק. בעצם בזכות ה”אין” אנחנו מצליחים לקלוט את ה”יש”. אילו לא היה חושך, לא היינו יכולים להבין מה זה אור. אמנם ניתן לגלות את מקור האור (השמש או המנורה), אך לאור עצמו אין ממשות שניתנת לתפיסה. נסו לדמיין שכל החיים שלנו, היו מצב תאורה אחד מתמשך, אין יותר אור ופחות אור, אלא עצמה מסוימת שאינה משתנה לעולם. בצורה שכזו לא ניתן היה להגדיר או להבין את המושג אור. כשאנו אומרים “אור” אנחנו בעצם מתכוונים למשהו יחסי לחושך. הרבה אור זה פחות חושך ממה שבד”כ אנחנו רגילים אליו. השוני הוא זה שמאפשר לנו לקלוט את הדברים.

על אותו קו, אילו לא היה רע, לא היינו יכולים להבין מה זה טוב. לפעמים אנו מכניסים אדם מסוים לקטגוריה של “טוב” או “רע”. כולם יסכימו למשל שרוצח הוא אדם רע. אבל מי קבע שהוא באמת רע? האם גם בני משפחתו חושבים עליו שהוא רע? אילו כל בני האדם היו מתנהגים כמוהו, האם עדיין היינו חושבים עליו כרע? הרי זה ברור שלא. צריך להבין שרק בגלל שיש אחרים שנבדלים ממנו, אותם אנו מחשיבים כטובים יותר, אז אנחנו תופסים אותו בתור רע בהשוואה לכל השאר.

האם מישהו חשב פעם על אדם שאוכל שניצל כאדם רע? הרי יש כאן אכזריות ברציחת בעלי חיים ואכילתם. רק שכאן כולם עושים את זה וכבר התרגלנו. אבל אם תשאלו אדם צמחוני, הוא בהחלט יגיד לכם שזה לא מעשה טוב שאנו עושים. ואם כולם היו צמחונים ורק אדם אחד היה אוכל בשר, קרוב לוודאי שהוא היה מקוטלג כאכזרי ביותר, בדומה לקניבלים ולרוצחים למיניהם. אם אדם יתעלל בחתול או כלב ברחוב, נחשיב את המעשה כרע. אך אם אדם יתעלל בצורה דומה ביתוש או מקק, זה יראה לנו טבעי והוגן. זה לא שאנו באמת חקרנו ומצאנו את ההבדלים בין הרגשות של כל אחד מבעלי החיים הללו, אלא שפשוט אלו הדברים שנוחים לנו ושאליהם התרגלנו.

אף אחד מאיתנו לא הופך לשמח פתאום באמצע טיול ברחוב, משום שהוא יכול ללכת. אבל ודאי שנשמח עד לאין שיעור אם נראה את הילד הקטן שלנו פתאום לומד ללכת, או אדם נכה שמצליח לקום מכיסא הגלגלים. בעצם רק כאשר יש שינוי, אנחנו מרגישים אותו. אם אתמול ידענו ללכת וגם היום אנחנו יודעים, אז זה לא עניין רציני ואנו כבר רגילים לכך. אבל אם אתמול לא ידענו, אז זה הופך להיות משהו גדול הרבה יותר, פשוט בגלל שלא התרגלנו לזה ואנו מרגישים שינוי. הקביעות ללא שינוי בלתי ניתנת לתפיסה אצלנו. כל מושג וידע שאנחנו מכירים היום, הוא משהו משתנה ויחסי, שאילו היה קבוע, לא היינו מצליחים לתפוס ולהבין אותו.

הדברים שאנו פשוט “יודעים”

כל אחד יודע שיש דברים שאנחנו פשוט יודעים. לא צריך להסביר לנו עליהם הרבה וניתן לתפוס אותם גם בלי ללמוד יותר מדי, זה פשוט טבוע בנו. אסור לרצוח למשל. אנשים לא שפויים בנפשם יכולים לרצוח, אבל כל עוד הבן אדם שפוי זה לא יקרה. זה משהו שכל אחד מאיתנו יודע בוודאות. אבל רגע… מי קובע מי שפוי ומי לא? הולכים לפי הרוב? לפי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים? לפי חוקי המדינה? אולי כולנו בעצם לא שפויים ואף אחד לא מבין את זה כי גם כל שאר העולם לא שפוי? פשוט לראות שישנם חילוקי דעות רבים בכל תחום שניקח. מה שאומר שגם הדברים שנראים לנו כפשוטים ומובנים מאליהם, עלולים להצטייר בצורה שונה אצל אחרים. (וגם הם יהיו בטוחים ב100% שהם צודקים בדיוק כמונו…)

אם נשפוט אדם כמו היטלר למשל, נגלה שהוא היה אדם משכיל מאוד, עלה לשלטון בגלל שבחרו בו בצורה דמוקרטית ועם שלם העריץ אותו מאוד. אם הייתם שואלים באותה תקופה, חצי עולם היה עונה לכם שצריך לרצוח את כל היהודים (וגם היום המצב לא רחוק מכך). אז מה נאמר עכשיו? שחצי עולם לא שפוי? שחצי עולם קיבל שכל מעוות ורק אנחנו קיבלנו אותו בצורה ישרה לגמרי? שחצי עולם טועה בתפיסה, אבל אנחנו בוודאות צודקים? לא ניתן לסמוך על עצמנו כאשר אנו מנסים למצוא את האמת. אנו מוכרחים לחקור כל דבר ודבר לעומק כדי להגיע לאיזושהי תפיסה שתתקרב לאותה האמת. גם הדברים שנראים לנו ברורים כשמש, עלולים להיות רחוקים מאוד מכך.

גם אם הצלחנו להגיע למסקנה שלרצוח זה באמת משהו שאסור לעשות, האם זה תמיד יהיה אסור? מה נאמר אם ייתנו לנו כאן ועכשיו את אותו היטלר לידיים שלנו בדיוק ברגע שהוא רוצה להתחיל בהשמדת העם היהודי, וייתנו לנו לבחור אם להרוג אותו או לתת לו לחיות, כאשר אנחנו יודעים בוודאות מה יקרה אם ניתן לו לחיות..? האם עדיין נסתכל על זה בתור רצח? או שכעת זה הפך להיות “להרוג” ולא “לרצוח”? ואם כאן זה בסדר, אז איפה בדיוק נמצא הגבול? לאדם שרצח מגיע עונש מוות? אם תשאלו את אשתו, הוריו וילדיו, קרוב לוודאי שהתשובה תהיה לא, אבל מה אם תשאלו את הוריו, אשתו וילדיו של האדם הנרצח? כאן כבר התשובה תהיה שונה. ואם כן מגיע לו עונש מוות, אז מה עם אדם שסייע לרצח? האם הגבול הוא כל כך פשוט שבעזרת הסתמכות על המוח אתו נולדנו ועל הסביבה שהעשירה אותו אנו יכולים להחליט בקלות אם לתת לאדם לחיות או למות?

כל מה שמתחולל בתוכנו הוא סובייקטיבי. אנחנו לא חושבים כמו אנשים אחרים. עם זאת, ניתן להבחין שאנו מחולקים לקבוצות רבות. אנחנו חושבים בצורה טיפה שונה מהחברים שלנו, אבל בצורה לגמרי שונה מאנשים שאנחנו לא מכירים בעיר אחרת, ובצורה הרבה הרבה יותר שונה מאיזה שבט אפריקאי שאף פעם לא שמענו עליו. ברגע שיש אינטראקציה בתוך קבוצת אנשים, הם משפיעים אחד על השני. ברגע שאנו שייכים לקבוצה מסוימת, אנחנו מאוד מושפעים ממנה. זאת משום שאנו מנסים להשתייך ככל שניתן לחברה ולא לחיות לבד. הדבר מצביע על כך שאפילו הדעות האישיות שלנו, הן רחוקות מלהיות שלנו.

כל הידע שלנו נובע מדברים בהם אנו מאמינים בצורה סובייקטיבית. ההורים שלנו לימדו אותנו דברים, הגננות בגן הוסיפו ידע, בתי ספר, סביבה, תקשורת ושאר גורמים הוסיפו עוד ועוד עד שהגענו למקום שלנו היום. אבל כל מה שאנו יודעים נובע מכך שאנו סומכים על הגורמים שהעבירו לנו את אותו הידע. סומכים עליהם שהם ידעו בעצמם את הדברים בצורה מדויקת לפני שהעבירו לנו. סומכים עליהם שהם לא שיקרו לנו. סומכים עליהם שהם לא היו קצת עייפים או מבולבלים והוסיפו מלה או שתיים לא במקום. כאשר רבים עושים דברים דומים, זה מחזק אצלנו את העובדה שכעת זה חייב להיות נכון, כי לא ייתכן שכולם טועים. אבל זה הכל שמועות. אז איך אנו יכולים לקרוא למשהו כל כך סובייקטיבי שאנו מקבלים מהסביבה בשם “ידע”? הרי אם נקרא בעיתון על איזשהו מחקר שגילה תוצאות מרעישות, מיד נדע שזוהי האמת מבלי לפקפק בכך. אבל המידע המועבר תלוי בכל כך הרבה גורמים, החל מהחוקרים עצמם שספק אם עשו מחקר מדויק ולקחו את כל הגורמים האפשריים בחשבון, דרך מי שרצה לפרסם זאת וספק אם לא שינה דברים כדי למכור לנו, ועד לאחראיים על ההדפסה שספק אם לא טעו במה שנכתב שם.

אנחנו משוחדים

כולנו בטוחים שאנחנו מתנהגים, מתלבשים, מדברים ועושים את הכל בדיוק איך שאנחנו רוצים. זה הרי ממש חלק מהאופי שלנו. כך אנחנו אוהבים את זה. אך אם נתבונן כ10 שנים אחורה בזמן, נגלה שאהבנו דברים שונים לגמרי ממה שהיום. אפילו אותו “אופי” שנראה לנו חקוק אצלנו היה שונה. הרגשות, המחשבות, הפעולות וכל מה שהיה חלק מאיתנו אז, השתנה כמעט לחלוטין היום. אז איך אפשר לחשוב שזה חלק מאיתנו? הרי אם זה ניתן לשינוי, אז זה הופך להיות סוג של אופנה, ואז בוודאי שזה לא אנחנו.

אם ניקח קבוצת אוכלוסיה מסוימת, נגלה שיש דמיון אצל רובם בצורת הלבוש, ההתנהגות, הדיבור, מקומות הבילוי וכל שאר הדברים הקשורים אליהם. אם ניקח אוכלוסיה בארץ אחרת נגלה שהכול שונה מכאן, אבל מצד שני גם הם דומים אחד לשני בינם לבין עצמם. אם נתחיל לטייל בזמן, נגלה שפעם היו תסרוקות שונות, לבוש שונה והכל שונה. אבל מצד שני כמעט כולם היו דומים אחד לשני באותה תקופה עצמה. העניין הוא פשוט: אנחנו מושפעים מהסביבה ומבטלים את עצמנו כמעט לחלוטין ברמה שאנחנו לא יודעים עליה אפילו. רוב ההשפעה היא מתת המודע וכך בזמן שזה קורה, אנחנו כלל לא מרגישים. הפרסומות בטלוויזיה, הסרטים, הקליפים, החברים וכלל החברה הם מביאים לנו את האופנה של השנה. הם הגורמים לנו לחשוב ולהרגיש את רוב מה שאנחנו חושבים ומרגישים. הם קובעים לנו איך נרצה להתנהג. הם מחליטים את ההחלטות בשבילנו. כולנו יודעים למשל שילד לא צריך לראות יותר מדי טלוויזיה כי ההשפעה היא שלילית. אבל מה איתנו? האם אנחנו מבינים שגם עלינו ההשפעה היא שלילית? אמנם אנחנו בטוחים שאנחנו חסינים, אבל למעשה זה גם מה שהילדים חושבים כשאנחנו אומרים להם שלהם זה אסור. מסתבר שגם את עצמנו אנחנו צריכים לחנך. אנחנו עוברים שטיפת מוח רצינית מהחברה בלי להרגיש את זה בכלל.

הרגלים

כוח נוסף שפועל לרעתנו בתהליך קבלת ההחלטות ה”עצמאי” שלנו, הוא ההרגל. לכל אחד מאיתנו למשל יש כרגע משהו שהוא נורא רוצה להשיג וכל אחד בטוח שזה מה שיסדר לו את החיים. אם נתבונן בזמנים שכבר חלפו להם, אנחנו נגלה שהרגשנו את אותה ההרגשה בדיוק בעבר, רק שאותו עניין שרצינו להשיג היה אחר. אבל מה קרה בכל אותם פעמים שכן השגנו את מה שרצינו בסופו של דבר? המחשב שכל כך חיכינו לו, הצעצוע שהילד לא עצם עין מציפייה אליו, החתונה שלנו, הילדים, תקופות שהיינו מוכנים להישבע שאם נעבור אותם הכל יהיה ורוד… אז עברנו, קיבלנו את מה שרצינו, ומה עכשיו..? מתרגלים, ועוברים לשיגעון הבא.

תחשבו על כל הדברים שרציתם פעם ובסופו של דבר השגתם אותם. האם גם היום אנחנו כל כך אסירי תודה עליהם? הרי היום הכל רגיל… גם הבוקר השמש זרחה? טוב זה לא חכמה… זה רגיל. טיפות גשם? רוח? פריחת צמחים? כוח משיכה? חמצן? האם באמת כל הדברים הללו הם כל כך שגרתיים שאנחנו אפילו לא עוצרים לשנייה לחשוב שיש פה משהו מעבר? איך ייתכן שאף אחד לא עוצר לחשוב על כך שילדים חדשים נולדים בעולם בכל רגע, ואנחנו לא אלו שיוצרים אותם? הרי אנחנו לא באמת יושבים ומתכננים, בונים, מכניסים תכונות, קונים זוג עיניים כדי להרכיב להם אותם, מרכיבים את מערכות הגוף… הכל נהיה לבד. הכל שגרתי. הרי התרגלנו אל כל הדברים האלו. רק במקרים קיצוניים שקורים, לא עלינו, כשיש משהו שעוצר את חוקי הטבע לרעתנו, אנחנו מבינים שצריך להעריך את כל מה שיש מסביבנו. אדם בכיסא גלגלים למשל, ידע להעריך טוב מאוד את מה שאנחנו ממזמן כבר התרגלנו אליו.

רצון

לכולנו רצונות שונים ומגוונים שמסנוורים את עינינו ומרחיקים אותנו מדרך האמת. כשמישהו רוצה לדעת את האמת, הוא מדמיין תמונה בראש של אותה האמת הרבה לפני כן. הוא יודע מה הוא רוצה לשמוע וכל דבר אחר לא יתיישב לו טוב. אדם שרוצה לאכול בורקס באמצע דיאטה מסוגל לשכנע את עצמו שזה יעשה לו טוב וייתן לו כוח להמשיך את הדיאטה בצורה חזקה יותר. ניתן לשנות ולעוות את כל העולם בתפיסה שלנו כי זה העולם שנוח לנו להיות בו. צריך לזכור ששום דבר הוא לא חד משמעי וכל דבר ניתן לפירוש מוטעה מצידנו. כשאנו רוצים משהו, הרצון שלנו מעוור אותנו מכל החסרונות שבדבר. אותו רצון יכול להיות מזיק ושקרי לפעמים, ובכל זאת נהיה בטוחים שזו אמת טהורה. מהסבר של אדם מסוים, 30 אנשים יבינו 30 דברים שונים. כל אדם מפרש את מה שהוא קולט מהסביבה דרך הרצונות הפרטיים שלו. חשוב לדעת לנטרל את הרצון כמה שאפשר ברגע שאנו מנסים להגיע לנקודת אמת כלשהי. אם אנחנו לא מצליחים לשלוט על הרצון, הרצון שולט בנו.

 

צור קשר | הלכות מתחלפות לבעלי אתרים | ספר חינם להורדה